יום שבת, 29 בינואר 2022

כשאלון גלילי סיפר על אריק אנשטיין

 כשאלון גלילי סיפר על אריק אנשטיין 

ראיון עם אלון גלילי על הקשר המשפחתי עם הזמר אריק אינשטיין - אוקטובר 2017

(התקבל מחברת "נורמה הפקות" שעשתה סדרה תיעודית על אריק אינשטיין – "שיר סנטימנטלי". הוקרן ביס-דוקו)


                              אלון 
גלילי 1938-2022

 

שלום, וברוכים הנמצאים

מה הקשר המשפחתי בינך לאריק?

 

אה.. שלוש אחיות, אמי, שתיים מאחיותיה עלו לארץ מפולניה, הגיעו לארץ, נפגשו בארץ... שתי אחיות התיישבו בתל אביב, ואחות אחת שזו אימי בקיבוץ דן, ו... שם... שם זה מתחיל. לשלושת האחיות נולדו בנים. אני הייתי הראשון, אמי הייתה הראשונה שילדה, אני הראשון, אריק היה השני, יורם היה השלישי..

והיה קשר טוב בין שלושת המשפחות כאשר הן בעיר. אני אומר את זה בצורה קצת אה... היתולית... סבלו בעיר, ואהבו מאוד מאוד לבוא לקיבוץ. חיים פתוחים, מרחבים, אפשר להשתולל, אפשר לשחק, אין מכוניות.. כמה שהיו מכוניות אז אבל בכל זאת היה.. הייתה איזה תחושה של סגירות בעיר. אהבו מאוד להגיע אלינו ואני אהבתי להגיע אליהם.


                                        אריק אנשטיין 1939-2013

היו  ימי צנע וכל פעם שהייתי צריך לנסוע אליהם הייתי.. - הייתי.. רציתי לנסוע אליהם,ההורים  היו מחביאים לי תרנגולת קפואה בתוך התיק שלי. אחת לדודה הזאת... אחת לדודה זאת .. לאחת קראו דבורה ולדודה השנייה ברוריה . הנה באים הקיבוצניקים המסכנים שאין להם מה לאכול .אבל הבני דודות שלנו , מאוד אהבו לבוא אלינו ואריק במיוחד אהב להגיע לעין - השופט. בהתחלה הביקור היה בקיבוץ  דן, אחרי זה בעין השופט.אריק הילד מאוד אהב לבוא לעין השופט , כי בעין השופט היה אלוף הארץ בריצה למאה מטרים- אבירם חגי.

 אם אני זוכר נכון. הוא היה אלוף הארץ בריצת מאה מטר , ואריק העריץ אותו הערצה מטורפת.

היה בא לביקור בעין השופט ומיד ביקש ..."תראה לי.... תראה לי את אבירם! תראה לי את אבירם!". הייתי מפגיש אותו עם אבירם, שהיה בחור נחמד, זה שהוא רץ כל כך מהר זו הייתה עובדה, זה לא שינה את... תפיסת עולמו, אבל אריק מאוד מאוד אהב את זה.

בן כמה הוא היה אז אריק? אתה יכול להגיד את זה במשפט של "אריק היה בן...."

אריק היה בערך בן 10 -11 משהו כזה, אני לא אגיד את השנה המדויקת אבל בערך בין 10 ל11. אבירם היה אז באמת אלוף הארץ ואריק היה בא אלינו והייתה לו חגיגה שלמה. קודם כל אין עיר- יש קיבוץ. חופש לטייל ולהסתובב, להשתולל ולבלות. יש כבשים ויש פרות ויש טרקטורים. זה היה חגיגה למי שחי בעיר כבול במסגרות של העיר. לא לרעה אבל עובדה.



                                            אבירם חגי 1938-2000

בקיבוץ הייתה לו הרגשת חופש. הוא מאוד אהב לבוא אלינו, מה עוד שאמי, שהייתה בלקנית ממדרגה ראשונה, הייתה מפטמת אותו ומאכילה אותו וממזמזת אותו ומלטפת אותו ומסרקת אותו, והוא לא כל כך אהב את זה אבל ככה היא היתה,  גם אני סבלתי את נחת ידה בעניין הזה אבל אני התנתקתי קצת יותר מהר.

תגיד אה... אמרת ש.. אני כבר אמשיך שם... אמרת שאריק מאוד רצה לראות את אבירם כי הוא היה אלוף הארץ, אז אריק כבר היה ספורטאי אז? זה היה ידוע שהוא ספורטאי?

אריק היה ספורטאי אבל לא היה ספורטאי מפורסם. הוא קפץ גובה. המומחיות שלו הייתה קפיצה לגובה ובמהלך מספר השנים שהוא היה בא לעין השופט הוא שיפר ושיפר את מעמדו וקבע אז את השיא בקפיצה לגובה. אז עוד שהיו קופצים, היו עושים גלילת גב ואחרי זה גלילת בטן והיו כל מיני שיטות. הוא סיפר לנו שהוא קופץ ככה ואחרת, אבל הוא לא אהב לקפוץ,  כי לא היה למטה מזרון. צריך היה ליפול על האדמה כמו שהיינו אנחנו הקיבוצניקים קופצים, לא ספורטאים מקצועיים. לרוץ 100 מטר זה על האדמה וליפול על האדמה פחות נעים. אבל הוא הראה לנו כמה פעמים על הדשא. הדגים לנו איך עושים.. היה אז גלילת בטן והייתה גלילת גב. הדגים לנו גם את זה וגם את זה ו... היה נחמד, היה נחמד מאוד.

