יום שני, 26 בדצמבר 2016

יומן אירועים בקיבוץ ממלחמת המפרץ - כתב דוב ורדי (ב)


הצוות הבטחוני - איציק פלג אבי לבנה אורי קוצר אדי גרוסבר יוסי דוידמן

אל דמי הלילה – טיל בודד – ה-31 במספר


מתוך שינה עמוקה, הצפירה המוכרת, אזעקה! Alert! מרחוק בום עמום. לא, הפעם זה לא באזורנו. כל הארץ מתעוררת כדי להיכנס למצב של אב"כים וחדרים אטומים. מה קורה בכל חדר, עם כל ילד בלילה? איך מקבל כל אחד את ההתראה? עדיין נבהלים? יש חששות? כשעוברות 5 דקות ואין בום בקרבה, יודעים שזה לא באזור שלנו. ובכלל, אנו בשוליים שבשוליים של המלחמה.
ובכן, הלילה זה היה. וכל השבוע היה שקט. חזרו למסלול הקבוע של החיים.
בטלוויזיה של ערב שבת ראינו צוות של "פטריוט" ששר שיר שחיברו על סאדאם.
צוחקים מדורון נשר הקומיקאי המצוין המחלק את האנשים לשלוש קטגוריות: אלה שבטוחים שזה יהיה הלילה, אלה הבטוחים שלא, ואלה הלא בטוחים בשום דבר. ערפל של אי ודאות.
מה שנפל היה הטיל מס' 31. אחד בודד, סולו, נחת באזור של "פרוורי ת"א" ועשה שמות. 
ושוב נס, ב-3 פצועים בינוניים ו-25 פצועים שחציים כבר חזרו ה"ביתה". אבל הבית? 
תמונות ההרס מחרידות, באמת רק בנס אף אחד לא נהרג. קשה להבין נוכח הקירות שקרסו, והגגות, של רעפים שהתמוטטו כליל.
כל הבוקר ממשיכים להראות את התמונות ולחזור על כתבות שנעשו במקום הפיגוע. שבת!
אצלנו, אמורה הייתה להיות אמש התכנסות של הצעירים שהיו בטיול לאילת ערב המלחמה, כדי לחזור בתמונות שצולמו בווידיאו ולספר על החוויות. 
האם "פעולה" זאת התקיימה? האם המועדון המה מאדם? עם כתיבת דברים אלה אין אפשרות עדיין להשיב. אבל מה שניתן לרשום הוא שהתרופפות בפעולת התרבות ניכרת. באופק נראית רק מסיבת פורים, כמעט חודש ימים מעכשיו. אבל נחוץ משהו שימשוך את כל הציבור, איזה אירוע תרבות שלא במהרה יישכח. אבל מי ירים את המשימה? 

נראינו דנים על תרבות, נזכיר את העלון שלנו שחודשה הופעתו. כבר הופיע המספר החמישי מאז ההתחדשות. הוא רחוק מלמלא את הציפיות. החומר דל, בעיקר החומר המתרחש אצלנו יום-יום. לא די להעתיק דף של מרכז המשק על המצב. ולא די להביא פיליטון של רוחקה למסיבה עם ד"ר סטרוחובסקי – פיליטון שבו שומעים את קולה של רוחקה קוראת את הדברים הכתובים בסגנון הישן שלה עם הבדיחות שהעלו עובש!


200 שנה למוצרט ועוד – יום רביעי, 13.2.1991, שעה 19:00, 

ערב נפלא במועדון 5 לציון 200 שנה למוצרט. נערך קונצרט גאלה בהשתתפות עמיר (משמר העמק), תמיר דקל (קלרינט), רונית (סטודנטית, חליל), לאה (אולפן, מצו סופרן), צבי רוזנפלד (פסנתר), מארק (בית ראשון במולדת – כינור), הדר פלג (צ'לו) ועוד פסנתרנית ממשמר העמק – ובעיקר סוזי שיף. שמענו דואטים, סולו ולבסוף רביעייה. המועדון היה מלא מפה לפה – ותיקים ואולפן. הנחה: משה ברזילי וסיכמה חנה ויינר. וכמובן – בלי סוזי לא הייתה תוכנית כזו יכולה להתבצע. לשעה וחצי הועברו כל המאזינים לעולם שכולו טוב – הרחק מן המלחמה.
ואתמול בערב – מי שלא הגיע לשיחת הקיבוץ (נוכחו כ-60 חברים והיו שני סעיפים חשובים – אחד ביחס לשלב ב' של "בית ראשון במולדת", ושני – איחוד מפעל האוטומובילים שלנו עם "תבור") יכול היה לשמוע קונצרט של התזמורת הפילהרמונית של דרזדן בקולון, גרמניה, בניצוחו של דניאל ברנבויום). 
הקונצרט היה צריך להיות אצלנו בהיכל התרבות, תל אביב. רן, דרזנדן – העיר שנהרסה ביותר בימי המלחמה, ברנבוים והתזמורת הוותיקה בעולם! איזו קומבינציה!.
ובארץ כולנו עדיין חווים את הטילים של יום שני. היו שלוש אזעקות. ב-7 ישבנו כ-20 דקות בחדר האטום. משהו נפל, אבל לא היה נזק. בערך ב-9:30 שוב אזעקה – אבל הפעם זה היה לסעודיה, אבל האזעקה הייתה ב-11:30 בלילה. רבים לא שמעו והמשיכו לישון. 
 רק בבוקר נודע על הנזקים וכבר הופצה שמועה על המקום – סביון. וקרוב לביתו של משה ארנס שהיה באותה שעה בישיבה עם בייקר באמריקה. שבעה נפגעו ושני בתים נהרסו. אבל 150 בתים ניזוקו מההדף!!! הוויכוח בארץ עתה הוא על מקלט או חדרים אטומים. 
מי שיכול להסתגר במקלט כבר עושה זאת.  לא מתייחסים לסכנה של ראשי-חץ כימיים. אבל מי יודע?
חיכו לתחילת המלחמה היבשתית. אבל האמריקאים דוחים.
והנה אנחנו יושבים בקונצרט ביתי, מנהלים את חיינו כרגיל, אם כי בלי הרבה תנועה. יושבים בבית. הלימודים מתקיימים  כסדרם בכל מקום, האוטובוסים הצהובים מביאים את הילדים ואת המוסדניקים. כולם-כולם הולכים עם האב"כים – רק לא החברים בבית. מה צפוי לנו, יש הרגשה שאנו רק בהתחלה ואם כי כמעט חודש עוד מאז פתיחת "הסופה במדבר". בערבים כולם מרותקים לטלוויזיה, אין נפש בחוץ. אף אחד לא מסתובב ובטלוויזיה דיונים בלי סוף, מעט חדשות של ממש. "ערפל" קרב. 





"איפה ישנו עם כזה ותזמורת כזו" – עם זובין מהטה ואייזיק שטרן ברקע - 

יום שלישי, 19.2.1990, לפנות ערב

הדברים נכתבים עם פתיחת החלק השני של הקונצרט המיוחד של התזמורת הפילהרמונית הישראלית – הקונצרט הראשון מאז פרוץ המלחמה במפרץ - - המשודר אלינו מאולם "נגה" ביפו. בגלל ההגבלות של הג"א נאלצת התזמורת לנגן באולם הקטן בפני 500 מנויים בלבד.
 מנצח בחלק זה זובין מהטה על הסימפוניה השביעית של דבוז'ק – יצירה קצת קודרת. בחלקן הראשון ניגן אייזק שטרן קונצ'רטו של ברהמס. איזה יהודי יקר – ולא פחות ממהטה. 
איזו הערצה הביע זובין לתזמורת שהמשיכה לפעול, לטלוויזיה בימים הקשים של ראשית המלחמה. אף אחד לא "ברח" הביתה, כולם הופיעו לחזרות וגם הוא! אלה הרגעים המרגשים של ימים אלה, אולי האחרונים של המלחמה ה"מוזרה" שעברנו, ואם לא "מוזרה" כפי שכתב לנו ידיד אחד – הרי אחרת. 
ואיזה נסים! ממש נסים! לא מזמן נמסר שוב סיכום הפגיעות והנפגעים – מעל ל-1,000 פצועים. 13 מתו (לא הרוגים!) מכל מיני אסונות, בפרט לב, וכמה מאות שהזריקו לעצמם אטרופין בימים הראשונים. 
הנזקים ברכוש גדולים מאוד – אלפי דירות. נחלצים להרוס בתים ולבנות חדשים. הכול במרוכז.

רשמנו "הימים האחרונים". כל רגע מחכים לפתיחת הקרב על היבשה והכלים שיופעלו אימתניים. ובתוך כל זה מנסה ברה"מ להגיע להסכם עם העריץ והרשע סאדם חוסיין שדמותו תרדוף את ילדינו כל חייהם! לצאת ללא תנאי מכוויית. 
מצד שני בוש ואנשי הממשל האמריקני הקובעים את המהלך – צ'ייני, שר הביטחון, בייקר – מזכיר המדינה, שווארצקופף ופאוול הגנרלים – לא נכנעים למשחק הזה של הסובייטים שוב לחזור למקום של כבוד כמעצמה עולמית. הם לא מרפים מין ההפצצות והכתישה של האויב.

בימים אלה כולנו פטריוטים – אוהבי האמריקנים הם הגונים. לא כן הסובייטים. הם מוכנים להפקיר אותנו לסכנות של סאדם שלא הובס עד הסוף ופורק מנשקו.
מי אחראי לנשק הרב שלו אם לא הסובייטים – והצרפתים והגרמנים. אגב, מבקרת היום משלחת של "הירוקים" מגרמניה בארץ ומחרימים אותם כי מנהיגם אמר שהסקאדים "מגיעים" לישראל. איזו חוצפה! זה שוב אותם הפציפיסטים ה"טיפשים".
אמש היה סקאד מספר 36. הוא נחת איפה שהוא באזור ה', שום נזק, ללא נפגעים. זה היה המטח ה-16 לעבר ישראל, ובמוצאי שבת קיבלנו שני סקאדים. הפעם באזור הנגב – ו'. יום שלם חיפשו את הסקאד השני. התרעה אחת הייתה דקה לפני 8:00, והשנייה כעבור כמה שעות. 

