הווי חיים של קבוצת מעין 1955

מהווי החיים של קבוצת מעין

מן החדר השלישי

אחיעם שנידר

עמירה קרן

נחום דן

סמדר שזר

אלישע שפירא

חדר מס 3 (כיתה ו 1955/6 תשט"ו )

קבוצת "מעין"

שיחה א
סעיף א. השימוש ביומן
סעיף ב. בחירת ועדות
סעיף ג. מה תפקידה של כל ועדה
סעיף ד. באיזה ימים הועדות יפעלו

סיכומים
סיכום סעיף א. ביומן יהיו 4 מדורים. 
מדור א. מדור השיחות
מדור ב. מדור המסיבות 
מדור ג. מדור הקונצים מדור 
ד. מדור מוראות החדר
סיכום בחירת הועדות

אלישע שפירא

ועדת מזכירות
עמירה-אחיעם

ועדת מסיבות
סמדר אלישע

ועדת השגחת סידור המיטות וסידור התאים 
נחום

ועדת ניקיון
אחיעם שנידר
עמירה קרן
אלישע שפירא
סמדר שזר
נחום דן

סכום תפקידה של כל ועדה
ועדת מזכירות שמה לב לסדר "משמר לילדים"
ועדת מסיבות מנהלת את המסיבות
ועדת הסדר שמה לב לסדור המיטות והתאים

ראיון עם אסף זיו על גידול כותנה בקזחסטן

במקרה הטוב – לא מתאמצים יותר מדי

אסף זיו מעין-השופט יצא לרכז פרויקט גידול כותנה בקזחסטאן. שיירת המשאיות מתורכיה, שהובילה צינורות פי.וי.סי עבור הפרויקט, הלכה לאיבוד, והם ניסו לאתר אותה בעזרת לווין של הצבא האמריקאי. כדי לטמון את הצינורות באדמה הם הסתובבו עם מדחום בכיס ועבדו רק כשהטמפרטורה עלתה על ארע מעלות. אחד הישראלים השקיע את הנשמה בשיקום מערכת אוטומציה, אבל אחרי שבוע המקומיים שברו הכול וגנבו חלקים חשובים.

עופרה בריל,"הדף הירוק" – 6.12.1994

חברות רבות בארץ יוזמות פרויקטים חקלאיים בארצות שונות בעולם. שתיים מהן, האחת של נחל-עוז והשנייה של קיבוץ בית-השיטה, מתמחות בגידול כותנה.
אסף זיו מעין-השופט, מרכז גד"ש ואיש מקצוע בגידול כותנה, לקח לעצמו פסק זמן ונסע לרכז פרויקט גידול כותנה בקזחסטאן ובסין. 
על ההתנסות המרתקת הוא מספר:
"מטרת חברה היוזמת פרויקט חקלאי בארצות חוץ אינה ציונות לשמה, אלא דרך (שלא תמיד עולה יפה) אפשרית לייצא בעקבות הפרויקט ציוד חקלאי מתוחכם מהארץ, לעשות לחקלאים הזרים היכרות עם החקלאות החכמה של ישראל וגם להתפרנס מכך".

הקזחים והסינים מגדלים כותנה לא פחות שנים מאיתנו, אז למה הם צריכים אותנו?

"התשובה פשוטה, ראייה לטווח ארוך. בקזחסטאן 60 אחוז מהאוכלוסייה, ובסין 95 אחוז ממנה מתגוררים בכפרים חקלאיים.
הממשלה בארצות אלו צופה שהתעשייה תתפתח במהירות ואוכלוסיות גדולות יעברו מהכפר לעיר.
כדי למנוע מחסור, יש צורך ללמוד חקלאות חכמה, לגדל כותנה עם פחות אנשים בשיטות מודרניות, על אותו היקף של שטח גידול, ולכך הישראלים מומחים.

כמו בארצות רבות אחרות, גם את הסינים והקזחים מטריד נושא המים.
 בקזחסטאן יש ימה ששטחה פי שלושה ממדינת ישראל – ימת אורל.
 ימת אורל ניזונה משני נהרות: אחד מהם כבר התייבש, השני מגיע בקילוח דק, דבר המביא לייבוש הימה ולהמלחת המים. 
המומחים הישראליים טוענים, שבעזרת שיטות השקיה מודרניות (טפטוף לדוגמה), אפשר יהיה לגדל גידולי חקלאות על שטחים נרחבים, תוך צמצום המים הנצרכים, ואולי כך להציל את הימה ולמנוע אסון אקולוגי גדול".

כשהגעת לקזחסטאן מצאת איזור נחשל? 

"בכלל לא. יש להם תרבות שונה, והיו לנו על רקע זה הרבה התנגשויות, אבל המקום לא נחשל.
האזור המיועד לפרויקט הגידול נבחר על ידי הממשלה.
למה דווקא שם? רק אלוהים יודע. כאדם מקצועי המבין בגידולי כותנה, לא הייתי בוחר דווקא בשטח כזה. הטמפרטורות נמוכות מאוד, ולמזג האוויר יש השפעה על תוצאות הגידול.

באופן כלל הרגשנו, שהיחס לנושא הכלכלי-רווחי מאוד מנוון שם. הממשלה מכתיבה מה יהיו המחירים, איפה יגדלו, ואין בחינה מקצועית מה כלכלי ומה לא. כשהקמנו פרויקט שני ליד טשקנט, התנאים הבסיסיים היו טובים יותר והגענו ליבול הגבוה ביותר במדינה.
יש פוטנציאל, ואנחנו יכולים לשפר יבולים, אבל זה תלוי במקום שאתה נופל אליו, ולא בהכרח זה המקום המתאים".

על שירת הבדויים

הוי, הטעם המר אחרי המתוק
עפרה בריל, חותם-12.12.75

(תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה )
השירה הבדווית, אשר לה מטבעות לשון משלה, מספרת על אורחות חיים, דרך חשיבה ומנהגי אישות של בני המדבר.אדמה ללא צל, גורל עיוור ואהבה נכזבת – הן אבני יסוד בשירתם החכמה, הספוגה דימויים מן הנוף והחי, המלווים אותם בנדודיהם במדבר.

אנו שכנים, שכנות גיאוגרפית. גדר לגדר, שדה לשדה, אך כמה רחוקים מעולמם התרבותי של הבדווים, מהבנת מנהגי חייהם, ממסורתם. לעיתים קיים רצון להכתיב להם אורחות חיים, אך הם בדרכם השקטה מתגוננים. ייחודם בשלווה, ביצירת הרמוניה נפלאה עם המדבר שחוצץ בינם לבין הקדמה המטורפת.

יצחק ביילי חקר אורחות חייהם, שתה במאהלי הבדווים, האזין לשירתם ותהה על מנהגיהם, ודרכי חשיבתם.
מספר יצחק: "בסיני חיים פחות מעשרה משוררים מקוריים, משוררים שלהם מבחר גדול של שירים אותם חיברו בעצמם, אך רבים אחרים יודעים לדקלם שירים אותם למדו בעל-פה.

חלק מהשירים מקורם בסיני, חלק באים ממדבריות אחרות, במיוחד מירדן וערב-הסעודית. שירים מבחוץ מגיעים לסיני בשני אופנים: בחלקם, אלה שירים פופולאריים הסובבים במדבר לפעמים עד שלושה דורות, והופצו תודות לתוכנם או לקשריהם אל דמויות מפורסמות. הדרך עשניה היא זו שהבדווים מסיני (כמבריחים) לומדים על-פה שירים, אותם הם שומעים מסביב למדורות בירדן ובחיג'אז, ואת אלה ם מביאים לביתם.

המשוררים הטובים ביותר בסיני הם בדרך כלל המבריחים הגדולים, שניידותם מעשירה את חוויותיהם ומפגישה אותם עם מבחר רחב של שירים.
יתר על-כן, בשירת סיני תופס עולם ההברחות מקום בולט, במישרין – כששירים מחוברים על רקע הברחות, או בעקיפין, כדוגמת משורר הרוצה לשבח אדם ומתייחס לנכונותו לבצע שליחויות למקומות רחוקים (יסוד מוסד למלאכת ההברחה): "אבו סלמה הוא כמו גמל חזק – גמל שיביא את המטען עד לבגדד".

משפחת המדבר

לחשיבות קשרי המשפחה ניתן ביטוי עז בשירה הבדווית. בתנאי המדבר, מקנה השפחה בטחון לבניה, וביטוי מתומצת לכך הוא המנהג שכל גבר במשפחה, עד לחמש דרגות של קשרי דם, יקום לנקום על כל פגיעה שיסבול בן משפחה מצד גורם שמחוצה לה.