אמרת ספורטאי מפורסם... מה הוא באמת היה ספורטאי מפורסם?

הוא התפרסם מאוד. אבא (ירמיהו חגי) של אבירם היה עיתונאי ב"על המשמר", וכשאבירם קבע את השיא הארצי ב100 מטר, אם אני זוכר נכון זה היה 10.4 שניות או 3 שניות משהו כזה... אז זה התפרסם בעיתון ואריק מאוד התלהב מהעובדה שזה גם התפרסם בעיתון. זאת גם הייתה סיבה.. אחת הסיבות כנראה שהוא בא לעין השופט כדי ש... שמו יתפרסם.

אימא שלי (בילהה גלילי) הייתה אימא מפנקת, אימא נוחה, נתנה חופש מוחלט לכל אחד לעשות כל מה שהוא רוצה. אה... זאת הייתה אווירה מאוד נעימה בעין השופט.

בוא נדבר קצת על ההורים של אריק, אבל רק אם לפני זה אתה יכול להגיד לי.. להגיד פשוט את המשפט ש"דבורה, אימא של אריק ואימא שלי היו אחיות"

דבורה אמו של אריק ואמי בלהה היו אחיות.והגיעו יחדיו מחוץ לארץ פחות או יותר באותו הזמן.

עכשיו בוא נדבר קצת על דבורה. מי היא הייתה?

דבורה הייתה היפוך גמור מאמי. אמי הייתה חופשייה, פתוחה, נתנה לנו.. אה לי.. באותו הזמן לעשות מה שאני רוצה. להתרוצץ, להסתובב, לטייל, ..הכול. זה היה גם... זאת הייתה גם האווירה בקיבוץ. אנחנו כילדים הסתובבנו, חרשנו את כל האזור.אצל אריק זה היה יותר קשה.. כי הוא גדל בעיר . אין לי טענה אליה כי החיים בעיר הרבה יותר מסובכים. הוא היה סגור בבית. "אריק לא אכלת... אריק תאכל את זה, אריק תאכל את זה..". אני זוכר את זה. תמיד התפלאתי "מה היא רוצה ממנו? הוא לא רוצה לאכול, שלא יאכל ! מה אכפת לך?". זאת הייתה התחושה שלי, המחשבות שלי. אבל הוא היה הרבה יותר כבול בביתו לכללים הקבועים.

מה היא עשתה דבורה, מי היא הייתה?

רגע אני אספר משהו על אביו כי.. כי.. אתה תשלב את זה אחר כך.. אביו היה שחקן ב"האהל".

אביו של אריק - יעקב אנשטיין היה שחקן בתיאטרון "האהל". השחקנים באותם ימים היו לא כמו היום. אני לא יודע איך הם היום אבל אז הם היו עניים מרודים.

הם חיו ממשכורת דלה ביותר, ולפרנסתם היו עושים כל השבוע הצגות ובסופי שבוע. כל סוף שבוע היו נודדים באוטובוס מקיבוץ לקיבוץ. ועדת התרבות של ההסתדרות הייתה מארגנת את המסלול. היו נוסעים מקיבוץ לקיבוץ ומופיעים. ההופעה הייתה עמוד תווים מברזל ועליו שמים ספר. ספר שירה, ספר סיפורים.. והיה האיש שהיה עומד ומספר סיפורים, לא רק אבא של אריק, היו הרבה כאלה שהסתובבו בארץ. היה מקריא את הסיפור, קורא את הסיפור לא מקריא.. קורא את הסיפור בקול יפה, קול עמוק, לא כמו הקול שלי..

היה קורא את הסיפור וזה היה חלק מההופעה של ה.. השחקנים במשך השבוע. כדי שיהיה איפה לחיות בכל קיבוץ היה בית אורחים. "נאדאפה" בערבית זה היה הדבר הזה. בית אורחים היה בקיבוץ ששם היו מארחים את האורחים. בערב החברים היו מתכנסים בחדר האוכל. הוא היה קורא, לא היה רמקולים, הוא היה קורא בקול צלול ורם. כולם שמעו.

אחר כך השחקן  היה הולך ללון בבית האורחים. ביום למחרת מעבירים אותו לקיבוץ הבא ולקיבוץ הבא, וכל השבוע מסתובב בין הקיבוצים. פרנסה קשה מאוד. עבודה קשה מאוד. אם אני הייתי צריך עם קולי היום לעשות את זה הייתי נגמר אחרי חצי שעה.

אז אבא של אריק ככה הוא...

אבא של אריק בימים שהיו הצגות של "האוהל" בתל אביב או בחיפה היו רק בשני אלו היו מקומות שמופיעים.היה הולך להופעות וכל היתר היה מסתובב בקיבוצים, סידור עבודה של מחלקת התרבות של ההסתדרות. היו מסדרים לו סידור עבודה, היה עובר מקיבוץ לקיבוץ וקורא.



מדהים. אז בעצם אריק היה בבית כל השבוע בלי אבא בעצם...

רוב הזמן אני חושב.. אני לא ממש ליוויתי אותו מקרוב אבל אני חושב שמרבית הזמן הוא היה עם אימא לבד. ואימא שלו הייתה בניגוד מוחלט לאמי, היא הייתה אומרת "אריק לא אכלת, אריק תגמור מה ש.. מה שנתתי לך, תגמור את האוכל".אניי תמיד כשהייתי בא לבקר אותם אמרתי "מה היא רוצה ממנו? הוא לא רעב!" אבל זאת הייתה כנראה גם השיטה אז...

