יום שישי, 29 ביוני 2018

סופה העצוב של חישורה - כתבה עדנה קרמר



לא חישורה אבל דומה לה



סופה העצוב של חישורה
כתבה עדנה קרמר
מתוך החוברת "תנו לחיות לחיות" - 1987


איזה מין שם זה חישורה? של איש? של אישה? של כלב או סוס?
חישורה היה שם של חתולה, ולא סתם חתולה, אלא חתולה חלוצה, אם לכל חתולי עין השופט.
חישורה הוא גם שם יהודי, המורכב משני שמות - חיה-שרה.
אצל היהודים בארצות הגולה, היה נהוג לתת לכל ילד שני שמות -חיים-יענק'ל, חנה – דבורה, ציפקה- ביילה ועוד צירופים כאלה.
כשחישורה הגיעה למחנה הקיבוצים בחדרה, היא הייתה חתולה צעירה וזריזה, אך רזה ומורעבת. חישורה התחילה לבקר בקביעות במטבח הקיבוץ, שהיה אז בצריף קטן. היא הייתה פולשת פנימה בגניבה וחוטפת בכל הזדמנות מהאוכל הדל שאכלו בימים ההם. עובדות המטבח כשרק ראו אותה, מיד גירשוה בצעקות וגידופים.
לגודל מזלה, התאהב בה ינק'ה, שהיה משוגע לחתולים, ובעיקר לחתולות. על אפן וחמתן של עובדות המטבח, התחיל לטפח ולפנק את חישורה, והוא זה שהעניק לה את שמה המיוחד. יש הטוענים שחישורה הוא צירוף שמותיהן של החברות שעבדו אז במטבח.
ינק'ה הגן על חישורה ולא נתן לפגוע בה לרעה. הוא היה סוחב למענה דברי מאכל שהיו מיועדים לחברים וזה הגביר את רוגזן של עובדות המטבח, שהיו טוענות בלהט - רק החיה הזאת חסרה לנו כאן? רובצת כל היום, מתעצלת וזוללת את המעט שיש לנו!
וינק'ה היה מגן – "ביום היא רובצת, אבל בלילה היא מחסלת את כל העכברים והחולדות!"
כנגד הטענה הזאת לא היה מענה.

חדר האוכל בחדרה 1935


תוך זמן קצר הבריאה חישורה והתמלאה. פרוותה המנומרת, שהפכה חלקה ומבריקה, משכה ליטופים ופינוקים לרוב.
לאט לאט התרגלו החברים לחישורה והתקשרו אליה. לא תאמינו, אפילו עובדות המטבח התחילו לחבב אותה והכינו עוברה שאריות אוכל בקערה מיוחדת. כך הפכה חישורה לחתולת הקיבוץ.
איש לא זוכר בבירור אם חישורה הייתה בין העולים לג'וערה, אך ברור לכולם שהיא השתתפה בעליה לעין השופט.
כאן, בקיבוץ הצעיר והקטן, נהנתה הרבה שנים ממעמד מיוחד של חתולה וותיקה ומיוחסת. בפינת הקומונה הכינו לה סלסלה מיוחדת ומרופדת, שבה אהבה להתכרבל ובה המליטה גורים, דור אחרי דור, עד שמילאו את חצר הקיבוץ.
והנה יום אחד פרץ ויכוח בין ילדי קבוצות אורן, עופר ואילה - מה יותר שווה, כלבים או חתולים?
מצדדי הכלבים טענו שחתולים הם בוגדניים ואילו הכלבים נאמנים וחוזרים את בעליהם מכל מקום בו ימצאו.
מצדדי החתולים לעומתם התגאו שחתולים, אפילו אם יפלו מראש הגג, לא יקרה להם כלום. תמיד יפלו על הרגליים. אפילו אם יזרקו אותם עם הראש למטה, הם יתהפכו באוויר ויפלו על הרגליים.
מגיני הכלבים תבעו הוכחה. מה עושים? אין פשוט מזה, תופסים את חישורה.
וכך קרה שחישורה הועלתה אל גג הביתן, וכשהפכו אותה ראש למטה ורגליים למעלה, עפו צעקות מהגג לאדמה וחזרה:
- אל תזרקו- היא תמות!
- תזרקו, נראה אתכם!
- לא לזרוק!
- לזרוק!
ו..זרקו!
תאמינו או לא תאמינו, אבל חישורה הוכיחה בגופה שהכלל נכון - חתולים נופלים על הרגליים.

