יום שלישי, 31 בדצמבר 2019

מטוס נופל משמים



מטוס נופל מהשמיים

היינו אז בגיל הגן , ילדים חסרי דאגה משוטטים בקיבוץ כאילו זה חדר המשחקים שלנו. שום דבר לא הרתיע אותנו מלנסות לחדור אליו, לעלות עליו, לטעום אותו. התקופה הייתה תקופה של אחרי מלחמת העולם השנייה. כולם היו מותשים מהמלחמה הנוראה שכמעט פיצחה את כדור הארץ לשניים. 
והנה שוב החברים החלו להיות מודאגים, ההורים שלנו הקשיבו בדריכות לחדשות ודיברו האחד עם השני ביידיש כדי שלא נבין. האנגלים עוד הסתובבו בקיבוץ ונתנו לנו סוכריות  שהיו גושי סוכר מתוך פחים ענקיים שאוחסנו באוהלים שלהם . 
אבל כבר הייתה שמועה שהם מתכוונים לעזוב את הארץ. זה שימח את הורינו אבל לא אותנו , אנחנו דווקא אהבנו את האנגלים שהיו באים אלינו ומשחקים אתנו וקוברים במשחק את געגועיהם לילדים שהשאירו אחריהם באנגליה המתאוששת מהרס המלחמה שעברה. זו הייתה בארץ תקופה של טרום מלחמת השחרור , בקיבוץ ידעו שצריכים להתכונן . החלו חפירות והחלו להכין מקלטים, והחלו למלא שקים באדמה ובחול, והחלו להתאמן במקלות - קאפפים כי לא היה נשק לכולם.

הכנות למלחמה בעין השופט  


באותם שנים של אחרי המלחמה הנוראה , בקיבוץ שלנו יום אחד הייתה התרגשות גדולה. יום אחד הגיע מברק לאשתו של יחזקאל – השבוי שלנו שישב בגרמניה – שהוא חוזר הביתה. עברה צעקה בין שדות החיטה לכרם הענבים, לרועה צאן שבשדות, למוביל החלב ולעובדי הרפת – שיחזקאל חוזר 
הביתה!! איזו טלטלה של שמחה. חדר האוכל הוכן במהירות הבזק. 
שולחנות ארוכים עם בקבוקי יין ועוגות שנאפו במיוחד , ובערב עם שובו של יחזקאל לא הייתה עין שלא דמעה , דמעה של אושר.

קצינים שבויים 


אותנו הילדים שיתפו בהתרגשות ראינו את החברים בשמחתם והרגשנו את האווירה אבל החיים המשיכו בשגרה . מנוחת צהרים חובה. עם הראש לקיר ושקט שקשה היה לשמור. כול רשרוש נתן סיבה את השקט לשבור. אלה היו ימים של ידיעה כמעט ברורה שמשהו יתרחש. 
הידיעה הברורה עברה גם אלינו הילדים , קשה להבין איך ילדים מסוגלים לקלוט רמזים וחריצי דאגה על פני הקרובים להם ההורים המטפלת והמורה. חריצי הדאגה הלכו והחמירו . 
ליד הכיתות שלנו כשהעצים היו נמוכים כמו שיחים קטנים הוקם מחנה אוהלים שבו שוכנו חברי הפלמ"ח. חברי הפלמ"ח היו מתאמנים חצי יום וחצי יום תורמים בעבודה לקיבוץ המארח. כילדים היינו נעמדים כמה מטרים מהקבוצה המתאמנת במקלות כי חסרו רובים – קאפפ – אחר כך הלכנו וחיפשנו מקלות כאלה בדיוק כדי להתאמן על עצמנו. יום אחד היגיעה הידיעה שמתוכננת פריצה לכלא עכו כדי לשחרר את עצורי אצ"ל שישבו שם. בבוקר ניתנה הוראה לכול הגברים שבאוהלי הפלמ"ח להתגלח ולהקריח את שערותיהם. כולם עשו גולח...בצהרים ניתנה הוראה לרוץ לשדות ולהתערבב עם הבורחים כדי שלא יזהו אותם. כך קבוצה גדולה של מגולחי ראש פלמחניקים עורבבו עם הבורחים מהכלא וכבר לא היה סיכוי שהאנגלים יזהו.

באותם ימים של ראשית הטכנולוגיה עדין לא שלטה בעבודת האדמה ובכול סוג אחר של פרנסה, לכן הקיבוץ צמא היה לידיים עובדות .ידיים שיסקלו אבנים מהשדה , שיאספו תפוחי אדמה וגן ישתלו אותם, ידיים שיקטפו שזיפים ויעזרו לחברי הקיבוץ להשתלט על כול הצרכים שהיו בהקמת חברה שגם מפרנסת את עצמה. לכן שמחו כשהודיעו במזכירות שקבוצה גדולה המורכבת מגרעין שהיה במצב של התארגנות לקראת עלייה לקיבוץ חדש , יבוא לקיבוץ שלנו להתארח לתקופת הקיץ ולהתאמן בלהיות חברי קיבוץ בעתיד. השמחה הייתה מהולה בדאגה גדולה , כי לא היה איפה לשכן את החבר'ה הצעירים האלה . מישהו העלה רעיון שסחף את המזכירות, נבנה להם מקום מגורים מחבילות קש. מיד נרתמו כול צעירי הקיבוץ והקימו תוך כמה שעות בית מחבילות קש. לגג הוקדשו קורות עץ . הבית מהקש נראה נהדר , אפילו חלונות נוצרו בין החבילות ודלת גדולה . הנוער שבא לעזרת הקיבוץ , לא התלהב במיוחד , אבל קבל את הגזירה כי כולם ידעו שזה לתקופה קצרה. בית הקש נבנה בחורשת הפלמ"ח קרוב מאוד אלינו  , חברת הילדים . כילדים באנו לעיתים קרובות לבקר את הנערים והנערות שגרו שם יחד עם אוהלי הפלמ"ח. נגמרה תקופת השהייה של גרעין הנוער בבית הקש והמקום ננטש. ילדי קבוצת אילה למדו באותם שנים את נושא האש . שיטת הנושאים בחינוך הקיבוצי הייתה מאוד מיוחדת ומעשירה. 
למדנו מתוך צימאון את החומרים שהובאו בפנינו וגם התנסינו בכול הנסייניות האפשריים לגבי החומרים שנלמדו – בנושא הדבורה הוצבה חלת דבש בתוך הכיתה ובה ראינו איך הדבורים עובדות ויוצרות דבש מול עינינו התמהות. כשלמדנו על יצורים הזוחלים על גחונם כמו נחשים, המורה שלנו לא היסס והביא צנצנת עם נחש בתוך ספירט – רק צעקות הפחד של אחת מאתנו גרמה לכך שהצנצנת לא נכנסה לכיתה.

נחזור לנושא האש שקבוצת אילה למדה באותה שנה. כשבית הקש נעזב מצאו כמה ילדים מקום מאוד נוח לעשות בו ניסיונות. לקחו מבחנה – שמו בה פתיל – קצת ספירט – וגפרורים. והחלו בניסיון להדליק את הפתיל. הפתיל נדלק ואתו כול בית הקש שבחורשת הפלמ"ח. הילדים המפוחדים נמלטו מהמקום והחברים המבוהלים רצו עם שקים רטובים ודליי מים כדי לכבות את השריפה הענקית שפרצה. המורה רץ בעקבות הילדים כשגרונו ניחר מצעקות ואיומים..