יעקב אנשטיין אבא של אריק -שחקן בתיאטרון האוהל

אז ספר קצת על דבורה איזה אישה היא הייתה, מה היא עשתה, במה היא עבדה?

היא הייתה עקרת בית, עד כמה שאני יודע היא לא עבדה בכלל. עד כמה שאני זוכר אבל אני לא רוצה להגיד בטעות.. תמחק את זה אחר כך.

אני יודע שהיא הייתה פעילה באיזה מכון.. באיזה ארגון...

 

היא הייתה פעילה ב'ארגון אמהות עובדות' אבל אין לי מושג אם זה היה משהו בתשלום, אני חושב שזה היה בכלל בהתנדבות, כך נראה לי, אני זהיר. אה.. אבל אריק היה בן יחיד, בן יחיד שגדל בבית ועם אימא דואגת, אימא דאגנית, ועל שום כך הוא מאוד אהב להגיע לעין השופט. חופש, להסתובב עם הילדים, להסתובב עם חברים. הרבה יותר חופש מאשר בעיר, בצדק. בעיר תמיד צריך להיות זהיר ובקיבוץ העולם פתוח.

ספר קצת על אריק הילד, הנער.

אריק קודם כל היה לץ גדול. הוא אהב מאוד הלצות, אהב צחוק, צחוקים. הוא אהב צחוקים. הוא אהב להצחיק, הוא אהב לצחוק. הוא השתלב בחברה שלנו בקלות רבה, לא הייתה שום בעיה עם הכיתה שמעלינו, עם הכיתה שלנו ועם אלה שמתחתינו. הוא היה מתערב בקלות רבה עם הילדים, עם כל הילדים.

הצגות הוא לא עשה לנו. הוא היה פשוט שמח, ילד שמח, ילד טוב. כשהוא היה בא לעין השופט הוא היה חלק מהקבוצה באופן מוחלט בלי שום בעיה.

ואתה היית מגיע לתל אביב?

אני הייתי מגיע לתל אביב לדירות של הדודות בייחוד בתקופת הצנע, כשהייתי השליח המשפחתי.הוריי היו קונים בקיבוץ שתי תרנגולות ושני משטחים של ביצים והיו אורזים את זה בתוך תרמיל, ואני הייתי נוסע באוטובוס לשתי הדודות, מביא להן. תרנגולת ומגש ביצים לדבורה, תרנגולת ומגש לברוריה, אוכל למשפחה. היה צנע, היה קשה לחיות. גם כסף לא היה, אז אנחנו היינו דואגים להם, דוחפים להם, ואני הייתי הסבל.

הן היו עניות ?

זה אני לא יכול להגיד, לא נכנסתי לתקציב, אבל אני יודע שלהיות שחקן, להתפרנס ממשחקו של אדם אחד במשפחה, זה לא היה מציאה גדולה... זה אולי זהה היום לשכר רעב.

 וזה השפיע על אריק באיזושהי דרך?

אני לא חושב, לא נראה לי.. לא נראה לי. הוא היה תמיד שמח. אריק היה ילד שמח. תמיד היה כך מסובב את הראש קצת לצד, ככה מקשיב חצי על העוקם, וצוחק, הוא היה מצחיק..

והוא היה שר?

לא זכור לי שהוא שר, לא זכור לי שיר אחד שהוא שר, אבל אתה יודע מה הזיכרון הוא סלקטיבי ו...

תנסה לתאר לי קצת את הבית של אריק..

הבית של אריק היה מבריק, נקי. אימא שלו הייתה מאוד קפדנית ... אם היה גרגר אבק אחד מגיע ברוח, היא הייתה מתנפלת עליו כמוצאת שלל רב. היא הקפידה על הניקיון בצורה קיצונית. גם על האוכל. איפה שהיה טיפת סימן של אבק הייתה רצה מהר מטאטאת ושוטפת. תפיסת עולם, גישה.. אין לי טענות נגדה, היא אהבה את הניקיון. אצלנו זה לא היה ככה, אצלנו זה היה פתוח הכול.

ואיזה קשר היה לאריק איתה?

זה אני לא יודע... קשה לי מאוד להגיד זה... לא קשה לי, אני לא יכול להגיד.

אני יודע למשל בעיקר מהשירים ומזה שאריק מדבר, בעיקר על אבא שלו. על ההשפעה שיש לאבא שלו עליו. על הקשר שלו עם אבא וגם על הקשר שלו עם אימא. יש הרבה תמונות יפות גם, זה נראה שהם היו משפחה מאוד מלוכדת כזאת.

משפחה סגורה ומלוכדת, זה בדיוק הפוך מהמשפחה שלי.אגב כן.. לא דומה. הם היו משפחה מאוד מלוכדת, אבל אני חושב שהתנאים בעיר חייבו הרבה יותר סגירות, והרבה פחות חופש. גם ההתנהגות הייתה שונה לגמרי, פעם רצתי עם שני בנות דודי... ובני דודותיי- אריק ויורם. רצנו באיזה מעלה מדרגות והלכה שם גברת ומישהו משלושתנו , אני לא זוכר נתקל בה, ככה קצת, והיא נפלה קצת לצד, היא הרימה את היד והורידה לי סטירת לחי.ואני בתגובה של בן קיבוץ נתתי לה עם שתי ידיים מכת אימים בחזה.. מכת אימים, הייתי בן עשר. בכל כוחותיי נתתי לה בחזה, ושני בני דודותיי ברחו.. ברחו! מרביץ לאישה.. ברחו. זה היה חינוך אחר, זה היה תפיסת חיים אחרת.