ילדי עופר ואילה בטיול עם שיקה וינר


אוהדי החתולים הריעו משמחה למראה חישורה שצנחה בשלום, אבל מפלגת הכלבים לא נכנעה. בפיהם שוב טענה ניצחת:
- חתול, לעולם לא יצליח לגבור בקרב על כלב!
ומפלגת החתולים אומרים:
- חתולים יותר זריזים מכלבים, תמיד יצליחו לחמוק, לטפס על עץ או על גג.
הויכוח התלהט עד שתומכי הכלבים הודיעו שהם יכולים בקלות להוכיח את צדקתם. מיהרו והביאו את ויקי, הכלב החום השקט והסבלני שבקושי ניתן להוציא אותו משלוותו.
חבורת אוהדי הכלבים התייצבה מאחורי הכלב וניסתה בלהט לשסות אותו בחתולה. חישורה המבוהלת ברחה אל סבך שיחי הרוזמרין שלצד חדר האוכל והחבורה הצעקנית בעקבותיה. הילדים גררו איתם את ויקי, בעל כורחו, דירבנו אותו בדחיפות, בהנפות ידיים וצעקו בקולי קולות:
- תפוס אותה! תפוס אותה!
הלהיבו זה את זה עד שהתחילו ליידות אבנים ומקלות. לבסוף הצליחו בלהיטותם הרבה להדביק אפילו את ויקי, שפתח בנביחות עזות ונדחף לעומק השיחים.
הסוף היה עצוב. חישורה מצאה את מותה. אף אחד לא חשב שכך זה יגמר. הכול התחיל משטות, מוויכוח טיפשי. כולנו עמדנו בשקט אשמים ומבויישים, אפילו ויקי.
לאט לאט התפזרנו.
מותה של חישורה גרם לחברים צער גדול. לא רק על החתולה הצטערו, אלא בעיקר עלינו, בניהם, שהבאנו לידי כך.
בבירור שנערך לנו הביע כל אחד מאיתנו בבירור שנערך לנו הביע כל אחד מאיתנו חרטה וצער על מה שקרה, אבל ידענו היטב שהחרטה באה מאוחר מדי. גם עונש קיבלנו - אסרו עלינו לצאת מבית הילדים וללכת לחדרי ההורים. על זאת התגברנו ללא קושי בכוח החברותא. העונש האמיתי היה רגשי האשמה וייסורי המצפון שהציקו לנו זמן רב.

ילדי קבוצות אורן ועופר בשנות הארבעים



סיפורים על ויקי - הכלב של קבוצת עופר - כתב עמוס כרמל



ויקי עם אליעזר לביא אמציה דיין ויגאל זכאי



סיפורים על ויקי, 
הכלב של קבוצת עופר,
כלב לציד דובים שהעדיף חולדות וחתולים
כתב עמוס כרמל
מתוך החוברת "תנו לחיות לחיות" - 1987
הסיפור על ויקי איננו רק קורותיו של כלב שגדל בקיבוץ, זהו גם סיפור ילדותנו.



ויקי הובא לקיבוץ בתוך קופסת קרטון קטנה. גור-כלבים חום רועד ומייבב. כך הוא התגלה לעינינו כאשר טוביה (לישנסקי) פתח את הקופסה באיטיות מרגיזה. לפתע אחז בכלבלב ביד אחת, הניפו למעלה מעל כל הראשים ואמר - "זהו ויקי, כלב מגזע מיוחד לצייד דובים. טפלו בו יפה!"
עתה כבר סובבו את הקופסה כל ילדי חברת הילדים. במרכז הגדולים, קבוצת "אורן" ובראשה יוסי, בנו של טוביה, שידע כבר מאתמול על ההפתעה ולכן לא ישן כל הלילה.
סביבם "העופרים" שפרצו מהכיתה עוד בטרם הסתיים השיעור. והקטנים, "אילה" שלקול ההמולה וצעקות השמחה עזבו את שעור הספורט במגרש והגיעו מזיעים ומתנשפים, מפלסים להם דרך אל היצור המבוהל.
"למשק הילדים, למשק הילדים", נשמעו צעקות מכל עבר. וכבר נעה כל החבורה לשכן את צייד הדובים באחד מהכלובים הפנויים, לצידם של עורב שבור רגל, דורבן שנתפס בגבעת-נח (ג'וערה), זוג יוני בר, עופר שהפלחים מצאו בשדה, חמור שברח מאחד הכפרים הערביים ושני טלאים יתומים שהובאו מהדיר.