בית הקש שעלה באש


יום אחד בשעות הצהרים כשעדין היינו בחוץ , סובבים ברגלים יחפות ומדי פעם מוציאים קוץ וכף הרגל כבר רותחת מהחול החם והזפת שבמדרכה , חלפו מעל ראשנו כמה מטוסים. הרמנו ראש נרעשים ופוחדים , מה קרה ? אחד המטוסים החל לבעור ולאט לאט הנמיך טוס וראינו איך ליד קיבוץ דליה נחת ונפל. קצת קשה היה לנו להבין איך הגיע מטוס מצרי לתחומי קיבוץ דליה אבל כפי שלמדנו מאוחר יותר במאי 1948 הייתה כבר ידיעה שעמדה באוויר שהאנגלים עוזבים את הארץ. המצרים חשבו בטעות ששדה התעופה של רמת דוד כבר פונה , ארבעה מטוסי ספיטפייר מצריים החלו לתקוף את הבסיס ברמת דוד שעדין היה מאוכלס במטוסים וטייסים בריטים, התקיפה הייתה מוצלחת וכמה מטוסים בריטים יצאו מכלל שימוש וארבעה עובדים בריטים נהרגו .
הבריטים היו מוכי זעם ותסכול על הפגיעה הזו. הם חיכו למתקפה הבאה של המצרים ואכן לא עבר זמן ושוב להק של ארבעה מטוסי ספיטפייר מצריים שוב טסו מעל הבסיס , כאשר זו אכן הגיעה יצאו לקראתם מטוסים בריטיים ובקרב אווירי הפילו שניים השלישי נפגע ונפל ליד קיבוץ דליה לרביעי נגרם נזק אבל הוא כנראה הצליח לחמוק. 
חברי דליה שהיו בשדה הביטו בתדהמה במטוס ההולך וקרב אליהם . אחד מהחברים הוציא אקדח והחל לירות במטוס. כאשר הוא נפל הם היו בטוחים שחברם שירה באקדח הפילו. הטיס יצא מהקוקפיט של המטוס בריא ושלם . מיד קשרו את ידיו והובילו אותו אחר כבוד לאחד המחסנים של הדיר בדליה. 
כשחברנו לילדי דליה בעלותנו לבית ספר תיכון – למוסד – כול אחד מהם סיפר רשומון אחר . אבל לכולם זו הייתה חוויה מיוחדת הקשורה למלחמת העצמאות שלנו.

יום חמישי, 28 בנובמבר 2019

מסיפורי קיבוץ עין גב של מאיר קוצינסקי (הביאה לדפוס עופרה בריל)



עין גב ישוב חומה ומגדל 1937 - הצילום באדיבות ארכיון עין גב

סיפורי עין גב

לכבוד יום הולדת שמונים קיבל מאיר קוצינסקי חבר עין גב מתנה- ספר ובו מיטב מסיפורי חייו.
מבין כל הסיפורים המרתקים בחרתי כמה המאפיינים את מה שקורה גם היום 
בעין גב – השיט - המסעדה -  והפסטיבלים.

דרך ספן

בערך בסוף שנת 1945 זכו הסירות " עמל " ו " כנרת " לקבל אחות שלישית,
 " סוסיתא "- סירת נוסעים מעץ,אשר נרכשה בחיפה, ממשפחה ערבית שעסקה בבניית סירות.
אורכה היה כשמונה עשר מטר,ורוחבה כארבעה וחצי מטר.על הסיפון,לאורכה,היה מבנה מקורה,וההגה היה מאחור,כמו בסירות האחרות.
גודלה,לא היה קטן מהספינות המשמשות את חברת השיט היום.

דיג בכנרת שנות הארבעים  - הצילום באדיבות ארכיון עין גב 


לאחר תקופת הפעלה קצרה בלבד , הוחלט לשפצה ולהתאימה להשטת תיירים. באמצע הספינה נוספה קומה שנייה ובה גם מזנון,ההגה הועבר לחלק הקדמי והוצב בגובה, כמו בסירות היום,לא כמו ב "כנרת " וב " עמל ",בהן,כזכור,היה ההגה מאחור. המנוע המקורי של הסירה היה מתוצרת  " פנטה " השוודית.
זה היה מנוע נפט,כלומר - מונע בבנזין ומועבר לנפט תוך כדי עבודתו. כחלק מהשיפוצים הוחלף גם המנוע,במנוע דיזל "קרטרפילר" מתוצרת ארה"ב בעל שישים כוחות סוס ..
בגלל גודל ה "בורג" -  "פרופלור"-  במנוע החדש , צריך היה לשנות את כל מבנה הירכתיים לשנות את השידרה , כדי שאפשר יהיה להתאים את המקום לצינור של ציר ה "בורג". 
לשם כך החלפנו כעשרים "צלעות " אחוריות ובנינו את כל הירכתיים מחדש.
הצלעות היו עשויות , בדרך כלל מעץ איקליפטוס ומצופות בעץ אורן פיני "קליר" נקי לחלוטין מ" עיניים."
לסירה "סוסיתא" הייתה אחות - תאומה , בעלת מימדים ומבנה זהים,אשר לימים קיבלה את השם  "גמלא ".בתקופת מלחמת העולם השנייה שייטו שתי הסירות בשרות הצבא הבריטי,בחכירה באזור הים התיכון ושימשו להסעת עובדים וחיילים באזור נמל טוברוק (לוב) וביתר נמלי הים התיכון,אשר היו בשליטת הבריטים בשנים 1943- 1946 .
עם סיום המלחמה החזירו בעלי הסירות את ה " אחיות " לנמל הבית לחיפה, והציעו אותן למכירה. סירה אחת נמכרה לעין - גב הלא היא "סוסיתא ", והשנייה- נקנתה ע"י חברה חדשה , שהוקמה באותם ימים באזור הכינרת על ידי 
 "חמי טבריה" ומשפחת טייבר,שהייתה משפחה עשירה מאוד. חברה זו תכננה לפעול לפיתוח אזור הכינרת לתיירות,להקים בתי מלון ואתרי תיירות אחרים,ולעסוק בשייט תיירותי- דבר שהיה מפריע לפעילות קיבוץ עין- גב בתחום זה,בהיותו הבעלים של שלוש סירות ששימשו להובלת הנוסעים בכנרת .
חברי עין- גב החליטו למנוע כניסת גורם נוסף לשיט נוסעים,כלומר- לא לאפשר למשפחת טייבר ול " חמי טבריה " להעביר למי הכינרת את הסירה שקנו.
כשנודע לנו כי הסירה מוכנה להובלה התארגנו בשתי קבוצות קבוצה אחת נסעה ברכב קטן לבדוק אם הסירה החדשה באמת מגיעה ובאיזו דרך, בקבוצה השנייה היו יותר חברים,ועליהם הוטל לעצור את הרכב המוביל ולהורידו מהכביש.
חברי הקבוצה הראשונה נסעו ברחבי עמק בית - שאן ועמק - יזרעאל ובאזור קבוצת גבע זיהו את הסירה המובלת על גבי סמיטריילר בכיוון הכינרת.

חברי הקבוצה השנייה חיכו ליד אשדות - יעקב...בעת התארגנותם למארב עבר במקום מפקד הנפה מטעם " ההגנה ".בדרכו לביתו באשדות - יעקב והתעניין בנעשה. הסברנו לו במה מדובר והוא המשיך לדרכו..
כשהסמיטריילר הגדול של חברת החשמל ועליו הספינה היה בקטע הכביש לפני אשדות יעקב,בערך מול "ספן " היום,יצאה המשאית שלנו לאמצע הכביש וחסמה את המעבר בו. נהג הסמיטריילר,שהיה אקס חבר אפיקים,לא הסכים לנטוש את המכונית,והוצאנו אותו משם בכוח..מרדכי תמירי מחברינו היה 
ה "מומחה "בנהיגה, ובקושי הצליח להניע את המשאית הגדולה.

