יום רביעי, 14 ביולי 2021

מכתבים למיכאל - (מזיכרונותיו של גרשון פרדקין ) 6




                                           גרשון פרדקין (המקור:מיכל קציר)

 

 מיכאל היקר                                                                                 בית חולים שיבא 1994 

גם היום אחרי 45 שנה זכורה לי הפגישה עם יוסף לכל פרטיה. הסתגרנו בחדר והמזכירה לא נתנה לאף אחד להיכנס. כולם היו בטוחים שאני יושב שם עם ערבי מרגל, שמוסר לי פרטים מאוד חשובים.ואכן, כקצין מבצעים של החטיבה הייתי בסוד העניין..שאלתי את יוסף, למה הוא מגדל זקן ? הוא חייך אלי את חיוכו הטוב ואמר :,נשבעתי שעד שאני לא מוצא אותך לא אתגלח, היום אני אתגלח".

מטרת בואו של יוסף והחיפוש שלו למצוא אותי היו קשורים לנושא כיבוש הגליל. 

הוא ידע , כמו שידעו רבים, שאכן עומדים היהודים לכבוש את הגליל והוא פחד שצה"ל יהרוס את פקיעין שלו.

יוסף אחז את ידי בשתי ידיו ואמר : " גרשון, אתה זוכר איך הצילו אותך ואת הילדים שהיו אתך ? אנשי כפר פקיעין הצילו אותם ועכשיו עליך להציל את הכפר שלנו פקיעין." 

הרגשתי שידיו רועדות, דמעות זלגו מעיניו והוא המשיך : " אני אוהב את הכפר שלנו,אני אוהב את כולם בכפר שלנו והאמן לי, שזה הדדי והם אוהבים את כל היהודים". 

  1. ידעתי את תכנית כיבוש הגליל. על חלק אחד מהחטיבה , גדוד 72 , היה לכבוש את תרשיחה ולנוע לצפון – מזרח ולהתחבר בכביש הצפון עם שני הגדודים הנותרים, שהיה עליהם לכבוש את מירון, גוש חלב וחלקו המזרחי של כביש הצפון, כולל המשטרה צפונה מגוש חלב..ידעתי , שאין לנו כל כוונה לכבוש כפרים בשטח, במיוחד לא את פקיעין שלא היה בדרך..יכולתי להביט אליו, ללחוץ חזק את ידו ולהגיד לו, שאנו לא נכבוש את הכפר..


הצעתי לו, שלא יגיע לכפר, אלא ימסור להם שאסור לצאת מהכפר ובשום פנים ואופן לא לברוח: לשבת ולחכות עד אשר אשלח מחלקה לשמור עליהם..וכך היה. 

הגליל נכבש ב- 60 שעות ורבים מאנשי הכפרים ברחו.

                     כיבוש הגליל (ויקיפדיה תמונות)


אנשי פקיעין קיבלו את הבשורה מיוסף ומרבית אנשי הכפר נשארו במקום. כמה משפחות ערביות ברחו, אבל הדרוזים שמרו על  הרכוש שלהם והיה עלי לטפל אצל שלטונות צה"ל לתת להם לחזור לביתם בשלום. 

כפי שהבטחתי שלחתי כמה ג'יפים לפקיעין לשמור על הסדר.. מפקד החטיבה, קצינים מהחטיבה ופיקוד הצפון הגיעו לחגיגה שערכו לנו אנשי פקיעין. בראש השולחן ישב יוסף ונכבדי הדרוזים וכולם ידעו, שהיה זה יוסף זנאתי שהציל את הכפר..

כל ימי חייו של יוסף היו יחסים מצוינים בין משפחת זנאתי לאנשי הכפר.

במשך שנים רבות שררו יחסי רעות של ממש בין משפחת פרדקין מירקונה ומשפחת זנאתי מפקיעין.

ביקורים הדדיים ובמיוחד קשר עם יוסף.לימים יזמנו ביקור הדדי של שתי המשפחות זנאתי ופרדקין אצל נשיא המדינה שזר, את התמונות מביקור זה הוא שמר למזכרת.