כולם הופתעו מהכיוון, אך ברור שהכוונה הייתה לפגוע בכור הגרעיני בדימונה. לא הצליחו. ה"פטריוטים" שבינתיים שופרו – ריסקו את הטילים.
מ-6 בערב, ובעיקר מ-8 – מחכים בכל הארץ לסקאד'ל – והנה לאחר הפסקה של כמה ימים זה בא.
נכנס חודש אדר, הירח הופיע שוב והלילות נהדרים.
ובקיבוץ אמש לא הייתה השיחה הרגילה. בקודמת הופיעו כ-60 איש. בליל שבת היה ערב "סקסי" לכבוד יום האם עם קהל צעיר. זוג שחקנים הדגים מצבים שונים בין בני הזוג. מי שהיה נהנה.

ונסיים בהבעת צער על עזיבת אחד הצעירים שלנו – לא מהבנים – משה דהן. אנגריד עזבה כבר בראשית המלחמה וחזרה לאוסלו. משה המשיך ומילא את תפקידו כסדרן עבודה ברוח טובה עד הסוף. הוא השאיר מכתב פרידה על הלוח שכולל דמעות וגעגועים. כמה חבל! כפי שכתב ברוח של הומור – יצאתי "מסקנאדינביה לסקאנדינוויה".

אריה אלנר עבר ניתוח לא קל. הוא נמצא בחדרי חולים. פנינה לייבנר נמצאת ב"כרמל". הדם לא היה הסדר. נצפה להבראתם.

יום ראשון, 25 בדצמבר 2016

יומן אירועים בקיבוץ ממלחמת המפרץ - כתב דוב ורדי (א)




דוב ושמחה בזמן מלחמת המפרץ 1991 

דוב ורדי היה שנים רבות מחנך ומורה , אחר עבר לעבוד בארכיון הקיבוץ. בתקופת מלחמת המפרץ (1991) החל דוב לכתוב יומן בו הוא תיעד את הנעשה בקיבוץ .הבחירה היא שלו במה להתרכז ובאיזה ועל איזה אירועים לשים את הדגש.
זיכרון מעניין.......

מכת גנבות   30.1.91

אם בימים רגילים נעלמים דברים, אולי מותר לשתוק, אבל כעת?!!
כרגע על הלוח האלקטרוני באה הודעה ש-4 סוללות הנחוצות לברדס מיוחד של ילד, נלקחו מריכוז הקניות. ועל הלוח בחדר האוכל נמסר ש-3 פנסים נלקחו מהנשקייה ועוד. גם קלשון חפירה חדש נלקח מגינות נוי. בושה! להעיף מישהו שגונב דברים כאלה מהקיבוץ, זה לא יהיה מוגזם! מרגיז!!
ארגעה כללית – השעה 10:54. אין נפגעים. אין יותר פרטים.

כבר שקט יומיים, רק גשם. יום רביעי 30.1.91, שעה 19:30

על מה אפשר לכתוב היום? קודם כל שהיום ט"ו בשבט ושיורד גשם. כל היום ירד גשם ובבוקר היה מבול ממש, שלוליות גדולות בכל מקום. בצהריים היה ממש קשה להגיע לחדר האוכל ב"פלוך" הגדול. גם עם מטריה כמובן. ועוד נכתוב שהערב, כאשר הזדמנו לארוחה, לא כבכל ערב היה חדר האוכל כמעט ריק מאדם. קצת מעל תריסר ותיקים, אולפניסטים וכמה משפחות רוסיות, לא כולן. גם הרוסים "אוכלים בחדרים", כלומר, בבית. הרי אצלם אין זה חידוש. הארוחה הייתה טובה. מרק, פשטידה מתוקה עם צימוקים, סלט ביצים וכל השאר היה רגיל. מה עוד נבקש? אחראי ערב היה נורמן פינקס שמחוסר לקוחות התיישב עם הרוסים שהוא מטפל בהם.
במועדון 5 הייתה מסיבת ט"ו בשבט, עוזי לושי סיפר על החג, בתיה רזניק הראתה שקופיות של פרחים וטבע, היו שירים, צעירים ניגנו וכמובן כיבוד. לא היו רבים. קצת מאווירת ט"ו בשבט נמצאת גם בפואיה: ציורים על עצים ומסביב תמונות טבע.
והמלחמה? הערב מסתיים השבוע השני. הידיעות המרכזיות: המטוסים העיראקים באיראן, שברחו או נשלחו למקום בטוח (החידה נשארת) והבוקר הודיעו על 24 מטוסים שהגיעו לטורקיה, בטורקיה פחדו מטילים עיראקיים. הודעה משותפת של ארה"ב – ברה"מ, שלאחר המלחמה, יטפלו בבעיית השלום בין ישראל לפלשתינאים. (שמיר "רוגז", לא שאלו אותו) תוך הדגשה שלא מדובר על מדיניות חדשה.
עוד ערב בבית, כשכולם סגורים ומסוגרים בחדרים. רק הטלפונים מצלצלים. הדאגה לקרובים רבה, ובפרט אלה באזור המרכז – מהיום אזור א'.
אתמול לא היו טילים.
גם תלמידי ז'-ט' חוזרים ללימודים.
מילה בנוגע ל"פליטים" שלנו. יש בין 80 ל-100. כל הזמן מתחלפים. 
באים לכמה ימים, נופשים, וחוזרים העירה. יש גם כאלה שלנים כאן ונוסעים יום-יום העירה. כאן נשארות המשפחות. בעיה קשה, אומר חנן כהן, שאסור להם לעבוד. 
הם לא מבוטחים. אחד האורחים קיבל נשיכה באצבע מן הקוף במשק הילדים. הוא דורש פיצויים! בעיה.
עד כתיבת דברים אלה, הכל שקט פרט לגשם. שואלים מדוע איננו מתקיף? כבר יומיים.






    יום שני, 4.2.91, שעה 22:30

זהו מצב הדברים מאז נרשמו דברים כאן.
היה שקט ושוב שקט ובליל שבת קיבלנו... אזעקה אחת ב- 8:30 ועוד אחת קרוב ל- 2:00 בבוקר, באמצע השינה. בשני המקרים שוחררנו די מהר וכך אזור ה' (הגדה!) הוחזק במסכות זמן רב. בשני המקרים החטיאו הסקאדים, לא הגיעו למטרה ונפלו קודם. לא היו נזקים אצלנו, אבל בסעודיה היו.
בשבת היה ניסיון לאסוף חברים לשיחה ב-11:00 בצהריים במועדון. מאחר שזו שעת ה"שלאפטונדה" (יהודית קוצר) חסרו רבים שבדרך כלל היו באים. סדר היום מוצה ללא קושי, והכול אושר. 
האירוע החשוב בימים אלה: איציק חולבסקי חזר הביתה לקיבוץ עם ג'וזפין, לאחר שנתיים בחוץ.  
 לפני שבוע ב"דף לחבר" נמסר שיציעו לו להיות מרכז משק במקום אבי לבנה, אבל השבוע לא הוזכר הדבר. דעת רבים היא, שקודם עליו להתמקם שוב. בחור טוב!
היום חידשו את הלימודים באוניברסיטה העממית שלנו, וגם בכיתות לומדות. וכך לאט לאט בכל הארץ.
כמה חברים נסעו לתל אביב עם כל האזור (55 חברים) לאופרה בתיאטרון נוגה ביפו. התכנית "הכלה המכורה"  לסמטנה. היה יפה מאוד ונהנו.
חידשו הופעות יום באופרה אבל לא התירו לקהל יותר גדול מ250- איש.
היום, שוב הלך אחד מחברינו הוותיקים: שרגא שזר.
זמן רב נאבק עם מחלתו. הרבה היה בבית חולים ולאחרונה בחדרי חולים.
כבר קשה לכתוב על כל אלה שהולכים מאתנו. אלה ימים קשים בקיבוץ. הנוף משתנה.
אריה אלנר עבר ניתוח ויחזור הביתה בימים אלה, אולי מחר. היה גיבור עד שהפסיק לעבוד במאפיה וסגר קריירה של מעל ליובל שנים. תחילה סיפרו עליו שהוא מתייחד עם ספרים ונהנה מימי החופש הרבים שצבר. רק אח"כ התבררה הסיבה. חלה. וצריך לטפל בעצמו.
מקרה עצוב מימים אלה. אביה של רוחמה וקסמן נהרג בתאונת דרכים ליד בת שלמה. נכנסו בו. היה צעיר, כבן שישים בלבד. זה היה ביום חמישי שעבר. 
הימים ימי שיגרה. בחזית עדיין מצפים לתחילת מלחמת היבשה. בתקשורת מדברים הרבה על תגובת ישראל לסקאדים של סדאם. מכל מני ארצות באים לעודד את ישראל. 
חברי פרלמנט, ראשי ערים, שרים ובראש הגרמנים, אלה מתביישים על מעשי בני ארצם שסיפקו את הידע לייצור הנשק הכימי (מאז!) לסדאם. המטוסים של הקואליציה ובראש ובראשונה האמריקאים, ממשיכים לכתוש ולהרוס את אשר יכולים לתקוף בכווית ובעיראק. 
מראות החורבן קשים. היום ציינו שהכתישה מזכירה את התכונה לקראת הפלישה לנורמנדי בימי מלחמת העולם השנייה.
בארץ, כולנו מרוגזים מכוונת שמיר לצרף את גנדי, המפיץ את רעיון הטרנספר לממשלה. פוליטיקה. מחר ההצבעה בכנסת לאישור צעדו. כמה מראשי הליכוד מתנגדים, אבל יחייבו אותם לסולידאריות. אחד הודיע שלא יקבל את הדין, בני בגין. הוא מתגלה במיטבו. 
זהו "זיהום סביבתי" הכריז.
הרבה גשמים ירדו, עברנו את ה-300 מ"מ. האם זה פותר את בעיית המים? עדיין לא, וכנראה לא בשנה זו.

