מיכאל היקר בית חולים שיבא 1994
גם היום אחרי 45 שנה זכורה לי הפגישה עם יוסף לכל פרטיה. הסתגרנו בחדר והמזכירה לא נתנה לאף אחד להיכנס. כולם היו בטוחים שאני יושב שם עם ערבי מרגל, שמוסר לי פרטים מאוד חשובים.ואכן, כקצין מבצעים של החטיבה הייתי בסוד העניין..שאלתי את יוסף, למה הוא מגדל זקן ? הוא חייך אלי את חיוכו הטוב ואמר :,נשבעתי שעד שאני לא מוצא אותך לא אתגלח, היום אני אתגלח".
מטרת בואו של יוסף והחיפוש שלו למצוא אותי היו קשורים לנושא כיבוש הגליל.
הוא ידע , כמו שידעו רבים, שאכן עומדים היהודים לכבוש את הגליל והוא פחד שצה"ל יהרוס את פקיעין שלו.
יוסף אחז את ידי בשתי ידיו ואמר : " גרשון, אתה זוכר איך הצילו אותך ואת הילדים שהיו אתך ? אנשי כפר פקיעין הצילו אותם ועכשיו עליך להציל את הכפר שלנו פקיעין."
הרגשתי שידיו רועדות, דמעות זלגו מעיניו והוא המשיך : " אני אוהב את הכפר שלנו,אני אוהב את כולם בכפר שלנו והאמן לי, שזה הדדי והם אוהבים את כל היהודים".
- ידעתי את תכנית כיבוש הגליל. על חלק אחד מהחטיבה , גדוד 72 , היה לכבוש את תרשיחה ולנוע לצפון – מזרח ולהתחבר בכביש הצפון עם שני הגדודים הנותרים, שהיה עליהם לכבוש את מירון, גוש חלב וחלקו המזרחי של כביש הצפון, כולל המשטרה צפונה מגוש חלב..ידעתי , שאין לנו כל כוונה לכבוש כפרים בשטח, במיוחד לא את פקיעין שלא היה בדרך..יכולתי להביט אליו, ללחוץ חזק את ידו ולהגיד לו, שאנו לא נכבוש את הכפר..
הצעתי לו, שלא יגיע לכפר, אלא ימסור להם שאסור לצאת מהכפר ובשום פנים ואופן לא לברוח: לשבת ולחכות עד אשר אשלח מחלקה לשמור עליהם..וכך היה.
הגליל נכבש ב- 60 שעות ורבים מאנשי הכפרים ברחו.
כיבוש הגליל (ויקיפדיה תמונות)אנשי פקיעין קיבלו את הבשורה מיוסף ומרבית אנשי הכפר נשארו במקום. כמה משפחות ערביות ברחו, אבל הדרוזים שמרו על הרכוש שלהם והיה עלי לטפל אצל שלטונות צה"ל לתת להם לחזור לביתם בשלום.
כפי שהבטחתי שלחתי כמה ג'יפים לפקיעין לשמור על הסדר.. מפקד החטיבה, קצינים מהחטיבה ופיקוד הצפון הגיעו לחגיגה שערכו לנו אנשי פקיעין. בראש השולחן ישב יוסף ונכבדי הדרוזים וכולם ידעו, שהיה זה יוסף זנאתי שהציל את הכפר..
כל ימי חייו של יוסף היו יחסים מצוינים בין משפחת זנאתי לאנשי הכפר.
במשך שנים רבות שררו יחסי רעות של ממש בין משפחת פרדקין מירקונה ומשפחת זנאתי מפקיעין.
ביקורים הדדיים ובמיוחד קשר עם יוסף.לימים יזמנו ביקור הדדי של שתי המשפחות זנאתי ופרדקין אצל נשיא המדינה שזר, את התמונות מביקור זה הוא שמר למזכרת.
אריה בן גוריון יוסף ושאול זנאתייוסף לא ידע, ששאול בנו בכורו ימות לפניו.
אחת ממשאלות ליבו הייתה , שבנו יוכל להגיד קדיש על קברו ואכן למד הבן עברית,עבד במשרה קבועה בנהרייה, גידל את חמשת ילדיו, אבל לפקיעין לא הגיע.
פשוט לא היה ממה להתפרנס בכפר.הוא נפטר בגיל 50 והגענו מירקונה להיות עם יוסף.
היות ויוסף ואני היינו מזרע כוהנים , אסור היה לו להיכנס לבית קברות.
כך ישבנו שנינו יד ביד משוחחים על חיים ומוות, על חלומות שהיו לו, שפקיעין תשגשג עם קום המדינה ויבואו יהודים להתיישב ולהחיות את המקום.
יש קצת בתים,יש קצת אדמות. במקום זה יישבו את פקיעין החדשה (כמה ק"מ מפקיעין) וזנחו את פקיעין האמיתית.. איש מאמין היה יוסף;הוא אמר לי על מותו של שאול בנו יקירו: "אלוהים נתן, אלוהים לקח, יהי שם ה' מבורך".
שלך סבא גרשון
- מבצע חירם היה הגדול והמורכב במבצעי חזית הצפון (פיקוד צפון במושגי ימינו), במהלך מלחמת העצמאות. המבצע נערך בשלבים האחרונים של המלחמה, בין ה-28 ל-31 באוקטובר 1948, כה עד כח בתשרי תש"ט, ובמהלכו כבש צה"ל את מרכז הגליל העליון וחלקים מן הגליל התחתון, ובכך השתלטה ישראל על כל שטחו של הגליל. כן כבש צה"ל, באופן זמני, חלקים מדרום לבנון. בעקבות המבצע, נעקר צבא ההצלה בפיקוד פאוזי קאוקג'י מהאזור, מארץ ישראל בכלל, ולמעשה חדל להיות כוח צבאי משמעותי. מבצע הבזק, שנמשך כ-60 שעות, גרם ליציאה המונית של ערבים תושבי הגליל לכיוון לבנון. מבצע חירם, שהיה המבצע הצבאי האחרון בחזית הצפון הציב את גבולה הצפוני של מדינת ישראל, עם לבנון, על הגבול המנדטורי.
המקור מויקיפדיה