                                                       אריה בן גוריון יוסף ושאול זנאתי


יוסף לא ידע, ששאול בנו בכורו ימות לפניו.

אחת ממשאלות ליבו הייתה , שבנו יוכל להגיד קדיש על קברו ואכן למד הבן עברית,עבד במשרה קבועה בנהרייה, גידל את חמשת ילדיו, אבל לפקיעין לא הגיע.

פשוט לא היה ממה להתפרנס בכפר.הוא נפטר בגיל 50 והגענו מירקונה להיות עם יוסף.

היות  ויוסף ואני היינו מזרע כוהנים , אסור היה לו להיכנס לבית קברות.

כך ישבנו שנינו יד ביד משוחחים על חיים ומוות, על חלומות שהיו לו, שפקיעין תשגשג עם קום המדינה ויבואו יהודים להתיישב ולהחיות את המקום.

יש קצת בתים,יש קצת אדמות. במקום זה יישבו את פקיעין החדשה (כמה ק"מ מפקיעין) וזנחו את פקיעין האמיתית.. איש מאמין היה יוסף;הוא אמר לי על מותו של שאול בנו יקירו: "אלוהים נתן, אלוהים לקח, יהי שם ה' מבורך". 

 שלך סבא גרשון


  1. מבצע חירם היה הגדול והמורכב במבצעי חזית הצפון (פיקוד צפון במושגי ימינו), במהלך מלחמת העצמאות. המבצע נערך בשלבים האחרונים של המלחמה, בין ה-28 ל-31 באוקטובר 1948כה עד כח בתשרי תש"ט, ובמהלכו כבש צה"ל את מרכז הגליל העליון וחלקים מן הגליל התחתון, ובכך השתלטה ישראל על כל שטחו של הגליל. כן כבש צה"ל, באופן זמני, חלקים מדרום לבנון. בעקבות המבצע, נעקר צבא ההצלה בפיקוד פאוזי קאוקג'י מהאזור, מארץ ישראל בכלל, ולמעשה חדל להיות כוח צבאי משמעותי. מבצע הבזק, שנמשך כ-60 שעות, גרם ליציאה המונית של ערבים תושבי הגליל לכיוון לבנון. מבצע חירם, שהיה המבצע הצבאי האחרון בחזית הצפון הציב את גבולה הצפוני של מדינת ישראל, עם לבנון, על הגבול המנדטורי.

 המקור   מויקיפדיה


יום שלישי, 13 ביולי 2021

מכתבים למיכאל - מזיכרונותיו של גרשון פרדקין - 5

 

נשיא מדינת ישראל -יצחק בן צבי (1963-1884) צילום מויקופדיה תמונות



מיכאל היקר                                                                               בית חולים שיבא 1994 

אני ממשיך בסיפורי פקיעין.למעשה אפשר לכתוב ספר שלם על קורות הקשר הזה עם משפחת זנאתי, שהתחיל בשנת 1942-3 ונמשך עד עצם היום הזה.הילדים היו ביגור וכעת החלטתי לעזור קצת ליוסף, כי החיים בפקיעין היו מאוד קשים.

נשארה רק משפחה אחת, משפחת זנאתי.

שאר המשפחות התפזרו בארץ חלק בחדרה,חלק בטבריה והשאר משפחה פה,משפחה שם,בעצם כמעט כולם ניתקו את הקשר עם פקיעין.

כולם יצאו או ברחו במאורעות 1936: גם יוסף ומשפחתו עזבו לאחר שיוסף הוכה מכות קשות על ידי כנופיית ערבים.

יוסף ומשפחתו היו המשפחה היחידה שחזרה.

כתבתי באותם ימים ליצחק בן צבי, שכיהן כראש הועד הלאומי, הגעתי אליו לפגישה בירושלים.

הוא מאוד שמח לשמוע על משפחת זנאתי: הוא בעצם הכיר את פרשת פקיעין טוב יותר מכל אדם אחר, הוא כתב את קורות היישוב בארץ וחקר במיוחד את יהודי פקיעין. 