יום רביעי, 14 בדצמבר 2016

אמיר שלי - על עיוורון והתמודדות של אנשים מיוחדים








בקשה גדולה- הרשימה הזו התפרסמה לפני כעשרים שנה במוסף על המשמר 'חותם'.בזכותה של נועה קריב שמדפיסה לי את מרבית הרשימות מהעבר , אני מצליחה להחיות מחדש את החומרים שהעליתי לפני שנים. ברוב המקרים אני מצליחה להשיג את האנשים בהם מדובר ולבקש את אישורם לפרסום הבלוג הנוגע בהם, במקרה הזה ניסיתי ליצור קשר ונכשלתי. אם יש מי הקשור לכתבה זו ולא מעוניין בפרסומה אנא התקשרו אלי ואוריד אותה מיד.


א מ י ר   ש ל י
מאבקם של שני אנשים אמיצים, הורים המנסים לגדל את ילדם העיוור במסגרת נורמלית של חברה רואה. מאבק שהוא אין-סופי במשימה כמעט בלתי-אפשרית – שהייתה לאפשרית

עופרה בריל, "חותם", 13.8.1976

אמיר שלי נולד עיוור. בעצם, על העיוורון ידעתי עוד בבית החולים. בתחילה הבחנתי שעיניו קטנותואינן רגילות. ייחסתי תופעה זו לתורשה (אצלנו במשפחה יש עיניים קטנות). ראיתי שתנועת האישונים לא רגילה,אך לא חשבתי גם בחלומותיי הרעים ביותר שזהו עיוורון. כשהייתי צריכה להשתחרר מבית-היולדות אמרו לי, עליך להתעכב, כי מצאנו משהו בעיניים, וכדאי שרופא עיניים יבדוק אותו. רופא העיניים בדק ובו במקום אמר לי שהעיניים לא התפתחו, וזהו מום שעוד לא תוקן בשום מקום בעולם. הוא לא יודע איך יתפתח המדע בעוד עשר שנים, אבל כיום כמעט בטוח שזהו עיוורון.



"שמעתי את המילה עיוורון – וחטפתי הלם. הייתי לבד בשיחה עם הרופא, ובחוץ חיכו לי בתי ובעלי. אני יושבת בחדר בשוק נורא, הדמעות זולגות ואי-אפשר לדבר. הדבר הראשון שהצלחתי לשאול את הרופא "אם הוא בכל זאת יראה פעם"... יותר לא הייתי מסוגלת לדבר.
אחר כך חשבתי על בני משפחתי, איך אומר להם את הידיעה הזו? קראתי קודם לבעלי ואמרתי לו – "תכין את הילדה, כך שאם היא תראה אותי בוכה, שלא תיבהל. פשוט אמרו שאמיר צריך משקפיים, ואני רגישה מהלידה ולכן אני בוכה, אבל עליך לדעת שהמצב הוא עיוורון מוחלט"...
ברגע שהתיישבתי במכונית לנסוע הביתה, אני לא יודעת איך ומה אמרתי לבעלי, אך בתוכי התגבשה החלטה ברורה: "איש לא יעז לומר לי להוציא את הילד הזה מהבית, אני לא ארצה לשמוע את המילה מוסד".
את ילדי הראשונים לא גידלתי בקיבוץ, אלא בבית פרטי. כשבאתי לבית-התינוקות עם אמיר וניגשתי למיטתו לא יכולתי להיפרד ממנו. אמרתי "אני רוצה אותו בחדר". לקחתי אותו לחדר, אבל הוא לא נשאר זמן רב, כי הרגשתי שזה מפריע לבעלי. בעלי היה קם בלילה, עומד ומסתכל בילד. אנחנו הנשים – בוכות. גברים לא בוכים, אבל הרגשתי את הכאב העמוק שבתוכו. מאוחר יותר התברר לי שגם אצל בעלי זלגו דמעות, אך זה היה בעבודה ואני לא ידעתי".


כך החל סיפור מאבקה של סימה רוסו. ביתם של סימה ויהודה שוכן בקיבוץ שריח מלוח של ים נושב בו, שדות-ים. מאבקה של סימה הוא מאבק מופלא, של שני אנשים אמיצים, המנסים לגדל את ילדם העיוור בחברה רואה, ומנסים להתמודד עם כל הבעיות הרבות שיש במשימה כמעט בלתי אפשרית כזו.

איך קיבלו את עובדת עיוורונו של אמיר בבית?

"כולם רצו לעזור. מרכזת החינוך ומרכזת הבריאות דאגו לצרכים הראשוניים, ניסו לעודד באומרם חכו, זו עוד לא המילה האחרונה, ואם רק נשמע שבאיזה מקום בעולם ניתן לעשות משהו, לא תהיה בעיה כספית וניסע לכל מומחה – זו הייתה הגישה הכללית.

יום שבת, 10 בדצמבר 2016


מסע הילדים מחדרה לעין השופט 1938 - מאוצרות ארכיון עין השופט





פנינה קרן עם תינוקות בחדרה 1936


מסע הילדים מחדרה לעין השופט



עופרה בריל

גיטל שפירא לא שקטה, היא מבקשת להזים את הסיפור על בואם של הילדים הראשונים מחדרה לעין השופט ב1938-. וכשגיטל מספרת נדמה לך שרק אתמול קרו הדברים והפרטים שמתגלים בזיכרונה מאלפים ביותר.
-התוכנית המקורית להעברת הילדים מחדרה לעין- השופט הייתה שנעבור עם הילדים באביב 1939.
מזג האוויר באזור הזה היה מאוד קשה והייתה פה שממה, לא עץ לא ציפור. 
הרוחות חזקות מאוד עד  שקשה היום לתאר. בקיץ היה אבק שכיסה כל בגד ונעלים-האבק היה עם ידו על העליונה.
על אף הבעיות האקלימיות הקשות חשבו שהילדים צריכים לעבור למחנה החדש ויהי מה.
בחדרה כל הילדים היו מרוכזים בצריף והבישול היה גם בצריף על פרימוס. 
קרה המקרה והפרימוס התהפך ופרצה שריפה בבית הילדים. 

עודד וינר וגיורא ינאי בודקים ג'ארה

תוך כמה דקות כל הצריף עלה באש ,הצלחנו במהירות להוציא את הילדים  עירומים כמעט לגמרי.
 אני ופנינה קרן (לא יודעת מאיפה שאבנו כוחות) לקחנו את הילדים הגדולים גם כאלה שידעו כבר ללכת , שמנו אותם בתוך לול גדול , הרמנו את הלול עם הילדים מעל גדר כדי להרחיקם מהאש. 
כל הביגוד שהכנו לילדים לקראת מעברם לעין השופט נשרף לא היה להם אפילו תחתונים ללבוש. 
אני זוכרת את עודד וינר- התינוק עומד עם הטוסיק בחוץ ומחכה לברכה שזר שתתפור לו ביד זוג תחתונים.

יחד עם הילדים הצליחו גם להוציא כמה מיטות, העברנו את המיטות עם הילדים לצריפים של חברים שפינו אותם למען הילדים. בגלל השריפה היינו צריכים לאותת לג'וערה שם היו החברים- מה המצב. האיתות עבר מקיבוץ שריד לג'וערה , הודענו על השריפה ובג'וערה החלו לזרז את בניית הבית לילדים הראשונים בעין- השופט. הבית נגמר ב1938- ובראשון לנובמבר 1938 הילדים עברו לעין- השופט.
יום לפני  העברה  היה חמסין מאוד קשה והרופא מג'וערה העביר הודעה לא להביא את הילדים  בחמסין הכי קשה בעונה. בחדרה כבר הכל היה מוכן וארוז לקראת העברה. אנחנו כמטפלות לא ידענו מה לעשות-הלכנו להתייעץ עם רופא ילדים שהיה בחדרה וסיפרנו לו על הפרובלמה שלנו.
הרופא הרגיע אותנו, ואמר תעבירו את הילדים כמו שתכננתם תיקחו אתכם חביות עם מים תתלו סדינים על החלונות וכל הזמן תרטיבו את  הסדינים כך שתהיה קרירות באוטו בזמן הנסיעה.
כך בדיוק עשינו –וכאן גיטל מפריכה מיתוס שהיה קיים שנים רבות בעין השופט-המעבר של הילדים  מחדרה  לעין השופט לא היה במשוריין אלא באוטובוס בגלל שהיו הרבה ילדים ולכל ילד התלוותה האימא ובנוסף כמה מטפלות.
ומי עבר לעין השופט:

אורה כהן
נועם וילפנד
רות שביט
דליה ברנשטיין
יורם גרץ
איתן שטינמן
עודד וינר
אילנה גולן
רן קירפין
ארנון גוברמן
גדעון שפירא
עמוס כרמל
עדנה קרן
גיורא ינאי
אמנון ריטר
אליעזר לביא
אמציה דיין

יוסי לישנסקי (הצטרף לקבוצה בעין השופט הוא לא הגיע מחדרה)

משקיפים על חצר בית הילדים



באוטובוס שהגיע לחדרה העמסנו חביות של מים סידרנו סדינים על החלונות שחשוב היה לשים אותם גם מבחינה בטיחותית ,כי הדרך  הייתה מאוד מסוכנת ועברה ליד ישובים ערביים. 
מקדימה נסע משוריין עם גפירים ומאחור נסע טנדר עם בחורים מהקיבוץ  (שהיה להם נשק לא לגלי) ותפקידם היה לעזור בהעברת הילדים. הסדינים שתלינו על החלונות באמת עזרו לקירור האוויר אבל המתח בנסיעה היה גדול. עברנו בחיפה ליד ריכוזי ערבים ומאוד פחדנו, כי זו הייתה תקופת המאורעות ומדי פעם ערבים היו מתקיפים כלי רכב יהודים. נסענו דרך ריחניה בכביש שנסלל ברמת השניים. 
כשהגענו לעין השופט מצאנו בית נחמד עם גדר צבועה והרגשנו שהחברים עשו הכל כדי שלילדים יהיה בית מסודר. 
הבית הכיל חדר  לחמישה תינוקות וחדר בו גרו הילדים הבוגרים יותר, הצפיפות הייתה נוראה. כי בנוסף לילדים שהגיעו מחדרה היה צורך לקלוט גם ילדים שנולדו כבר בעין- השופט והראשון בהם היה אבירם חגי. בבית גרו הילדים הראשונים מ"אורן" "עופר" ו"אילה". המקום היחיד שהיה בו מקום למשחק היה במרפסת. חדר אחד קטן שימש כמטבח שם בישלו את האוכל לילדים. כשעבדתי עם התינוקות כדי לאפשר להם קצת לזחול ולהתנועע בחדר הייתי צריכה להזיז את שולחן האוכל והכיסאות מתחת למיטות, כך שלוש פעמים ביום.