בשיר אחד מתלונן בדווי הנמצא במצוקה על כך, שמשפחתו קטנה ולכן חלשה מכדי לעזור לו:
"כמו שציפור ללא כנפיים לא תשכיל לחוג
כך איש ללא משפחה חסר מעמד.
אך אדם שמאחוריו עומדים גברים, יישמר
מפגיעה והזאב פוסק מוות רק על ראשי הצאן"

על גרי הצדק

יואב דוברובין

  ג ר י   צ י ו ן
בראשית המאה עלו ארצה קבוצות של גרים מרוסיה. ברוסיה
נחשבו חתרנים ונרדפו. כאשר עלו ארצה קיבלו אותם בחשדנות,
והם התקשו לקבל פרנסה ואדמות. אחד מצאצאיהם, יובל דרור חבר קיבוץ
חמדיה, חוקר את מסע הגרים ותלאותיהם.

עפרה בריל, "חותם" – 1.6.1984
(תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה )

חג השבועות הוא חגם של הגרים, וזה הזמן  להזכיר את סיפורה של תנועת ההתגיירות ברוסיה  הצארית, וסיפור עליית הגרים ארץ- ישראל. למן המאה הארבע-עשרה היו ברוסיה כמה תנועות גיור, שהתרכזו בעיקר באזור קייב. על תנועות אלו יש מעט מאוד ידיעות. ממחצית המאה ה-15 החלה בחברה הרוסית הגבוהה תנועה גדולה של כפירה. במרכזים תרבותיים כמו קייב או מוסקבה, נוצר מגע עם סוחרים מהעולם הגדול, המפגיש את החברה הגבוהה עם אמונות שונות. במאה השמונה-עשרה, תחת שלטון יקאטרינה השנייה, שדגלה בסובלנות דתית, פרחו הכתות הקרובות ליהדות. הגרים נחלקים לשלוש כתות: "המולוקנים-סובוטניקים", "הסובוטניקים" וה"גרים". "סובוטניקים" הריהם שומרי שבת. מתוך טעות המשיכו לכנות את אלה שהגיעו לארץ "סובוטניקים", אף-על-פי שהם היו גרים של ממש. ריכוזים גדולים של גרים היו בסיביר ובאסטרחן, מקום גלותם של מתנגדי המשטר.
הגרים הקפידו מאד על מנהגים יהודיים, כמו ברית-מילה,בר-מצווה, גידול זקן, דיני טומאה וטהרה.

קשה להסביר את תופעת ההתגיירות. פעלה כאן פסיכולוגיה משונה של מחאה דתית ואנטי-ממלכתית. החיים ברוסיה היו קשים מאוד, משטר הצאר רדף ודיכא כל מחשבה חופשית. הגרים באו ממעמדות שונים, לכן אי-אפשר לומר שהיו להם מניעים חומריים כלכליים. אלה שהתגיירו נרדפו, נדדו ממקום למקום, וחייהם הורעו מאוד.
היותם נרדפים על-ידי השלטונות מצד אחד, ומניעים דתיים טהורים מצד שני הביאו את הגרים לארץ-הקודש. היציאה מרוסיה לא הייתה קלה. צעירים רבים מבין הגרים שרתו בצבא הצאר וכדי לערוק מהצבא היה עליהם להתחפש לצליינים. את דרכם לארץ עשו ברגל, ותחנת המעבר שלהם הייתה העיר אודסה, או טורקיה.

מאסר בעיר הפלך עכו
מתוך "המליץ", אוקטובר 1901

אחד משומרי שבת (סובאטניק) ישב ב"חידרה" זה איזה שנים, ובימים האחרונים אמר לעזוב מושבה זו ולהיאחז במושבה שבגליל, והנה אחד הערביים מכפר הקרוב ל"חידרה", היה נושה בו לערך חמשה רו"ב. ויהי בהיוודע לערבי כי בעל חובו רוצה לעזוב מקומו, החל לנגוש בו, אבל לא עלה בידו לגבות חובו והאיש נסע. 

בשומע הערבי כי נסע בעל חובו, רדף אחריו הוא ואחוזת מרעהו הערביים וימצאוהו בדרך נוסע בעגלה הוא ואשתו ויאמרו להתנפל עליו. אך ביד הנוסע היו שני קני-רובה ויחל לירות מהם. הוא היה יורה ואשתו ממלאה את השני כדורים, וכה ירה עד שבעים פעמים ויניא את הערביים מגשת אליו, וגם המית את האחד, ושנים מהם נפצעו ויפלו תחתם. כה היה הנוסע משליך כדורים ואשתו נוהגת בעגלה וממלאה את הקנים והערביים הנשארים רודפים אחריהם, עד שבא לקראתם אחד מפקידי הממשלה בלוית שני אנשי צבא, שנסע לאחד הכפרים. למראה עיניהם עצר הנוסע את סוסיו וגם הערבים עמדו תחתם, ויפן האיש להפקיד ויודה כי הרג את הערבי המתבולל בדמו לא הרחק מהמקום ההוא וכי גם פצע את שני הנפצעים המוטלים שם וימסור את עצמו בידי הפקיד, כי אנוס היה להגן על נפשו.

הפקיד לקחו ויובילהו ליפו ויען שהוא נתין רוסיה מסרהו לקונסול הרוסי שם, וגם העיד עליו כי לא יכול להציל נפשו בלעדי מעשהו אשר עשה. הקונסול ענה כי עליו לשלחו לרוסיה שיעמוד שם במשפט, אחרי שהנהו איש צבא – כי איש צבא משוחרר הוא האיש וגם היה במלחמת פלעוונה – וישלחהו באנייה הרוסית לרוסיא.

והערבים בני הכפר ההוא שמהם נהרג האחד ונפצעו השניים – התנפלו בלילה על המושבה "חידרה" ויבוזו את החנות האחת שבמושבה וגם ידו אבנים לחלונות הבתים, אבל לא התפרצו בהם פנימה.

בלילה ההוא התנפלו שנית בני הכפר על הגורן ב"חידרה", וינהגו גם ארבעים בני בקר של הקולוניסטים ויובילום אל הכפר; ויהי טרם גמרם מלאכתם, והנה פקיד, ומאתים אנשי צבא באו לשמור את "חידרה" ולשלם לעושי רע ברשעתם, ומבני החיל הלכו אל הכפר ויביאו את זקן הכפר ואת כל הבע"ב החשובים שמה, אסורים ל"חידרה", ושם העריכו היזק החנות, ויכתבו בספר כל מה שנמצאו בחנות עפ"י דברי בעליה ויצוו להשיב כל דמי הנזק, ולא התקבלה שום הבטחה עדי כי שלמו במזומנים טבין ותקילין כחשבונו של בעל החנות, וגם השיבו הבהמות וכל מה שנמצא בכפר מהביזה.

עוד כרה גדולה נאלצו בני הכפר לכרות לחיל הצבא ולפקידם, סוף דבר, לקח הפקיד את ראשי הבריונים מהכפר וישלחם לשבת במאסר בעיר הפלך עכו, וזקני הכפר ובעלי בתיו כתבו וחתמו זיכרון בספר, כי הם אחראים וערבים על כל דבר פשע, על אבדן שור או חמור ועל כל מקרה שיקרה ליהודים ב"חידרה" עליהם לתת דין וחשבון ולשלם כל נזק במיטב כספם.

שיחזור של בית מאותה תקופה

ויכוחים עם הכמרים

יואב דוברובין היה בן שמונה-עשרה כאשר התוודע לדת היהודית. בשנת 1850 היה יואב דוברובין צ'אבאן (ראש הרועים). הוא רעה את עדריהם של בעלי האחוזות בערבות הוולגה. בזמן עבודתו היה הוגה בכתבי-הקודש. רבה הראשי של צאריצין (סטאלינגרד-וולגוגראד) קירב אותו אל הדת היהודית. דוברובין הצעיר היה עלם חרוץ ורב-כוח. הוא נטש את שדות המרעה של מעבידיו בעלי האחוזות, והתחיל חוכר קרקעות לעיבוד, זרע תבואות וקצר יבולי ברכה. כך הלך מחיל אל חיל, עד שהפך לאחד מבעלי האחוזות העשירים בכפרו.