כאשר הגעתי לתכלס, הוא אמר לי שהוא מאוד מצטער , כי אין הוא יודע איך אפשר לעזור בכסף לחיזוק המשק של יוסף בפקיעין. אבל  עשה רגע של חושבים ואמר :" גש לרחל אשתי, היא אישה מאוד מעשית וייתכן והיא תוכל לעזור", וכך אמנם היה.

היא התקשרה עם מנהל המחלקה להתיישבות וכעבור כחודש בישרה לי, שאכן יוסף יוכל לקבל סכום של 300 לירות לקנות פרה ופרד וכן לקנות חומרים לתיקון הרפת והבית..


                                             רחל ינאית בן צבי -אשת נשיא המדינה (צילום משנות השישים-ויקיפדיה תמונות)

בפרוץ מלחמת העצמאות ברח יוסף ומשפחתו באישון לילה לנהריה. 

דרוזים הגיעו אליו ודרשו ממנו מיד לעזוב, כי שמעו שהלילה יבואו להרוג את כל אנשי המשפחה ולבוז בז.. כמה צעירים דרוזים מזוינים ברובים עזרו לקחת את המיטלטלין (כל מה שאפשר היה להעמיס על גב פרד) והגיעו בדרך לא דרך לנהריה.

הדרוזים הבטיחו שישמרו על הבית..ואכן כך היה, אחרי המלחמה , כאשר שב יוסף לכפר, הוא מצא את כל תכולת הבית במקום וכך יכול היה להזמין את סעדה הביתה (הילדים למדו לאחר יגור בירושלים, כך שהם לא חזרו עם ההורים לכפר).

במלחמת השחרור לחמתי בחטיבה 7 בגליל.יום אחד הגיע במרוצה אחד משומרי השער ואמר לי שערבי רוצה לדבר איתי, רק איתי. 

הוא מדבר עברית קצת משונה, אבל עברית (ידעתי שזה יכול להיות רק יוסף זנאתי).

רצתי לשער ואכן היה זה יוסף, לבוש בכפיה, מכנסים של דרוזי ומזוקן.

נפלנו איש בזרועות רענו,לא ראיתי אותו מספר שנים, מיום שעזבתי את יגור.

לקחתי אותו איתי למשרד, סגרתי את הדלת וביקשתי שלא יפריעו לנו.ישבנו יותר משעה וסיפרנו איש לרעהו חדשות.

יוסף חיפש אותי יותר משבועיים . הלך ונסע ממקום למקום ובשום מקום לא יכלו להגיד לו היכן אני נמצא. ..לאחר חיפושים אלה הגיע ליגור ואמר לחברים אותם פגש :" אני לא זז מיגור עד אשר אתם מוצאים לי היכן גרשון.

הוא בארץ אני יודע,אני לא זז מכאן."

 ואכן התחילו לחפש אותי,פנו לצבא, לחברים ואף אחד לא ידע בדיוק .

יוסף ישב בכניסה לחדר האוכל , לא רצה להיכנס לאכול וצריכים היו להביא לו אוכל. הוא אמר להם שהוא לא יזוז ואכן לא זז..לבסוף התקשרו לירקונה (שם גרתי עם משפחתי) וכל מה שאבא שמריהו יכול היה להגיד להם: , הוא נמצא בגליל".. 

ואכן, חיפש אותי בגליל ומצא אותי בעכו.

סבא גרשון

                                         יוסף זנאתי




יום ראשון, 11 ביולי 2021

מכתבים למיכאל - ההתקפה בכפר - (גרשון פרדקין מספר מזיכרונותיו -4-)

 


ילדי יגור בטיול לפקיעין


 

מיכאל היקר                                                                             בית חולים שיבא 1994 

אני ממשיך לספר את סיפור פקיעין..

הילדים היו ביגור ומפעם לפעם הופיע יוסף עם סלים מלאים בפירות גנו כמתנה לקיבוץ ואנו המשכנו לבקר בפקיעין בסדרת הטיולים לגליל. באותה תקופה היה אי שקט בארץ. הערבים נצלו את חולשת השלטון הבריטי והמלחמה העולמית ופגעו פה ושם ביהודים במיוחד בדרכים

קבוצה קטנה מגדוד הנוער 6 בנות ו4 בנים הגענו ללון בבית זנאתי.