           אריק עם יעקב ודבורה הוריו (צילום:וקיפדיה תמונות)


 

כשהתחלתם להתבגר, התחלתם להיות נערים, המשכתם להיות בקשר טוב?

היינו בקשר טוב, לא קשר הדוק, לא קשר קרוב.

כשאריק התחיל להיות "אריק", אתה יודע כשהוא הלך ללהקת הנח"ל.. הייתם נפגשים? הייתם מדברים?

היינו נפגשים מאוד בצורה מקרית.. לא היה קשר קבוע. נפגשנו תמיד בידידות, בשמחה, בששון- "שלום שלום, מה נשמע? מה שלומך? מה אתה עושה?" ובזה זה הסתכם.

אבל הלכת להופעות? היית ב...

מי הלך להופעות אז? העירונים הלכו להופעות. אנחנו היינו פעם בחודש אולי נוסעים במשאית פתוחה לחיפה או לתל אביב לראות איזה מופע, איזה הצגה.

אז מה לא ראית את גשר הירקון? את אריק שר לבד? את החלונות הגבוהים?

ראינו את זה? ..לא  ראינו את זה רק.. שמענו ברדיו. אני לא ראיתי אף הופעה שלהם, אף הופעה אחת. כשהייתה ההצגה הנהדרת, הנפלאה, שאני לא יודע למה לא חידשו אותה "אירמה לה דוס".שם הוא שר נהדר ושיחק נהדר. הוא היה מלך ההצגה הזאת ,ואני מאוד הצטערתי על כך שהורידו אותה. היא נעלמה. היו לו שם כמה שירים מקסימים ומאוד מאוד אהבתי את ההצגה. לימים אפילו חיפשתי את זה אם ישנו באיזשהו מקום ולא מצאתי. היום בטח יש קלטות. היום אני כבר לא מחפש.

את "אירמה לה דוס" ראית?

בטח ראיתי, פעמיים

אז אתה יכול לספר קצת?

תשמע, הוא היה שם תפקיד מרכזי. ה-תפקיד.לא סליחה לא "אירמה לה דוס", "יירמה". אני בלבלתי זה לא "אירמה", תמחק את זה אחר כך. "יירמה" שם ההצגה היה "יירמה", זה היה על בחורה יוונייה אלמנה מתוך כפר יווני. "יירמה". זה היה שם ההצגה, כדאי לחפש ולמצוא אותה.

"אירמה לה דוס" ראית?

"אירמה לה דוס" לא ראיתי, את "יירמה" ראיתי פעמיים.




                             אריק משחק באירמה לה דוס 1962

הבנתי אוקיי, עכשיו ראיינו לסדרה גם את ירון לונדון. ירון לונדון הוא בן פחות או יותר מחזור של אריק, יותר צעיר קצת. הוא אמר על אריק- שאבא שלו היה שחקן את המשפט "אריק נולד כוכב". האם זה נכון?

זה נכון! כי הוא קודם כל.. קודם הוא היה כוכב בספורט- בריצה. ואחר כך הוא היה כוכב בכדורסל, ואחר כך הוא היה כוכב על הבמה. שלוש פעמים... כוכב בדרך כלל יש לו חמש פינות. אבל שלוש בטוח היו לאריק, אני מתאר שהיו עוד. אולי הבנות הנחמדות.

זה דבר שהרגשתם בתור ילדים? הוא היה יוצא דופן?

לא. בתחום המשפחה הוא היה "אריק" וזהו. אני לא זוכר שהייתה איזה הערצה אליו או משהו כזה. אבל אני הייתי מרוחק, הייתי שם רחוק. אריק היה בתל אביב. קשה לי לשפוט בעניין הזה. אין ספק שהוא היה כוכב. הוא היה כוכב, בישראל הוא היה כוכב אמיתי. אנחנו לא כל כך הרגשנו את זה.

 

ספר קצת חוויות של "אריק מגיע לקיבוץ"- הילד אריק מגיע מתל אביב לקיבוץ.

תשמע.. כל אימת שהוא הגיע לקיבוץ היינו לוקחים אותו.. הייתי לוקח אותו להראות לו את כל הדברים המעניינים. להראות לו את הצאן ולהראות לו את הבקר ולהראות לו את עצי התותים שהיו כמה קילומטרים מהקיבוץ. היינו הולכים לקבוצה של עצי תות. היינו זורקים מקלות למעלה כדי לתת חבטה בענפים שהתותים יפלו למטה. שם תמיד היו הפרות עומדות לנוח בצהריים, אז היינו לפני זריקת התותים , מפנים את הזבל של הפרות לצדדים , כדי שהתותים יפלו על אדמה נקייה פחות או יותר ולא ישר לזבל. את זה אני זוכר שהיינו עומדים וזורקים את האבנים לענפים לפגוע בענף. פגעת בעלים לא עשה כלום, פגעת בענף זה היה "בום". היה יורד מבול של תותים והיינו מסתערים עליהם ואוכלים.. עם הזבל, בלי הזבל לא חשוב. זה תות- זה מתוק. מתוק לא היה אז. אריק אהב מאוד לבוא לעין השופט. מאוד מאוד אהב.ואנחנו אהבנו שהוא בא, הוא היה תמיד לץ ותמיד מלא שמחת חיים. בהתחלה שקט וצנוע.. לא צנוע- סגור ואחרי זה היה נפתח והיה.. כל ההלצות וכל השמחה היו פורצים החוצה.

עכשיו ספר קצת בעיניים שלך מה זה להגיע לתל אביב בסוף שנות הארבעים... יש מדינה... אין מדינה זה...


