יום רביעי, 4 באוקטובר 2017

חלקה של המוסיקה הקלאסית בתולדות קיבוץ עין השופט -כתב אהוד ליבנר (חלק ג)



אמציה דיין יענקלה שגיא ואהרון חרל"ף


אהרון הגיע לעין השופט בשנת 1963 ללמוד עברית באולפן, ונקלע, אגב כך, אל החיק החמים והנלהב של גוף חובבני, לא מאורגן ולא מונהג – והחיבור עם הנגנים החובבים שהיו באותו זמן בקיבוץ היה חיבור של אהבה – ומוסיקה.
אל אלה שהוזכרו כבר – נוסף אהוד לייבנר, מי שניגן כינור בצעירותו, הפסיק בגיל העשרה, ובגיל 23 החליט על ניסיון נוסף בתחום הנגינה והתחיל לנגן בסון. בחירת כלי הנשיפה לא הייתה מקרית – כי בקיבוץ דליה של אותם ימים התגוררו, כאורחים, נגני הבסון אלי ונאוה גפן. 
אהוד הצטרף ל"משפחת" הנגנים הצעירים בקיבוץ ובאחת מפסגות הפעילות המוסיקאלית בעין השופט – ב 5 בפברואר 1965 הופיעה בחדר האוכל בקיבוץ "התזמורת הקאמרית של עין השופט"! 
ניצוח ופסנתר: אהרון חרל"פ. (התכנייה המקורית של אותו קונצרט עוד קיימת !)
אהרון חרל"פ נסע למספר שנים ללמוד ניצוח בשוויצריה, התחתן, חזר לקיבוץ, יצא שוב, התגרש והתחתן שוב ויצא מהקיבוץ אם כי, לשמחתנו, נשאר בארץ– אבל הפעילות המוסיקאלית של בני עין השופט לא חזרה שוב לאותה "פסגה".


הרכב מוזיקלי - אהוד עם הבסון


במקביל – ובצד הפעילות המוסיקאלית בקיבוץ עצמו, הצטרף אהוד לייבנר, כנגן בסון, לתזמורת בני הקיבוצים, ואחריה גם לתזמורת הקאמרית הקיבוצית שנוסדה בשנת 1971 עם המנצח חבר קיבוץ להב, אבי אוסטרובסקי. ה"קאמרית הקיבוצית" כפי שנקראה התזמורת אז, פעלה בהיקף של יומיים מרוכזים בשבוע – ובשאר הימים היו חבריה מהקיבוצים השונים בארץ – חברי קיבוץ במלוא המשמעות הפרקטית ועבדו בכל מקומות העבודה בהם עובדים גם חברי קיבוץ אחרים.
להיותו של אהוד לייבנר נגן "חצי מקצועי" באותם ימים, הייתה השפעה חשובה על המשך הפעילות המוסיקאלית בעין השופט, והסיפור הבא מעיד על כך:
אחת הבעיות של הקאמרית הקיבוצית הייתה (ונשארה?) מיעוט קהל מאזינים למוסיקה קלאסית בקיבוצים (חשוב להבין – שבשנים הראשונות לקיומה, הופיעה הקאמרית הקיבוצית בעיקר בקיבוצים עצמם ! כל שבוע קונצרט, בקיבוץ אחר בארץ).
אל אחת החזרות, שהתקיימו באולם התרבות בגבעת חביבה – הגיעה משלחת קטנה של חברי "אמנות לעם" (גוף חצי ממשלתי שתמך, כספית, בפעילות אמנותית ומוסיקאלית בארץ).
אחת מחברות ה"משלחת" – דאגה "להטיף" לנגני התזמורת ש: "מתפקידכם לדאוג לכך שיהיו יותר חברי קיבוץ יתעניינו במוסיקה קלאסית בקיבוצים" . . . 
מה שלא הוסכם ולא התקבל כלל על ידי הנגנים ! ...
אבל – האמירה (הלא מוצלחת(?) ההיא, הייתה אחד הגורמים המניעים לפעילות מוסיקאלית לעילא - בעין השופט.