בית הילדים הראשון בעין השופט - היום מועדון לחבר


היו מעט מאוד משחקים-קצת פטישים היו חברים שעבדו בנגריה-כמו בעלי משה שפירא שהכין מדי פעם משחק קטן לילדים. אני זוכרת שלילדים הגדולים לא היו בכלל משחקים אז הם היו מפרקים את המיטות כמשחק. וכל פעם המטפלת הייתה צריכה למצוא את המיטות מפורקות.
גם בחצר לא היה כלום ,היו כמה לולים. אני מצאתי איפה שהוא ספסל שכבר לא היה בשימוש, הושבתי את כל חמשת הילדים שעבדתי אתם וסיפרתי להם שזהו אוטו שנוסע. קרה הרבה שילדים מתוך שעמום היו עוברים את הגדר ובורחים וביילנו זמן רב בחיפושים אחריהם.
אחת הבעיות שהייתה לילדים בני שנה שהם שכחו ללכת בגלל האבנים הרבות שהיו בדרכים. אבל מהר מאוד הם הסתגלו גם לאבנים והחלו ללכת באופן חופשי יחפים.
הקיץ הראשון היה קשה מאוד והיינו צריכות להחזיק את הילדים הרבה בבית והרבה מה לעשות אייתם לא היה. ובכל זאת הם צמחו וגדלו והיום אפשר רק להסתכל בנוסטלגיה על אותם זמנים.                                                                       

גיטל שפירא ליד צריף בית הילדים בחדרה 1936















































יום ראשון, 4 בדצמבר 2016

סיפורי בדים קיבוציים










במשך שנים ארוכות, ממש מתחילת הקיבוץ, היה נהוג לתפור בבית בגדי עבודה לחברים, שמלות ליום יום לבחורות ובגדי ילדים.
התוצאה לא הייתה שיא האופנה - אבל החברות והחברים קיבלו באהבה את הבגדים. כמעט ולא נהגו לקנות בגדים מחוץ לקיבוץ, מה שהיום מאוד מקובל.
בעין השופט חוסלה המתפרה אשר
במשך שנים שירתה את החברים.
מארונות המתפרה הוצאנו כמה חוברות ללימוד תפירה של החברות שעבדו במתפרה.







בהוקרה לעובדות המתפרה

מתוך חוברת – לבושנו- חוברת הדרכה לתופרות ולחברה בהגשת הוועדה הבין קיבוצית להלבשה ובשיתוף המדור להתיישבות עובדת - 1967

חשיבות התכנון ליצירת השלמות

אישה לבושה היטב, היא זו, אשר מלתחתה מתוכננת. קביעה זו הנה בבחינת כלל ראשוני ובסיסי. מידת השמירה עליו קובעת את ההצלחה בהתמודדות עם נושא הלבוש.
הוספת בגד חדש מידי עונה חשובה ביותר ליצירת המלתחה המתוכננת.
מלתחה בנויה היטב היא זו שצורתה פירמידה, המתחילה להיווסד מן היסוד. הבסיס הרחב הוא הבגד הבסיסי, החייב לשמש שתים שלוש עונות לבוש.

יום ראשון, 20 בנובמבר 2016

ארד אל רוחה - הארץ הטובה (אלישע שפירא מתארח בבלוג של עופרה)


כבשים רועות ברמת  מנשה - צילום שי גטריידה


ארד אל רוחה
הארץ הטובה
כתב אלישע שפירא


"ארד-אל-רוחה" הוא שמה הערבי של "רמת מנשה", אזור הגבעות התחום בין ואדי מילק והכרמל מצפון, ואדי ערה ורכס אמיר (אום-אל-פאחם) בדרום, עמק יזרעאל ממזרח ורכס זיכרון-יעקב ושפלת החוף במערב.
המתיישבים היהודים הראשונים באזור, חברי קיבוץ עין-השופט שעלו על הקרקע
ב-1937, טעו בתרגום השם הערבי ל"ארץ הרוחות". בתרגום נכון "ארד-אל-רוחה" היא הארץ הטובה, ארץ הרווחה.
לראשוני המתיישבים היהודים היה קשה לקשור את הגבעות זרועות האבנים ושאריות הקמל של חודש יולי עם ארץ הרווחה. הם עבדו קשה כדי לסקל את האבנים, כדי להכשיר את הקרקע לעיבודים מודרניים, לטעת עצים ולייער את הגבעות שאינן ניתנות לעיבודים אחרים. לאחר שנים אחדות הם כתבו: "באנו לארץ שוממת ובעמל רב הפרחנו אותה".
אך הייתה גם "ארד-אל-רוחה" אחרת, כפי שראו אותה תושבי המקום הערבים שחיו בה לפני תחילת ההתיישבות הציונית. בעיניהם הייתה זו ארץ של כפרים שוקקי חיים, כמספר היישובים היהודים כיום. אזור שופע בוסתני פרי מטופחים. אזור של גידול ירקות וזיתים ליד המעיינות וגידול שעורה באדמה השטחית אך מנוקזת היטב. ארץ המרחבים הפתוחים בהם רעו עדרי הצאן והבקר הרבים. אך יותר מכל מצטיין אזור הגבעות במזג אוויר מצוין ברוב ימות השנה ובכמות משקעים טובה ויציבה (כ- 600 מ"מ בממוצע שנתי). חקלאי "רמת מנשה", היא "ארד-אל-רוחה", יודעים שאצלנו לעולם לא תהיה בצורת של ממש.
אם מצליחים להתבונן על רמת הגבעות, כפי שראו אותה אנשי הארץ במאות הקודמות, היה זה אי של חיים, הנתון בין רכסי ההרים המסולעים והקשים למחייה, מדרום ומצפון, בין ביצות הקדחת והמוות של עמק יזרעאל לביצות הקדחת של שפלת החוף. אזור שהיה בעל חשיבות רבה למנוחה ולהצטיידות, לעוברים בשתי הדרכים החשובות של העת העתיקה, "דרך הים" העוברת בוואדי ערה ו"דרך המלח" – על שמה נקרא ואדי מילק (שיבוש של המילה הערבית מילח).


רמת מנשה- צילם שי גטריידה



יהודים וערבים ב"ארד-אל-רוחה"


על ההתיישבות הערבית בחבל ארץ זה ראוי היה לכתוב מחקר מעמיק. המעט הידוע לי אינו מספיק לעניין זה. באשר להתיישבות היהודית, ראשיתה ביולי 1937, עם עלייתו של קיבוץ עין השופט על הקרקע. מאז ועד 1948, הוקמו רוב הישובים היהודים הקיימים גם היום באזור זה. על יחסי השכנות אפשר לומר, כי מלבד כמה התנכלויות דמים, שאת רובם ביצעו אנשי הכנופיות הערביות שלא היו תושבי האזור, חיו היישובים היהודיים והיישובים הערביים בשלום ובשכנות טובה זה לצד זה. זאת למרות שהתושבים הערבים ראו בהתיישבות היהודית איום על עתידם בחבל ארץ זה, כמו בכל שטחי ארץ ישראל.

כאשר פרצו קרבות מלחמת השחרור, ולאחר שנכשלה ההתקפה על קיבוץ משמר- העמק באפריל 1948, כאשר הוכה ונסוג "צבא ההצלה" של קאוקג'י, ברחו בסערת הקרב התושבים הערבים מהכפרים הסמוכים. תושבי הכפרים האחרים עזבו את כפריהם מפחד "נקמת היהודים", או שפונו על ידי כוחות ההגנה, על פי הוראת הפיקוד העליון של אז. הפינוי היה במסגרת "תוכנית ד'" - תוכנית שנועדה להעביר את היוזמה לכוחות ההגנה ולהבטיח את שלומם של היישובים היהודיים.
ותיקי עין השופט מספרים כי משלחת מטעם הקיבוץ פנתה ליצחק שדה, מפקד כוחות ההגנה באזור, בבקשה לאפשר לתושבי כפריין להישאר בכפרם, בזכות היחסים הטובים ששררו בין שני היישובים. יצחק שדה השיב שהדבר אינו בסמכותו. כאשר תושבי כפריין עזבו את הכפר (לפני שכוחות ההגנה הגיעו), מיהרו אנשי ההגנה לפוצץ כ- 30 מבתי הכפר, כדי למנוע את חזרתם.
רק תושבי הכפרים הערביים השוכנים לאורך ואדי ערה, בשוליה הדרומיים של "ארד-אל-רוחה", נשארו במקומם והם ממשיכים לעבד את אדמותיהם כאזרחי מדינת ישראל עד היום.
האדמות הנטושות של תושבי הכפרים שפונו נמסרו בחלקן לעיבוד ליישובים היהודיים וחלקן היו לשטחי אימונים של צה"ל, מאז ועד היום.