שיט בכנרת שנות הארבעים - הצילום באדיבות ארכיון עין גב



בכוחות משותפים ובאיטיות הסענו אותה עד לשערי קיבוץ אפיקים,מול מגרש הכדורגל,מדרום לכביש הכניסה למשק. בעזרת מגבהים ( ג'קים) הרמנו את הסירה והצלחנו לשחרר מתחתיה את עגלת הסמיטריילר. לאט ובמאמץ לא קטן,הורדנו את הסירה עד לגובה " שפלה "-בול עץ,במקור אדן רכבת בגובה חצי מטר מעל הקרקע. עבודה זו נמשכה כשבע שעות.
בשעות מהבוקר הייתה כבר הסירה מונחת על הקרקע בשער קיבוץ אפיקים. אנשי אפיקים נדהמו לראות את הסירה הגדולה שתולה בשטחם והובהר להם כי לא מדובר בחומר גלם לבית חרושת  " קלט "...
רב  החובל המיועד של הספינה הסתובב,לבוש במעיל עור ומצויד בפנס,באשמורת האחרונה וחיכה לבואה.לפי התכנון המקורי,היה צריך לפרוק את הסירה בירדן,מול המחלבה בדגניה א,אך הסירה לא הגיעה,ורק נהג האוטובוס של עמק הירדן אשר לפי זכרוני היה עמרם רבר מקבוצת כינרת,סיפר לרב החובל הנבוך כי הסירה  "נחתה " ליד השער של אפיקים ומחכה לו שם...
השארנו משמרת ליד הסירה והתפתח משא ומתן ממושך לגבי עתידה. באותו הזמן התכנס הוועד הפועל של ההסתדרות בדגניה ב והויכוח הועבר לשם לבירור.
בסופו של דבר,הוקמה חברת שייט כינרת בשותפות עם חמי טבריה וגורמים לאומיים.

יום חמישי, 21 בנובמבר 2019

בית המכשפה




מנקים את הבריכה בשנת 1937




בית המכשפה

"בית המכשפה" הינו שם מקומי שניתן לפני שנים רבות לבריכת מים בנחל "עין סוס" על ידי ילדי עין השופט 'ונשמר עד היום.
ב- ימי העלייה והישיבה בג'וערה,  מבריכה זו העלו את המים בעזרת משאבה קטנה בצינורות
 לגבעת ג'וערה. 
"עין סוס" הנקרא בשמו העברי נחל זהורה,  הוא מעיין אכזב הזורם בוואדי מצפון לבית הקברות ונשפך לעין סוקר במזרח. זה היה מקור המים לניסיונות חקלאיים ראשונים של קיבוץ עין -השופט.
החלקה ממערב לבית הקברות שימשה כגן ירק ומשתלת עצים, שסיפקה עצים לקק"ל לייעור לכל הגבעות שבין ג'וערה למשמר-העמק והזורע.
כמה מאות מטרים ממערב ל"בית המכשפה" נחפרה בזמנו באר, על פי המלצתו של פרופ פיקרד. הבאר לא נתנה את כמות המים הצפויה ומעולם לא הופעלה.
 מעל "בית המכשפה" נטוע עץ תאנה גדול ממדים ובהמשך בוסתן עם עצי חושחשים.

משאבה ששמה היה - גבת- העבירה מים מהבריכה לג'וערה 1937





וזה הסיפור שעדנה קרמר סיפרה לנו על המכשפה :


בית המכשפה
למרגלות היער שלנו, לצל עץ תאנה רב שנים, נובע מעיין עין סוס. בתוכו אבנים גדולות ואפורות מזוקן, ששרדו מבית המכשפה. מאין הגיעה המכשפה ולאן היא נעלמה, על כך אספר לכם. זהו סיפור ישן נושן שנכתב  בספרים עתיקים. 
מספרים שלפני שנים רבות חיו במערה אחת ליד אשקלון שמונים מכשפות! והתורה אסרה בתכלית האיסור לעסוק בכשפים. "ומכשפות לא תחיון" כתוב בתורה. 

עדנה קרמר מספרת בטו בשבט 1999


באותם ימים חי בירושלים חכם אחד נודע, ר' שמעון בן-שטח שמו. תלמידים באו אליו ממרחקים כדי ללמוד מפיו דברי חוכמה. יום אחד סיפרו לו תלמידיו על שמונים המכשפות. ורבי שמעון, כדי להתגבר עליהן, קרא ביום חורפי וגשום לשמונים מתלמידיו, כולם בחורים צעירים וחזקים. לכל אחד מהם נתן כד חרס גדול וטלית שמתעטפים בה בעת התפילה. רבי שמעון הורה להם לקפל את הטליתות ולהכניסן לכדים כדי שלא תרטבנה בגשם הסוחף. אחר כך אמר להם להפוך את הכדים מעל ראשיהם כנגד הגשם, כי הרי מטריות לא היו אז, והם יצאו עמו למערה.
כשהגיעו לשם, אמר רבי שמעון: "אתם חכו כאן. אני אכנס למערה לבדי. כאשר תשמעו שריקה אחת - תוציאו את הטליתות היבשות מהכדים ותתעטפו בהן כנגד עין הרע. כאשר תשמעו שריקה שנייה - תפרצו אל תוך המערה, כל אחד מכם יתפוס מכשפה וירים אותה מעל ראשו. ברגע שיתנתקו רגלי המכשפות מעל האדמה יאבד להן כוח הכישוף."
התעטף רבי שמעון בטלית היבשה, הציץ למערה בעד הסדק שמעל אבן הגולל וקרא קריאה של מכשפות: 
"אויים! אויים! אויים!" 
הציצו המכשפות וקראו: "מי אתה?"
"משלכן אני, פתחו לי."
"ואיך זה שהלכת בגשם ואתה יבש?"
"מכשף אני והלכתי בין הטיפות."
"ומה אתה רוצה מאיתנו?"
"רוצה אני שתראו לי כשפים שאתן יודעות לעשות ואני אראה לכן את הכשפים שלי."
האמינו לו ונתנו לו להיכנס. 
אמר להן: "הראו לי קודם אתן מה אתן יודעות ואחר כך אראה לכן את מה שאני יודע."
לחשה אחת לחש - הופיע שולחן מענפי עץ מעוקמים. 
לחשה השניה לחש - הופיעו על השולחן כלים משריונות צבים. 
לחשה השלישית - התמלאו הכלים במאכלים של מכשפות. 
ואז פנו אליו ואמרו: "עכשיו הראה לנו את כשפיך."
אמר להן: "אני יודע שריקות של כישוף. אשרוק פעם ופעמיים - ומיד יופיעו פה שמונים בחורים צעירים ויפים וכולם יבשים מגשם."

טיול קיבוץ לבית המכשפה - טו' בשבט 1999


"נה נה נה..." גיחכו המכשפות, "נראה אם אתה יכול."
 שרק שריקה אחת - הוציאו הבחורים את הטליתות מהכדים והתעטפו בהן. 
שרק פעם שניה - הבחורים פרצו פנימה, כל אחד תפס מכשפה והניף אותה מעל ראשו, מיד אבד להן כוח הכישוף. אבל הבחור שעבר אחרון בפתח המערה, לא הספיק לחטוף את המכשפה שלו. ראתה המכשפה מה שקרה לחברותיה וברחה מתוך המערה. רדף אחריה הבחור בין גבעות ועמקים, שדות ויערות, וכאשר הגיעה לכאן, למעיין שלנו, הוא כמעט ותפס אותה. והמכשפה, כדי שלא יצליח להרים אותה מעל האדמה, הצמיחה מהר שורשים, נאחזה בכוח באדמה והפכה את עצמה לעץ תאנה. 
והעץ העתיק הצומח כאן זהו עץ המכשפה, השותה ממי המעיין מאז ועד היום. אם תסתכלו עליו היטב, תוכלו לראות בענפים המפותלים ובגזע העקום את דמות המכשפה. מספרים עליה שבלילות, באין רואים, היא חוזרת לדמותה ומתרועעת עם ציפורי הלילה והתנים. ואתם, היזהרו לכם! ואם חלילה תיתקלו בה – האם תדעו מה לעשות? כדאי שתמהרו להרים אותה מעל פני האדמה...