תל אביב בשנות הארבעים - צילום:ויקיפדיה תמונות

זה לא חשוב אם יש מדינה או אין. זה הסיפור המסובך ביותר. היה צריך לעלות על אוטובוס לחיפה. בחיפה לעבור לאוטובוס לתל אביב, להעביר את החבילות עם כל מה שהיה ביד , זו הייתה  תקופת הצנע , אז תמיד היה כל מיני דברים מוסתרים בתוך תרמיל גדול. ובתוך תל אביב צריך היה ללכת ברגל מהתחנה המרכזית לבית שלהם ,מזל שזה לא היה רחוק . זה היה מסע של חצי יום הלוך וחצי יום חזור.

ותל אביב איזו עיר זאת הייתה?

שקטה, רגועה, שלווה.. מה אתה שואל אותי? תל אביב הייתה עיר יפה, נחמדה, שקטה ורגועה.בשבילי כשהייתי בא לתל אביב זה היה מאוד מיוחד - המון מכוניות היה קצת מפתיע. אבל היא הייתה עיר שקטה. עיר שקטה במושגים של היום.. היא עיר מתה

ומה הייתם עושים אריק ואתה בתל אביב? איזה דברים? מה...

אני רוב הזמן הייתי מטייל איתו ברחוב אחד על יד הבית. מסתכלים על כמה חנויות, מסתכלים על אנשים, אני לא הייתי עירוני.לא הייתי מותאם לעיר ולא הייתי עירוני וזה לא משך את ליבי ולא את תשומת ליבי. הייתי מטייל איתו קצת, טיול קל. בעיר לא היה לנו שום דבר שמח. בקיבוץ.. בקיבוץ הוא היה נפתח. אני הייתי מראה לו, לוקח אותו להראות לו את הפרות והכבשים והתרנגולות ואת הפלחה ואת הגן ירק ואת כל מה שהיה. זה היה שמח. העיר לא הייתה שמחה לי - אז גם לא שימחתי אותו בעיר.

אני יודע שהוריו דאגו לו, אתה מכיר את זה?

לא. הם בכלל דאגו. הם היו דאגנים. בייחוד דבורה, היא הייתה.. "חס וחלילה שלא יקבל שריטה באצבע הקטנה". היא כל הזמן הייתה דואגת. היא הייתה דאגנית באופי שלה. על יעקב האבא  אני לא יכול להגיד. אני פחות ראיתי אותו. הוא לא היה בבית. כשאני הייתי בא לבקר אותם הוא היה בא בערב, וגם לא כל ערב.. הגבר הנעלם.דבורה הייתה בוחנת אותו מציפורן הרגל ועד שיער הראש. היא הייתה בודקת אם אין לו איזה שריטה או נקודת לכלוך או שיזפון יתר, או מה שלא יהיה. היא הייתה אם פולניה קלאסית. דאגנית בריבוע.

וכשהוא הלך לבמה זה היה דבר שהם סמכו עליו או שהם התאכזבו ממנו?

סמכו מאוד מאוד. זה אני יודע, אבל אני לא יכול להגיד שלא הייתי עד ראייה, כלומר אני יודע את זה באופן כללי.

דבורה הייתה באה לבקר בקיבוץ את אחותה ?

כמעט שלא. היא אהבה את תל אביב. היא לא אהבה לצאת. אני זוכר ביקור אחד או שניים לכל אורך ההיסטוריה.

ואימא שלך הייתה באה לבקר אותה בתל אביב?

אימא שלי הייתה עסוקה מדי. היא הייתה מטפלת בכל התינוקות של הקיבוץ ולא היה לה זמן לכמעט שום דבר אחר. כל הזמן טיפול בתינוקות. טיפול וטיפול ותינוקות ותינוקות.


בילהה גלילי מטפלת התינוקות המיתולגית של ילדי עין השופט

דבורה הייתה פעילה פוליטית ?אתה יודע, אדם הוא תבנית נוף הולדתו ..

אימא של אריק הייתה פעילה פוליטית אני חושב.. אני לא יודע אם כל כך מרצון אלא מזה שהיא הייתה לבד בבית. אבא שלו היה מטייל, נודד בארץ ועושה הופעות, והיא נכנסה לעניין הזה. היא הייתה פעילה.. פעילה של מפ"ם. להגיד את האמת אני... לא כל כך מצא חן בעיני, אבל מי שאל אותי אז? מה אכפת.. את מי עניינתי? אבל היא הייתה פעילה של מפ"ם. נדמה לי שגם בארגון "אימהות עובדות", אני לא בטוח אבל נדמה לי שגם.אבל זה היה העיסוק שלה. היא הייתה בבית, לא היה לה הרבה מה לעשות. הבית תמיד היה מבריק, מצוחצח. גרגר אבק היה נכנס לבית היא הייתה מכריזה עליו מלחמת עולם, בניגוד מוחלט לאמי שהבית היה פתוח וחופשי. ואני חושב שזה היה חלק מהחינוך להיות מסודר תמיד. אריק היה הרבה יותר מסודר, אני הייתי הרבה פתוח.

כן? הוא היה מסודר? הוא היה נחשב למסודר?

הוא תמיד היה לבוש מסודר יפה, תמיד היה מאורגן יפה. גם כשהוא עשה ספורט אז המכנסיים היו בדיוק על ה.. עד איפה שצריך ומופיע עד איפה שצריך... אני חושב שמאהבה הוא עשה את זה, אני לא בטוח.. יכול להיות שמלחץ, קשה לי לשפוט בעניין הזה אף פעם לא שאלתי אותו.

