יום שבת, 10 באפריל 2021

מיומנו של סבא (אברהם מזרח - אבא של ריבצ'ה ויינר כותב יומן ב1940 בהיות הקיבוץ בן עשר שנים)


 מרגש מאוד למצוא עדות של אבא שבא לבקר את בתו שחיה בקיבוץ הצעיר שרק מתחיל את דרכו - וכותב יומן בו הוא מפרט את שראות עיניו ומנסה להבין את החלוצים הצעירים שבונים חברה חדשה יש מאין. כזה הוא כתב היד שמסרה לי רותי ויינר בתם של סיומקה וריבצ'ה אחות לעודד ויינר וחדוה ויינר ז"ל. אברהם מזרח אבא של ריבצ'ה מתאר את החיים בקיבוץ עין השופט בשנת 1940 .




יומנו של סבא


באתי ל'עין השופט' יחד עם אשתי באדיבות ריבצ'ה. בתי ריבצ'ה יודעת לכלכל כל דבר.. רושם אדיר עושה עלי קיום בפועל ממש בתוכן של הקריאה: "כל דיכפין יתר ויאכל"..

כל יום באים אורחים ומקבלים את ארוחתם, מטילים סתם נערים ואף משטרה אנגלית – דברו ערבית ועברית- כיום מתקבלים באותה הפשטות והתמימות ואפשר לומר בחמימות- כך היה מקבל הסבא שלי אורחים. והסבתא היתה מאכילם ממיטב מטבחה. ותשלומים – מאן דבר שמיה!.. חס ושלום - היה סבא אומר – קבלת שני אורחים כקבלת השכינה הוא...

פניתי לאילנה הקטנה בת ארבע ולאסוני פניתי אליה בלשון זכר- צחקה צחוק עסיסי: תביט! תביט!  אוי..אוי.. והרימה הכתונת להראות לי את מינה.. נתביישתי , ממה ?





נתקבלה ידיעה ע"י הרדיו ממותו הפתאומי של זאב ז'בוטינסקי באמריקה- החברים קבלו את הידיעה בדומיה- שום הערות והערכות, דומני שחיכו לעיתון -מה נכתב ב"דבר", רק כשבאתי הביתה, מצאתי שתי שכנות מן האימהות של החברים, משוחחות ביניהן- הראשונה- ער איז געווען אזרווסער מענש- השמה-ומיד איז די פעולה, ער איז יורופ הין וועג- הראשונה- יע אמת- ער האט פרל  צרות פורטיוף..


5 אוגוסט

באותו היום החליפו החברים דעותיהם בדבר ז'בוטינסקי לרגל מאמרי הערצה בעיתונים (הדבר) כמעט שלא נתחדש כלום ממה שאמרו הזקנות..

כ- 25 חיילים אנגליים ביקרו "בחדר האוכל". כבדו אותם במה שאפשר- אחרי זה צלם אחד מן הצבא צלם שולחן אחד עם יושביו החיילים. בקשוני לשבת על יד השולחן- הסכמתי – חשבתי אז אם  בקשוני צרפתיים לא הייתי מסכים, מפני שיש לי טינה בלבבי על שלא נתנו להחריב את פריז.. ואנו בזמנו נתנו להחריב את ירושלים..




6 באוגוסט-

בשעה שתיים עשרה הרגשנו שחיפה עוד פעם הופצצה- זו הפעם השלישית- והנה ארובות עשן מיתמרות ועולות השמיימה- ועשן מתפשט לאופק. נבהלתי מאוד- בייחוד לגורלו של בני שעובד על יד הטנקים- בצהרים נודעו פרטים ונחה עלי דעתי במקצת. היום עבר בהרהורים רעים, לעת ערב אחרי ששמעתי את הודעת הרדיו התיישבה דעתי לגמרי.




7 באוגוסט

קבלתי מכתב מבני שהוא עבר לעבוד בעיר במשרד.


8 באוגוסט

בערב הייתה הרצאה, לכתוב עליה ביקורת לא כדאי. ההרצאה היתה על אומנויות החדישות בצרפת ובגרמניה.


9.באוגוסט

הנני פה ב"עין השופט" תשעה יום ועוד לא כתבתי שום דבר מרשמי אודות הקיבוץ עצמו. זה מפני שאני סובר שכל מה שאשהה פה יותר, תהינה רשימותיי יותר מדויקות. עוד אחכה..

10. באוגוסט

שבת כרגיל. יש חברים ששבתם חול – ואת היום שמגיע להם שובתים באחד מן ימות השבוע. החבר שלא שובת בשבת  עושה זאת מטעמים משקיים כגון: שאם אפשר לדחות את העבודה, או שדווקא בשבת בזמן שהעגלות אינן בעבודה, אז דווקא אז אפשר לתקנן, או כדומה.