משפחת לישנסקי עם ויקי 


באותו לילה ראיתי בחלומי כיצד ויקי לוחם בשני דובי גריזלי ענקיים, מסתער עליהם, הודף אותם לאחור אל תוך הג'ונגל המאיים ואינו נרתע מכפותיהם ומשיניהם החדות הנוטפות ריר.
ויקי לא נשאר זמן רב בכלוב כאחת החיות שנתפסו בשדות. הוא למד עד מהרה לקרוע את רשת הכלוב, לזחול מתחת לגדר, להתגנב לאחת הכיתות ו"לפוצץ" שעור, לשמחתם של הילדים.
לימים גדל ויקי ונהיה כלב גבוה וחזק, שבקצהו האחורי זנב שוט גמיש וקשה, שהיה מכה על ימינו ושמאלו ברגעי שמחה והתלהבות, ממש הכאיב לרגליים חשופות שנקרו לו בדרכו. מלפנים היה מצוייד באף רטוב ורגיש ובשיניים שאף פעם לא נגעו באיש. אוזניים ארוכות השתלשלו לו לצידי הראש והסתירו לא פעם קרציות שמנות ומגעילות.
באותה עת לא היו כלבים "פרטיים" בקיבוץ. הכול היה משותף וגם ויקי. הוא היה של כולם. כל קבוצה הייתה אוספת את האוכל שנזרק ל "לציבורית" (קערה מפח לשאריות) ומביאה לויקי. היו אף ילדים שוויתרו למענו על המנה השלישית. לא פעם ניצל בזכותו ילד שהיה חייב להישאר ליד השולחן עד שיגמור את כל האוכל. בגניבה הועבר האוכל לויקי ששכב מתחת לשולחן והילד "שוחרר" למגרש המשחקים.
בלילות היינו קשובים לקרב נביחות- יללות שויקי היה עורך עם התנים והשועלים שהעזו להתקרב עד גדרות הקיבוץ שגבלו עם ביתני חברת הילדים.
לא פעם התכסינו מעל הראש כשהיה נדמה לנו שהתנים קופצים אלינו דרך החלון, ורק ערנותו של ויקי ונביחותיו הרגיעונו. ידענו שאם הוא שוכב בפתח הביתן שלנו אז שום גנב, או גרמני, או ערבי לא יפרצו אלינו.
בטיולים ויקי היה רץ בראש, מפלס לנו שביל בכפותיו ובזנבו. בזכותו הכרנו קיפודים, צבים ומיני חרקים משונים שהיה מגלה בסיוריו. לא פעם הזהיר אותנו מפני נחשים.
אך העיסוק האהוב ביותר על ויקי ועלינו היה ציד חולדות.
הקיבוץ באותו זמן היה משופע במחסנים למיניהם, פינות אפלות, פחים, שקים ישנים, סלים לסיקול אבנים, ערימות צמיגים וגרוטאות שונות.
זה היה גן עדן לחולדות שהלכו, התרבו, השמינו, וברוב חוצפתן התחילו אף לטייל לאור היום.
היינו יוצאים אחרי "ההקמה" מצוידים במקלות, קלשונים ומעדרים ובראש – ויקי.
כולו דרוך וקשוב לכל ציוץ או רחש של אותם מכרסמים. נכנסים למחסן כשאנו מגששים באפלה, מרימים שקים ישנים אט אט. לפתע הייתה פורצת איזו חולדה במנוסת בהלה ואנחנו חובטים לכל הכיוונים, מבוהלים, נסים לכל עבר וצורחים בהתלהבות.
ויקי, בקפיצות זריזות עוקב בכפותיו הרחבות אחר מרוצתה של החולדה, נדחק בין השקים והפחים בגמישות ובהעזה, עד שמצליח להצמיד אותה לקרקעית המחסן. משחררה לרגע ותופסה שוב, מתגרה ומשחק עד שהיא מוטלת חסרת נשימה. אז מתקרבים בזהירות ובהיסוס "הגיבורים" שבינינו ומסיימים את המלאכה.
גם החתולים הבודדים שנקלעו לקיבוץ וניסו להשתכן בו קבע, חשו לא פעם את שיניו של ויקי בגבם, וכל זאת בעידודנו וביוזמתנו.

אבירם חגי אמנון ריטר ארנון גוברמן עם ויקי


לויקי ניתנה "המלכות" בחברת הילדים ובחצר המגורים. בחצר המשק שלט גורי. כלב זאב גדול שהיה יוצא עם הרועים לעזור בשמירת הצאן והיה באחריותו של נוניק (נתן זמיר ). ויקי, שלא הסתפק באזור שליטתו, נקלע באחד מסיוריו, לקרב קשה מול שיניו החזקות של גורי ונאלץ להשאיר את מרבית זנבו בשדה הקרב.
ימים הסתובב נכה וכואב והפצע מאן להגליד, עד שאיסר (לביא) ריחם עליו. אסף את כלי הטפול של הצאן - מזמרה, סכין קילוף, משחות ואבקות למיניהן ובניתוח מהיר שיפר את גדם הזנב. אנחנו הילדים, נאנקים וסובלים, מתקשים לעמוד בזעקותיו של ויקי. מאז היה ויקי קצוץ זנב.

רינה ברקת עם ויקי


בכתה ח' ויקי עלה איתנו למוסד. בתחילה היה קשה לו להסתגל למקום החדש, למורים שבאו מקיבוצים אחרים, לחדר האוכל הגדול ולמקלחת המשותפת. שם לא היו עצים שהוא יוכל לסמן בבירור את שטח מחייתו. אך כמו שאנחנו הסתגלנו, גם הוא הפך לבן בית. אלא שעתה היה כבר זקן יותר והעדיף לשכב רוב שעות היום על השק שבפתח המקלחת.
לטיולים כבר לא יצא איתנו וגם חולדות לא היה מסוגל לתפוס. בלילות לא נבח כמקודם והחתולים כבר לא הרגיזו אותו.
יום אחד כשחזרנו במשאית מטיול, צעקו לנו בהצטלבות שויקי נדרס. בטרם הנהג עצר, כבר היינו על סולמות המשאית קופצים "קפיצת גנב" למטה, דוהרים אל המוסד.
קברנו אותו ליד המקלחת בטקס שהכנו בקפדנות וסימנו את המקום באבן גדולה ובגדר. הנחנו פרחים מסביב ועמדנו בשקט ובעיניים דומעות.
עדנה (קרמר) קראה שיר אֵבֵל שכתבה על פי המנגינה המוכרת "יודקה":
"נזכור איך ימים ארוכים כשרשרת
רבצת אצלנו על-יד הביתן,
שקט וגאה, בעיניים עָצֶבֶת
לרע לא פגעת בילד קטן.