שלישיה מופיעה במוסיקאמרה


ביוזמה מקורית – נולדה בחג סוכות בשנת 1984 "מוסיקאמרה" – שבוע ימים שבו התארחו, ניגנו והופיעו נגני מרכז המוסיקה "משכנות שאננים" ברציפות בכיתות "המוסד החינוכי בהרי אפרים" ועל בימת האולם האזורי מגידו. רצף האירועים במהלך שבוע ימים – חזרות פתוחות של הרכבים קאמריים בכיתות המוסד, עם מורים מעולים ומדריכים מהארץ ומחו"ל, והופעות בפני קהל כל ערב באולם האזורי מגידו – נועדו וסייעו להביא קהל נוסף ורב מאד (בשנים הראשונות) של מאזינים מהאזור ומחוצה לו. "מוסיקאמרה" התקיימה ופעלה תשע שנים ברציפות, עד שנת 1992, תמיד בשבוע סוכות, בתמיכת המועצה האזורית מגידו והביאה לאזור אמנים מקצועיים מעולים כמורים וסולנים בינלאומיים כמו אייזיק שטרן, יהודי מנוחין ורבים נוספים. 
כפרויקט שתוכנן ונועד להביא קהל נוסף להאזנה למוסיקה קלאסית – זו בהחלט הייתה "הצלחה" – אם כי חשוב לציין, שה"הצלחה" לא עמדה במבחן השנים הבאות, מבחינת "תוספת מאזינים" למוסיקה קלאסית – ובמבט מפוכח לאחור – זו נותרה חוויה היסטורית מרתקת לכל באיה, מורים, נגנים צעירים ומאזינים מכל הגילאים. חשיבותה של מוסיקאמרה במבחן השנים, נותרה כחוויה חברתית/מוסיקאלית – אבל לא כגורם לתוספת קהל, והאבחנה חשובה.

פתיחת 'בית הקשתות' בשנות השישים


עוד יוזכרו ויצוינו כאן ביקור של נשיא חברת יאמהה שהגיע כאורח של מנהל חברת "כלי זמר" מתל אביב מר יואל ברנד (לשעבר מיוצאי קיבוץ הראל - וחבר קיבוץ דליה השכן) . יואל ברנד תמך במוסיקאמרה בנדיבות, נאמנות ומידה של התלהבות מאופקת- בעיקר באמצעות השאלת פסנתרים חדשים לתקופות האירועים (שבוע בשנה) בכפוף להסכם מיוחד של מכירה/השאלה שהעניק לאירועים השנתיים בסיס קבוע ייחודי, שבלעדיו לא היה סיכוי להרים את הפרויקט.
ממארגני הכנסים השנתיים שנקראו אירועי "מוסיקאמרה" חובה להזכיר את רפי עמרם ז"ל, מי שגם הקים באותה עת – את "תרבות לישראל", את עודד שור - ואת ליהיא קרסילובסקי, תיבדל לחיים ארוכים. 
בנוסף לכך מוסיף אהוד : 
אני רואה בזה רק חלק, מתוך כל מה שנעשה בתחום המוסיקה הקלאסית בעין השופט. היה לי חלק - אפילו משמעותי - בעשייה זו - כולו מתוך אהבה גדולה לנושא ולתחום.
גם היום יש לי עדיין קשר עם מספר גדול מאד של אמנים צעירים (שחלקם כבר לא כל כך צעירים) שפרוסים היום בכל עולם המוסיקה - בארץ ובחו"ל. 
לפני כמה שבועות התקיים קונצרט פתיחת העונה של 'בית הקשתות ' - וכבר רשומים אצלי שמונה עשר קונצרטים נוספים - לתקופה שעד סוף 2018. ברוב הגדול של ההרכבים ישנם שניים ושלושה נגנים בכל הרכב כלומר - ארבעים - חמישים נגנים בעונת הקונצרטים הזו.
בהחלט משמעותי בקנה מידה ארצי - ואפילו בינלאומי.
אם אני מתחיל לספור מאז מוסיקאמרה (1984 - 1992) - סה"כ 33 שנים - מבחינתי, זה ממש יופי !

תודה גדולה לאהוד על שנים רבות של הנגשת המוסיקה לציבור הרחב.