רמת מנשה- צילם שי גטריידה



פרשת אדמות "אל-רוחה"

בראשית שנות התשעים, לאחר החתימה על "הסכמי אוסלו", החלו גורמי המדינה וצה"ל להיערך להוצאת בסיסי האימונים מיהודה ושומרון. במסגרת ההכנות לפינוי המחנות והעברתם אל מחוץ לשטחי הרשות הפלסטינאית, הוחלט להרחיב את שטחי האימונים באזור "אל-רוחה", כדי לקלוט את אימוני היחידות שיפונו. מדובר בשטח האימונים המשתרע מצפון לכפרים שלאורך ואדי ערה ועד שטחי המרעה של הקיבוצים גלעד ועין-השופט.  התושבים הערבים ראו במהלך זה נישול נוסף ופגיעה בזכותם לעבד את אדמותיהם, רובן בבעלות פרטית מוכרת ורשומה בטאבו. הוקם ועד פעולה של חקלאי הכפרים והרשויות המקומיות, בראשותו של השייך רא'אד, שקרא לעצמו: "הוועד להגנת אדמות אל-רוחה". ביוזמת הוועד הוקם אוהל מחאה על אדמות המריבה אליו זומנו אישי ציבור ונערכו בו תפילות המוניות של הזדהות עם חקלאי האזור. כרגיל באירועים כאלו לא חסרו גם מניעים דתיים ופוליטיים חיצוניים, של אנשי המפלגה האיסלמית ושל המפלגות הערביות האחרות.


בנובמבר 1998 החליטו גורמי הביטחון לפנות את אוהל המחאה בכוח, כדי לממש את כוונתם ולהוציא לפועל את הרחבת שטחי האימונים. האש התפשטה כמו שריפה בשדה קוצים. תוך זמן קצר כל האזור בער. הפגנות מחאה סוערות פרצו בכפרים וב"אום-אל-פאחם" והמונים ירדו לכביש ואדי ערה, עד לחסימתו המוחלטת. בתגובה פרצה משטרת ישראל לבית הספר של "אום-אל-פאחם", ששימש לדעת מפקדי המשטרה בסיס התארגנות להפגנות האלימות. יום המהומות הסתיים והרוחות נרגעו רק לאחר ששר הביטחון הבטיח שהתוכניית להרחבת שטחי האימונים תוקפא עד שיושגו הסכמות במשא ומתן שיתנהל בין גורמי המדינה לנציגי התושבים. באותו יום פונו לבתי החולים יותר מארבעים פצועים, ביניהם תלמידי בית הספר, מפגינים ושוטרים. מי שהכיר את האזור ואת תושביו וכן את התסכול המתמשך הנובע מתחושת הקיפוח, במכלול יחסיהם עם המדינה 
לאחר מו"מ ממושך ועקר ולאחר שממשלת ברק החליפה את ממשלת נתניהו,  הוחלף צוות המו"מ והמשימה הוטלה על בני שילה מיגור ואלישע שפירא מעין- השופט (החתום מטה). המו"מ המורכב והממושך הניב הסכמות שהביאו לחתימה על מסמך הבנות, בין נציגי הממשלה וראשי הציבור הערבי, ב- 31.12.2000. גם ההתנגשויות האלימות, בין חלקים מהציבור הערבי ומשטרת ישראל, שהתחוללו באוקטובר 2000, לא מנעו את החתימה על מסמך ההבנות. מאז ועד היום, מתאמן צה"ל בשטח המורחב והתושבים מעבדים את אדמותיהם, לשביעות רצון כל הצדדים. ההסכם המורכב המכונה "הבנות אל-רוחה" היה פריצת דרך
ביחסים שבין המדינה לאזרחיה הערבים. זו הפעם משמעותית הראשונה שהתקיים משא ומתן לגבי גבולותיו ואופן השימוש בשטח אימונים, דבר הנתון על פי החוק לסמכותו המלאה והבלעדית של צה"ל. זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה שראשי הציבור הערבי התייחסו בחיוב לצורכי האימונים של צה"ל ונתנו את הסכמתם לקיומו של שטח אימונים בסמוך לכפריהם. זו הייתה הפעם הראשונה מאז קום המדינה בה הסכימו גורמי המדינה לקדם תוכניות פיתוח שונות כפיצוי לתושבים בגין המטרד של שטח האימונים בקרבת הכפרים. זו הפעם הראשונה בה צה"ל התחייב לתכנן ולתאם את אימוניו תוך התייחסות לצורכי החקלאים. אפשר לסכם פרשה זו ולומר כי באה שוב שלווה מסוימת לארץ הטובה.

רמת  מנשה- צילם שי גטריידה


יום שלישי, 15 בנובמבר 2016

המחלקה הגרמנית בשרות הפלמ"ח



הירידה למערת הפלמ"ח - שנות הארבעים


המערה של המחלקה הגרמנית


אין צורך להציג את מערת הפלמ"ח – רבים מאתנו מכירים ויודעים את מיקומה ואת משמעותה. ביער משמר – העמק מוקמה המערה ובה חודשים רבים התאמנה המחלקה הגרמנית לביצוע משימתה .
המחלקה הגרמנית הוקמה בשנת 1942 מתוך חשש שמפקד הצבא הגרמני הגנרל ארוין רומל יכבוש את ארץ ישראל. שמעון קוך (אבידן) היה מפקד המחלקה. אנשי המחלקה נבחרו מבין העולים שדיברו גרמנית כשפת אם. המחלקה נועדה לפעול פעולות גרילה והמחנה שלהם היה מחנה צבא נאצי לכול דבר ועניין. השילוט, הדגלים והקישוטים במחנה ביער משמר - העמק היו בשפה הגרמנית. שפת הפקודות הייתה בשפה הגרמנית, הם לבשו מדי צבא גרמניים וענדו דרגות של הצבא הגרמני. על מערת הפלמ"ח שהיוותה בסיס למחלקה הגרמנית ועל פעילות המחלקה אני מביאה את רשימתה של :רבקה מגן משנת 1973








שמעון קוך- אבידן בשנת 1933 כמתחזה בשירות הצבא הגרמני 



הפלמחניק קרא: הייל היטלר!מאת רבקה מגן
(הארץ שלנו - 16.7.1973 )


אלברט הכה מגף במגף והצדיע למפקדו, הושיט יד וקרא בהתלהבות:"הייל היטלר ".מגפיו של אלברט הבריקו. גם בגדיו, בגדי החייל הגרמני-נאצי, מצוחצחים היו ללא דופי. מתחת לכובע נראה רק קצה שערו הבלונדיני, ועיניו הכחולות היו נעוצות הרחק לפנים.לא, אין אנו בברלין של מלחמת העולם השנייה, גם לא באחת מארצות הכיבוש הגרמני באותה תקופה. אנו נמצאים בשנת 1942, כאן, בארץ-בפתחה של מערה אשר ביער משמר-העמק.המפקד התרחק, ואלברט נכנס למערה. המערה-מלאה הייתה בכרזות בגרמנית, כשדמותו של היטלר מציצה אל כל הנכנס. גם דגלי הצבא הגרמני מצויים היו במערה, וכל הנמצאים בה מחליפים דברים-בשפה הגרמנית.

מה היה בה, באותה מערה? מערה זו היוותה את לב הבסיס של המחלקה הגרמנית של הפלמ"ח.
כדי להבין מה הייתה מחלקה זו ולשם מה הוקמה, פניתי לשמעון אבידן, שהיה באותה תקופה מפקד המחלקה. שמעון אבידן הוא חבר קיבוץ עין השופט והיה במלחמת השחרור מפקד חטיבת "גבעתי". היום הוא מזכיר הקיבוץ הארצי ה'שומר הצעיר'. פגשתיו במשרדו הנמצא במרומי הבניין. לשמעון עיניים כחולות ועמוקות והשיבה כבר זרקה בשערו הבהיר. הוא מעלה לפני בקולו העמוק ובדיבורו האיטי והשקול את תולדות המחלקה הגרמנית. וכך מספר לי שמעון אבידן:
"ב-1942 במלחמת העולם השנייה, התקרבו הגרמנים לתוך מצרים שבראשם מפקד בשם רומל, שהתמחה באופן מיוחד במלחמה ותנועה מהירה במדבר. לא נראה היה, שיש כוח, שיכול היה לעצור אותו מלכבוש גם את ארץ ישראל. כל המאמצים מצד האנגלים ובנות הברית לבלום את התקדמות הגרמנים-עלו בתוהו. הישוב היהודי בארץ היה מפוזר באותה תקופה באיים קטנים בתוך ים ערבי סוער. כבר הגיעו הדים ראשונים  לשואה, והיהודים בארץ-הוכו בהלם נוכח התקדמות הגרמנים.
במטה "ההגנה" הועלתה הצעה, שבמקרה של חדירת הגרמנים, ירוכז הישוב היהודי כולו באזור הכרמל ושם יתגוננו עד הסוף. לצורך המלחמה בגרמנים הוחלט להקים יחידה שתוכל להכות ולשבש את פעולות האויב מבפנים. כלומר, להכשיר אנשים שיחדרו לשורות האויב כשהם מופיעים כאנשי האויב.

המחלקה הגרמנית מתאמנת




המערה הסודית במשמר העמק


כך החליט מטה "ההגנה" להקים יחידה, שתהא מורכבת מיוצאי גרמניה שאף בצורתם החיצונית נראים כגרמנים. אבל לא הספיקה הצורה החיצונית. צריך היה גם לדעת להתנהג כמו גרמנים. לשאת את הנשק כמותם, לדעת את סימני הדרגות, ואת הסלנג הצבאי. כלומר, לבוא לידי מצב, שאפשר יהא להסתובב בין הגרמנים מבלי לעורר חשד.
מתוך יחידות הפלמ"ח התנדבו אנשים ליחידה זאת, והתכנסו במשמר -העמק. לבחורים האלה לא היה קל. כל אחד מהם ראה את הפאשיזם והנאצים בעלייתם והם ברחו מהשפה, מהמנהגים ומאותו עולם, ובאו הנה לארץ לחיות חיים אחרים, והנה היה עליהם לחזור לשפה, שלא רצו לדבר בה, ולשירים של הצבא הגרמני, שתוכנם מאוס היה עליהם, ולסגנון ומשמעת, שלא היו לפי רוחם. אבל למען העם והמשימה החדשה-עשו זאת ככל יכולתם. אחרי תקופה ארוכה של אימונים עמדו ערוכים ומוכנים לפעולה.