יום שישי, 25 באוקטובר 2019

סיפור על אהבה בלי גבולות - סיפורם של איבן ומגדלנה

 

סיפור על אהבה בלי גבולות לארץ ישראל ולקיבוץ עין השופט

(החומר נכתב בשבדית תורגם לאנגלית וזהבה קולקובסקי עזרה בתרגומו לעברית - תודה גדולה לעוסקים במלאכת התרגום)

עין השופט
טעות ברת מזל

איבן ומגדלנה


ב-1966 זוג שוודי צעיר, החליט לנסוע ברכב לארץ ישראל. איבן עבד בשטוקהולם וחסך כסף לקניית רכב פולקסווגן ישן. מגדלנה בדיוק קיבלה את תעודת ההוראה שלה. שניהם הבטיחו זה לזו שיישארו יחד. הם הרגישו חופשיים להמשיך ולהתקדם עם תוכנית הנסיעה. איבן ומגדלנה לא הבינו את חרדת הוריהם בדבר הנסיעה ברכב לארץ ישראל.

"שנינו גדלנו בצפון שוודיה, ולא הכרנו אף פעם יהודי. שמענו על צורת החיים בקיבוץ ורצינו להכירה, אך לא ידענו איך ליצור קשר עם קיבוץ בישראל. הצלחנו בקלות ליצור קשר דרך מרכז היהדות בשטוקהולם, שם הפנו אותנו לסוכנות היהודית. בדיעבד, אנו מבינים ששלחו אותנו לתוכנית לעולים חדשים..
ההתעניינות המיוחדת שלנו בישראל קשורה לעברינו המשפחתיים. למרות העובדה ש-500 ק"מ של יערות ואגמים מפרידים בין בתינו, שנינו גדלנו באותה אווירה רוחנית, של מה שנקרא אצלנו לאסארפולקט – תנועה של Christian revivalists-pietist, עם שורשים  משנת 1800.

את ארץ ישראל ואנשיה בתקופת התנ"ך, ואת ישוע היהודי – הכרנו היטב. עכשיו, רצינו להכיר את ארץ ישראל ואת היהודים של היום. רצינו לעבד את האדמה, לאכול מפירות הארץ, להזיע מהעבודה ומהשמש, ולחוות את כל מה שקראנו עליו.

התחלנו את ההכנות לנסיעה. קניתי אביזרים לאוטו כדי להפוך את הכיסאות למיטות. מגדלנה תפרה וילונות לחלונות. קנינו אוכל למספר ימים לא ידוע, סידרנו דרכונים, ביטוח לאוטו, בדיקות רפואיות, חיסונים, ותעודות ובולים נחוצים לארצות השונות.
הכול היה מוכן לתזוזה. .בינתיים היינו גם בקשר עם השליח שלנו מהסוכנות. ספרנו לו על תוכניות הנסיעה. למר שליח היה עיתון מגולגל בידו. פתאום הוא דפק בחוזקה על השולחן ואמר "אידיוטים, תמימים, אתם בכלל מבינים שמה שאתם מתכננים מאוד מאוד מסוכן!". הרבה אחרי 1966 הבנו, שאף פעם לא עלתה השאלה האם אנחנו יהודים או לא .השליח ידע מה עלול לצפות לנו, לו היינו יהודים, בנסיעה דרך ארצות ערביות, עם כל המתח שהיה קיים אז.
בזמן הנסיעה באירופה סיגלנו לעצמינו סדר יום מסוים. חנינו בלילה רק בתחנות דלק מוארות, ורק אחרי בדיקה של רמת הניקיון בשירותים. זיכרון אחד מאירופה, הוא התקר היחיד שקרה, היה בכביש 1E באירופה .כשתיקנו אותו, ילדה אחת יצאה יחפה מהיער, ונתנו לה זוג נעליים במתנה. מרוב שמחה החלה לרקוד.  זיכרון נוסף מבהיל מאוד היה כאשר גבר משונה ניסה לארגן קבוצת ילדים לעצור אותנו בעמק הוולקן. נערים יחפים צעקו כשראו את האוטו שלנו בין עגלות השוורים של הכפר.
באנקרה הלכנו לקונסוליה לבדיקה אחרונה של המצב הפוליטי. משם שלחנו בדואר לחיפה, את כל המפות והכתובות הקשורות לישראל.
בבירות עזרו לנו להחליף שמן במכונית. בעל תחנת הדלק במדבר הסורי הראה לנו רובה מתחת למזרן - "פוליסת ביטוח ללילה שקט". הוא העיר אותנו בבוקר נקי ומגולח עם מילון אנגלי ותה חם.
היינו מתוחים מאד לקראת הגבול הסורי- על רצפת הרכב מתחת לכל מיני "ג'אנק" הייתה מצלמה עם אביזרים יקרי ערך- תקוותינו -  שלא ישימו לב. התבדחנו עם הפקידים ובקשנו מפות של הארצות השכנות. קבלנו אחת עם כל הארצות. ישראל כולה לבנה, כאלו לא קיימת.
הסברנו שאנחנו ממשיכים לעמאן, אבל עדיין לא החלטנו אם להמשיך לבגדד או לירושלים. הזוג המאושר שוחרר מהגבול אחרי שעה ולא לפני שקבלו תה. את האוטו בכלל לא בדקו.  אחרי דמשק, בדרך יציאה מסהוריה, עצרנו לקנות סרטים למצלמה בעיר דרא. החנות הייתה של שני אחים צעירים. הם הציעו להראות לנו מפל שנשפך לירמוך. בשבילם זאת הייתה הזדמנות לנהוג ב"חיפושית" שלנו ולראות כמה מהר אפשר להחליף הילוכים. הידידות החדשה הזאת הביאה אותם להזמין אותנו ללון בביתם. הדירה הייתה בשכונה מחוץ לעיר, בבית גבוה עם נוף של דרום המדבר.
הכול טוב בינתיים, אבל בבוקר קבלנו שוק. התעוררנו לצעקות ויריות . בזהירות הצצנו דרך החלון וראינו חיילים וכלי נשק בחצר. האחים הסבירו לנו שזה תרגיל צבאי, שמתכוננים להיכנס לישראל. מתברר שישנו במחנה של אחת הזרועות של ה"PLO", שממוקם בלב שכונה אזרחית.
היינו מעט זמן בעמאן, כיון שלא רצינו להגיע לירושלים מאוחר מדי. התחיל להחשיך. לא היו לנו מפות, אבל מצאנו כביש שנראה בכיוון הנכון. ראינו מדי פעם אורות ושלטים אבל לא הבנו מה הם והמשכנו. כשראינו אורות ובתים, ממש עיר, חשבנו, האם זו ירושלים? המראה לא התאים לדמיוננו על ירושלים.-מישהו שעבר הסביר לנו שהגענו לשכם, והראה לנו את הדרך לירושלים. לא רצינו להישאר בשכם, אז המשכנו לנסוע כל הלילה עד שהגענו לעיר הנחשקת. לא היה טקס וגם לא מקהלה שקיבלו את פנינו. כהרגלנו, מצאנו תחנת דלק לישון לידה, אך היא הייתה שוממת, ללא אורות, אז חנינו ליד מחסן מואר, ונרדמנו מותשים. 

המקהלה החלה לנגן כשעוד היה חשוך. היו רעמים חזקים, וטיפות גשם גדולות החלו לנגן בסולמות שונים. התעוררנו  ויצאנו מהאוטו. הסתכלנו סביב, כן אנחנו בירושלים. חנינו על יד מקום אחסון חביות שמן, שחלקן ריקות וחלקן מלאות למחצה. טיפות הגשם הגדולות שנחתו על החביות, יצרו קונצרט, ובנוסף, התיזו מים ושמן על רכבנו והפכו את ה,חיפושית" שלנו לרכב צבאי מוסווה.