מעכזים על מדרכות עין השופט- סיפור על תולדות המחול בארץ

רוקדים בחג הביכורים בעין השופט

אהוד ליבנר העביר לארכיון רשימה מרתקת העוסקת בתולדות המחול העממי בארץ- יש בו איזכור מעניין על "חג הכרם" שנחוג בעין השופט בשנות הארבעים.
תודה לאהוד וסליחה שאין לי מידע על מקור הפירסום.

מעכזים על מדרכות עין השופט - על מסכת החג
פורסם בראשון, 27 ספטמבר 2009 09:02

 נכתב על ידי:Ruth Eshel

הקשר בין רקדני המחול האמנותי ליצירת מסכתות החג, מקורו ברודולף פון לאבאן (Laban), התיאורטיקן והמורה הגדול של "מחול ההבעה" (Ausdruckstanz)מחול מודרני זה פרח בארצות מרכז אירופה בשנים שבין שתי מלחמות העולם. מרבית הרקדניות בשנות ה-30 וה-40 בארץ עלו מגרמניה או למדו בגרמניה, שהיתה המֶכַה של המחול המודרני האוונגרדי. 
פון לאבאן חשב, כרבים מבני דורו בתחילת המאה, שהאנושות עומדת בפני עידן חדש ושהמחול העממי והחגים העממיים המסורתיים הם על סף שקיעה. כדמות מרכזית של "מחול ההבעה" הוא סבר, שאחד מתפקידי המחול המודרני הוא לשרת את החברה. יצירת אמנות פרולטרית, המונית, ששזורים בה מחולות עם חדשים, נראו לו כאחד מיעדי המחול החדש.

בסוף שנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30, ארגן פון לאבאן את התהלוכות השנתיות הענקיות של האיגודים המקצועיים בווינה. הוא הקים מקהלות תנועה ומקהלות מדברות, שתפקידן היה להביע רעיונות סוציאליסטיים.
מחול עממי חדש זה היה מושתת על בניית מחולות בעלי אפקט חזותי מרשים בזכות ההמונים הנוטלים בו חלק והמתבסס על חומרים תנועתיים פשוטים, שכל אחד מסוגל לבצעם.
מופעים אלה, בהנהגתו של המורה הדגול והאסיסטנטית שלו בחלק מן האירועים, הרקדנית גרטרוד קראוס (מי שהפכה לגורו של המחול המודרני בארץ בשנים שלפני קום המדינה) נתנו לרקדני "מחול ההבעה" את הלגיטימציה וגם את הכלים ליצירת ריקודי עם ומסכתות.

ריקוד בחג העומר בעין השופט

היה כאן צירוף נדיר של ארץ קטנה ומבודדת, הכמהה למחול עממי מקורי ולהחייאת החגים החקלאיים העתיקים שיבטאו את תהליך ההתחדשות החלוצית בארץ ישראל, ושל אמני "מחול ההבעה" שהגיעו או למדו במרכז אירופה, ושהיה בכוחם לעשות זאת.
כך הפכה ישראל בשנות ה-30 וה-40 למעבדה ניסיונית שלא היה לה אח ורע בעולם.
מרעיונותיו של פון לאבאן, שעובדו למציאות הישראלית, נולדה המסכת.
הריקודים השזורים במסכתות החג נועדו להירקד במופע המבוים של המסכת, ויוצריהם ראו בהם ריקודים אמנותיים-טקסיים שהותאמו למבצעים חובבים ולא לריקודי עם. לפעמים נעשה ריקוד כזה פופולארי וחצה את הקווים - הוא הופקע על-ידי העם מן המסכת והבימה והפך לריקוד עם אמיתי.

התעורר הוויכוח האם חגים עממיים נועדו לצמוח באופן טבעי, או אולי אפשר לזרז את תהליך צמיחתם? והאם אנשי הקיבוצים או אמני המחול הם שאמורים ליצור אותם? שאלות אלה העסיקו את חלוצי המחול העממי בארץ-ישראל.
היו שטענו, כי ריקוד עם לא יוצרים, שריקוד עם נוצר מאליו. הדים להתלבטויות בשאלות היכן תיווצר האמנות הישראלית המקורית ומי יעשה זאת ניתן למצוא בשורות הבאות שהם סיכום הגיגיה של הכוריאוגרפית והרקדנית לאה ברגשטיין:
תרבות מקורית ישראלית יכולה לצמוח אך ורק במרחק ניכר מן הערים הגדולות.

חג הכרם

חג הכרם בעין השופט

1944

( ליקטה והקלידה – עופרה בריל )

בביטאון התנועה "הדים", משנות השישים, כותב דוב ורדי רשימה על חג הכרם בעין השופט:
לא חזינו מראש את מסכת "חג הכרמים", שהוחג לפני שנתיים בפעם הראשונה אצלנו, בכל רבגוניותה, אפשרויותיה ומשמעותה. יתר על כן - לאחר התנסותנו בחג זה, לא הכרזנו עליו כקבוע וחתום בצורתו, בחינת "כזה ראה וקדש". שלבים, שלבים התפתח הרעיון, ומחזרה לחזרה פשט צורה ולבש צורה. מובטחני שאילו היינו מחליטים ל"הציג" את הכול מחדש כיום, היה הכול אחר. 
עניין לנו עם חג בהתהוותו, ובראשיתו הוא כולו יצירה וחידוש. כך היה בכל החגים 
ש"חידשנו" אותם והפחנו בהם רוח חיים. כן החג הזה, שמעולם לא ראינוהו בחגיגתו.
ראשית חזון החג הזה ושורשו היה רצוננו מאז לשוות תוכן בעל טעם מתאים ל"מסיבות הענפים". מאז ראינו במשק שלנו פרי שדה ומטע וברכת הבהמה מהי, קמה אצלנו המסורת הנאה לציין את אושרנו במסיבות כאלה. חגגו הרפת והפלחה, המטע וגן הירק. 
עם הזמן שאלנו עצמנו- התמיד נחוג את שמחת הפרי באותה הצורה עצמה ובאותו מקום עצמו?
והרי המקום ידוע - חדר האוכל הצפוף והמחניק בליל קיץ, כשבחוץ נושבת רוח צוננת! ואמנם, היה אותו חדר אוכל מקושט לתפארת. על קירותיו סיסמאות צבעוניות ודיאגראמות למכביר. והייתה הצגת הפרי מרהיבת עין, ואף הנוטעים הנעימו את הערב בקריאה ופליטונים,  או גם במערכון עליז, פזמונים ושירה- לא כן נעשה השנה.
הרי לאמתו של דבר לא זו הדרך. הפעם אמרנו - נצא את תחום חדר האוכל למרחב, פירוש הדבר- למטע עצמו.
ובעמדנו כך בהחלטה בלבד, שאמרה להעביר השנה את מסיבת המטעים למקומו הטבעי, על רקע המטע עצמו, ותכנית כיצד נעשֶה את הדבר אין בידינו- באה לעזרתנו ירדנה כהן. לא כאמן מן החוץ באה הפעם. הרי היא שארגנה קבוצת מחוללות אשר בחג הביכורים שלנו, לפני שנה, ביצעה שני מחולות נעימים ומרתקים.
הצעת ירדנה כהן הייתה שנחדש את חג המטעים העתיק "כחג הכרמים" ונחוג אותו בכרמים, ככתוב
בספר שופטים: "ויאמרו הנה חג יהוה בשילה מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל, מזרחה השמש למסילה העולה מבית אל שְכֶמָה, ומנגד ללבונה. ויצוו את בני בנימין לאמור, לכו וארבתם בכרמים, וראיתם והנה אם יצאו בנות שילה לחול במחולות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש איש אשתו מבנות שילה והכלתם לארץ בנימין".
אכן היה לנו חג קדמון אשר הוחג מימים ימימה, והוא חג המחולות בכרמים. חג זה אבד לנו כליל עם הגלות, לא כחגים אחרים שנשמרו בלבוש דתי.

פרשת לויתן

עמדת הגנה

פרשת לויתן- (כתבה עופרה על פי רשימות של דוב ורדי)

ב-1940 אירע מקרה שהסעיר את כל העיתונות בארץ. "בעיתון מייחוד" שיצא ב-1941 כתוב:

 בוועידת המכבים שהתקיימה בתל אביב סיפר ספורטאי ה' ליפא לויתן שהוא ורעייתו ביקרו בקיבוץ עין השופט של ה"שומר הצעיר" . בלילה נודע לאנשי המקום שהוא משתייך למפלגה יריבה .
 מיד הופיעו לפניהם חברים אחדים ודרשו מהם בתוקף לעזוב את הקיבוץ.
האורחים ניסו לשדלם בדברים שלא יוציאום מהמקום באמצע הלילה,שכן הנקודה מרוחקת מישובים עבריים וההליכה בלילה עלולה לסכן את חייהם.
התחנונים לא עזרו, בשתיים אחרי חצות הרחיקו אותם מהקיבוץ והם נדדו בעלטת הלילה עד שהגיעו ליקנעם."