לפני שתספר את הסיפור על הכבשה, רציתי לשאול שוב על הספורט שאמרת שהוא נהיה ספורטאי מפורסם. אם אתה יכול לספר לי קצת על ה... איזה מקצועות ספורטיביים הוא עשה ?

הוא התחיל בריצה, אריק התחיל בריצה, אבל עבר מהר מאוד לקפיצה לגובה ואז.. עד אז היו קופצים כרגיל. קפצו קפיצת מספריים- היו רצים באלכסון, מרימים רגל אחת ואחרי זה השנייה. אני לא רוצה להגיד שאריק היה הראשון בארץ אבל הוא בין הראשונים בארץ שאימצו את "גלילת גב". "גלילת גב"- שהם קופצים, עוברים עם כל הגוף ישר מעל הרף, מעל החבל, ונופלים בצד השני ושם תמיד היה צריך לחכות מזרון.

אצלנו לא חיכה מזרון אבל לאריק שעשה את זה מקצועי חיכה מזרון. ואחרי זה עברו ל"גלילת בטן"- שהם קופצים מלמעלה ומתהפכים מעל. אז אריק ידע את כל הקפיצות והוא כשהוא עבר מריצה, הוא לא הפסיק לרוץ, אבל עבר מריצה לקפיצה לגובה, הוא נדמה לי היה גם אלוף בקפיצה לגובה איזה זמן.

מבחינת ספורט- זה שהוא עבר למשחק זה היה הפסד גדול. מדינת ישראל יכלה להחזיק אותו כספורטאי גדול, או את שניהם ביחד.

תגיד.. כדורסל?

כדורסל הוא שיחק יפה מאוד אבל...

רגע שנייה, שניה.. עוד פעם- כדורסל? מההתחלה

אריק שיחק גם כדורסל. שיחק מצוין. הייתה לו בעיה עם הראייה, לקלוע לסל היה צריך.. הראייה הייתה צריכה להיות מדויקת והראייה שלו לא הייתה טובה, אבל הוא היה שחקן כדורסל מהטובים בארץ.הזינוק שלו לגובה הוא היה מגיע עד לסל ומכניס את הכדור מלמעלה לתוך הסל. הוא היה ספורטאי מצוין. ספורטאי מצטיין ומצוין.

תגיד באמת בעיית הראייה הזאת זה דבר שהיה במשפחה או מה זה היה? זה היה באמת?

אני לא יודע

זאת אומרת זה לא לאימא או אבא...

אני לא יודע... לא ראיתי את הוריו עם משקפיים אף פעם. קורה.. קורה במשפחות ההגונות, לפעמים קורה כשיש גנב.

אוקי אז נשאר לנו סיפור הכבשה, והשאלה אם הבחור הזה הולך לדפוק בפטיש כל הזמן. בוא ננסה. סיפור הכבשה.

איזו?

סיפור הכבשה –אשתו של אלון (שמחה גלילי ) מספרת :

בקיבוץ היה לנו משק ילדים. במשק הילדים גידלנו.. כל מיני בעלי חיים. בין השאר הייתה שם כבשה אחת. היו תרנגולות, היו תרנגולי הודו, והיינו מביאים להם ירק,  היינו קוצרים – תולשים אותו בידיים.

אלון : עד היום יש לי צלקות על כל הידיים מהמגל שבמשך שנים הייתי כל בוקר יוצא, חותך, לפעמים גם את היד. לא הוצאנו אותה למרעה.. כי "לכי תצאי למרעה" עם כבשה אחת. אז היינו חותכים לה את העשב, קוצרים לה את העשב ומביאים אליה. ואריק הסתכל יום אחד איך היא אוכלת ובתוך העשבים היה גם פרח.

והיא הגיעה עם הפרח עד הפה, אתה יודע ש... אתם יודעים שכבשה אוכלת יש לה אכילה מאוד מתוכננת. היא מתחילה מהקצה ולועסת מכניסה פנימה פנימה מגיעה עד לקטעים הפחות טעימים , שהיא לא אהבה לאכול אותם, ואז נשאר הפרח בקצה ככה ליד הפה, ונדמה לי... אולי... אני לא בטוח שעל זה הוא כתב את השיר על הכבשה שאוכלת עשב. יש לו אחד מהשירים הראשונים שלו, נכון או לא? אימא?

שמחה : כן יענקלה שגיא כתב את המוזיקה.יענקלה שגיא חבר עין השופט.יענקלה כתב  מוזיקה לכמה משיריו של אריק.. יענקלה נפטר בגיל צעיר, חבל מאוד. הוא היה מוזיקאי גדול, ניגן בחצוצרה נהדר.


יענקלה עם סיום שנות לימודיו


תגיד.. יש עוד משהו שאתה רוצה לספר? שאתה מרגיש ש...

אני לא כל כך זוכר דברים... תשמע אמרתי מראש שאני בא לראיון אבל אין לי זיכרונות רחבים.. רחבים. אני רק זוכר.. שהיה תענוג להיות עם אריק, כשהיינו הולכים לטייל , הוא היה מצטרף אלינו לשבתות.. והיינו עם אבירם חגי  שהיה אלוף הארץ בריצה למרחקים קצרים, או עם עודד וינר שהיה אלוף הארץ בריצה למרחקים ארוכים, ואני- היינו שלישייה שהיינו תמיד מטיילים, לוקחים את המקל ביד בבוקר, הולכים ומזמרים ביחד.

הולכים שמאל ימין ושרים שיר יפה, ואריק היה מצטרף אלינו עם הקול היפה שלו. שיר נהדר עם תוכן אנושי עמוק. [מתחיל לשיר ברוסית]. אחרי זה [ממשיך לשיר ברוסית]. מה זה.. אני לא יודע.. אף אחד מאיתנו לא יודע.. המצאנו! והוא היה שר איתנו.