יום שני, 30 בספטמבר 2019

קיבוץ נולד- על הקמתו של קיבוץ עין המפרץ



ציור של יוסף פרדו




קיבוץ עין המפרץ קרוב לליבי מבחינה משפחתית , באחד מביקורי אצל משפחתי המיוחדת במינה ,
נתקלתי בחוברת שמספרת את סיפור הקמת הקיבוץ . מעין יומן דרכים שהכול מתואר בשפה הכי פשוטה שאפשר - אלה תולדות..ולכול אלה שחושבים שהקיבוץ הטבול בדשאים -  כאילו ניתן לנו על מגש של כסף - קראו את הרשימה הזו ותבינו מה זה אומר להקים קיבוץ...





קיבוץ נולד

פרקים נבחרים מתולדות קיבוץ עין המפרץ על פי חוברת שיצאה -50 לעין המפרץ  ב1980 . 
קיבוץ עלייה ג של השומר הצעיר בגליציה נוסד ב-1928 – החברים עלו לארץ ב- 1930- והיתדות נתקעו ב"מחנה הקיבוצים" שבמבואות בת- גלים.
מחנה הקיבוצים היה מגרש קרח של דונם. שטח סגור , כמעט ללא נופים ומרחבים, חוץ מהר הכרמל הנשקף אליו וקורץ בנופו הירוק. על המגרש הקימו אוהלים. במרכז המגרש ניצב עץ אלון שגילו נאמד ב-200 שנה . בתום שלושה חודשים מנה הקיבוץ כ-40 איש. ימים ראשונים, צעירים בני  19-21 מלאי התלהבות נעורים, אבל חסרי ניסיון חיים. הוטל עלינו לעמוד בשני מבחנים : הסתגלות לעבודה המפרכת, להיות עובדי כפיים ולבנות מעמד פועלים עברי. המבחן השני :בניין תא חיים חדש, שיתופי, שוויוני, שישמש מסד לחברה חדשה בארץ ישראל , אבל איך בונים צורת חיים זו ? באיזה דרכים ?
התוכן העיקרי באותם ימים של החיים הוא כיבוש העבודה להגשים את הרעיון "בזיעת אפיך תאכל לחם ".להחזיק מעמד שמונה ועשר שעות בעבודה בקבלנות , בתחרות עם עובדים מנוסים יותר. ארוחת בוקר כוללת לחם תוצרת בית , קומץ זיתים עגבנייה וביצה קשה. צהרים : לחם וביצה בתוספת "פודינג" (מרק פירות מחבושים). הארוחה החמה היחידה היא בערב: מרקים, דייסות, ולפעמים גם בשר.



כול העבודות קשות – אנו מייבשים את ביצות נחל פוארה הנשפך את הקישון. לכול אורך הנחל פזורים עשרות רבות של פועלים מהעיר ומהקיבוצים העובדים בקבלנות. כל קבוצה וחלקה שלה. חופרים באתיים, מטעינים את הבוץ על מריצות ומובילים אותן על פני שביל צר של לוחות אל הדיונות.
החברות עובדות במשק בית אצל משפחות בהר הכרמל.עבודה של שעות רבות שלא אהודה על החברות , אבל הן מקבלות את הדין..

בראש וראשונה אנו מארגנים את החיים, בוחרים בעלי תפקידים, קובעים מסגרות ונהלים, אבל הכול מתחלף ומשתנה, הכול בתנועה. שיחות קיבוץ  נערכות לפי הצורך, פעמיים- שלוש בשבוע. האם נותר זמן לחיים פרטיים, לקריאת ספר ? בהחלט.
בולעים ספרים בתחומי החברה והמדיניות, על בעיות המהפכה העולמית, על סין וברית המועצות, על הציונות והמהפכה, על אהבה חופשית, חיי משפחה ועוד..קוראים ומתווכחים. הספרים ברובם בגרמנית, הוויכוחים בפולנית ושיחות הקיבוץ בעברית.ישנים ארבע חמש שעות בלבד.
מכת עזיבות- במשך השנה הגיעו כ199 עולים , אבל כמעט שלושים מהם נטשו אותנו. כוחם לא הספיק כדי לעמוד במשימה הבראשיתית של מעבר לחיי פועל, לעבודת כפיים מפרכת, והסתגלות לחיי קומונה בתנאים חלוציים קשים.

שיפוצים - עופרה בריל




דוב ושמחה ורדי בצריף המשפחתי 

שיפוצים

גדלנו יחד , היינו קבוצה מגובשת. תינוקות היושבים בשורה על הסירים , יוצאים למשחקי החול, ישנים תחת קורת גג משותפת .
 גדלנו יחד עם הקיבוץ הקטן שלנו שהלך ותפח הלך ותפח. גם חיינו עברו טלטולים, איבדנו חברים, איבדנו הורים ,ובמשך הזמן,  איבדנו את הליכוד שבקבוצתיות.  בנעורים שלנו היה משהו קסום, משהו שהתגאינו בו . חולצה כחולה ושרוך לבן- השומר הצעיר. 
שמנו יד עם שלוש אצבעות ונשבענו- חזק ואמץ ! סיכום מפקד הפתיחה של הפעולה .
פעולה שומרית סביב מדורה ושירה עברית עם לחנים רוסיים. 
לא העזנו לרקוד ריקודים סלונים , לא העזנו להופיע בציבור עם חצאית, לא עשינו בחינות בלימודים, אבל למדנו הרבה מהחיים.
 הגענו לגיל צבא עם המון מוטיבציה, עם רצון לעלות בדרגה ולא להישאר בבסיס של נותני השרות .
 כשבאנו לקיבוץ עם המדים ראינו עיניים מצטעפות באושר  'הנה הבנים שלנו..אחד אחד מוצלחים'. 
הצבא נתן לנו זריקה של בגרות, פתאום הבנו מהי ארץ ישראל , פתאום נפגשנו עם נציגיה.
 אחר חזרנו כולנו לקיבוץ , היו כאלה שלא - מעטים . 
בקיבוץ תנאי המגורים לא קלים. שלושה בצריף , השירותים רחוקים ובכול זאת יוצרים חברותא מיוחדת. ילדים החלו להיוולד , בחדר קטן לפתע צצו שלושה או שניים או אחד. השמחה הייתה רבה – ילדים זה שמחה- כך שר לנו הזמר העברי והסכמנו אתו. 
כולנו חיינו על אותו בסיס נתונים , אף אחד לא חשב שהוא צריך יותר ממה שניתן. הבתים היו זהים, הגגות באותו גודל, הדשא תמיד ירוק וגם זה של השכן. אהבנו את ההתמסרות של המטפלות לחינוך הילדים, הן העבירו להם ערכים של השיטה הקיבוצית. חופש להתגלגל בדשא הגדול, לצאת ביום חם עם תחתונים וגופייה , להיזרק לבריכה בהשגחה צמודה של מטפלת, ולהכין להורים מסיבות סיום ארוכות ולא פעם מעייפות.
הילדים של כולנו ישנו בבית הילדים, ליווינו אותם, חיפשנו ספר בגן כדי לספר במיטה , ונפרדנו כאשר המטפלת באה לסיים את היום בסיפור משלה.
הילדים בגרו ואתם גם אנחנו. הבית הקטן כבר לא הספיק כדי לאכלס את כולם -. לאט לאט ,  על פי היכולת הכספית של הקיבוץ,  בנו שכונות עם בתים גדולים יותר ולמי שהיו יותר ילדים הוקדם בתור כדי שקצת יתרווח..


מראה הקיבוץ בשנות השישים


יום רביעי, 25 בספטמבר 2019

נחש זה לא צחוק - סיפרה שושנה שפירא (מתוך החוברת- לחיות עם חיות)






נחש זה לא צחוק 
סיפרה שושנה שפירא


באחת השבתות חזרנו מקיבוץ דליה בטיול משפחתי. הלכנו דרך מגדל הדבורים. לפתע ראינו על הדרך נחש.
 לפני שהספקתי לצעוק "זהירות"!!! 
היה הנחש לפות היטב בידיו של עידן. ואיזה נחש - גדול, חזק, מבריק ומתפתל במרץ.