ופעם את גורי ניצחת, נזכור,
ויקי, הוי ויקי, כלבנו הגיבור.
וכמה היית שקט וענו
כשאיסר קיצץ לך את הזנב...

ליווית אותנו בקור, בשרב
ובטיולינו אין מי יוביל עכשיו...
את ויקי כלבנו נזכור בדמעות-
היית אהוב עד מאוד."



יום שלישי, 26 ביוני 2018

מעשה בנבחנית ובאילנה - מתוך החוברת 'לחיות עם חיות'



אילנה גולן

לקראת חג החמישים לקיבוץ שלנו , הוצאה חוברת ובה סיפורים על חיות המחמד של הרבה משפחות הנמצאות בקיבוץ , לסיפורים שפורסמו -  יש עדין ריגוש משלהם ולכן אני מביאה כמה מהם:




מעשה בנבחנית ובאילנה

כתבה עדנה קרמר

מתוך החוברת "תנו לחיות לחיות" - 1987


הייתה לנו, לחברת הילדים הראשונה בעין השופט, כלבה בשם נבחנית, וכשמה כן היתה -נובחת בקולי קולות על כל יצור שאינו מוכר לה. ולא רק נובחת, אלא גם רודפת וקוצפת ולא מרפה, עד שהקורבן נס על נפשו ונעלם.
אחת המטפלות המסורות ביותר לכלבה הייתה אילנה מקבוצת "עופר". תמיד כשחזרנו מאוחר מטיול, היא הייתה זאת שדאגה להביא אוכל לכלבה, בימי שרב זכרה למלא במים את הקערה של נבחנית.
כולנו ידענו שיש קשר מיוחד בין אילנה לנבחנית. הן היו ממש ידידות.
פעם בפורים החליטה אילנה להתחפש לערביה, ולא הסתפקה בסתם תלבושת, אלא ביקשה מאבא אייבי שישיג לה בכפריין לבוש ערבי אמיתי. מה לא עושים למען הבת. אייבי היה רועה את צאן הקיבוץ בקרבת הכפר כפריין, והיו לו קשרי ידידות עם ערביי הכפר. לכן הוא לא התקשה להשיג לאילנה את מבוקשה - שמלה ערבית ארוכה עם רקמה יפה וכפיה לבנה.

ילדי קבוצת עופר מחופשים עם המורה משה תבור


הייתה שעת אחר הצהריים, ואצלנו בביתן "עופר" המולה ושמחה, כולנו לובשים תחפושות, מראים זה לזה, משווים ומעירים.
היו הרבה תחפושות יפות, אבל הבגד הערבי של אילנה היה ממש משכנע. הבטנו בה בהערצה ובשמץ קנאה - הרי אין זו תחפושת ילדותית רגילה, זהו לבוש אמיתי, ומריחים ממנו אפילו את הריח המיוחד של הכפר הערבי.
כל מי שגמר להתלבש ולהתאפר, יצא החוצה להתכונן לתהלוכת פורים. פתאום שמענו נביחות עזות וצעקות. מיד יצאנו החוצה ולא האמנו למתרחש - נבחנית התנפלה על אילנה בנביחות זועמות ובשצף קצף!
אילנה כה הופתעה ונדהמה. אחוזת בהלה התחילה לצעוק - "אני אילנה, אני אילנה! את לא מכירה אותי? כלבה טיפשה, אני אילנה!"...
אבל נבחנית לא זיהתה את ידידתה הטובה העטופה בבגד ערבי. בקולי קולות נבחה ורדפה אחרי הילדה הבורחת, כשהיא מורטת בשיניה את שולי שמלתה.
מיד פרצנו בריצה בעקבות הכלבה הנובחת, מנסים לתפוס אותה ולהרגיעה.
תארו לכם את המחזה- בראש רצה אילנה כשרגליה מסתבכות בשמלה הארוכה והיא צועקת - "אני אילנה, אני אילנה!"..
אחריה רצה נבחנית נובחת בזעם. אחריה – חבורה של קאובויים, אינדיאנים, מוסק'טרים, מכשפות, ליצנים ומלכות אסתר. כולם רצים וצועקים על הכלבה-"שתקי! טיפשה! די, שקט!"
מי יודע איך היה מסתיים המרדף לולא הגיעה אילנה בעוד מועד לביתן "אילה". עזרנו לה להידחף פנימה כשאנו חוסמים את הכניסה בפני הכלבה המתפרצת.
ומה עושים עכשיו?
אילנה נרגשת, רועדת מבכי, שולי השמלה קרועים. היא לא תעז לצאת מכאן וכבר הזמן להתחלת תהלוכת פורים.
כל אחד מנסה לייעץ, לעזור, לנחם:
- אולי תורידי את התחפושת וניתן לנבחנית להריח, שתראה שאלו רק בגדים.
- כדאי לך להראות לה איך נכנסת לתוך השמלה. כך היא תדע שזאת את בפנים.
- אולי תיקחי את התחפושת ביד לחדר האוכל ורק שם תתחפשי?
אבל כל העצות לא הועילו. אילנה בשום אופן לא הסכימה לצאת מהביתן. קשה היה לדעת מה השפיע יותר - הפחד מפני הכלבה או העלבון העמוק מבגידתה.