מדהים.. [צוחק]

הקול שלו היה הרבה יותר יפה משלי, כרגע בטח.

[צוחק] מקסים. תודה רבה!

אין בעד מה...






יום ראשון, 2 בינואר 2022

סיפורו של אלבום

 

סיפורו של אלבום


בשנות התשעים ערכתי את עיתון הארכיונאים של התנועה הקיבוצית- מה נשמע- במסגרת חיפוש חומרים לעיתון ביקרתי בארכיון של קיבוץ גבת. תלמה כנעני שעבדה בארכיון הוציאה אלבום – ונתנה לי לדפדף בו והנשימה נעצרה.האלבום הסיר דפיקה מהלב.

לכל מי שאוהב נוסטלגיה במידה - מוגש הסיפור הזה באהבה..תלמה כותבת:

" כאשר נכנסה פנינה ישראלי לבית הארכיון ובידיה אלבום גדול,חשבתי לעצמי מדוע להביא אלבום כזה לארכיון?

ופנינה-בחיוך אומרת: אצלכם הוא יישמר ואולי יתעניינו ויעיינו בו..

ואני- אוחזת באלבום וכולי התרגשות.



 

גרשון ישראלי בצד הפחות מוכר לנו.( גרשון ישראלי בנה היחיד של פניה ברגשטיין משוררת מופלאה לשירי ילדים שחיה בגבת. נולד ב-1934 נפל במלחמת ששת הימים ב-1967.בן 33 בנפלו.)

 

האלבום מראה פנים חדשות של גרשון-מדריך במלוא מובן המילה.

גרשון בלט בגבת בתחומים שונים ומגוונים :חברה-תרבות-איש תנועה והרבה בזכות היותו איש משק.

המצאותיו המכניות היו לשם דבר  (כיום זכור "הגמל" רכב שנעזרים בו עד היום בקטיף פרות נשירים בצמרות העצים )המצאה שהחליפה את הסולמות עליהם נאלצנו לטפס בעונת הקטיף.

גרשון לאחר סיימו קורס טכנאי מכונות נבחר כמהנדס-ביצוע ב"פלסטרו" המפעל שהועבר לגבת באמצע שנות הששים.תוך זמן קצר השתלט על מקצוע חדש עבורו ונעשה "הרוח החיה" בתהליכי הייצור והיה ידוע ביחסי החברות ורוח הצוות.

בגבת פעל רבות בחיי התרבות ופזמוניו הושרו בכל אירוע חג ומועד.

כאן אני חוזרת למניע שלי לכתיבה על גרשון-האלבום.

 

האלבום ניתן לגרשון על ידי חניכיו מקבוצות "אייל" ו"שלהבת" בסיום תקופת ההדרכה בת שנה בסניף מחנות העולים בקרית מוצקין.

ב1960 כאשר יונת בתו הבכורה הייתה בת 4 ואורית אך זה נולדה,תינוקת פעוטה,יצא גרשון בשליחות התנועה להדרכה.הוא היה מגיע פעם בשבוע הביתה ופנינה (בעזרת ארקה הבעל של פניה)מגדלת את הילדות,בנוסף לעבודתה בחינוך בגבת.על גרשון כמדריך אפשר ללמוד מעיון בתמונות הרבות,בהקדשות וברשימות הפזורות בין דפי האלבום.דפים שחורים כמו שפעם היו נראים אלבומי התמונות, אך כל דף מקושט ומעוטר בסמלי התנועה בציורי יד מרהיבים.כשמתחילים לקרוא את רשימות החברה (שהיו אז בני 16 בערך)קשה להפסיק..וזהו בדיוק אותו צד בלתי מוכר שבו פתחתי את רשימתי.יחסי מדריך-חניך נגלים במלוא משמעותם!




 

חניכה של גרשון אלינור כותבת רשימה באלבום-

 

פעולת ארגון הקומנדו:

 

" בלורית שחורה נוצצת,צבע עור שחום,מלבוש בנוסח המערב הפרוע,התנהגות גסה ופרועה,אלו הם נערי הקומנדו כפי שהם קרויים בפינו.אנו פוגשים בהם על כל צעד ושעל.ברחובה של עיר סואנת,סובבים הם באפס מעשה,תרים אחרי נערות-חמד,לעתים יצבאו על בית קפה או קולנוע שם יבלו מרבית זמנם במשחקי מזל וכדומה..התנהגותם זו-דיה לעורר בנו סלידה ורגשי עליונות לגבי אותו נוער חסר מעש ומטרה בחייו.אך יש לחפש את המניעים שהביאו את אותו נוער למצב עגום זה.

..הגורם הראשוני לכך הנה האווירה השוררת כיום בארץ,נטייה לחיקוי,"אמריקניזציה" שמתבטאת בלבוש,בהתנהגות ,באווירת בטלה וריקנות המדביקה אף את הנוער הישראלי בלא הבדל-מוצא.

...אך למרות זאת יחס הסלידה והזלזול מובע בעיקר כלפי חלק  מסוים מהנוער והם בני עדות המזרח..

..כתמיד הופיעו בגסות ופראות בניסיון לחבל במסיבתנו.אך התגובה הפעם הייתה שונה.תחת להתקבל בבוז וקללות נתקבלו מתוך ניסיון להכירם מקרוב,את חייהם ואת הגורמים להתנהגותם ולנסות להכניסם למסגרת כלשהי שבה יימצא להם עיסוק שימנע את סטייתם מהדרך.