הירידה למערה


בסיסם היה בעומקו של יער משמר העמק. הם הקימו לעצמם סוכות מגורים ואת לב הבסיס, היוותה מערת רועים לשעבר, שהייתה עוד מפויחת בפנים. סידרו בה ספסלי אבן מסביב וקישטוה בציורים, סמלים וסיסמאות של הצבא הגרמני. המערה הייתה מלאה בספרים של הצבא הגרמני: על כלי   הנשק, על דרך סידור הבגדים של החילים, על הארגון של הצבא הגרמני. היו שם מילות השירים המושרים בצבא הגרמני.
צילומים של מדי הצבא לחילותיו השונים.
היה במערה רדיו, בו האזינו למשדרים גרמניים. השפה המדוברת הייתה גרמנית. מילה עברית לא נשמעה. הם למדו שימוש באקדח, בסכין, תרגילי התגוננות ועוד..
בין המדריכים היו שניים ששרתו בצבא הנאצי וערקו, ועריק גרמני שעבר לצד הבריטים (כי בהמשך הזמן קיבלה המחלקה אישור רשמי מהשלטונות הבריטיים.)

הצבא צועד על קיבתו



כמו כל יחידות הפלמ"ח את לחמם הרוויחו חברי המחלקה הגרמנית על ידי עבודה במשמר- העמק. כשירדו לעבור במשק התחילו לדבר עברית, וחברי משמר העמק לא ידעו דבר וחצי דבר על המסתתר מאחוריהם. חברי  המחלקה הגרמנית השתתפו גם במסעות ותרגילים במסגרת הפלמ"ח ככל הפלמ"חניקים האחרים.
לאחר שחברי המחלקה היו מוכנים לפעולה, קיבל את הפיקוד על הצבא הבריטי אחד המצביאים הגדולים שלהם- מונטגומרי, שהפיח ביטחון בכוח הבריטי והדף את הגרמנים בפיקודו של רומל בניסיונם לכבוש את מצרים. לפי שעה- חלפה הסכנה והארץ-נשמה לרווחה.



סידורי מים ביער 

סידורי מים ביער משמר העמק



היחידה ראתה עתה את תפקידה בסיוע להכות בנאצים המתרחקים. חברי המחלקה נשלחו לפעולה נגד האויב בכמה  מזירות המלחמה. חברי המחלקה היו בין הראשונים, שנכנסו לאוסטריה  ופעלו להצלת יהודים ולרדיפה אחרי פושעים נאציים. חלקם, נשארו אחרי תום המלחמה באירופה כדי לעזור ולפלס דרך לחופי הים לכל אלה שנשארו בחיים.
במסגרת איסוף החומר פניתי לאלברט פז שגם נמנה עם המחלקה הגרמנית והשתתף באחד ממבצעי המחלקה לספר את סיפורו:
בתור שבוי גרמני
"אחרי האימונים הרבים במערה, כשנהגנו כבר כגרמנים לכל דבר, הגיעו יום אחד למשמר העמק שלושה קצינים בריטיים, וביקשו שני חברים לפעולה סודית בחזית המצרית. לאחר מבחני כושר נבחרתי להיות אחד מהשניים. נקראנו לסוכנות היהודית (הפעולה הייתה בשיתוף של הסוכנות היהודית עם הבריטים)ישר הוסבר לנו תפקידנו. לקחו את מידתנו והכינו לנו בגדים ופנקסי חייל בריטיים. נשלחנו בחזרה הביתה-בהבטחה, שלא נספר לאיש את אשר הוטל עלינו.
היום הגורלי הגיע - הוסענו כחיילים בריטיים, למצרים. קודם לקהיר ואחר כך לאלכסנדריי

ה. שני גרמנים עריקים אימנו אותנו אימון אחרון, הולבשנו בבגדי חיילים גרמנים וצורפנו ליחידה בריטית, שפעלה באל-עלמין , בתור שבויים גרמניים-בתפקיד משרתיה של היחידה. איש מהיחידה לא ידע את זהותנו האמתית. אחד מאנשי אותה היחידה היה יהודי מלונדון. ששנא מאוד את הגרמנים והוא רדף אותנו כל הזמן.
כשחילקו תה, נתן לנו תה עם חול, כשחילקו  שמיכות, נתן לנו את הדקות והקרועות ביותר וקפאנו בלילות מקור. כי הקור במדבר היה נורא.

מתאמנים עם מקלות קאפפ


רק המפקד ידע את האמת, והוא שנתן לנו הוראות. התקרבנו עם היחידה לחזית. באחד הימים קיבלנו הוראה ממפקדנו להתערבב מיד בין השבויים הגרמניים שיילקחו בשבי באותו לילה. וכן היה, השבויים הגרמניים נלקחו בשבי, ואנחנו מיהרנו להיכנס לשורותיהם מבלי שידעו מי אנו. השמירה עלינו, כשבויים גרמנים, הייתה בידי חיילים סנגלים שהחמירו מאוד. כל צעד  מיותר שלמו היה מלווה בדקירת  כידון.

" חליבת " ידיעות


בלילה הראשון שכבנו בין השבויים על הארץ.  לעשן-אסור היה. כל המעשן מורחק היה מיד ממקומו ונזרק לקרן זווית. פתחתי בשיחה בגרמנית עם השבויים ששכבו לידי לאחר כמה משפטים התיידדתי עם השוכבים לידי, ואז עשיתי שגיאה ראשונה ואחרונה במבצע. אמרתי להם מאיפה אני בא, ולא שאלתי אותם קודם מאיפה הם ."אני ממינכן" מיהרתי לומר, כדי לעורר את אמונם. ואז אמר אחד מהם בשמחה:
" האמנם? גם אני מאותו מקום!" ומיד מיהר להחליף עמי רשמים על האירועים האחרונים בעיר זו. חששתי שאפול בפח, כי את מינכן עזבתי כבר כמה שנים קודם לכן, וידיעותיי על הנעשה בה לאחרונה היו קלושות מאוד. מה עשיתי? הדלקתי סיגריה. מיד באו האנגלים והרחיקוני במכות מהמקום. וזאת רציתי יותר מכל. "ידידי" החדשים חשבו שעשיתי זאת בתום לב והצטערו בצערי על המכות שספגתי.
מדי יום נלקחו כל השבויים הגרמנים לחקירה של המפקדה הבריטית.

התייעצות


כשהוכנסתי ל"חקירה" הייתי תמיד לבדי עם המייג'ור הבריטי, שידע היטב את זהותי, ונתן לי הוראות מה לשאול את השבויים. בכל "חקירה" כזאת הבאתי, כנדרש, ידיעות מעניינות מבחינה צבאית שהייתי "חולב מידידי" השבויים הגרמנים. שמעתי בתשומת לב מרובה  את שסיפרו קציני חיל רגלים, טייסים ורופאים גרמנים. שאלתי על מה שקורה ליהודים באירופה, ושמעתי את התיאור הנורא, שרק חלק ממנו שמענו גם בארץ. הכול מסרנו חברי ואני-למייג'ור הבריטי.העברנו  ידיעות על מספרי טנקים בדיביזיות מסוימות במדבר,  וממכתבים שנתנו לנו לקרוא השבויים הגרמנים נודע לנו ידיעות על הנעשה ברחוב הגרמני בעורף. קראנו בעיתונות גרמנית, שהגיעה למדבר.
וכל "ששאבנו "- העברנו בעת ה"חקירה". התקדמנו עם השבויים הגרמנים, שהיו צמודים לכוחותיו של מונטגומרי המתקדם, ומכה בצבאות רומל.

המחלקה בהפלגה

מקרה מעניין קרה לי בקרבת טוברוק שבלוב. הייתה הפצצה, ולא יכולנו להמשיך. היינו עוד במדי חיילים גרמנים, אבל לאחר סיום תפקידנו "כשבויים גרמנים". במרחק של מאה מטר מהמקום המופצץ ראינו לפתע אוטו עם מגן דוד. היה זה אוטו של מובילי מים, ועליו מצויר מגן דוד. כה התגעגעתי כבר למלה עברית, עד ששכחתי לרגע את תלבושתי.. רצתי וקראתי "חברה!" חבל שלא הייתה לי מצלמה כדי לצלם את פרצופיהם של הישראלים על האוטו, כשראו "חייל  גרמני" רץ לקראתם וקורא: חבר'ה....
הסברתי להם את הסיבה לתלבושתי, והשמחה בפגישה הייתה גדולה. לאחר מכן חזרנו ליחידה הבריטית שלנו. זהותנו האמתית " נתגלתה עתה לכל חיילי היחידה בתדהמה. בעיקר התנצל בפנינו אותו יהודי שנהג לרודפנו ולשים חול בתה שלנו. קיבלנו הוראה לחזור ארצה ובערב האחרון נערכה לנו מסיבה מפוארת, כשהיהודי שרדפנו משרתנו כל הערב ולא פוסק מלמלמל "כל הכבוד.. כל הכבוד "...

כאן מסיים אלברט את סיפור קורותיו באותה תקופה. למזכרת שומר אלברט פז עד היום את מדי החייל הגרמני. אבל את תג הכובע ובו נשר עם צלב קרס השמיד מזמן.
אלברט פז נולד במינכן ב-1934-הגיע עם עלית הנוער והיה בהכשרה בתל-יוסף. ב-1937 היה בין מקימי משק גנוסר.ב-1938 התגייס לנוטרות ואחר כך לפלמ"ח .ב1963 הגה את רעיון הקמת בית הארחה "נוף גינוסר" אשר בגינוסר.



יום חמישי, 25 באוגוסט 2016

לא זז הרוורס? - שלשה סיפורים על עינב- כתב עופר רימסקי

עברו כבר חמש שנים לפטירתו של בני האהוב עינב- עופר חברו הטוב ממשמר העמק מצליח בסיפוריו להחיות מחדש את דמותו של עינב בדרך המקורית שלו.

שלושה סיפורים על עינב

 

עינב בריל זכרונו לברכה 

"לא זז הרוורס ?"