עידן הודיע לי שזהו חנק והוא לא מסוכן.

כשהגענו הביתה, על אף מחאותיי, הכניסו חובבי הנחשים שלי את הנחש הניצוד הביתה, בתוך צנצנת גבוהה חסרת מכסה.

בערב באו אלינו אורחים ומישהו העביר את הצנצנת לאחת מפינות החדר, שם היא נשארה ונשכחה.

חלפו יומיים וגדעון ראה את הצנצנת ריקה. הוא היה בטוח שאחד הילדים שיחרר את הנחש.

חלף עוד יום. בצהריים, כשחזרתי מהעבודה, פתאום שמעתי בום חזק מחדר השינה. קפצתי לראות מה קרה, ולעיני נתגלה מחזה מוזר -כוננית הספרים עומדת על מקומה אך אחד ממדפיה ריק לחלוטין, והספרים כולם זרוקים ומפוזרים על הרצפה...

הרמתי מבטי ולפתע הבחנתי בנחש החנק זוחל לו בנחת על אחד המדפים...
זינקתי החוצה בבהלה, קפצתי על האופניים וטסתי ישר למזכירות, שם ישב גדעון בישיבת מזכירות חשובה רבת משתתפים.

פתחתי את דלת חדר המזכירות, התפרצתי פנימה ובלי לראות איש מלבד גדעון צעקתי - גדעון! אתה בא עכשיו להוציא את הנחש שלך מהחדר!!

כל הנוכחים התפרצו בצחוק אדיר.
גדעון הסמיק וחייך חיוך נבוך, אך מאושר. הוא, כמובן, יצא ובזאת תמה הישיבה.

גיבורים לצחוק! 
נראה אותם צוחקים כשנחש חנק גדול מטייל בחדר השינה שלהם!





יום ראשון, 15 בספטמבר 2019

הדוכיפת - סיפרה לאה שדמי ( מהחוברת - לחיות עם חיות )

הדוכיפת
סיפרה לאה שדמי













הדוכיפת

"גן עופר" של היום הוא כבר בית זקן.
 כשאני הייתי ילדה בגן הוא היה בית חדש לגמרי. 
עוד לא הייתה חצר גרוטאות כל כך גדולה, עוד לא שתלו צמחים יפים סביבו ועצי החורשה היו עדיין צעירים וקטנים.

אך לא השאירו אותנו לגדול בשממה. בחצר הגן, בין העצים הצעירים, היה לנו ארגז חול ולידו כלוב גדול מרשת שבו גידלנו חיות שונות.
 הכלוב היה כל- כך גדול, שגם הילדים והוריהם יכלו להיכנס לתוכו כדי להאכיל את החיות.

פעם גידלנו ארנבות, פעם תרנגולות ולעיתים חזירי-ים.
 היו תקופות שהכלוב נשאר ריק והמתין לחיה שנקבל ממשק הילדים של חברת הילדים או לאפרוחים מהמדגרה של בלומה.

באחד הימים כשהכלוב עמד ריק, הסתובבה לה בחצר הגן שלנו ציפור דוכיפת שהייתה בשנים ההן ציפור מאוד נדירה.
 הילדים היו כל- כך שקועים במשחק שלא שמו לב לדוכיפת המסתובבת ביניהם ללא פחד.

אני שיחקתי בפינה מרוחקת ולפתע תוך כדי משחק, גיליתי את הדוכיפת- כזאת יפה, עם ציצית כמו כתר!
 ראיתי איך הציפור בחיפושיה אחרי אוכל, נכנסת לכלוב שהשער שלו נשאר פתוח, ומתחילה לנקר בשאריות האוכל.

חשבתי - "אם אסגור את שער הכלוב ואכלא את הדוכיפת, היא תהיה שלנו!"
קפצתי במהירות ממקומי, סגרתי את השער והציפור נלכדה בפנים.

בהתרגשות גדולה קראתי לילדים - " ילדים בואו מהר! תראו! יש לנו ציפור  דוכיפת בכלוב! נוכל לגדל אותה!".

הילדים הרימו ראשיהם ובאו בריצה נרגשת לכלוב,. כולם בבת אחת התפרצו פנימה, כדי לראות את הדוכיפת מקרוב.

הדוכיפת שנבהלה מאוד מקבלת הפנים הנלהבת, החלה להתעופף מצד לצד, נחבטת ברשת שוב ושוב, עד שלפתע מצאה את שער הכלוב שלא היה סגור היטב והצליחה להתעופף החוצה, לחופש.

איזו אכזבה נוראה. הילדים כל- כך הצטערו. רק עכשיו הם הבינו שאסור היה להיכנס לכלוב בסערה כזאת. בעיקר הצטערו שלא תהיה לנו דוכיפת לגדל. אני הצטערתי הכי מכולם. הרי אני גיליתי אותה והצלחתי לתפוס אותה בכלוב ואפילו חשבתי איך לגדל אותה. כל כך הצטערתי.

ימים רבים חשבתי על הדוכיפת ותכננתי איך לתפוס אותה שוב.
 הייתי יושבת שעות ליד הכלוב, מפזרת פירורי לחם טבולים במים, משאירה  את השער פתוח ומקווה שאולי תיזכר הציפור באוכל הטעים שהיה לה אצלנו, תחזור לכלוב, ואז שוב אזנק, אסגור את השער ואתפוס אותה!
אבל כנראה שהדוכיפת הייתה חכמה וזכרה יותר טוב את הבהלה הגדולה שהבהלנו אותה.

יותר לא ראינו את הדוכיפת בסביבות הגן שלנו.



לאה שדמי כילדה




יום שבת, 14 בספטמבר 2019

צח הגשש המוצלח - סיפרה תמר שפירא (מתוך החוברת לחיות עם חיות)



צח עם נטע שפירא 1979


צח, הגשש המוצלח
סיפרה תמר שפירא

בימים שכל הילדים ישנו עוד בלינה המשותפת, אחד הכ'יפים הכי גדולים היה לשמור בלילה יחד עם אימא - לבקר בבתי- הילדים, לעזור לכסות את 
הקטנים, להגיש כוס מים, להחליף סדין ואפילו סתם לראות איך כולם ישנים,  כל ילד בצורה אחרת, זה מקופל, זה פרוש על הגב, זה רגלו תלויה וזה ממלמל מתוך שינה....

אבל הכיף הכי גדול היה להישאר ער עד אחרי חצות ולאכול צ'יפס עם חבורת השומרים.

הגיע תור השמירה שלי. הגיע ליל- שבת, האחרון בשבוע השמירה, לילה שנטע חיכה לו בכיליון עיניים. הלילה הוא מצטרף אלי לשמירה וכמובן שמצטרף אלינו גם צח כלבנו הלבן והנאמן.

לאחר שביקרנו בכל בתי הילדים, אנחנו הולכים למטבח. השומרים כבר גמרו לחתוך את תפוחי האדמה, השמן רותח, והצ'יפס הופך לאט לאט צהבהב וטעים. נטע דואג לספק לצח את כל שאריות הבשר. אחרי ארוחה דשנה, אנחנו יוצאים לסיבוב נוסף בין בתי הילדים - מכסים את כולם ושוב חוזרים לחדר השמירה.
 הזמן חולף. נטע מפהק והעיניים שלו ממצמצות אבל הוא בשום אופן לא רוצה לישון! הוא מחכה לבוקר, רוצה לראות את השמש בזריחתה.

אנחנו מבשלים קפה שחור ושותים. אולי זה יעזור לנו להישאר בעיניים פקוחות.