11.באוגוסט

ישבתי על ספסל. פגשתי ילדים מגיל 4 בתחילה צחקתי ושחקתי אתם- לבסוף התחילו להציק בכל מיני צביטות על הקרחת שבראשי- עד שגערתי בהם. אז לקח אחד, בנו של טוביה , נכדו של לישנסקי הידוע (שהיה חבר של אהרונסון) וזרק בפני סמרטוט מלוכלך- כמובן שגירשתי אותו. ספרתי מזה למטפלת- למחרת בא הילד שסרח ובקש ממני סליחה- כמובן שנעתרתי לו .

פה המקום להאריך קצת על אופן  החינוך של הילדים בקבוץ. זהו חינוך לגמרי שונה וחדש. אינני יודע מהו עכשיו החינוך ברוסיה, האמנם הוא שונה מזה שראינו עד כה ?, מוכרח להודות שיש בחינוך זה קצת מאמריקאיות- כבר כתבתי במקום אחר, שבאמריקה מכתירים את הילדים מעל הראש והבן זקונים הוא ממש מלך בבית. הסברתי אז : שבארצות  אירופה הילדים הם "ריחיים על צווארי ההורים" – ומשום זה אפשר שתת הכרה לא מוכרחה להיות שמחה עם הופעת ילד חדש -ואי לזאת הילדים היו  למכביר. לא כן באמריקה, שישנה תת הכרה אחרת. כל בן שנולד הוא סעד לעת זקנה ,והמומנט הזה הוא גם בקבוץ ובמידה ידועה היום בכול אירופה. אמנם לא בזה בלבד אני מתעניין. יש פה סגנון אחר בעצם התפתחותו של הילד-: הוא לא מכיר אבא ואמא כמקור היחיד שדואג אודותיו-יש לזה מטפלות והוא במובן ידוע בלי השגחת ההורים, עצמאי. יש לו חרות גמורה למלאות רצונו בכול המובנים ואפילו אם הילד רוצה לשחק עם רמשים הזוחלים עלי אדמות , אין מוחים בידו - אבל  אל תחשבו שהילדים הם נכס כללי- לא ולא, לעיתים תכופות מתמסרים ההורים לילדיהם הם, בכל חום לבם ונעימות אבהית ואימהית...שעות אחרי העבודה, הם, כלומר: השותפים לילד- האב והאם, מבלים עם ילדיהם זמן רב. 

למי שישנו ילד יותר מבוגר מטייל אתו בשעות הפנויות. אפשר שבעיר ,איפה שהאב טרוד בפרנסתו היום יומית- אין לו הזדמנות כזו. פה יש להעיר- שאף על פי שבקבוץ החיים הם קולקטיבים ובכל זאת מפותחת פה במידה גדולה הכושר האינדיבידואלי- כלומר: לדברים שהם פרטיים לחבר ולחברה, כמו הילד ומשפחתו, הם מסורים להם במידה יותר רבה מהאדם העירוני. אני שואל את עצמי איך ישתלשלו ויסתדרו הדברים האלה אחרי שנים: אם למשל , יהיה סכום חברים בלי משפחות- וחברים שתהינה להם משפחות גדולות- איך יהיה המאזן בין הפרטיות והכלליות? איך? יכול להיות שאין זו שאלה כלל, מפני שאלה האנשים שחשקה נפשם לחיי הקבוץ, הם אלה על פי רוב מאנשים בעלי לב טוב ורחב , וזו אפשר הסברה שהניע אותם לחיים כאלה- אנו רואים שישנם אנשים עירוניים בעלי מעוף גדול- שמתמסרים למשפחות של זולתם ודואגים לגורלן כמו שלהן. ובכל זאת השאלה בעינה עומדת, מה יהיה עם המחונכים האלה , בזמן שיגיע הזמן והם יהיו הורים? אם הקשר המשפחתי לא יתרופף לגמרי? למדתי בחיי שכל מה שהקשרים המשפחתיים יותר מותרים, היחסים בינם לבין עצמם יותר קרובים. תמיד השגחתי שאצל השכן שלי שגר בחדר אחד במרתף ביחד עם שמונת ילדיו- היחסים ביניהם יותר קרובים ונפשיים. ידוע מתוך הניסיון, שאם יעזוב בן עם הוריו וייסע לארצות רחוקות- יזכור את ההורים יותר מבן עשיר.