ילדי קבוצת עופר עם המטפלת ברכה שזר


עמדנו אובדי עצות כי הנה כבר עומדת לצאת התהלוכה.
ואז אמר עודד "המוסקיטר" בקול של מחנך - "אילנה, למה את נותנת עונש לעצמך? מה אתך, את רוצה להפסיד את כל הפורים? העונש מגיע לנבחנית ולא לך. שהיא תפסיד את החג!"
כולנו מיהרנו לתמוך בעודד - "צריך להעניש את נבחנית!"
תוך דקה או שתיים, הוכן חבל עם לולאה בקצהו, נבחנית הורחקה בעל כורחה ונקשרה לעמוד של גדר הקיבוץ, שתדע לה!
בחוצות הקיבוץ כבר נשמעו הצלילים העליזים של תזמורת פורים. 
רצנו להצטרף לתהלוכה וכמובן שאילנה עמנו. השמלה קצת קרועה אבל העיניים נוצצות משמחה.
ומה היה "מסמר" המסיבה?
כשאילנה עלתה על הבמה להציג את תחפושתה, קפצו למעלה גם עמוס ועודד וסיפרו והדגימו איך נבחנית רדפה אחרי אילנה הצועקת - "אני אילנה! אני אילנה!"
הייתם צריכים לראות איך אילנה צחקה ואיך כל הקהל צחק עימה.
תוך קולות הצחוק והתשואות, אפשר היה להבחין בקולות נביחה שנשמעו מרחוק. אלה כמובן היו נביחותיה של נבחנית הנעלבת והכועסת, כי רגילה הייתה לשוטט חופשיה ולהשתתף עמנו בכל חג ומסיבה.
ומי אתם חושבים היה הראשון שרץ אחרי המסיבה להתיר את נבחנית, כדי שלא תסבול כל הלילה?
ניחשתם נכון, אילנה.

ילדי קבוצת עופר בטיול




יום שלישי, 12 ביוני 2018

חיל האוויר של פרופ' גרטי



חיל האוויר של פרופ' גרטי

במקומות רבים בעולם, החזזיות הן אינדיקטורל בדיקת זיהום האוויר. גם בארץ עוקבים באמצעותן
אחרי רמת העופרת באוויר. לאורגניזמים הללו אין שורשים. הם ניזונים מהאוויר ומצליחים להתקיים
במקומות בהם לא מצוי שום יצור אחר, כמו הקוטב הצפוני ואנטרקטיקה, לשם נוסע בעקבותיהם
ד"ר יעקב גרטי מאוניברסיטת תל-אביב. בשבוע שמירת איכות הסביבה, הוא מוביל אותנו לצומת
הכפר הירוק ולאזור התעשייה של עכו.

עופרה בריל, "הדף הירוק", 22.5.1992

כבר במדרש נאמר, "לפת אותו בחזזית" , ואכן כך קורה לד"ר יעקב גרטי: כבר עשרים שנה ויותר הוא חוקר אותן ונוסע למרחקים בעקבותיהן. הוא אוהב אותן בדרכו שלו, המדעית, העניינית, המביאה פירות נאים למחקר האקולוגי של העולם. ד"ר יעקב גרטי הוא מרצה בכיר במחלקה לבוטניקה ובמכון לחקר שמירת הטבע באוניברסיטת תל-אביב, ועוסק באקולוגיה של חזזיות בישראל ובאזורי הקטבים.