קבלת הפנים הייתה נפלאה כמו תמיד, אבל הרגשתי שמשהו לא כתמול שלשום.יוסף היה מתוח במיוחד, בקושי דיבר:ראיתי שהוא כל פעם יורד החוצה.סעדה ישבה מאוד שקטה,פחדה להוציא את זה, והאווירה הקשה פגעה גם במצב הרוח הטוב שלנו.

 היה לי אקדח קטן מפורק בתוך המימייה. הרכבתי אותו והכנתי אותו לפעולה:היינו בקומה השנייה בבית זנאתי: את הבנות השכבנו ,לישון" כמובן, אף אחד לא היה מוכן ללכת לישון.

אבל אף אחד לא הוציא הגה מפיו.פרקתי כיסא ונתתי לכל אחד מהבנים רגל ובכך היינו מוכנים להתגונן, אני עם האקדח הקטן שלי וארבעת הבנים עם רגלי הכיסא. 

בחוץ שמענו צעקות,ריב,פה ושם שמענו גם יריות. 

כמובן שלא עצמנו עין וחיכינו לגרוע מכל, לפריצה אפשרית של ערבים לבית של זנאתי.

ידעתי, שלא מדובר באנשי כפר פקיעין - רוב אנשי הכפר היו דרוזים, מרביתם ידידים אישיים של יוסף, והקבוצה המוסלמית הקטנה לא הייתה מעיזה להרע לאורחים של יוסף. 

בשעה 2 אחר חצות נכנס יוסף לחדר , לבן כסיד ונדמה לי שהזדקן לפחות בעשר שנים. 

הנערים נרדמו, כי היה זה לאחר יום קשה ביותר בסיור בהרי הגליל ואני היחידי שנשארתי ער, כי ידעתי שעלי לחכות לבואו של יוסף.


ילדי יגור בביקורם בבית זנאתי (סריקה של נדב מן -מרחביה מאלבום של אריה בן גוריון)

יוסף סיפר לי בלחש מה בדיוק היה. 

כנופיית ערבים מזוינים ברובים ואקדחים הגיעה לכפר:מרבית אנשי הכנופיה היו מכפרי הגליל, שניים היו מחורפש, כפר השוכן לא רחוק מפקיעין. שני הערבים מחורפש  הביאו את אנשי הכנופיה לפקיעין במטרה לפגוע באורחים של זנאתי.

 יוסף אמר להם, שהוא מוכן שיהרגו אותו ואת אשתו , שייקחו את הפרה והפרד, שייקחו הכול, אבל הוא לא ייתן להם לפגוע באורחים,דבר מקודש אצל כול אנשי המזרח.

לשמע הצעקות והיריות התקבצו אנשי הכפר מסביב לכנופיה והמוכתר (ראש הכפר) הדרוזי אמר לאנשי הכנופיה, שאנשי פקיעין לא יתנו יד למזימה הזאת ולא ירשו לפגוע באורחים בכפר. 

הוא הציע לראש הכנופיה שיתפסו את היהודים בצאתם מן הכפר, כי עליהם להגיע לחניתה.. 



ב-4 בבוקר הערנו את הנוער, הם הבינו את חומרת המצב.בלי הגה ובשקט גמור התלבשו, לקחו את התרמילים ויצאו בלווית יוסף ועוד דרוזי שהיה לו רובה לכיוון הכביש של עכו- צפת, 

הליכה מזורזת של כמה שעות , וכאשר האיר היום הגענו לכביש.

 יוסף והדרוזי חזרו באותו שביל לפקיעין ואנו נפלנו באפיסת כוחות בשולי הדרך.

יוסף לחץ את ידי בשתי ידיו, בלחיצת יד נפרד מכל אחד מהנערים.