כאן צריך להבהיר דברים-ליפא לויתן לא היה ספורטאי תמים אלא עיתונאי רוזיוניסטי מתלמידיו של זאב זבוטינסקי.
בעיתון "דבר" מ-1990 מספר חיים באר על מושא הערצתו של ליפא לויתן-תנועת נוער פשיסטית איטלקית "באלילה".

נחזור לשנות הארבעים ולפרשה שהקיבוץ הסתבך בה..בעקבות הגירוש הסיפור פורסם בכל העיתונות של אותה תקופה הגדיל לעשות עיתון "המשקיף" (דתיים לאומיים) שיצא עם כתב שייטנה חמור מאוד על חברי עין- השופט שבסופו נאמר:
 "לבי עליכם חברי קבוץ "עין השופט" מצווה כה יפה של הכנסת אורחים נזדמנה לכם-והנה ברגע האחרון נשמטה מידיכם..
לא "עין השופט" אלא אין השופט!-אין עדין השופט שישפוט את השופתים..."
בעיתון הבוקר מ- 1941 מגוללת אשתו של ליפא - מרים לויתן את סיפור הגירוש:
"בטיילנו בדרכנו בארץ בין הישובים,הגענו בעלי ואני לפנות ערב לקבוץ
עין- השופט.פנינו לצעיר הראשון שפגשנוהו בחצר הקבוץ.בקשנו להראות לנו את הנקודה ולאכסן אותנו עד למחרת בבוקר כי בדעתנו היה להמשיך בבוקר את דרכנו.הצעיר הלך למזכירות הקיבוץ למסור את בקשתנו,אחרי דקות חזר והציע את שירותו להראות לנו את הנקודה כי במזכירות לא נמצאו אותה שעה אנשים המיועדים לכך.הצעיר (מעולי אמריקה חובש משקפי- זהב)הראה לנו את הנקודה.הוא היה אדיב.בעלי התעניין במיוחד בבריכת השחייה הגדולה והיפה ובמגרשי המשחק.בעלי הציג את עצמו בפני הצעיר ואמר כי הוא עיתונאי ספורטיבי.כל זמן הביקור התנהלה בינינו שיחה ידידותית, בייחוד על בריכת השחייה ובכלל על ספורט.
כשגמרנו את הביקור בנקודה.הזמיננו הצעיר לארוחת ערב.סירבנו,כי לא מזמן אכלנו,אבל הוא הפציר בנו ואנו לא עמדנו בסירובנו.הלכנו לחדר האוכל.
רק קמנו מן השולחן,ניגש אלינו בחור בלונדי ופנה לבעלי:
-שמך לויתן?
-כן ,השיב בעלי.
-שמך ליפא?
 –נכון-השיב בעלי.
הבחור הבלונדיני פנה לבעלי ברוגז: אתה לא משורותינו.אתה ממתנגדינו.
דע לך,כי תהיה אחראי לכל אשר יקרה הלילה בקיבוצנו
בעלי שאל את הבחור הבלונדיני לשמו ובשם מי הוא מדבר.
הבחור השיב:
-שמי ..אני מיופה כוח לדבר..
וטרם הספיק בעלי להשיב דבר וחצי דבר אמר א. בטון של פיקוד:
-עליכם לעזוב את הקבוץ!
צמרמורת עברה בגופי בשמעי שעלינו לעזוב בחשכת הלילה את הקיבוץ וללכת, בין ההרים בשטחים זרים, מרחק של 7 קילומטר עד שנגיע לכביש הראשי.
"אמנם אני בין מתנגדיכם-נסה לטעון בעלי-אבל איזו מחשבת זדון יכולה להיות לי כלפי קיבוצכם? אנו באנו במקרה ומבקשים רק לינת לילה ומחר עם עלות השחר נעזוב את קיבוצכם.יש כסף בידי.ואנו  מוכנים גם לשלם עבור האוכל ועבור הלינה."
הבחור עמד על דעתו.
בעלי הוסיף לשדלו: לו הייתי לבדי הייתי עוזב מיד את הקיבוץ אבל אני כאן בלווית אשתי וללכת עם אישה בעלטת הלילה בהרים, בסביבה לא יהודית , הסכנה היא גדולה.
"טוב-הסכים א -בשעה  -11 נביא אתכם למושבה."
בין כה וכה הכניסו אותנו לחדר הקריאה (המשושה) והעמידו עלינו משמר.עברו שעות רבות ורק בשעה מאוחרת  אחרי חצות בא אהרון ולקח אותנו במכונית.אחרי נסיעה של חצי שעה הורידו אותנו בכביש,בשדה פתוח והאוטו נסע תכף , מבלי שהנוטרים אמרו לנו היכן אנו נמצאים.היה חושך צלמות ולא יכולנו להבחין את הדרך , שהיא לא הייתה מוכרת לנו.תעינו בדרכים,ולפתע ראינו עצמנו בכפר ערבי.כלבים התנפלו עלינו.לחמנו בכלבים,אגב נסיגה מן הכפר. את החלחלה שעברה בגופי לא אשכח במהרה.
רק לפנות בוקר הגענו למושבה יקנעם שבורים ורצוצים.השומרים של המושבה אספו אותנו.האיכר דויטש הכניס אותנו לביתו האכיל והשקה אותנו וחמם אותנו ביחסו האדיב והלבבי.
אלה פרטי הדברים של הגרוש שלנו מקבוץ עין השופט."

בית כנסת באור אחר

בית הכנסת הקסום בעכו

בית כנסת באור אחר

עבודות פסיפס יפהפיות, שנעשו במשך 30 שנה במפעל הפסיפס של קיבוץ אילון, מעטרות
את שלוש הקומות של בית הנסת "אור תורה" בעכו. מתפללי בית הכנסת אוספים פרוטה
לפרוטה ומשקיעים הכול במוזאיקה.
עפרה בריל, 22.10.1997 (הדף הירוק)
הדפסה:נועה קריב לביא


ציורי פסיפס יפהפיים שנעשו בקיבוץ אילון, מעטרים את בית הכנסת "אור תורה" שבעכו. בשלוש קומות של בית הכנסת משובצות עבודות פסיפס וגם התקרה מכוסה ביצירה ענקית, שנעשתה בשלושים שנות עבודה. גבאי בית הכנסת, ציון בעראש, יליד תוניסיה, מספר:
"כשבאנו לעכו לא הייתה בעיר קהילה יהודית, בעקבות המאורעות אף יהודי לא נשאר בעכו. התחלנו ממש מאפס. התפללנו בפחון ולקראת כל תפילה הייתי צריך לחפש יהודי עשירי למניין. מהיום שבאתי לכאן החלום שלי היה לבנות בית כנסת שישמש כמרכז רוחני לקהילה. כור ההיתוך בישראל עשה את שלו והשפה העברית קישרה בינינו והיום בית הכנסת שלנו בתפוסה מלאה. בלילות שבת ובחגים אנחנו מתפללים בשתי משמרות. כל עניני הקהילה נחתכים פה. אירועים כמו בר מצווה, חתונה וכיוצא באלה, אנחנו מקיימים בהתנדבות. גם בית הכנסת מוחזק בהתנדבות. לא קיבלנו הקצבה משום ממסד דתי. כל אגורה שנכנסת, קודש לבית הכנסת. יש לנו קהילה גדולה ויש שמחות או להבדיל אסונות. בשמחות תורמים וכשאדם נפטר המשפחה תורמת להנצחת שמו, ויש שסתם מחליטים לתרום.
כל עבודות הפסיפס הן מתרומות אנשי הקהילה. הממסד הדתי לא עוזר לנו כי משרד הדתות מכיר רק בשני בתי כנסת בעיר, ספרדי ואשכנזי. היום יש בעכו 50 אלף יהודים ו-84 בתי כנסת".