צח מלווה אותנו בסיור של סגירת התריסים. ליד כל בית הוא נעמד ומחכה לנו בכניסה בצייתנות. התריסים כבר סגורים בכל בתי הילדים והלילה מתקרב  לקיצו. ציוצים ראשונים של ציפורים נשמעים בין העצים, המזרח מתחיל להתבהר, השמש מתכוננת לזריחה מחודשת .

צריך לצאת לסיבוב אחרון אצל הקטנים - לחמם את בקבוקי הדייסה לבוקר ולסגור את דלתות חדרי השינה. בסיבוב האחרון נטע לא מלווה אותי, הוא הולך לראות איך השמש עולה.

אני מסיימת את הסיבוב וחוזרת לחדר השמירה. השמש כבר זרחה, הציפורים מצייצות, אבל נטע לא חזר. אולי התעייף והלך לישון במיטתו בבית הילדים?
אני ממהרת לבית הילדים- לא, המיטה ריקה.

אולי הוא מחכה לי בבית?
לא, גם בבית איננו.
איפה נטע?
הדאגה שלי גוברת. מה קרה לו? לאן נעלם? לאן הלך לראות את השמש הזורחת?

נשמעים קולות מכיוון המטבח. אלה הם חברים שהשכימו לסדר את חדר האוכל אחרי מסיבת ליל שבת. אני הולכת לבקש את עזרתם בחיפושי אחרי נטע. יואש (צור) מתייצב מיד לעזרתי.
 הוא יודע לאן נוהגות המורות לקחת את הילדים לצפות בזריחה  -  "זה שם, בין המשנקים לבין 'הבוטיק' של איציק טרש שבדיר הישן " הוא מסביר.

אנחנו הולכים יחד לחפש את נטע, אך הילד איננו. אני כבר מודאגת מאוד וכועסת על עצמי שלא קבעתי איתו מראש לאן ילך.

אולי קרה לו משהו?

יואש מציע להזעיק חברים נוספים לעזור בחיפושים.

לפתע מופיע צח ובביטחון רב מפלס לו דרך בין העשבים הגבוהים במורד שמתחת לדיר הישן. מיד ידעתי שצח יוביל אותי אל נטע.
 אני ממהרת בעקבותיו בין שיחים וקוצים וקוראת בקול -  "נטע! נטע!". צח מתקדם במרץ ואני מנסה להדביק אותו....הנה הוא נעצר, ומה אני רואה?

על משטח עץ קטן, שוכב לו נטע מקופל ושקוע בשינה עמוקה.
הילד צפה בזריחה ונרדם מיד אחרי עלות השמש.

צח הנאמן והמסור מצא אותו.

קבוצת נרקיס עם צביה חגי ועדנה עירון









הצבי - מספר גדעון שפירא (מתוך החוברת 'לחיות עם חיות')






הצבי
סיפר גדעון שפירא

לפני שנים, כשהייתי עוד בחברת הילדים, תפסו הפלחים בשדה צבי צעיר והביאו אותו למשק הילדים. הצבי המבוהל הוכנס לכלוב המוקף סביב בגדר גבוהה ומיד התפשטה הבשורה ברחבי הקיבוץ.

הגעתי בריצה, בין הראשונים. ראיתי איך הצבי שקרניו רק החלו לצמוח, מתרוצץ מפוחד בכלוב ובכל פעם שמישהו מתקרב לגדר, הוא מתחיל להשתולל ולהטיח את קרניו הרכות ברשת הברזל.

דב המורה אמר לנו להתרחק מהכלוב כדי שהצבי יירגע, אך גם כשצפינו בו ממרחק, הוא המשיך בריצתו הלוך ושוב, ללא מנוחה.
נזכרתי בלהקת הצבאים שראיתי לא מזמן בשטח גן הירק. כל כך גאים ויפים, מדלגים דילוגים מלכותיים במרחב הפתוח.

הסתכלתי בצבי ואמרתי לילדים: "תראו כמה הוא סובל. תראו איך הוא נוגח ברשת ופוצע את עצמו".
דב הרגיע אותי ואמר שזהו צבי צעיר, וחיות צעירות מתרגלות במשך הזמן לתנאים חדשים. "ניתן לו ירק וחציר והוא ירגיש  יותר טוב", אמר.

דב לקח מלוא זרועותיו חציר והתקרב לכלוב. מיד חידש הצבי את קפיצותיו הפראיות מול הרשת. כל כך ריחמתי עליו. הוא קיבל מכות חזקות שסיכנו את חייו. דב דחף בזריזות מעט מהחציר דרך חורי הרשת וחזר אלינו.

"זהו ילדים, אמר, עכשיו נלך וניתן לו להירגע".

הילדים התפזרו וגם אני התרחקתי, אך נשארתי בקרבת מקום וחיכיתי בסבלנות עד שכולם נעלמו. הייתה כבר שעת דמדומים. החלטתי לשחרר את הצבי ויהי מה!
התחלתי להתקרב לכלוב לאט לאט ובזהירות.
 בכל פעם שהיה נדמה לי שהצבי מתכונן לקפוץ, נעצרתי וחייכתי בשקט. כך הגעתי עד שער הכלוב. ראיתי שמצחו של הצבי פצוע וקרן אחת שבורה. העיניים שלו היו מפוחדות ועצובות. פתחתי את השער.

הצבי נבהל ונרתע לאחור. ידעתי שלא טוב לשחרר אותו בחצר הקיבוץ, כי הוא עלול להתרוצץ בין הבתים מוכה בהלה ומישהו שוב יתפוס אותו ויחזירו לכלוב.

ישבתי בתוך הכלוב וחייכתי בשקט. נתתי לצבי שהות להתרגל לנוכחותי כדי שייווכח שאיני מתכוון להרע לו. אחר כך התחלתי ל"שוחח" איתו בשפת החיות שהייתה מוכרת רק לי ולאלון גלילי. רק שנינו היינו מאומנים בשפה הזאת, המורכבת מקולות הרגעה דומים לפעיות עדינות.
 אנשים תמיד היו מתעצבנים לשמע הקולות המשונים האלה, אבל החיות היו נרגעות.
תאמינו או לא, זה עזר. הצבי נרגע! 
הוא עמד בשקט במקום ונתן לי להתקרב אליו צעד אחר צעד. התקדמתי בהליכה שפופה כשהידים על הקרקע, ובצעדים קטנים שכמעט אינם מורגשים. תוך כדי התקדמות, המשכתי לדבר אל הצבי בצלילים מרגיעים.

הגעתי עד למרחק של מגע יד. הושטתי את ידי בזהירות והתחלתי ללטף בעדינות את צוואר הצבי. הוא עמד בשקט ונתן לי ללטף אותו כשהוא מביט בעיני באימון. לאט לאט הרחבתי את הליטופים עד שחיבקתי את גופו.

הרגשתי את פרוותו החמה והלחה מזעה ומפחד. הרמתי אותו בזרועותיי והוא נח בחיקי כבד ותשוש. הסתכלתי סביב, כבר התחיל להחשיך ואיש לא נראה בקרבת מקום.
 כשהצבי בזרועותיי יצאתי מהכלוב, ממשק הילדים, מהשער הדרומי והלכתי לשדה, כדי להוציאו לחופשי. בלב השדה הורדתי אותו.

הצבי כאילו לא האמין למה שקורה. הוא התנודד על רגליו ופסע לאט כשיכור. רק אחרי שהתרחק מרחק די ניכר, התאושש ופתח בריצה משוחררת אל החופש...

את סוד שחרור הצבי שמרתי בליבי הרבה שנים. באותו ערב שקרה הדבר, בישרו לי הילדים בצער רב שהצבי הצליח לברוח.
 התאפקתי ולא גילתי לאף אחד את האמת. חששתי שיכעסו עלי ולא יבינו. בתוכי הייתי כל כך מאושר שהצבי מדלג חופש במרחבי השדות.