מדוע יש צורך להרחיק עד הקוטב הצפוני כדי לחקור חזזיות?
"החזזיות הן אורגניזמים בעלי קשיחות יוצאת מגדר הרגיל לגבי תנאי הסביבה. באזורי הקוטב הצפוני יש מקומות שאפשר לשער שלא קיים שם דבר מן העולם הביולוגי, אבל כשמתחילים להתבונן על הסלעים, רואים שהם מכוסים בכתמים שחורים, כתומים או אדומים, ומי שמבין, יכול להבין שאלה חזזיות. חלק ניכר מהשנה הן יושבות בתנאים של חשיכה כמעט מוחלטת, בטמפרטורה של 60-70 מעלות מתחת לאפס, קבורות תחת שכבות עמוקות מאוד של שלג, המפשיר רק בתקופה קצרה, המכונה שם קיץ – אבל היא קצרה מדי עבור האורגניזמים האחרים, כך שהחזזיות נמצאות שם כנציגים בלעדיים של העולם הביולוגי.
חשיבות נוספת לחקר חזזיות באזור הקוטב קשורה בשרשרת המזון. יש שם חזזיות הצומחות על פני הקרקע בצורת גושים קטנים או שיחים, שגובהם מגיע לחמישה ס"מ מעל פני הקרקע. לחזזיות אלו יש חשיבות רבה כחומר הזנה עבור אייל הצפון. האיילים נאלצים לאכול מהן כאשר אין שום מזון אחר, בעיקר בחורף, כשהכול מושלג וגם חופרים בשלג בחיפוש מזון כדי להישרד.
אך יש קוץ באליה הזו: החזזית קולטת מהאוויר חומרים מזהמים וצוברת אותם. אם האייל הניזון מהחזזית מרעיל עצמו בגלל נשורת גרעינית הנובעת מתקלה בכורים גרעיניים, גם האסקימואים והלאפים, האוכלים את בשר האייל, עלולים לספוג את הרעל הזה. אחרי אסון צ'רנוביל, היה צריך לשחוט איילים רבים ולפסול אותם למאכל אדם, דבר שגרם לנזקים כבדים לאנשים החיים בלפלנד.
חזזיות יכולות לקלוט גם חומרים יותר "תמימים" מנשורת רדיו-אקטיבית, כמו מתכות כבדות. ידוע, שבאזורים הסמוכים לבתי-חרושת העובדים עם מתכות כבדות (נחושת, אבץ) אין חזזיות, כי הזיהום הורג אותן. באזורים שקצת יותר מרוחקים מהמפעלים, רמות הזיהום בחזזיות מאוד גבוהות. לכן, יש עניין בחקירה ומעקב לא רק אחרי חזזיות, הנחשבות כ"חלוצות קשוחות" הנמצאות באזורים פרובלמאטיים מבחינת האקלים, אלא דווקא אחרי חזזיות שיש מי שניזון מהן, אלה המתווכות בין רמה אחת לשנייה, בין אורגניזם לאורגניזם. למזלנו, מעט מאוד בעלי-חיים ניזונים מחזזיות".


אין להן קוטיקולה
החזזיות נוצלו בארצות רבות כאינדיקאטור לבדיקת זיהום האוויר. גם בארץ אנחנו משתמשים בהן מזה כמה שנים, למעקב אחרי איכות האוויר. יש קשר ישיר בין רמת העופרת באוויר לבין רמת העופרת בחזזיות. כדי לבדוק עופרת באוויר, צריך לזכור שפולטי העופרת הגדולים הן המכוניות.
אם אקח חזזית מאזור נקי, כמו יערות הזורע ואתלה אותה ליד צמתים שריכוז התחבורה העובר בהם גבוה, אפשר יהיה למצוא בה אחרי כמה חודשים רמת עופרת גבוהה מאוד. כך מצאנו שבצומת הכפר הירוק יש באוויר פי 20 יותר עופרת מאשר ביערות הזורע (כמות שהצטברה אחרי שמונה חודשים). גם בצומת חולון מצאנו רמות גבוהות מאוד של עופרת. לכן גם מאוד לא מומלץ לקנות גידולים חקלאיים הגדלים על-יד צמתים וחשופים חלק מהשנה לאוויר, כמו תות-שדה. הזיהום מהצומת צונח ישר על התותים.

מהו אותו גורם המאפשר לחזזיות להוות אינדיקאטור לזיהום אוויר?
הן בעלות תכונה נדירה בעולם הצומח – הן נטולות כיסוי חיצוני, המגן עליהן מהסביבה החיצונית. אין להן שעווה, הנקראת בצמחים העילאיים – קוטיקולה (ברק העלה, המונע ממזהמים באוויר לחדור לתוך הצמח). אין להן שורשים, הן ניזונות מהאוויר, כך קורה שהן קולטות תרכובות של חנקן, אשלגן, עופרת, גופרית, ניקל וברום.

לפעמים, היסודות האלה מצויים ברמות כה גבוהות, עד שהם מזיקים לחזזית וקוטלים אותה, ואז היא כבר לא מהווה בעיה בשרשרת המזון.
הבעיה קיימת כאשר היא לא נעלמת, קיימת בשטח עם רמות זיהום גבוהות, ויש סכנה שבעלי-חיים יאכלו אותה.


מדבר חזזיות
כשאני בא לישוב ורואה שהחזזיות בו משגשגות, זה סימן שהאזור נקי מזיהום. ברגע שמתחיל זיהום, מינים מסוימים נעלמים. במרכזי ערים מתועשות (תל-אביב) אין חזזיות, ובשפת המקצוע אנו קוראים לתופעה זו "מדבר חזזיות".