פנינה ענבר ואהוד ליבנר


יום שלישי, 3 באוקטובר 2017

חלקה של המוסיקה הקלאסית בתולדות קיבוץ עין השופט - כתב אהוד ליבנר (חלק ב)



מנגנים במוסד הרי אפרים - החלילן עמוס כרמל



חלקה של המוסיקה הקלאסית בתולדות קיבוץ עין השופט
כתב אהוד ליבנר (חלק ב)

כמו שקורה ליוזמות מוצלחות, גם לרעיון "קורס הקיץ למוסיקה" צורפו והצטרפו לפרטוש עצמו ולאוסף המוסיקאים הצעירים/התלמידים, מוסיקאים בכירים נוספים, חלקם מישראל וחלקם מארצות נוספות. אבל, השפעתם על הקורס כמו גם על האווירה המוסיקאלית בארץ, חרגה מהאירוע הספציפי הזה והקרינה הרבה מעבר לאירוע מוסיקאלי מקומי.
לנו, כילדים בגילאי 12-15 זה הביא את" עולם המוסיקאים" ישר אל תוך ביתנו.
חלק מהצעירים שבאו ללמוד אצל פרטוש – שהיו רק קצת מבוגרים מאתנו, הפכו להיות סולנים ישראליים ובינלאומיים מוכרים וידועים כמו הכנר יוסי צבעוני שגם היה ממש בן גילנו. אחד המאפיינים להשפעה עלינו, כילדים, אפשר אולי, למצוא בכך, שבקבוצת 'אילה ', שהייתה הקבוצה השנייה בקיבוץ, בשנים הראשונות של המוסד, היו חמישה תלמידי כינור . . . שאף אחד מהם לא המשיך לנגן כינור אחר כך, אבל זה מאפיין את האווירה של אותם ימים.

יעקב שגיא בחצוצרה ויניב שגיא בקרן יער..


מבין הדור השני של "חובבי המוסיקה" והמוסיקאים בפועל בעין השופט של שנות החמישים ואחריהן – חובה לציין את עמוס כרמל, נגן חליל/חלילן שהיה ונשאר אחד הבודדים שהמשיכו לנגן בבגרותם
וכמובן את יענקלה שגיא "שעל החצוצרה" שכבר בשנות התיכון (המוסד) נודע ביכולותיו כנגן וחובב מוסיקה. בכל טקס ובכל מעמד יוצא דופן נעזרו בשני אלה להעלות את אווירת האירוע לרמה מרגשת ונוגעת ללב. 
יזהר ירון, כפסנתרן ומוסיקאי רציני, "אימץ" את השניים האלה ושיתף אותם באירועים חברתיים ומוסיקאליים, בקיבוץ וגם מחוצה לו. יזהר כתב מוסיקה לאירועים וחגים גם בקיבוצים אחרים ותמיד ידע לשתף את הנגנים המקומיים כשזה היה אפשרי.
תוזכר כאן במיוחד יצירה אחת שנשאה את "השלישיה המופלאה" הזו שנים רבות יחד – והיא, כמובן:
"מגש הכסף" למילים של אלתרמן, שלה חיבר יזהר מוסיקה לקריין – חליל, חצוצרה ופסנתר – ונוגנה/הושמעה בעין השופט ברציפות באירועי פתיחת מסיבת יום העצמאות במשך שנים רבות.

מגש הכסף
מילים: נתן אלתרמן (נלקח מהשירונט)

והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת 
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים, 
ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת 
לקבל את הנס, האחד, אין שני... 

היא לטקס תיכון, היא תקום למול הסהר 
ועמדה למולם עוטה חג ואימה. 
אז מנגד יצאו נערה ונער 
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה. 

לובשי חול וחגור וכבדי נעליים 
בנתיב יעלו הם, הלוך והחרש 
לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים 
את עקבות יום הפרך וליל קו האש. 

עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע 
ונוטפים טללי נעורים עבריים... 
דם השניים יגשו ועמדו עד בלי נוע 
ואין אות אם חיים הם או אם ירויים. 

אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם 
ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים 
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף, 
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים". 

כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל 

והשאר יסופר בתולדות ישראל.