יצירת פסיפס מבית הכנסת

ההלכה מתירה לקשט בית כנסת?
"בהחלט מותר. כתוב 'ולא תעשה לך פסל ומסכה ותמונה בולטת', תמונה השקועה בקיר מותר.
לפני שנים סיירנו ברחבי הארץ וראינו הרבה בתי כנסת עתיקים עם קטעי פסיפס.
החלטנו לחזור למקורות. חשבנו גם על עכו, הנחשבת לעיר תיירות והתיירים רואים בה מסגדים וכנסיות בעיר העתיקה, ולמה שלא יראו גם בית כנסת? 
ובאמת, מיום שפתחנו את בית הכנסת לציבור (לפני כשלוש שנים) אנחנו מקבלים זרם של מבקרים, כולל תיירים מבחוץ.
לא מזמן ביקרו פה שתי קבוצות של כמרים גרמניים, קיבלתי אותם ברגשות מעורבים, אבל הייתי גאה להציג בפניהם יצירה ענקית שעשינו – מפה של קהילות יהדות אירופה שנכחדו בשואה.
בכל היצירות של ציורי הפסיפס יש קו מוביל והוא תולדות עם ישראל מתקופת המקרא ועד ימינו. חשוב לנו שהדור הצעיר שבא לכאן, ייהנה לא רק ממשמע אוזניים אלא גם ממראה עיניים".
ב-1967 היה מיתון בארץ, הבניין הוקם ונשאר שלד מכוער. בעראש ביקר במקרה במפעל הפסיפסים בקיבוץ אילון וראה שהוא מייצר רק מזכרות קטנות לתיירים.
הוא הציע למאיר דוידזון, מראשוני אילון ומי שהקים את מפעל הפסיפסים, לשבץ בבית הכנסת עבודות פסיפס. זה התחיל בעבודות קטנות ולאט לאט, ב-30 שנות עבודה (שעדיין לא הסתיימה) כוסה בית הכנסת מהמסד ועד הטפחות בציורי מוזאיקה.

ראיון עם אסתר פיין

קולחוז  -  "הדרך הנכונה"

עפרה בריל – "הדף הירוק", 15.4.1999

סיפורה המרתק של אסתר פיין,חברת קיבוץ עין גב, נמשך מביילורוסיה
מוכת הרעב של 1918, דרך עבודהמפרכת בקולחוז וטיפול בפצועי המלחמה
ועד לעלייה ארצה והשתקעות בקיבוץ.סיפור על רעב, מצוקה ועל אמון בבני אדם

הציורים מתוך תערוכת תמונות על "אמא רוסיה"

אסתר פיין, חברת קיבוץ עין גב, נולדה ב-1918 בעיר וויטבסק בביילורוסיה. אסתר היא אימא של אריה, אפרים (אפי), ברוך ו- ישי. בשנים האחרונות, בגיל פרישה, היא החלה לכתוב ספרים. ספרה "הדס" הוא רומן לבני הנעורים העוסק בהתמודדות של נערה חריגה בכפר קטן הנושק לכנרת בתקופת בית שני.
הספר זכה בפרס ספרותי. ספר נוסף – "בדרכי הסערה", הוא סיפור אוטוביוגרפי. 
סיפרה האחרון, "בתמורות העיתים", מספר את סיפור חייו של יוחנן בן זכאי.

סיפר חייה של אסתר פיין מרתק לא פחות מהספרות שאנחנו קוראים. עיר הולדתה, העיירה הקטנה וויטבסק, הייתה גם עיר הולדתו של ענק הציירים מרק שאגל.

ב-1918, שנה אחרי מהפכת אוקטובר, שרר בביילורוסיה רעב טוטאלי. רכוש משפחתה של אסתר הולאם בעקבות המהפכה. "אני זוכרת את עצמי מגיל שלו" מספרת אסתר. "בגלל המחסור במצרכים בסיסיים קיבלתי רככת.
כל הילדים הולכים, אני יושבת, האחרים מתפתחים, מטפסים, רצים – ואני יושבת.
אבל לדבר למדתי בגיל מאוד מוקדם. גרנו בדירה מצ'וקמקת (בטוח שמתחת לסף העוני כיום) ואבא היה לוקח אותי ומושיב אותי על השולחן ואני פותחת פה ולא מפסיקה. רק בגיל חמש קמתי בפעם הראשונה".

היית בטיפול רפואי?

קשה להבין היום איזה מצב היה אחרי המהפכה. בכל רוסיה לא היה כלום. כשאימא שלי הביאה אותי לרופא, היא שמעה ממנו ש"הילדה צריכה לאכול הרבה ויטמינים, פירות וירקות".
וכשלא היה לחם לאכול, מאיפה ניקח תפוזים? אימא הייתה מכינה לחם מקליפות תפוחי אדמה עם קצת קמח. ההורים בסופו של דבר התייאשו מהרפואה הקונבנציונאלית והזמינו אישה ידוענית עם חוכמת חיים שורשית.
הרוסייה הזו הסתכלה עלי ובלי לבדוק אותי יותר מדי אמרה: עכשיו חורף, אבל כשיבוא הקיץ ויהיה חם, תיקחו את הילדה החוצה ותקברו אותה בחול החם עד הצוואר למשך שעתיים. 
אחר כך תעשו לה מסאז' על הגב והרגליים והילדה תבריא.


כך היה, בקיץ ההורים שמו אותי על עגלונת, הביאו אותי למשטח חול וכיסו אותי עד הצוואר למשך שעתיים. היה לי חם והזעתי נורא. אחר כך עשו לי עיסוי בשמן ולקראת החורף הבראתי מהמחלה ועברנו לגור בלטביה.

בלטביה המצב שונה משאר חלקי רוסיה. אין מחסור באוכל והמשטר יותר יציב. אסתר מתחילה לפרוח, אפילו משמינה קצת. בבית הספר העברי למדו ביידיש, ובפעם הראשונה היא נתקלת בסיפורי התנ"ך.

סיפורי התנ"ך ריגשו אותך?

קשה להגיד. תנ"ך היה מקצוע כמו כל מקצוע. הייתי באותן שנים בתנועה והחינוך שקיבלנו היה סובייטי, אנטי דתי.

אנשי המערות

אנשי המערות

עפרה בריל  29.3.1998 – חותם

ההדפסה באדיבות נועה קריב-לביא

אפשרות אחת היא לעשות רישיון טיס, לפרוש כנפיים ולראות את הארץ מלמעלה. אפשרות אחרת היא לעשות רישיון לסנפלינג, להידחק אל תוך פירים צרים וארוכים, ולראות את הארץ מבפנים. אלה שבחרו במבט הציפור, נדים בודאי בראשם לאלה שבחרו את מסלול החפרפרת, ומספרם של הממריאים לשחקים בארץ גדול לאין שיעור ממספרם של זוחלי המחילות, אבל גם כאלה יש אצלנו, אנשי מלח"מ – ה"מרכז לחקר המערות".
מלח"מ הוקם בשנת 1981, בהשראתה של החברה להגנת הטבע ובתמיכת המחלקה הגיאומורפולוגית שבאוניברסיטת תל אביב, כשבראש החברה עומד עמוס פרומקין, המפעיל ומרכז סביבו את שאר האנשים בהתאם לצרכי המחקר.זמן לא רב לאחר תחילת עבודתם, גילו אנשי החברה שהמערות המרתקות ביותר בארץ אינן דומות למערת הנטיפים, המכונה מערת אבשלום, בה אפשר ללכת בעמידה ובצורה מסודרת, אלא דווקא המערות האנכיות שהכניסה אליהן היא מפתח האדמה וסופן בעומק של 60-70 מטר מתחת לפני האדמה. הממצא הזה חייב את האנשים לעבור התמחות בסנפלינג, והיכולת לגלוש בעזרת חבל לעומקים הייתה המפתח לחקר מערות ארץ ישראל.
עבודת המחקר החלה ברכס פקיעין ונמשכה בכל רחבי הארץ. ביהודה ושומרון נחקרו מערות פיר יפהפיות בעומק 140 מטר, ובגליל, בייחוד באזור הג'רמק, הגיעו אנשי החברה למערות בעומק של 160 מטר. האפשרות לעסוק בגלישה על מצוקים הביאה אותם גם למדבר יהודה, שם נחקרו מערות "בתולות", וכך זכה גם הנושא הארכיאולוגי לטיפול. אך גולת הכותרת היא הר סדום.
ינון שבטיאל, חבר מושב כחל ונציג מלח"מ בצפון הארץ: "מהר מאוד גילינו שההר מנוקב ככברה, מרושת בפירים, שהם בורות אנכיים החודרים לבטן האדמה. ב-1982 החלטנו להתחיל בסקר מסודר של כל הפירים האלה. חולקנו לשלוש חוליות עבודה, חוליה אחת מיפתה את כל הפירים, חוליה שנייה מצאה מחילה מצד הכביש, נכנסה פנימה והחלה לנפות אותה, חוליה שלישית גלשה בפירים, ומה שנגלה לעינינו קשה להגדיר במילים.
"המחקר בהר סדום נמשך כבר תשע שנים, ועדיין ההר מלא הפתעות כרימון, יש שם פירים בעומק של 60-70 מטר, המסתיימים במחילות שאורכן 14 קילומטר. התמונה היא בדיוק כמו תמונת מבוכים המתפרסמת מדי פעם בעיתון. רק היום אנחנו יכולים להגיד שאנו נמצאים בשלבי סיום של עבודת מיפוי ענקית של כל המחילות האלה.
כ-40 מ"מ גשם יורדים על הר סדום מדי שנה, ואלה יצרו תהליך המסה מהיר ביותר, ובמשך כמה אלפי שנים בלבד (ההר צעיר מבחינה גיאולוגית) נוצרו שם מחילות אדירות. אפשר להיכנס למחילה כזו ולזחול 36 שעות, עד שיוצאים החוצה."
ההר עשוי כולו מלח?
"כן, ודאי, ועליו שכבת חיפוי של חרסית וגבס. ההר יוצא ממעמקי ים המלח, ובעקבות לחצים שיש באזור הסורי אפריקאי הוא מטפס כל שנה לגובה."