איזה אזור בארץ מזוהם ביותר?
עמק עכו הוא אחד האזורים המזוהמים ביותר במדינה, כולל הקריות ואזור עכו. זה לא סוד, רואים את העשן, מריחים את הריחות, מרגישים שהעיניים דומעות, כי יש שם תעשייה כבדה שמזהמת. הזיהום התחבורתי שם בטל בשישים, לעומת כמויות הגזים והחלקיקים הנמצאים באוויר בגלל התעשייה. בכל עמק עכו אי-אפשר למצוא חזזית שיחנית, כדוגמת זו הגדלה ביערות הזורע. הן נעלמו, כנראה, בגלל הזיהום. לעומתה, באופן טבעי, מצויה שם חזזית מסוימת על עצים, הידועה כעמידה מאוד בפני זיהום האוויר, ובאמצעותה בודקים את היסודות שצברה, כדי לקבל תמונה ברורה מי יש באוויר. 
אפשר גם לקטוף חזזיות מאזור הזורע, לתלות אותן סביב המפעלים, וכעבור חודשים אחדים לבדוק מה קורה להן.

זה בדיוק נושא לעבודת המאסטר של שני סטודנטים שלי. שניהם עוסקים במחקר ובמעקב סביבתי אחר התנהגות החזזיות באזור עכו, והשפעת זיהום האוויר עליהן.
מצאנו שבאזור כפר-מסריק, החזזיות סובלות מזיהום אוויר קשה ביותר. נכון שחברי כפר-מסריק לא צריכים אותנו כדי לדעת שהאוויר שלהם מזוהם, אבל כאן יש לנו מדד אובייקטיבי, המראה את המצב על בסיס יחסי.

יום שבת, 9 ביוני 2018

אזכור נשמות - שמונים לעין השופט

אזכור נשמות

אני רוצה לחלוק אתכם עם כמה נשמות טובות שהיו בקיבוץ והיום נשאר מהם רק תמרור קטן הנמצא בארון הארכיון. משפחות ויחידים שהרכיבו את החברה הקיבוצית שלנו ולא נשאר להם המשך בקיבוץ. חשוב לכולנו כחברה שנזכור חברים שהיו בעבר ובזכות העבר יש לנו עתיד.
נזכור את - דוד חמילבסקי בתקופת השואה איבד דוד את כול משפחתו , דבר שפגע בדוד בצורה קשה והוא נעשה אדם מופנם ומוסגר. בתחילת דרכו בקיבוץ ידע להתווכח בלהט רב על שאלות פוליטיות ועל הווי הקיבוץ.

דוד חמילבסקי


נזכור את - מרים ויהודה לבון – יהודה עבד בחשמליה אך הוקסם ממלכת התקשורת והתחיל לעסוק בהקלטות והפך לאיש ההגברה והקול בכול אירוע הצגה ומסיבה, תמיד מאחורי הקלעים .מרים הפכה את העיסוק בצילום לאהבת חייה ויחד עם יהודה תרמו רבות לחברה בצילום והפקת הצגות.

יהודה עמוס ומרים לבון


נזכור את - יצחק ליפשיץ שנקרא בפי כולנו איסקה –היה נהג והשתתף בשיירת פורצי הדרך לירושלים במלחמת השחרור. נפצע קשה ואחרי החלמתו נישא לאסתר. איסקה היה צייר ואחר העביר את אהבתו לעיסוק בקרמיקה.

איסקה


נזכור את - אלכס וג'ין מאיר - אלכס היה בין בוני התרבות שלנו איש עם יכולת בלתי רגילה בעשייה תרבותית ג'ין קרמיקאית מפורסמת שכולנו מכירים.

ג'ין ואלכס מאיר


יום שני, 4 ביוני 2018

עץ הפיטולקה



בסרט של חגיגת השמונים היה עץ הפיטולקה הגיבור הראשי - וכך כתב עליו עמוס כרמל:
עץ  הפיטולקה, במרכז הדשא הגדול, מהווה בסרט סמל לעמידות ושורשיות הנוף וחבורת אנשים שהקימו קיבוץ, למול פגעי הזמן. בצילו של העץ מתנהלים חיי החברה, הילדים משתובבים, הזקנים נחים, ניצני אהבות ראשונות, החגים משמחים, לוויות יוצאות והמפגשים הבלתי אמצעיים על הדשא הגדול.

העץ בצעדיו הראשונים








על עץ הפיטולקה שלנו

עץ הפיטולקה שבדשא הגדול שלנו בקיבוץ הפך לאגדה כך מספרת עדנה קרמר את סיפור העץ :




עץ הפלא - סיפרה עדנה
בקיבוץ שלנו צומח עץ אחד בולט בנוף ומיוחד. הגזע שלו עבה, סדוק ומלא בליטות שמזמינות ילדים לטפס. הענפים נמוכים ורחבים, ומזמינים את הילדים לשבת בחיקם. שמו המדעי פיטולקה, מוצאו מברזיל, אבל אצלנו קוראים לו עץ הפלא.
גננת באה עם קבוצת ילדים אל העץ. הם רצים אל העץ, אחדים מטפסים ומתיישבים על הענפים, אחדים  יושבים נשענים על הגזע, אחדים מתרוצצים סביב. הגננת מזמינה אותם לשבת ואומרת: תסתכלו בעץ הזה, בגזע העבה עם הבליטות המשונות, בענפים הרחבים. תראו כמה הוא גדול וחזק. אתם יודעים למה קוראים לו עץ הפלא? הילדים מנחשים: כי הוא גדול, כי הוא חזק, כי יש לו צורה כזאת...