גם הבחור הדרוזי ניגש אלי ואמר :" ברובה זה הייתי מגן עליכם, אתם אחים שלנו". הגענו ליגור יום קודם מוקדם יותר מאשר היה מתוכנן, אבל את כל היום בילינו בשינה. אי אפשר היה להעיר אותנו, וכמובן קורות הלילה בפקיעין נשארו להיות סוד כמוס...

שלכם סבא

יום שלישי, 6 ביולי 2021

מכתבים למיכאל (גרשון פרדקין מספר מזכרונותיו )-3-


ילדי בית הספר מיגור בביקורם בפקיעין אצל משפחת זינאתי (שנות הארבעים)

 

 למיכאל היקר!                                                                               תל השומר 1994

בין הבטחה למציאות ולביצוע יש מרחק גדול.הגעתי לקיבוץ ומה שחשבתי שיהיה לי קל לבצע מתברר שזה קשה במיוחד. מזכיר הקיבוץ אמר לי שזו בעיה כספית.הוא חושב שזן צריך לעלות אז בשנת 1943- כ300 לירות.הון עתק .סכום לא מעשי.פועל בנין קיבל 5-8 לירות לחודש ומזה הוא צריך היה לפרנס משפחה, כך שבעצם קביעת סכום עתק כזה היה כדי למנוע ממני כל פעולה.

אבל הייתה הבטחה וכל פעם שהייתי נפגש עם החבורה שהייתה איתי בפקיעין הם שאלו אותי: "נו, מתי יגיעו ילדי זנאתי ליגור?" זה רדף אותי יום ולילה וידעתי , שלא תהיה לי מנוחה עד שיגיעו ילדי זנאתי ליגור.

סיפור ארוך של כמה שבטועות או אולי חודשים: בעמל רב השגתי את הסכום.היה זה רק הסכם בעל- פה ביני ובין מרכז הכרם.הוא זקוק היה לעדור את כל הכרמים ביגור ופועלים לא היו לו.הסיכום היה,שאני אשלח אליו בגיוס את חניכי הגדוד וכתמורה הוא יעביר את הסכום שהמזכיר קבע.300 לירות של פעם.

התלהבות בלתי רגילה אחזה בנערות ונערי הגדוד.במבצע השתתפו גם מחלקה משער העמקים ומבית ספר הדתי בכפר חסידים,עבדו אחרי הלימודים, לפני הלימודים ובשבת.בשמחה רבה קיבלתי את האישור על הסכום והגעתי בריצה למזכיר הקיבוץ.שוד ושבר הוא צריך להביא את הבעיה בפני המזכירות הקיבוץ.

ומזכירות הקיבוץ בקושי רצתה לשמוע את אשא יש לי להגיד בנושא.החלטה עקרונית, הם לא מוכנים שעבור עבודת גיוס ישלמו כסף, במיוחד לנערים.נשארתי עם הפתק, ילדי זנאתי נשארו בפקיעין ואני פשוט לא ידעתי מה לעשות .

                                                        ילדים יהודים בבית הספר בפקיעין - צילום מתוך מרכז המבקרים שבפקיעין (צילם:שי גטריידה)

פשוט בושה .אחד הבטיח,אנו כולנו עבדנו למען מטרה חשובה ובמזכירות הקיבוץ החליטו וקבעו, שלא מביאים את הילדים ליגור.

בצעד של ייאוש הגעתי אל אחד הידידים הקרובים שהיו לי במשק.אדם שקט,נמוך קומה,מהלך היה תמיד בצעד איטי.אף פעם לא ממהר. הוא שמע בעניין רב את הסיפור והבין, שאני לא יכול אישית לראות את משפחת זנאתי ואני לא יכול לספר לאנשי הגדוד איך סידרו אותי בקיבוץ, מצב ללא מוצא.

סט דיבר בשקט בשקט,אבל מאוד ברור:"אני חבר ועדת הנוער בקיבוץ: בעצם,אני יושב ראש הועדה.ביום שישי בערב מקיימים אסיפה מיוחדת בנושאים שונים.אני אעלה את הנושא הנוער ואבקש אותך להציג את הנושא."