לבטי חינוך (ג) ראיון עם ציפקה אפרת

אהבת הנעורים

עופרה בריל מראיינת את ציפקה אפרת

"ידיעות עין השופט" - 2 בפברואר 1973

כשאתה מאזין לדבריה, הנך מרגיש שאתה שותה את הדברים ואינך רווה. יש בך צימאון להמשיך ולהאזין... והיא כמעיין המתגבר, כבאר מים חיים, כאילו רק אתמול החלה בחייה - האמונה בוערת בה, ואתה מתחיל לחוש צמרמורת ושואל את עצמך – איפה האמונה שלי?
ציפקה אפרת, חיים עמוסים, עול של חינוך דורות – חינוך אדם צעיר לקראת עתידו בקיבוץ. 
ציפקה מסכמת חצי יובל שנים בחינוך. הקשבתי לה.

ברכה לבנה עם ציפקה אפרת

לאיזה עמל נמלים ומלאכת מחשבת זקוק המחנך והמורה בעבודתו היום-יומית, ומהו פרי העמל שהוא זוכה לראות?
"מדי כמה שנות הוראה במוסד אני עובדת שנה בקיבוץ. אני עושה זאת בלב שלם ובאמונה שחינוך לקיבוץ כולל עבודה השווה לכל נפש. העבודה היא ערך חשוב העוזר לאיזון הנפש. כשאדם 'נותן' ככל שהוא יכול בעבודה, הסיפוק כולו שלו וזהו גם הפרס האישי שלו.
על המוסד לחנך לעבודה ולשוויון ערך בעבודה. המחנכים חייבים להתעניין לא רק ברמת הלימודים של החניך, אלא גם בנכונותו ויכולתו לעבוד. בכל העולם משבחים אנשי החינוך את השילוב שיש במוסדות שלנו בין הלימודים לעבודה. החינוך לעבודה הוא חלק חשוב מאוד בחינוך לקראת הקיבוץ. החניך צריך לדעת שקיימת מציאות מסוימת בקיבוץ, ולעתים גם האפשרויות מוגבלות. אך במציאות זו אפשר ללחום ואף לתקן. יש לדעתי לחנך למרוד במציאות הקיבוצית שהיא סטיכית (ואין לך סכנה גדולה יותר לגוף לוחם מאשר הסטיכייה).
לעתים אני תוהה, מה קורה לצעירים החוזרים לקיבוץ, שבמוסד הם היו נוער נפלא המוכן לכל אתגר? נדמה לי שהם תופסים שבבואם לקיבוץ, כדי להיחשב למבוגר, עליהם להסתגל לצורת חיים שאינה הולמת אותם".

לבטי חינוך (ב) - רשימה של חוה בריל

חוה עם ילדי רימון

בילדותנו חווינו את הלינה המשותפת. חווינו את המסירות והאחריות של הורינו למקום עבודתם.אימא שבשעה שש בערב עוזבת את הבית והולכת להאכיל את "הילדים שלה" ,בלי רוגז בלי טינה בלי רגשות אשם, היא גם מטפלת של ילדים אחרים וזה תפקידה.אחרי ארוחת הערב צריך להאיץ בילדים להתפשט, לצחצח שיניים, ולהיכנס למיטה.אחר אימא לוקחת ספר ומקריאה סיפור .יש ילדים שנרדמים מיד ויש כאלה שמתקשים ואז אימא יושבת לידם עד שכולם ישנים ולעיתים עוזבת את בית הילדים בעשר בלילה..
אבל יש לה לבטים
חוה בריל :

מניסיונותיה של מטפלת

מזה שש שנים אני חיה במחיצת הילדים שלי. פרק שנים די רציני בשבילי וגם בשבילם. ניגשתי לעבודה בספקות רבים. ידעתי שלחנך ילדים זה לא פשוט. התנחמתי שעול החינוך לא ייפול עליי. חשבתי שזה רק שייך למורה, וכנראה טעיתי.

ללא הכשרה וללא הכנה הופעתי ביום בהיר אחד בפני קבוצת זאטוטים בני שנתיים-שלוש. הם אמרו לי "את פויה", "את לא יפה", "אנחנו לא רוצים אותך". הם רצו את המטפלת שלהם, את הפנים המוכרות. אני נפגעתי, התביישתי ובלב קשה הבלגתי במשך ימים רבים. התפרצויות, בכי, התנגדות לכל דבר ואי-שביעות רצון – היו מנת חלקי. זו הייתה תקופה ארוכה לא קלה, לא רק בשבילי אלא גם בשבילם. לא הבנתי את נפש הילד, ניסיתי להאשים אותם וגם חיפשתי דרך אליהם – איך לפייס אותם, איך להתקרב אליהם. רציתי להתגבר על חולשותיי ולרכוש את לבם. זה ארך זמן רב. ספגתי עלבונות רבים, לילות לא ישנתי. הילדים הלכו וגדלו ולאט לאט התהדק הקשר, נפתחו לבבות. הילדים התחילו להחזיק את ידיי יותר חזק, גם קבעו תור. ואז התחלתי להרגיש שמשהו מתקדם. התחלתי לנשום לרווחה. לא הרגשתי כבר בודדה.

לבטי חינוך (א) - רשימה של חנה לביא

חנה לביא עם פעוטי קבוצת רימון

לחנך ילדים זו מלאכה קשה ביותר- רבות מהנשים הצעירות בקיבוץ , שרק החלו להבין את המשמעות של האמהות שלהן , קיבלו על עצמן תפקיד עול חינוך ילדים שאינם שלהם..
הן עשו זאת בלי הכשרה מוקדמת , רק מעצם היותן אמהות בעצמן.
הלבטים היו רבים האכזבות והשמחות עורבבו יחד. 
לא כל אחת הייתה מתאימה ורבות , רבות מהן נשרו מהתפקיד החינוכי.
את הלבטים אנו יכולים להבין על פי הפתיחות בה הן ביטאו את עצמן בעיתון הקיבוצי:

בשבילי החינוך – מפנקסה של מטפלת  / חנה לביא
ידיעות עין השופט / חוברת העשור - 5 ביולי 1947

"מכה" 
"הוא נפל וקיבל מכה בראשו, הוא אינו מפסיק לבכות", מודיעה לי האם בהתקרבה אליי בצעדים מהירים ועצבניים.
" מאוד התרגשנו, את יודעת, יכול להיות שמעל המידה, כי הוא נפל על האוטו" – המשיך האב בקול עצור, משתדל להסתיר את מבוכתו.
"אומנם לא נראה שום דבר רציני, אין לו פצע וגם שום חבורה, אך בכל זאת הלא נפל על האוטו, וזה סוף כל סוף ברזל, פלדה. הרטבנו ראשו במים, השכבנו אותו והוא כל הזמן מסתכל עלינו וצועק: מכה! מכה!", מוסיפה האם בקול נמוך.
והילד ממשיך לבכות.