והגננת מספרת:  
לפני הרבה שנים, כשהקיבוץ שלנו היה עוד קטן, וכמעט שלא היו בו עצים, עבד בנוי, אהוד,  סבא של אור, שהיה אז בחור צעיר וחזק. יום אחד הוא הביא לקיבוץ שתיל קטן ורך, שתיל שהגיע מארץ רחוקה. כזה קטן. הרבה אנשים אמרו לאהוד שלשתיל כזה נחוצה אדמה עמוקה, ואצלנו רק אבנים וסלעים. שתיל כזה לא יוכל לגדול אצלנו. אבל אהוד, שידע איזה עץ נהדר יכול לצמוח מהשתיל הזה, לא ויתר. הוא חפר גומה ושתל אותו פה, במקום הזה. אהוד רצה שיצמח פה עץ גדול  ויפה שיקשט את הקיבוץ ויתן הרבה צל.
השתיל הקטן התחיל לצמוח ולגדול, אבל לילה אחד נשבה רוח חזקה, שרקה ויללה. הרוח הכתה בעץ  הקטן בכוח וכופפה אותו שוב  ושוב עד ששברה אותו.
בבוקר מצא אהוד את השתיל שבור והיה עצוב מאד. אבל אהוד ידע איך לטפל בעצים שבורים. הוא חתך והחליק את מקום השבר ומרח משחה מיוחדת לעצים. אחר כך תקע ליד העץ עמוד חזק מברזל  וקשר אליו את העץ כדי ששום רוח לא תצליח לשבור אותו. הוא דאג מאד לעץ הקטן וטיפל בו כמו בילד חולה. 

עברו הרבה ימים ומסביב לגזע השבור התחילו לצמוח ענפים חדשים, יפים וירוקים. העץ התחזק, התרחב  וגבה. הוא היה כבר בגובה שלי.
אבל בוקר אחד התחילו לסלול פה את המדרכה הרחבה. טרקטור שהוביל עגלה עם אבנים נסע אחורנית. הנהג לא ראה את העץ שמאחוריו. קצה העגלה נתקל בעץ ושבר אותו באמצע הגזע.
הנהג כל כך הצטער ואהוד היה עצוב מאד. החברים לא האמינו שהעץ יבריא ויתחזק. הם ניחמו את אהוד והציעו לו לקנות שתיל אחר.  אבל אהוד אהב את העץ שלו. והוא ידע מה לעשות. הוא שוב החליק בזהירות את החתך, מרח את משחת העצים והקיף את העץ בגדר קטנה שתשמור עליו עד שיבריא ויתחזק. הוא טיפל בעץ ודאג לו. הוא עדר והשקה ודישן... 
עברו הרבה ימים והעץ שוב הבריא. שוב צמחו סביב הגזע השבור ענפים חדשים ורעננים. העץ התחזק וצמח וגבה. הוא היה כבר הרבה יותר גבוה ממני.

ואז בא השלג הגדול. אתם יודעים שאצלנו כמעט לא יורד שלג. אבל חורף אחד ירד שלג גדול וכבד. כל הדשא היה מכוסה בשלג לבן לבן. כל הגגות היו לבנים מהשלג שכיסה אותם. ועל הענפים הרחבים של העץ הזה נערם הרבה שלג.  כל כך כבד היה לענפים לשאת את השלג שהם התחילו לשקוע ולשקוע עד שאחד נשבר, ושני, ושלישי. בבוקר מוקדם אהוד מיהר אל העץ וראה שהרבה ענפים נשברו. הוא ניער את השלג מהענפים, וכשפסק השלג שוב טיפל בעץ הפצוע. הרבה אנשים היו בטוחים שהפעם העץ לא יתאושש. אבל אהוד היה בטוח שהעץ כבר  חזק וגדול  והשורשים שלו כבר חדרו עמוק לאדמה והוא יוכל להתגבר גם הפעם. ובאמת כך היה. העץ שוב התחזק והבריא. הגזע שלו נעשה עבה מאד וחזק. הענפים התחזקו והתרחבו וכל מי שראה אותו התפלא ואמר: איזה פלא! זהו ממש עץ פלא. בכל פעם צומח מחדש. 
והיום העץ הזה כל כך גבוה, רחב, יפה וחזק. וכולם אוהבים אותו, ילדים וחברים. הבליטות האלה  בגזע הן סימני הפצעים שנרפאו. היום העץ של אהוד מקשט את הקיבוץ, נותן הרבה צל  ויש בו מקום לכולנו.
ועכשיו אתם יודעים למה קוראים לו עץ הפלא? והילדים מסבירים בעזרת הגננת.