..כיום עדין אין לראות בהם חברי תנועה,אך בשעה זו המטרה הראשונית היא לסייע לשיבתם לדרך הישר ואם תושג-נעשה מפעל גדול לגביהם שיש לברך עליו."

 

ועוד קטע קטן שכתב חניך בשם שוסו

 (מתוך רשימה שנקראת-   הטיול למצדה והגליל:

 

כשיצאנו למצדה עדין לא הכרנו את גרשון כסייר וכמטייל,אולם תוך זמן קצר התברר לנו מיהו ומהו,מאחר ובצבא היה סייר מצוין והיה מוכרח לשמש לנו דוגמא אישית-הוא הופיע כשעל גבו תרמיל ענק מלא לגמרי! (וזאת עוד לפני שקבלנו את האוכל לטיול..)ומעליו שוכב שק שינה שבתוכו הוחבא נשקו האישי ה'ברטה'.

לא ניסיתי אפילו להרים את התרמיל,במשך הטיול התברר לי שבתוך התרמיל היה פרימוס,בקבוק בנזין,והכבד מהכל: מספר רב של חבילות דייסה ו"שלווה"...

..כאשר טיפסנו בעלייה הראשונה וכולנו נשפנו כקטרים,גם לגרשון לא היה קל,אך הוא עודד ואמר "עוד מעט הכל יעבור"..התחלנו הולכים כגרשון עובר מאחד לשני ומסביר:" חייבים ללכת צפופים".וכך הלכנו הקיריתים כגוש אחד.בעוד שלפנינו ואחרינו נמשכים טורים לאורך מאות מטרים..."

בסיום תקופת ההדרכה כותב אחד החניכים:

 

..ריבונו של פתח תקוה! למה אתה עוזב? למה אתה משאיר את חניכיך כצאן ללא רועה? נכון שבא מדריך אחר,אנו מסכימים אתך,אבל זה כבר לא אותו דבר... 

גרשון היה בנה היחיד של פניה ברגשטיין וארקה ישראלי.

פניה נפטרה בשנת 1950 פניה הייתה משוררת שכתבה שירי ילדים קסומים.בעיתון "יחד" כותבת אורה ערמוני על "הפרפר הנחמד בן ארבעים"

עם צאת מהדורה חדשה ה-22 במספר של ספר הילדים "בוא אלי פרפר נחמד" רב המכר של פניה ברגשטיין.

"השנה מלאו 35 שנה למותה של פניה-אמו הורתו של "הפרפר הנחמד".בספטמבר 1950 כשהיא רק בת 42 נפטרה פניה ממחלת לב בקיבוצה גבת,ביתה,שימש השראה ורקע לכל  ספרי שיריה לילדים ולמבוגרים,ועד היום בולטים בין רבי המכר של הוצאת הקיבוץ המאוחד ספריה:" ויהי ערב "ניסע אל השדה" "חרוזים אדומים"

ו "עיניים שמחות" לא היה ולא יהיה ספר כל כך פופלארי שנדפס כל הרבה פעמים בכל כך הרבה עותקים כמו " בוא אלי פרפר נחמד".




גרשון כילד כותב על הספר:

 

הספר

 

יש לי ספר

צבעו ירוק

בוודאי יצא שמו למרחוק

כל תינוק שמע

את שמו

כל אחד יודע את צבעו

כי יפה הספר

זה ספר

שירים שאמי

כתבה

בשבילי

ליום הולדתי

זה ספר געגועים

אכן זה ספר שירים  

 

גרשון תרם רבות לחג בגבת כאשר יצאה חוברת ובה  אוסף של פזמונים שחיבר לחגים השונים כתב בפתיח:

"הפזמון מלווה את חיינו מראשיתם.הוא בן לוויה קבוע לעת חג ולעת שמחה.בחופה ובמועד.ובו דבש ועוקץ.ההומור שברצינות,והרצינות שבהומור.

מחבריהם של הפזמונים הנם לרוב אנשים פשוטים,שלפעמים אפילו כותבים למגירות.המנגינות על הרוב גנובות,הזמרים צרודים ומזייפים קמעה.ולמרות זאת,ושמא דווקא בשל כך-שמח,באשר זוהי יצירה קולקטיבית שבה גם הקהל הינו שותף ליצירה."

 

נובמבר 1960

 

לגבת-

 

מילים :גרשון ישראלי

לחן: שלמה צפריר

טללי בקרים צוננים בך רווינו,

ושקיעות לאין ספור עצמנו עמך.

בחיקך הן גדלנו,בגרנו וקמנו

בשבילי החיים,בעולם להלך.

 

יצאנו הגן על ביתנו שלנו,

נפזרנו לרוח עם נשק ביד,

והלכנו הרחק בדרכי בגרותנו

ממחזור הילדות השלם,האחד.

 

אך הזמן אכזרי,מקפד סכינו

וקוטע עצמנו ממך עדי כלות.

וזעקה אז תפרוץ מעומק לבנו:

רעבנו,רעב לבית עד מות!

 

ראינו אותך מתנהל בדרכך,

ואנו מנגד עומדים ושותקים.

איך נאמר את דברנו אל מול עצמותך-

ואנו ממך כל כך רחוקים?

 

ידענו,לשם החיים קם ביתנו

ובמחיר,החיים הוא ישגב.

כי רק הזורע עד תום את עצמו-

יקצור בביתו את מאת שעריו.

 

כי בית איננו מזכרת של נצח,

אף לא כקמיע יפה ומקודש,

כי בית החי,הכואב ושמח-

נכבש מדי יום ביומו מחדש.