אנחנו יוצאים לטיול הכנה!
ככה היינו מכריזים בכל פעם שצץ משהו שהיה פחות נעים או סתם פחות מתאים לנו באותו רגע.
-    תוכלו לעזור מחר בהעמסת מזרונים בגבעת חביבה ?
-    מצטערים, מחר בדיוק אנחנו בטיול הכנה ?
-    ולדיון בעוד שבועיים על הראציונל של י' מעונינים, תגיעו ?
-    חבל, זה דווקא היינו מעונינים אבל... אנחנו בהכנה
-    וביום שלישי הבא ? יש יום עיון חשוב של מחלקת גרעינים,
-    יום שלישי ? אייי,  בדיוק קבענו טיול הכנה
-    מתי קבעתם ?
-    ממש עכשיו, כלומר, מזמן, אנחנו נפגשים שם עם כמה אנשים, בודקים דברים...
וחוזר חלילה, אבל בחודשים שלפני קייץ 96, הקייץ של הסמינר צופי שלנו, באמת נסענו לא מעט לטיולי הכנה. בטיולים האלו, שהתחילו בשש בבוקר ולעולם אי אפשר היה לדעת מתי ואיפה הם ייגמרו, עשינו הכל, נפגשנו עם כל הפונקציונרים בגליל העליון, מצאנו את כל שבילי הגישה האפשריים לירדן, סימנו סנדות לכריתה, שיחי פטל להרמה ואפילו, לא נעים להגיד, אפילו דיברנו על הראציונל של הסמינר. את ההכנות ניצלנו גם להכרת העורף הקולינארי בקריית שמונה והסביבה, למפגשים עם ספקי שאוורמה, פילוח מאפיות קוראסונים ועוד, באחת ההכנות חישבנו ומצאנו בכמה "מק'דרייב" צריך לעצור ובאיזה בין תל אביב לשמורת הבאנייס על מנת שכל הזמן תהיה לך ביד כוס מילקשייק וניל לא ריקה, בהכנה שאחר כך גם ביצענו את זה הלכה למעשה.


באחד הימים הגענו למסקנה, מסיבה שבטח אז נראתה מאוד מוצדקת, שנקודת הסיום של שייט הרפסודות צריכה להשתנות ומוכרחים למצוא נקודה חדשה, פינינו יום, לקחנו את הרנו אקספרס שלי ויצאנו צפונה. את הבוקר ניצלנו לקשקשת וניירת במועצה האזורית ובסביבות חמש אחר הצהריים מצאנו את עצמנו נוסעים לאורך הירדן, דרומית לכפר בלום, מחפשים נקודה טובה לחניית אוטובוסים, נגישות לגדה, קצת צל ועוד. באחת הנקודות הציע עינב שנציץ רגע לירדן, לראות אם בכלל יש זרם בחלק הזה, יציאה מהרכב לא היתה אפשרית משיקולי טמפרטורה ולכן סובבתי את הרכב לכיוון הירדן והתחלנו להתקרב לגדה. רגע לפני שהגלגלים הקדמיים מתחילים לרדת, עצרנו, רכנו קדימה, ראינו את זרימת הנחל, שילבנו לרוורס ו... נסענו חצי מטר קדימה. נתתי ברקס בכל הכח, חטפתי שאגת פאניקה מעינב, שוב מוט ההילוכים לרוורס, שחרור של הברקס לאט לאט ושוב, האוטו בשלו, רוצה לירדן.
משכנו את ה"אמברקס" בכל הכח, יצאנו בזהירות מהאוטו, שמנו אבנים מתחת לגלגלים ועשינו הערכת מצב, יש לנו אחד רנו אקספרס עם הפנים לנחל בזווית מפחידה, אחד הילוך לרוורס שלא נכנס ושני בחורים צעירים במצב יאוש והזעה מתקדמים. לאנשים נורמלים יש בשלב הזה שלוש אפשרויות, או למצוא פתרון, או להזעיק עזרה או להתישב על הרצפה ולהתחיל לבכות, אנחנו בחרנו באפשרות הרביעית ופתחנו בסדרת חיקויים של מיכה, הרכז הטכני של ההנהגה ברגע שהוא מקבל את ההודעה על רכב שנפל לירדן. "תראו, עופר ועינב.... רכב זה לא סירה.... אני לא מבין מה עבר לכם בראש.... לעידו זה לא היה קורה...." עידו סיים לעבוד בהנהגה לפני שנה אבל בשביל מיכה זה תמיד היה "למה אתם לא יכולים להיות כמו עידו..." .

עופר רימסקי


אחרי שסיימנו להצחיק את עצמנו, והבנו שללכת ברגל עד "באגט חן" בקרית שמונה ייקח לנו יותר מדי זמן, החלטנו להתעשת, עינב עמד על הפגוש האחורי של הרנו כדי לשמור את הרכב על הגדה ואני חדרתי בזהירות לכיוון ידית ההילוכים על מנת לגלות שהכבל שאמור להכניס את המוט לרוורס, נקרע. ברנו אקספרס היה מין כבל כזה שבשביל רוורס צריך למשוך אותו למעלה, התמונה הבאה היתה המשעשעת מכול, אני בכסא הנהג, רגל אחת מצמידה את דוושת הברקס בכל הכח לרצפה והרגל השניה מחכה לפעולה, עינב בכסא לידי עם פלאייר ביד, מותח ידנית את הכבל כלפי מעלה, מנסה להכניס לרוורס ותוך כדי זה נותן פקודות בקול המיוחד שלו המאוד גבוה ושמור לרגעי פאניקה אמיתיים. לא ברור איך, אבל זה עבד, הרנו הבין את חומרת המצב ונאות לנסוע לאחור עד למצב בו שוב היה בזווית מקבילה לקרקע, ואנחנו חזרנו לנשום באופן עצמוני.
בדרך חזרה התקבלו ברכב שתי החלטות חשובות, האחת היא שהסיפור הזה יישאר בינינו לעת עתה והשנייה שאוכלים ארוחת ערב בנימר אבל עוברים רגע ב"באגט חן" כי לא כדאי להגיע רעבים לנימר, סתם מתמלאים בפיתות.


יום שלישי, 23 באוגוסט 2016

חבורה של תינוקות מפונקים- אחד משלושה סיפורים שכתב עופר על עינב


עברו כבר חמש שנים לפטירתו של בני האהוב עינב- עופר חברו הטוב ממשמר העמק מצליח בסיפוריו להחיות מחדש את דמותו של עינב - בדרך המקורית שלו...

אחד משלושת הסיפורים על עינב - כתב עופר חברו הטוב ממשמר העמק

צילום: עינב בריל

עינב בריל זכרונו לברכה

 

 "חבורה של תינוקות מפונקים"

"אף פעם לא אהבתי סמינרי משלחת. סמינר משלחת היה מפגש של כל היג'ימלים בגבעת חביבה לכמה ימים של לימוד, דברת ובעיקר התרועעות חברתית בלתי נגמרת. החוגים היו משעממים, רכזי האזור בלבלו לנו את המוח, האוכל היה גרוע, להתרועע אף פעם לא אהבתי ואפילו תנאי הלינה היו... טוב, את זה אני לא באמת יודע, עין החורש קרוב מדי לגבעת חביבה בשביל שאני אשאר לישון שם. היו כאלה שפרחו במפגשים האלה, עברו מדשא לדשא, מחבורה לחבורה, מנסים למצות את כל החברותא הזאת רגע לפני שחוזרים לעבודה האפורה בקן והיו כאלה, כמוני, שישבו בצד, התלוננו על החום, התחברו ל"ווקמן" ורק חיכו שהעסק הזה ייגמר. את עינב לא הכרתי אז, אפילו לא ידעתי שיש מישהו כזה, והעובדה שגם הוא לא ידע על קיומי מעידה שגם הוא, מן הסתם ישב עם "ווקמן" והתלונן על החום, רק אולי בצד השני של הדשא.


שש שנים אחר כך, שוב גבעת חביבה, שוב סמינר משלחת, שוב התרועעות יג'ימלים דביקה רק שהפעם אנחנו בתפקיד רכזי האזור שמבלבלים את המוח והפעם אנחנו כבר מכירים. את החוגים עצמם העברנו, כל אחד באזור שלו, עם מעט מאוד חשק, אבל בין החוגים, בזמן הפנוי, עשינו את מה שאנחנו אוהבים ויודעים, צחקנו, התווכחנו ונסענו לאכול בכל מיני מקומות מפוקפקים באמצע הלילה.
זה היה סמינר של קצת אחרי תחילת השנה, בשלב שהיג'ימלים כבר מכירים את הקן והקומונה אבל עדיין לא מבינים כלום בכלום, בערב השני של הסמינר הייתה שיחת המשלחת. שיחת המשלחת היא המקום בו נפגשת כל המשלחת לקבלת החלטות ברומו של עולם, בעבר בשיחות האלה הוקמו קיבוצים, נולדו רעיונות פוליטיים חדשים ונהגו פסטיבלי שלום, ב – 1996 זאת הייתה שיחה שהתחילה בבכיינות מרגיזה והסתיימה במופע של איש אחד.
מה שלומכם ? שאלנו את היג'ימלים הרכים, איך התחלתם את השנה ? כולם מרוצים ? לא, לא כולם מרוצים, ולחלקם, לפחות לאלה שביקשו את רשות הדיבור, היו לא מעט תלונות. לדלת של אחד הארונות בקומונת קריית חיים חסרה ידית, החלון בקומונה של ראשון נפתח אבל ממש בקושי ובקן מרכז בירושלים יש ברז שאם לא סוגרים אותו מספיק חזק אז הוא מטפטף. הדוברים הניעו את שומעיהם ובניגוד לברז המטפטף של קן מרכז כאן נפרץ גל של תלונות וטרוניות, לאלה חסרים בריסטולים, לאחרים נגמר השמפו ויג'ימלית אחת מקומונת ערד התלוננה בפנינו על המרחק הגדול של ערד משער הגולן, כן, זה באמת רחוק.