בנקודה זו של פירוט הרצף ההיסטורי של המוסיקה הקלאסית בעין השופט – ראוי לעבור לילידי "הדור השני" בעין השופט שלא רק השקיעו שנות לימוד ואימון בכלי נגינה, אלא "העפילו" גם לשלב קצת גבוה יותר של יכולת ביצוע בפועל, גם אם רובם מיצו את "הרעב" המוסיקאלי שלהם לנגן, בשלב של "תזמורת בני הקיבוצים" שפעלה (ועדיין פועלת)  בכנסים ארציים מספר פעמים בשנה .

חמישיית כלי קשת - רוחמה ורדי עדה וילפנד מישה רימון בתיה רימון ועוד אחד...



נזכיר כאן, לא על פי סדר כלשהוא, את גדעון לפיד בכינור, נועם לפיד בצ'לו, בתיה רימון בצ'לו, נדב זיו בחצוצרה (שנשאר מוסיקאי מעמיק ולימים מורה ומנצח מקהלות) סמדר שזר באבוב, (שצמחה להיות אחת המוסיקאיות הידועות והמצליחות בארץ), רוחמה ורדי בכינור, עדה וילפנד בכינור, חיים ארבל בכינור, מרים לביא בפסנתר, יחיעם פלד בחליל (שצמח והיה חלילן מקצועי ונגן חליל בתזמורת סימפונית שנים רבות).
את הגורם המוסיקאלי המרכזי, העיקרי והמלכד שהיה "חסר" ו"דרוש" להפוך את שלל הנגנים האלה להוות גוף מלוכד עם יכולת ביצוע, גם אם ברמת חובבים באותה תקופה – השלים מוסיקאי צעיר שעלה ארצה מקנדה ונקלט באולפן לעברית של עין השופט: אהרון חרל"פ, פסנתרן מוכשר ביותר ולימים גם מלחין ומנצח.

אהרון חרל"פ



יום שני, 2 באוקטובר 2017

חלקה של המוסיקה הקלאסית בתולדות עין השופט - כתב אהוד ליבנר


חוה כוך על הצלו שפרה בן צבי מנגנת בפסנתר ומישה רימון על הכינור



חלקה של המוסיקה הקלאסית בתולדות קיבוץ עין השופט 
כתב אהוד ליבנר


ניסיון לתהות אחרי "ראשוני המוסיקאים/חובבי המוסיקה" בעין השופט חוזר, אולי, לשלושה שהביאו עימם את המוסיקה מבית הוריהם – ובנוסף להם מספר לא קטן של אוהבי/חובבי האזנה למוסיקה קלאסית, רובם (אולי) מה"אמריקאים" אבל גם מהגרעין הפולני.
מוסיקאים בפועל, מתחילת הדרך, היו מישה רימון שהיה נגן כינור נלהב וכמעט "אובססיבי"...
ויזהר ירון שהגיע לקיבוץ לאחר העלייה על הקרקע, כמודד קרקעות – התאהב בסימה ונשאר.
יזהר היה, בעצם, היחיד, שניתן להגדירו, במבט לאחור כ"מוסיקאי אמיתי". פסנתרן עם הבנה עמוקה במוסיקה בכלל ומוסיקה קלאסית בפרט. ושלא אשכח לפרגן גם לרעייתו של מישה רימון- רחל(קשטן)רימון – שלחוד וביחד עם ברכה לבנה זימרו והנעימו לנו רגעים בלתי נשכחים וחגים יפהפיים !
אליהם – אי אפשר שלא לצרף את יהושע לייבנר – כמי שהגיע מניו יורק, ממשפחה עניה שגרה בברוקלין והתאהב במוסיקה קלאסית רק בהיותו מדריך בשומר הצעיר, בעקבות שאלה של אחד החניכים. כנער צעיר, קנה לעצמו, בכספי האוטובוס לבית ספר – פטיפון מנואלה – ותקליטים והפך, בעצמו, להיות מאזין מוסיקה קלאסית "אובססיבי" ללא שום הכשרה פורמאלית בתחום. יהושע הביא עמו את הפטיפון להכשרה בחדרה ולבד מקונצרטים לתקליטים לגרעין עין השופט בחדרה, גם הלך, מדי פעם, ברגל, מחולות חדרה, לקיבוץ גן שמואל להשמיע גם לחברים שם מוסיקה
ב"פטיפון מנואלה" שלו, ובתקליטי ה 78 סל"ד, מבקליט שהיו כולם מוצרים נדירים בקנה מידה ארצי באותם ימים.
זו הייתה ההתחלה.
אחרי העלייה על הקרקע – נמשכו קונצרטי התקליטים שנערכו תמיד בצריף "המשושה" בשבתות, לא קבועות, לפני הצהריים. מישה ניגן ועשה הצגות עם הכינור במסיבות "פורים" כל שנה ובאירועים חגיגיים נוספים, ויזהר "השיג פסנתר" ובמהלך השנים התחיל גם לכתוב מוסיקה רצינית.