אף פעם לא דיברתי באסיפת קיבוץ, גם לא נאמתי בשום מקום בפני אנשים מבוגרים ומאוד התרגשתי.

סיפרתי באסיפה על המפגש של הנוער שלנו, הנוער שלהם, עם משפחת זנאתי בפקיעין.

סיפרתי על ההבטחה שלנו ליוסף וכמובן את ההבטחה שישלמו לנו. את הכסף הזה נעביר חזרה לקיבוץ לטיפול ואירוח הילדים.הוספתי,שאנו  מתחייבים לטפל בילדים,לעזור להם ללמוד, וקרה דבר שלא קרה מעולם בקיבוץ.

                                            בית הספר היהודי שהיה בפקיעין (צילום ממרכז המבקרים שבפקיעין) צילם: שי גטריידה


ביגור פעם ראשונה החליטה האסיפה הקיבוץ ברוב מוחלט , בעצם כולם (חוץ מאנשי המזכירות) הרימו ים של ידיים לקבלת הילדים.. כאשר גמרתי את ה"נאום" ונגמרה ההצבעה, כולם קמו ומחאו כפיים כאילו הייתי זמר, שחקן, או בדרן.

הודעתי ליוסף, שיביא את הילדים לקיבוץ . 

יוסף עם סעדה אשתו, מרגלית הבת ושאול הבן הגיעו לקיבוץ. קבלת הפנים הייתה לבבית ביותר.

אנשי הגדוד התגייסו לעזור. בעיות לא חסרו, הילדים אף פעם לא ישנו במיטה.

אף פעם לא התקלחו או התרחצו בצורה מסודרת: שאול בן ה-11 לא ידע צורת אות. 

צריך היה ללמדם פרטי התנהגות ,הגיינה,ניקיון וכמובן את כל הלימודים שאף פעם לא למדו.

הייתה זו שנה מאוד קשה ומאוד חשובה לילדים ולנו.שנה של התנדבות ועזרה לא רק לילדי זנאתי, אלא עזרה גם לעצמנו, כאשר אתה עוזר, אתה עוזר לעצמך.



שלך סבא גרשון


           המורה שלמה לוי ותלמידיו - בית ספר עברי 1920 פקיעין (צילום מתוך מרכז המבקרים שבפקיעין - שי גטריידה)


יום חמישי, 1 ביולי 2021

מכתבים למיכאל (גרשון פרדקין כותב זיכרונות) -2-

 גרשון אינו דמות מהאגדות , אלא מדריך ומחנך בשר ודם, ששהה ביגור כשנתיים בתחילת שנות ה-40

לפני כמה שנים ,פגשה מרים שחר (מיגור) את אלמנתו של גרשון , הלוא הוא גרשון פרדקין.באותה פגישה נתברר הקשר בין גרשון ויגור, ונודע למרים על קובץ מכתבים שכתב גרשון לנכדיו ובו מסופר גם סיפור על קליטת ילדי משפחת זינאתי מפקיעין ביגור."

 מתוך הקובץ "מכתבים למיכאל" אני מביאה את הדברים כפי שכתב גרשון:

למיכאל היקר                                                                     תל השומר 1994 

הסיפור המרגש ביותר של יגור זה סיפורם של ילדי פקיעין, או משפחת זנאתי מפקיעין.צריך להזכיר שלפי האגדות יהודי פקיעין אף פעם לא יצאו לגלות: בית הכנסת היום עומד על חורבות בית כנסת עתיק ויש חוקרים המאמינים , שבית כנסת זה נבנה על בית כנסת עתיק יותר.

את הסיפור על פקיעין סיפר לנו סבא שמריהו ז"ל.היה זה ב-1907, כאשר הוא וחברו הטוב החליטו לרכב ממסחה (כפר תבור) לעכו,לים. בדרך הם החליטו לבקר בכפר פקיעין, כי שמעו שיש שם קהילה יהודית אשר לא יצאה לגלות.