אנחנו ישבנו, הקשבנו, זזנו באי נחת בכיסאות, התלבטנו איך להגיב ואם בכלל וכמו תמיד, חיכינו שוילפנד יקום וישלב בנאומו עקיצות ציניות עם הבטחות לעתיד טוב יותר. וילפנד נשאר לשבת אבל אז עינב נעמד, ככה פתאום, ללא התרעה מוקדמת, "כולם עכשיו סותמים את הפה ומקשיבים לי" הוא צעק, יותר חזק אפילו מאיך שהוא צועק עלי, "דממה שתהיה פה, אני לא רוצה לשמוע ציוץ". המשלחת קפאה במקומה, אנחנו קפאנו במקום ועינב, שהלחיים שלו נהיו אדומות יותר מבדרך כלל, פתח במונולוג סוער. "אני יושב כאן ולא מאמין, אתם לא יג'ימלים, אתם חבורה של תינוקות מפונקים!! אתם מבזים את תנועת השומר הצעיר... " אבל... ניסה אחד הנערים להרים את הראש, "שום אבל, אמרתי לסתום עכשיו ! אם אני הייתי חניך בתנועה והייתי שומע את המדריכים שלי מייללים ככה, הייתי קם והולך, בושה !"
כולנו היינו קצת בהלם, ניסיתי בשלב הזה להבין אם אני צריך לקום ולתמוך במתקפה או לחילופין, לנסות להרגיע את הדובר המתלהם אבל אז קרה משהו שאף אחד מאיתנו לא צפה. עינב עצר פתאום את השטף, נרגע, עשה פאוזה של נואמים גדולים ובקול רגוע מתמיד אמר : "עכשיו תראו, אם אני אשאל אתכם על מה דיברתי עכשיו, כשצעקתי, אף אחד מכם לא ידע, הטון שלי, שהיה כל כך לא נעים, לא אפשר לכם להקשיב לדברים. לנו קרה אותו הדבר קודם, אם תגידו עכשיו את אותם דברים, אבל בטון נעים, נוכל להקשיב ולנסות לפתור את הבעיות."
עינב התיישב, היה רגע שקט של עיכול ואז התחילה שוב השיחה והפעם כמו ששיחה צריכה להיות, מלאי הבריסטולים חודש, החלון והברז תוקנו ואנחנו, כולנו, קיבלנו שיעור באומנות הרטוריקה.

יום שני, 22 באוגוסט 2016

שלושה סיפורים על עינב - כתב עופר חברו הטוב ממשמר העמק

עברו כבר חמש שנים לפטירתו של בני האהוב עינב - עופר חברו הטוב ממשמר העמק מצליח בסיפוריו להחיות מחדש את דמותו של עינב בדרך המקורית שלו

- שלושה סיפורים על עינב -

צילומים :עינב בריל

עינב בריל זכרונו לברכה

חבל שלא באתם אז ?

למיכל היו עיניים יפות. עינב תמיד אמר שבגלל העיניים שלה אני לא יכול להגיד עליה שום דבר רע, זה היה נכון. היינו שמונה רכזי אזור באותה שנה, וילפנד, איש הרוח, מאיה, אשת הביצוע, ארנון, החנון מכפר סבא שכולם אהבו, לירון, שהיתה קצת הילדה של כולנו ולימים הפכה למנהלת בית ספר, אלון שהחליף את ליאור באזור ואחר כך החליף את ליאור בלירון, מיכל עם העיניים, עינב ואני. ברוב הימים היינו עסוקים איש, איש בצרותיו ובאזורו, פעם בשבוע היינו מתאחדים בישיבות ההנהגה להוות אופוזיציה לוחמנית ל"מבוגרים", שאר חברי ההנהגה שכבר התקרבו לשלושים, ושבוע אחד, בפברואר , 1996 - ניצלנו שבוע פנוי בתנועה ויצאנו לטיול רכזי האזור הגדול.


הטיול נפתח באיסוף לילי של כל הכח בטרנזיט של אלון ולאחר מכן, על מנת לצאת מוכנים לשטח, יצאנו למסע ביזה בהנהגה. לעינב ולי היו מפתחות לכל מחסני ההנהגה ועשר דקות לאחר חצות יצאנו מהבית בבצלאל יפה 7 כשבידינו, תיקי חובש, תיקי משלחת, חולצות, כובעים, מפות, ציוד בישול ושני דגלי תנועה גדולים, בקיצור, לקחנו את כל מה שלא היה מחובר לקיר.
חמש שעות לאחר מכן, חמש שעות בהן ניסו שאר הרכזים לישון בזמן שעינב ואני שמרנו בעזרת דברת על ערנות הדדית, הגענו לעיירה הציורית אילת, אספנו שני ג'יפים מסוג דיפנדר והתמקמנו בקיבוץ אילות לזיווד הג'יפים והתארגנות ליציאה לדרך. שלב החלוקה לג'יפים היה מורכב ודרש אלמנטים של אקרובטיקה חברתית. מיכל ביטלה את השתתפותה ברגע האחרון, אני חשבתי שזה בסדר גמור אבל גם הייתי בדעת יחיד וגם זה השאיר אותנו שבעה שזה מספר לא זוגי. בנוסף, ידוע לכל שבטיול ג'יפים נהנים רק אלה שיושבים מקדימה, מה שמשאיר שלושה שצריכים להתפשר על הטלטלות מאחורה. לעינב היה רעיון, נעמיס את כל הציוד על אחד הג'יפים ובשני נסדר מזרונים מאחורה ויהיה נעים לשבת בו, תוך כדי הצעת הרעיון נשכבנו שנינו על הגדר והתנדבנו להיות אלה שיסעו בג'יפ הציוד כך שכל הבעיות נפתרו, אנחנו בג'יפ אחד וכל השאר בשני, נהנים מהחברותא ומהישיבה האיומה מאחור.
קשרנו לכל דיפנדר מוט עם דגל התנועה ויצאנו למסלול שאלון בחר לנו, אלון, מן הסתם, היה אחראי על המסלולים ועל זיהויי צמחים וחרקים רגע לפני דריסתם, וילפנד היה אחראי על ההווי והתכנים, מאיה היתה אחראית על ארנון ולירון ואנחנו היינו אחראים על הצד הטכני והצד הקולינארי, מן הסתם. הנסיעה היתה ברובה מאוד נעימה ומשעשעת, מזג האויר היה מעולה, חם אבל חום נסבל והמטראולוג שבחבורה לא הפסיק להתריע שבלילה יהיה קר מה שאפשר לו כמה שעות אחר כך להגיד לכל מי שהתלונן על הקור, מה ? זה מפתיע אותך ? אחרי קצת נחל שלמה וקצת קניון אדום הגענו לנקודת העצירה הראשונה בעין נטפים, עמדנו על המצוק מעל עין נטפים ורגע לפני הירידה הרגלית למטה זרק מישהו בטעות שזה כמו לעמוד על הבמה בכיכר רבין ולנאום. הימים היו ימי פוסט הטראומה של רצח רבין ועינב לא היה צריך הרבה בשביל לפרוץ בסדרת חיקויים של הנאום של לאה רבין בשבוע שלאחר הרצח. "אני רואה אותכם כאן עכשיו וזה מחמם את הלב... חבל שלא באתם אז ? איפה היתם אז ?" עובר אורח, לו היה עובר במקום, היה בוודאי משתומם על חבורת הצעירים שהתישבה על הארץ קרועה מצחוק והסתכלה על חברם הצורח אל השממה "איפה הייתם אז" ועוד בקולה של לאה רבין. 

לו היה מישהו מספר לאותו עובר אורח שמדובר בהנהגה הצעירה של תנועת 'השומר הצעיר', זה כבר היה מביך הרבה יותר.


העצירה הבאה היתה בדיונת חול גדולה לשעה של השתובבות נערית שזה שם אחר להתנהגות אינפנטילית להחריד ולאחר מכן הגענו לנקודת הלינה והתמקמנו. הקמנו אוהלים, הדלקנו מדורה, בישלנו עופות בדבש ואורז ונתנו לוילפנד להוביל ערב שירה אינטימי ומרגש בו כל אחד בחר שיר, סיפר למה וכולנו שרנו אותו, עינב בחר את "בראשית" של גבי שושן אבל עוד לא ידע לספר שזה השיר שיושר בחתונה שלו.
אלוהים היה רחום עם שחר למחרת ואנחנו קמנו, קיפלנו והתארגנו לחציו השני של הטיול, את רוב היום בילינו במכתש רמון ורגע השיא הגיע לאחר ההחלטה שלנו לרדת עם הג'יפ את "מעלה נח", מעלה תלול מאוד שאפשר להגיד עליו דברים רבים, נח הוא לא. החברה בג'יפ של החברותא עצרו בצד על מנת להבין מה אנחנו מחליטים ואצלנו, בג'יפ הציוד, התפתח ויכוח קולני, עינב הודיע בצורה חד משמעית שהוא אוסר את הירידה בנסיעה ודורש שנרד מסביב, אני לא הסכמתי והודעתי לו שאני יורד את הירידה איתו או בלעדיו. עינב לקח את האמירה שלי רחוק מדי, ירד מהג'יפ, והתחיל לרדת את הירידה ברגל בזעם, החברה מהג'יפ השני חשבו שזאת ההחלטה, השאירו את אלון על ההגה וירדו עם עינב ברגל, לאחר שמסע הזעם הגיע לתחתית המכתש הגיע תור הנהגים והג'יפים והירידה עברה בשלום. את הריב בינינו, אגב, סיימנו כרגיל, הוא אמר שהוא נרדם לרגע והיה לו חלום בלהות שהרמתי עליו את הקול, אני התנצלתי בפניו שגרמתי לו לחשוב שדעתו מעניינת מישהו, עשינו קצת חיקויים אחד של השני, והתחלנו לצחוק, כרגיל.
עייפים ומלוכלכים החזרנו את הדיפנדרים לעיירה הציורית חזרנו להצטופפות בטרנזיט והתחלנו את הדרך צפונה, הטיול הוכרז כהצלחה מסחררת אם כי, רגע לפני הסיום, נוצר משבר שאיים להחריב את האוירה כשעינב וארנון ביקרו בטעות את כתיבתו או שירתו של שלמה ארצי ואני הייתי בשל להשאיר אותם באגד באר שבע, היינו צעירים, כבר אמרתי ?  בסוף התגברנו גם על זה וחזרנו מלאי עזוז ליג'ימלים המעצבנים שלנו, לחברי ההנהגה הזקנים ולעיניים היפות של מיכל.