על רפואה מרפאה ושרות

צוות המטפלות בחדרה 1934

רק לחשוב על אותן נערות צעירות חלוצות שהגיעו לארץ בשנות השלושים.נערות שעזבו את הסינר של אימא וכול מה שידעו על גידול ילדים ובישול היה מבית אימא.אותן נשים הקימו קיבוץ- קהילה והחלו לגדל ילדים בלי שום תמיכה ממבוגר אחראי .כך נתלו הנשים האלה ברופא המקומי שהיה בא לבקר ולתת עצותיו שלעיתים גם עצותיו שלו לא נתמכו על ניסיון חיים .כזה היה דוקטור פאלק שביקר בבתי ילדים בקיבוצים בהתחלה בחדרה בשנות השלושים ואחר המשיך בקיבוצים הרבים שקמו באותן שנים.רופא ילדים שלמד לאט לאט להתאים את עצותיו לסגנון החיים ולאפשרויות הכלכליות של הקהילה.אני מביאה פה את סיפורו של ד"ר פאלק שהיה רופא הילדים הראשון בחדרה:

כולם היו בניו

הרשימה התפרסמה  בעל המשמר 1965 (לצערי לא מצאתי את שם הכותב)
על דוקטור פאלק שהיה הרופא בחדרה (1934-7 )

לצריף הקטן, אשר שימש כקמונה לקיבוץ הצעיר, נכנסה המטפלת בסערה כזאת , ששתי הבחורות ההרות, אשר תיקנו גרביים תוך שיחה אינטימית.החווירו: "מה קרה?"
"מהר, מהר- גהצו לי סינר את היפה ביותר- ומטפחת ראש לבנה!עוד מעט הוא יבוא!"
לא היה צורך לשאול לכבוד מי יש לגהץ את הסינר.אמהות – בקיבוץ וגם אמהות לעתיד יודעות מי האיש "אשר על התינוקות"-ד"ר פאלק, רופא הילדים, אשר שיטותיו ואישיותו היו בימים ההם חלק ממן הנוף הקיבוצי, שעצם הופעתו בין המטפלות הבטיח פתרון לבעיות, אך אשר שיטותיו גרמו ויכוח, לא פחות.

בשמש החורפית ישבו הסבתות מכורבלות בפרוות, זכר ליציאת אירופה, והביטו בעיניים זולגות דמעות ב "תינוקות המסכנים" שאמהותיהן האכזריות , בהשגחת המטפלות ובפקודת "האיש הזה", נתנו להם להלך במכנסים קצרים ובגופיות בלבד.ואם הפעוטים לא חלו בדלקת ריאות- הרי היה זה וודאי מן הניסים של ארץ הקודש!

מנחם אוסשקין מבקר בעין השופט 1939

כשביקר ביום סגריר אוסישקין בקיבוץ, שזה עתה התיישב בהרי אפרים,
הביט האיש הישיש, הלבוש מעיל החורף  בחמלה על הפעוטים "הערומים" שהשתוללו לפניו ופנה אל מלוויו: "אם כך המצב, ואין להם אפילו בגדים חמים לילדים- צריך לעשות משהו למען הקיבוץ הזה!".


בעלת "תנובה" בחדרה ספקה ידיה וסיפרה לכל באי המסעדה על אותו רופא , שאמר לתת לילדים לאכול מרגרינה- מה אתם שומעים, מרגרינה!אלוהים- יודע מה יקרה לילדים:אולקוס,חולשה כללית, מי יודע אילו מאינטרסים יש לרופא הזה בתעשיית המרגרינה!
וחברות הקיבוץ שמעו את הנאומים שלה כשבאו לאכול אצלה- לאחר ביקור בקופת חולים- את הכריכים שלהן עם המרגרינה , שתו בחצי גרוש גזוז והחרישו.מה לעשות –ד"ר פאלק אמר!אפשר לסמוך.

שימור אתרים - סיפורו של הגן הבוטני על שם דליה ברנשטיין

הגן הבוטני לזכרה של דליה ברנשטיין
ומי הייתה דליה ועל שום מה ניטע גן לזכרה ברשימה הבאה:

כך כותבת דליה בחוברת להורים שהוציאה קבוצת "עופר" בשנת תש"ז (1947):
"התאריך בו נולדתי היה ה - 11 לינואר 1936. היה זה יום שישי והגשם ירד בחוזקה. הקיבוץ שלנו היה בחדרה. אני ישנתי באמבטיה של כביסה, הייתי קצת שובבה. הקיבוץ שלנו התחיל לעלות לג'וערה. פעם נשפך נפט במטבח שהיה מחובר לבית-הילדים שלנו והבית נשרף. 
יום אחד הלבישו את כולנו, העלו אותנו על אוטובוס ונסענו לעין-השופט. החברים כבר עזבו את ג'וערה. אני הייתי בת ארבע. לרפת הביאו קרח ואני תמיד לקחתי חתיכות. פעם נפל לי בלוק על היד וקבלתי שבר. נכנסתי עם הגבס לבריכה. יום אחד בא איש וסיפר ליאנק, אבא שלי, שסבא שלי מת".

הסב לא זכה לראות את נכדתו הקטנה. במכתבו האחרון מדובנא ב– 26 באוגוסט 1939 הוא כותב: "דליה היקרה והנעימה, אני נושק אותך פעמים רבות. חבל שעוד הינך כל-כך קטנה שאינך יכולה לשרטט כמה מילים לסבתא וסבא. אני תקוה שתגדלי לתפארתנו ומדברי לשונך יצק  הדבש. 
מה שלום הפְּרֵדָה? היש אצלכם מרעה לצאן? והעצים אשר נטעת הגדלו כבר? והכלבים, השומרים הם היטב על  החצר? מה חשקה נפשי לחבק וללטף אותך עד כלות הנפש. רצונך ואגדל את זקני ואהיה סבא ממש? תני את ידך המתוקה ואנשק אותה מסבא".

שימור אתרים - סיפורי בתים (המקלחת הציבורית)

המקלחת הציבורית - צילום מנחם וכסלר

נובמבר 1946

המקלחת הציבורית

חברים מעירים:עד היכן אפשר לשאת מצב זה?
המוצדק הוא הדבר כי בחברה תרבותית נגיע למצב סניטרי והיגייני כה מוזנח,כה רע?
שנים חיכינו עד שסוף סוף הקימונו מקלחת לתפארת עם כל תנאי הנוחיות.זכינו לבתי שימוש שיספיקו לכל רבעי המגורים במקום.והנה זה כבר שבוע שורר אי ניקיון ואי סדר.כורי עכביש תלויים מעל ראשך,אבק ולכלוך על כל הספסלים והאצטבאות, סרחון ולכלוך בבתי השימוש.וכלום אפשר בחמש שעות להספיק לנקות אפילו ניקוי שטחי? לא די בשטיפת רצפה וסידור הקבקבים.

שימור אתרים - סיפור המאפיה

אריה אלנר האופה המיתולוגי

המאפייה

נבנתה בשנת 1942, באותם ימים אפיית לחם הייתה חשובה מאוד לקיום החיים ביישוב.
עוד כשהחברים היו בג'וערה הם בנו טבון לאפיית לחם והזמינו את אימא של יהושע דיין מנהלל (הסבתא של  אמציה - אבנר ויואב ) ללמד את אריה אלנר ועוד חברים איך לאפות לחם.

בתיה דיין מלמדת איך לאפות לחם

אריה היה תלמיד מצטיין וכשהוחלט לבנות מאפייה בעין השופט בשנת 1942 אריה היה לאופה הראשי של הקיבוץ.
 לעזרתו של אריה נתנו חברי דליה את יצחק טוטו שעבד יחד עם אריה.

מעין השופט העוזר הראשי של אריה היה משה בריל שעבד בעיקר בשבתות ובחגים.המאפייה הייתה מקום שרבים היו באים לבקר בה ולשתות עם אריה קפה ולבני המזל גם ניתנו הלחמניות או הלחם החם. בשנים אחדות שימשה המאפיה כחנות נעלים. היום זהו משרדה של בתיה רזניק.

חלת השבת של אריה האופה / דודו זכאי
הוקרא בחג הקבוץ (73) 2010

כל אחד מאתנו נושא עמו ריחות מהבית, בעיקר את ריח התבשילים של אימא. אצלנו הילדים שגדלו בעין-השופט, הריח שטבוע עמוק בתוכנו הוא ריח הלחם הטרי של אריה האופה. 
המאפיה של אריה הייתה מוסד אליו היינו נמשכים לחזות באיש הקטן והמוצק הזה מרדד את הבצק, יוצר ככרות לחם, קולע צמות לחלות ולחמניות, דוחף אותן אל תוך התנור הלוהט ומוציא מתוכו לחם חם וטרי, שטעמו וריחו הנפלאים, מלווים אותי עד היום.