כרגיל באותם ימים לבושם של אבא וחברו דמה לזה של רוכבים ערבים, סוסה מקושטת,עקל ועביה ירוקה ואקדח.כאשר הגיעו לפקיעין לא האמינו היהודים , כי אכן גם הם יהודים.יהודי על סוס עם רובה על שכם היה להם משהו לא מתקבל על הדעת.הם לא ראו יהודים כאלו.אמנם פגשו יהודים בצפת ולצפת לפעמים הגיע מישהו מירושלים או טבריה.

אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהגיעו יהודים על סוסים.

בצילום: יוסף מרגלית ושאול זינאתי



התקופה הייתה תחילת אביב.חקלאי פקיעין גמרו את זריעת החיטים והשעורים, הכינו את גני הירק,עישבו ועדרו את עצי הפרי, הרימון התאנה והזית.והגיע חג הפסח.

ואבא,סבא שמריהו ,סיפר לנו שחג פסח כזה לא היה לו אף פעם בחיים.ראשית, לא נתנו להם לצאת: לקחו את הסוסים והעמידו אותם תחת משמר של כמה צעירים וזקני העדה אמרו להם בצורה ברורה: " אתם נשארים לחג". מרשימה במיוחד הייתה תפילת החג בבית הכנסת העתיק.כל העדה, זקן וטף היו לבושים בלבן: גם לאבא וחברו נתנו בגדים לבנים, כך שאי אפשר היה להבדיל בינם לבין שאר בני העדה (אבל מהרובים והאקדחים לא רצו להיפרד, מה שבטוח בטוח..)

מפגש עם יהודי פקיעין בבית הכנסת העתיק 




כל יום מימי חג הפסח הם חגגו עם משפחה אחרת.המארחים הראשונים היו משפחת הרב, אחריו השוחט, המורה וכך הלאה.אף אחד לא עבד במשך כל ימי החג, רק האכילו את הפרות, הפרדות והחמורים:כמובן, גם את העזים השחורות והכבשים.

בחג הפסח פתחו היהודים את דלתות ביתם וארחו את השכנים הערבים והדרוזים.יכולת לראות, שאכן רעות של ממש קיימת בכפר.לעזוב את פקיעין היה להם קשה מאוד.אפילו שתי כלות מצאו עבורם.לסבא שמריהו רצו לתת את בת הרב.

כך שהשם פקיעין היה אי שם שמור במוחי.החלטתי, שפעם כשתהייה לי אפשרות אגיע לפקיעין, ביגור ניתנה לי האפשרות להגשים חלום ישן.




קיבוץ יגור בשנות הארבעים (מאתר פיקויקי)

בספר על פקיעין אפשר לקרוא קטע מיומנו של המדריך גרשון,אני לא אחזור על הקטע הזה, הצצתי ונפגעתי.הכפר בשיפולי הגבעות, חצי הררי, שדות, עצי פרי ועצי זית לרוב.

ואין הכפר בולט למרחוק.אתה רואה את הכפר רק כאשר אתה מגיע אליו. הבתים, בחלקם בנייני אבן ומרביתם לבני בוץ, התאחדו כל כך יפה עם הנוף.הכפר והנוף, הנוף והכפר הפכו למקשה אחת.אין אתה יכול להבדיל בין הנוף והכפר.

רושם הפגישה עם יוסף זנאתי זכורה לי, כאילו הייתה רק אתמול.נביא,דמות קדומים המדבר עברית מליצית,עברית ישר מהתנ"ך, 

מדבר בשקט בשקט, דמעות זולגות מעיניו: "הצילו את הילדים שלי, הם מסתובבים ברחוב, לא יודעים צורת אות .והם הדור האחרון ליהודי פקיעין". עמדנו סביב יוסף ונדמה לי , שגם לנו היו דמעות: לא חשבתי, שילדי הקיבוץ והעיר מסוגלים להתרגש עד לדמעות. הבטחתי ליוסף שאקח את הילדים לקיבוץ. מהיכן שאבתי את האומץ להבטיח ואני עדין זר בקיבוץ, שרק זה מקרוב הגעתי אליו.אבל הבטחתי וכל הנערים והנערות סביבי אמרו:גם אנו מבטיחים. 

שלכם סבא גרשון