סוף דבר:
סיפור הצבי ש"ברח" מסופר בינינו לאורך השנים והפך לחלק מהפולקלור המקומי. 
הנה פתאום לאחר עשרות שנים, יצא הסוד לאור- הצבי לא ברח אלא שוחרר על ידי גדעון!
כך התגלתה האמת הודות לחוברת הזאת כשגדעון התוודה לפנינו ואנחנו התחייבנו שלא יכעסו עליו.. 

משק הילדים בשנות הארבעים



יום שני, 9 בספטמבר 2019

ציד הדורבן (כתב דוב ורדי ) מתוך החוברת - לחיות עם חיות-






ציד הדורבן

כתב דב ורדי ליום הולדתו של גיורא ינאי (בן 4) - תש"א 
(דב היה אחד מעובדי גן הירק)

צרה בגן הירק,חיבלו בבולבוסים
סביב מפוזרים הם פגומים ונגוסים.
ומיהו החבלן שמתגנב בליל?
דורבן הוא הפושע, הבולבוסים זולל.

מה יישאר לילד? מה נשלח לעיר?
ברדיו שוב הודיעו כי יעלה המחיר..
בוא, נוח (פלד) איש היער, רד יונה (ינאי) חיש לגן!
עורו, צודו ציד, סלקו את הגזלן!

ירדו השניים יחד בלילה האפל
לא אור כוכב ממעל, הכול עטוף בצל.
גם כלב לא נבח, לא תן ילל אי- שם
ולפתע  "הס, שמעת? רשרוש בקצה הגן!.. "
הקול שקשק בלחש, רובה נטען מיד,
אך התרגשו לשווא, רק עשב שם רעד.
תעתועי דמיון הם, רשרוש ולא יותר,
והדורבן עדיין במחילתו נוחר..

אך כבר הוא מתמתח, פוקח את עיניו-
בטנו כה מקרקרת, הומה מרוב רעב.
"סלט גדול אכין לי ", החליט דבר ראשון
"עד להתפוצץ אזלול, ושוב אלך לישון."

החוצה אז זוחל הוא, ישר לגן יזחל
לאט אבל בטוח מתקרב אל השלל.
שוהה ומרחרח- לא אין כל סכנה,
עוקף את המלכודת וניגש אל המלאכה.

מה טעים לו התפוח שהוטמן באדמה
שתבכה הירקנית! שתשפוך את זעמה!
ציפורניו עובדות במרץ, הוא בולבוסים עוקר
וכך יכין לו סעודה, רק יש להיזהר!

שמעו זאת גיבורנו- ראוהו בבירור,
אחד צעק - "הנהו!" שני ירה כדור
ישר אל הפושע- קלק וקליק וקלק
אך לא ארע דבר, כי הכדור היה רק סרק!

"לעזאזל!" קילל הוא, "הרובה נדפק!"
"נרוץ נתפוש את הגזלן בטרם הוא ירחק!"
ביקשו אז גיבורינו להשליך עליו מעיל
אך הוא מחצית זיפיו ירה ואת שניהם הבהיל.





"איננו פה, איננו שם..הנה הוא כאן עבר!"
קולם הדהד, טיפס אל הקיבוץ בראש ההר,
ואז ידעו כולם שקרב למטה נערך
ואין לדעת אם הפעם הדורבן ינוצח.

בינתיים בעל העורמה למחילתו חמק
והוא נשאר האחרון אותו לילה, שצחק.
אך בליבו החליט שלא יחמוד כבר בולבוסים
כי מסוכן יותר מדי לסמוך על הניסים.

וכך נרדם לו הדורבן, ימים רבים ישן..
ועובדי הגן עם בוקר באו ומצאו סימן.
לנפלאות הקרב עליו סיפרו הגיבורים,
ערמת זיפי דורבן דוקרים ומזהירים!

אחר, ילדי הציידים את הזיפים אספו
הציגו את שללם הרב, בגאווה סיפרו
איך אבותם הגיבורים, בליל קרבות אפל
דורבן נורא הניסו, טרם את הגן חיסל.

יום חמישי, 5 בספטמבר 2019

טובים השנים מהאחד - סיפורה של מרתה רקובסקי ז"ל - מתוך (החוברת תנו לחיות לחיות)





מרתה (ז"ל) עם לב

פנייה לבני המשפחה עזרו לי :איך קראו לכלב שבתמונה - לב? גורי? או בונדי ?


טובים השניים מהאחד
סיפרה מרתה רקובסקי

ידוע ברבים אהבתה הרבה של מרתה לבעלי- חיים הולכי על ארבע. כלבים וחתולים שונים ומשונים, מצאו אצלה מקלט חם ואימהי.
סיפורה של מרתה מתחיל בשמרטף.
זוכרים את ביסלי, כלבתם הלבנה והיפה של תלמה ויואב דיין?
יום אחד החליטו השניים לנסוע לחו"ל לטיול. כל הסידורים נעשו כבר, נותרה רק בעיה אחת קשה, למי להשאיר את ביסלי?

במוחה של תלמה צץ רעיון - מרתה ידועה באהבתה לכלבים, אולי היא תסכים להיות שמרטף זמני לביסלי?
 מרתה הסכימה ללא היסוס וביסלי הועברה בכבוד רב לבית הרקובסקים.

תוך זמן קצר נקשרו הלבבות, במיוחד אהבה את ביסלי חגית הקטנה.
 ביסלי הייתה כלבה נוחה וניתן היה לשחק עימה בלי חשש להתקפה רגזנית...

כשיואב ותלמה חזרו ממסעם, צריך היה להחזיר את ביסלי למשפחתה. הפרידה הייתה קשה, במיוחד לחגית.

באותה תקופה נכנסה הכלבה להריון וחגית לחצה על הוריה שלפחות ייקחו, בבוא העת, גור קטן. מרתה לא רצתה לקחת גור כלבים משום שעדיין חייתה בכאב את זיכרון גורי שלה. (זוכרים את גורי?)

באותם ימים הייתה מרתה מטפלת של קבוצת "קשת". כמו לפי הזמנה המליטה החתולה של קבוצת "קשת" ארבעה גורים חמודים.
גידי וייס נתן לכל הארבעה שמות של מטוסים. מרתה קיבלה את "כפיר", לשמחתה הגדולה של חגית.

מרתה עם לב

בינתיים גם ביסלי המליטה, אך קרה מקרה מעציב ושבועיים אחרי ההמלטה נפטרה. איש לא יודע ממה...

חגית באה לחדר בהתרגשות רבה והתחננה לפני הוריה שייקחו אחד מהגורים היתומים, כי ללא אימו אין לו סיכוי לחיות.

וכך הצטרף למשפחת רקובסקי בנוסף לכפיר החתול, גם גור קטן – בונדי.
כשכלבים שכנים ניסו להתנפל על כפיר החתול, היה בונדי מגן עליו בחירוק שיניים ולא נותן לתוקפים להתקרב אליו. השניים היו הולכים יחד לשדות ומשתובבים על הדשאים כצמד חמד, זוג יונים.

יום אחד כפיר נעלם, כי כך דרכם של חתולים זכרים. זמן רב לא שמעו ולא ראו אותו. לילה גשום אחד, כשבחוץ יללה הרוח וברקים התיזו אור למרחקים, נשמעו לפתע יללות ליד חדרם של מרתה וברוך.

בונדי, שגר בלינה משפחתית, זינק מיד לדלת וזקף את אוזניו בהשתוממות.
 בחושיו החדים חש שזהו כפיר והתחיל להשתולל משמחה. מרתה פתחה את הדלת והחתול הרטוב נכנס הביתה.

בונדי מרוב התרגשות לא ידע מה לעשות קודם. הוא קפץ על כפיר, ליקק אותו ופינה לו את מיטתו החמה.

מרתה נטלה מגבת, ייבשה את החתול הרטוב, הגישה לו חלב חם ושני הידידים נרדמו יחדיו מאושרים...