שימור אתרים - סיפורי בתים (המועדון לחבר)



המועדון לחבר

לצפיה במצגת המרתקת "גלגולו של מועדון", שהכינה אנה יוגב, במסגרת סמינר זהויות ואדריכלות באוניברסיטת תל-אביב - לחצו כאן...

הבית בו שוכן היום המועדון לחבר היה פעם בית הילדים.
ביומן הקיבוץ כתוב:

8.6.1938
...היום היתה הנחת אבן הפינה לבית הילדים בהשתתפות מוזמנים מהמוסדות והישובים השכנים.
אוקטובר 1938 
בראשון לאוקטובר ניתקו ילדינו את הסרט האדום מעל הכניסה לבית הילדים הראשון בעין השופט. בזה התחיל הקיבוץ פרשת חיים חדשה בביתו. נסתיימה תקופת הארעיות בחדרה ונגמר פרק ראשון בתולדות הכיבוש של הסביבה הזאת. 
מעתה יושב הקיבוץ כולו בעין השופט ובונה את משקו ואת חייו המלאים. הבאנו לכאן ילדים שהמבוגרים שבהם בני ארבע וחצי.

פעוטון לילדים 1940

שימור אתרים- סיפורי בתים (בית ההארחה-הארכיון והספרייה)

הארכיון

בית  האורחים

1 ביוני- 1946
נקבע סופית המקום לבנין  "בית האורחים". 
בשעת ביקורם של חברי הוועדה המיוחדת מטעם קרן היסוד וציוני אפריקה, נקבע המקום אשר עליו יוקם "בית האורחים". המקום הוא על רמה כמאה מטר מערבית משער הכניסה (הצפוני מערבי).

בית ההארחה בזמן בנייתו

שימור אתרים - סיפורי בתים (האולם האזורי)

האולם האזורי

קיבלנו עזרה כספית ממוהיל לבניית השלד,השלב הראשון היה בניית הקירות והגג.
הבמה הייתה פשוטה מאוד,את המסך קיבלנו בתרומה.
כל הסידורים על הבמה עשינו בכוחות עצמנו.
שנים רבות הקהל ישב על ספסלי-עץ ולא היו מדרגות אלא משטח בטון אנכי.

יונה ינאי מספר:

קיבוץ עין השופט מתחילת קיומו היה שוחר תרבות, כבר בתחילת הדרך הוקמה להקת תיאטרון והוצגו הצגות יפיפיות.
במשך כמה שנים טובות היו מציגים הצגות על גג הבית שהיה בתחילה כיתת לימוד , ואחר הפך למוזיאון ארכיאולוגי.

הקהל ישב על הדשא שהיה כעין אמפיתיאטרון טבעי גם האקוסטיקה הייתה בלתי רגילה.
הצורך בבניית אולם לתיאטרון וקונצרטים בא מלמטה, אך לא היה כסף.
יום אחד בא לביקור בארץ יהודי מולטימיליונר ( שנתן לתנועת השומר- הצעיר בארצות הברית את חוות ההכשרה). היהודי בא לקיבוץ והתרגש מאוד מהחניכים בוגרי התנועה מארצות הברית המערימים קש וחולבים פרות.


עשיתי (יונה ינאי) הכרה בינו לבין מוהיל, מוהיל מיד שאל אותי מה אפשר לבקש מהמולטי מיליונר הזה  , ואני בלי בושה אמרתי- דחוף.. לבנות כאן אולם תיאטרון. 

(אני זוכר יפה שישבנו על הדשא הגדול,ליד חדר האוכל למול הבריכה הקטנה שהייתה בה מזרקה).

מוהיל הזמין את היהודי העשיר עם שתי אחייניותיו לביתו וניסה לעלות את הנושא בשיחתם, אך שתי האחייניות עשו הכול כדי להניאו מכך מחשש שהכסף ייגזל מהן.
מוהיל התחמם והעיר ברוגז רב "כל מה שיש לו,לי יש יותר.." היהודי הבין את הרמז וביקש לבוא לבד לביקור, אך אחרי כמה ימים הגיע טלפון ממלון המלך דוד שהיהודי נפטר רחמא ליצלן  ויש לטפל בהעברת הגופה לארצות הברית.
כך נקבר גם הסיכוי לקבל כסף לבניית האולם, אך מוהיל לא וויתר ותרם עשרים אלף דולר והסכום הזה הספיק לבניית השלד

שימור אתרים- סיפורי בתים (בית מוהיל)

בית מוהיל - היום המוזיאון הארכיאולוגי של הקיבוץ

בית מוהיל
מוהיל היה יהודי אמריקאי עשיר מאוד (מיליונר בזמנו). עיסוקו כסוכן מכירות של עיתונות בקנה מידה גדול. תמיד היה בשבילנו הילדים כדוגמה להצלחה "הנה תראו את מוהיל, התחיל במכירת עיתונים ברחוב ותראו עד היכן הגיע…"
ההיכרות הראשונה שלו עם עין-השופט הייתה דרך פגישה עם יהושע לייבנר שהיה בשליחות והזמינו לבקר. ב-1949 הגיע עם משפחתו לביקור ראשון בארץ, התאהב בקיבוץ והחליט לבנות לו שם בית. וויכוח עקרוני מאוד קשה היה, אם לאפשר לו לבנות בית (במושגים של אז זו הייתה ממש וילה) בקיבוץ הצעיר, לבסוף הוחלט בחיוב. מוהיל עם משפחתו אשתו סוניה ושלוש בנותיהם עברו להתגורר בעין השופט. הבנות למדו בחברת הילדים ואחר במוסד. רק כשהבנות בגרו וכל אחת מהן בנתה את ביתה, עברו הזוג מוהיל לדירה בתל אביב והשאירו מתנה לקיבוץ את ביתם המרווח. הבית שימש זמן רב כמועדון לחבר אחר הוחלט להעביר את המוזיאון הארכיאולוגי לבית מוהיל.

משפחת מוהיל בהרכב מלא ליאורה אביבה ליאון סוניה ומלכה

מעניין לספר שאת הבית ליד בית מוהיל, תרמה אישה שהייתה ידידת נפש של משפחת מוהיל איזבל מפיטספיל. איזבל תרמה את הכסף לבנין וביקשה שינתן לה רק חדר אחד שתוכל לגור בו בקרבת ידידיה הטובים. לאחר  תקופה קצרה חזרה איזבל לארצות הברית.

שימור אתרים - סיפורי בתים (בתי הקומותיים)

בית הקומתיים בשנות הארבעים

שני בתי הקומתיים נבנו בתחילת ההתיישבות של הקיבוץ כבתי ביטחון . הבתים נבנו בסגנון הבאוהואס

- סגנון בינלאומי שהתפתח באירופה ונתן מענה לבעיות חברתיות בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה כגישת בנייה זולה ופשוטה. מאפייניו האדריכליים הבולטים של הסגנון הם הפונקציונליזם והאוניברסאליות. הסגנון פסל קישוטיות מיותרת ודגל בצורה ובאסתטיקה הנובעת מתוך השימוש במבנה, זאת בניגוד לסגנונות אדריכליים מסורתיים שהתאפיינו בין השאר בקישוט החזיתות. הרעיון החברתי שעמד מאחורי הסגנון היה בין השאר מימושו בכל העולם- ויקופדיה-

בית הקומותיים בבנייתו

שימור אתרים - סיפורי בתים (העמדות)

העמדות נבנו כדי להגן על הישוב , אבל הן גם העמדות שימשו למגורים למשפחות ולבודדים. בלילה על גג העמדות שמרו חברים.
דיירי העמדות היו אחראים על השומרים.  בעמדת המשנקים גרו טוביה וגאולה לישנסקי. בעמדת הדיר גר מרציקוקוס, אדם שחקר מחלות של עצי יער בסביבה. בעמדת הספרייה גר איתן יוסף.
עמדת הנשקייה שימשה כחדר עבודה של יזהר ירון, שהיה קומפוזיטור והיה לו שם פסנתר.
רק בעמדה ליד הבריכה הישנה לא גרו אנשים.

העמדה שבה גרו טוביה וגאולה לישנסקי