יזהר ירון 



ההתפתחות המוסיקאלית מעבר לניצנים ראשונים אלה – החלה רק שנים אחר כך, באמצע שנות החמישים, כשהזמנת מוסיקאים רציניים מתל אביב "לנפוש" בקיבוצים, בקיץ", הפכה ל"טרנד" נפוץ גם בקיבוצים אחרים (עין גב במיוחד). קשר מיוחד נוצר עם הויולן הנודע-המוסיקאי-העולה החדש  מהונגריה : עדן פרטוש ורעייתו דינה. "המארחים" הקבועים לשהותם בחופשות בעין השופט היו בעיקר יזהר וסימה ירון, יהושע ופנינה לייבנר –יהושע ויהודית דיין.


יזהר ירון עדן פרטוש ויהלי וגמן 1957


הקשר עם פרטוש ודינה הוליד, בהמשך, באמצע שנות החמישים,  את אחד האירועים המוסיקאליים המיוחדים והייחודיים (באותו זמן) שעתיד היה להשפיע על תפנית רב משמעותית על כל הדור הצעיר בקיבוץ – ובמידה מסוימת גם מחוצה לו.
עדן פרטוש, שהיה גם אחד המורים לנגינה ולמוסיקה החשובים בארץ (ומחוצה לה) של אותן שנים העלה בפני מארחיו בקיבוץ רעיון מקורי, בקנה מידה ישראלית: לקיים בקיבוץ "קורס קיץ" של נבחרים מתלמידיו, במהלך חופשת בית הספר – וכך נולד אחד הקורסים המבוקשים לתלמידים מהארץ ומחו"ל.
דומה שהאירוע הראשון/קורס הקיץ הראשון, בשטח מה שהיה אז "מוסד הרי אפרים" נערך בשנת 1952-1953 – ונמשך מספר שנים לא רב (כחמש שנים).
***************
כסיוע בקביעת השנה שבה החל הקורס משמש אותי "זיכרון אישי" משעשע ביותר: במוסד קראו לשנים האלה "שנות השבעים" כי היו אז שבעים ילדים במוסד! באחד הקורסים הראשונים השתתף זוג צעיר, מוסיקאים מאיטליה, דומני, עם ילד קטן כבן 8 – 10. את הארוחות אכלנו, כולנו, בחדר האוכל הישן של המוסד, מעל מה שהיום "משק ילדים" - שלימים הפך לחדר מלאכה.
בקנה מידה של היום – זה היה מקום שלא ראוי אפילו להיות מחסן...אבל זה היה חדר האוכל של כולם! לא היו במבנה הזה חלונות – אלא רק תריסים נגד גשם וכמובן שגם רשתות נגד זבובים לא היו אז! בקיץ הספציפי הזה – התקינו בחדר האוכל הנ"ל רשתות נגד זבובים בקיץ! חידוש "מרגש"!
אבל – בסיפור שלי, באמצע הקיץ, במהלך הקורס של פרטוש, ישב הזוג מאיטליה עם הבן החמוד שלהם ב"חדר האוכל" שלנו....והבן שלהם שואל את הוריו: "למה שמו את הרשתות האלה על החלונות ? . . . עכשיו "הזבובים לא יכולים לצאת !"
סימון מובהק לתנאים, לאווירה ולזמן !

יענקלה מנצח על נשפני התזמורת הקיבוצית