12. באוגוסט

ערב תשעה באב שנת תש' – שמענו את הרדיו הירושלמי בערב. מכיוון שבאו אמירות קינות על ידי הרדיו- ואני רחוק כבר מזמן בחיי מבית המדרש - בכל זאת שמעתי את הקינות ברעידה נפשית. ובזמן הדקלום של חנה רובינא זלגו עיני דמעות. באותו היום בקרתי יחד עם משפחתי את הקבר של הקדושים שנהרגו בימי המאורעות. קבר אחד עשוי מאבן ועליו שמם של החלוצים- אפרים טיקטין ואליעזר קרונגולד.על שם אפרים נטעו חורשה ועל שם אליעזר עוד יטעו. אפרים היה הראשון שטרח ועסק בנטיעות היער. בסביבה זו על יד הקבר הזה, ישנו עוד קבר, עדין בלי מצבה. אחד מן החברים שמת באמריקה. בקשתו האחרונה היתה מאת הוריו לקברו פה. רצונו קיימו. שמו -אברהם זייגר. לאפרים ישנו בקבוץ ילד- אומרים שקלסר פנים של אביו לו. גם לו קוראים אפרים.



עודד הקטן , שיחיה לאורך ימים, שאל אמנם- מה זה ? הסבירו לו את הכל, מלבד זה שלא אמרו לו שמידי ערבים- השכנים- נרצחו- ואפשר שנכון כך. מפני שהיום הערבים השכנים הם פה אורחים תמידיים, כמעט בכל יום הם באים לחצר הקיבוץ- באים לרופא ובאים לפקיד של  " הכשרת הישוב". ימים לפני זה עברה דרך החצר תהלוכה של כמה עשרות איש רכובים על גמלים, חמורים וסוסים. זאת הייתה לרגל חתונה של ערבים באחד הכפרים הסמוכים. באו הנה כדי להזמין את חברי הקבוץ לחגוג - אמנם לפנות ערב נסעו הרבה חברים/ות לשם. ערבי אחד זקן שרכב על סוס דוהר, אמר לי שזהו "פנטזיה"- כשראיתי איך הכלה(כנראה צעירה מאוד)רכובה עם חברותיה על גמל רפוד מרבדים יפים. הרהרתי –המראה היה כמו בזמן שאמנו רבקה באה , ונפגשה עם יצחק והפמליה של אליעזר עבד אברהם.

הגברים הלכו ברגל או על סוסים וחמורים- הנשים כולן נהיו רוכבות על דבשות הגמלים ולכל גמל וגמל היה דגל צבעוני. חשבתי שאצל השכנים חתונה מסדירים בקולי קולות ואצלנו הקיבוצניקים מסדרים את זה בצנעה מופרזת? האם אין דרך לעשות זאת - ממוצע?

באותו יום בקרתי את היערות – באמת קשה לכנות את זה יערות- במובן הרגיל- אמנם למי שיש מעוף, קשה לראות יערות עבותים כפי שאני מכיר. ראיתי כמה מרץ וכמה עמל מושקע בנטיעות. בצדי הדרכים נטועים ברושים ובתוך היער אורנים וכבר ישנם מקומות שגודלם יותר מגובה איש- וזה רק שנתיים .ואת כול הנטיעות עושה הקרן קימת כדי להחזיר לארצנו את דמותה הקודמת.


13 באוגוסט

תשעה באב שנת ת"ש- כתבתי מאמר לשם היום הזה, חשבתי להקריא אותו לפני איזה שהוא קהל- אבל לא מצאתי קהל, וזהו פשוט יען שמטבע הדברים חברי 

ה'שומר הצעיר 'הם אנטי דתיים. והם חשדו בטח שאני אדבר בעד הדת.


14 באוגוסט

כמה ימים לא רשמתי ביומני- הייתי חולה זו פעם ראשונה במחלת הפלשתים...טחורים- חסרים לנו מילים למושגים פשוטים יום- יומיים- והנה ילד יושב על סירו- המטפלת מאיצה עליו שימהר, היא אומרת לילד: תתאמץ. והמשפט הזה לא נכון  מכמה טעמים. מצאתי בספרו של שטיינברג "משפט האורים" -טחר-דחה דחוק, לחוץ החוצה. בתלמוד נאמר : מאן דואל לבית כיסא.. לא לטחר טפו-לא ילחץ מאוד להוציא צואתו.

לכן אני מציע שהמטפלת תגיד לילד שיושב על הסיר: טחר מעט. וכשהילד עומד לעשות איזה דבר גבורה : בלמוד או בהתעמלות- תגיד "תתאמץ!" וכשיגדל הילד יהיה אצלו דבר מובן מאליו. מהו אומץ רוח ומהו המושג "טחורים".




30 בספטמבר 1940

אחרי שהרגשתי שאני חולה, חדלתי לרשום במחברת זו- ולבסוף עזבתי את הקבוץ אחרי שביליתי שם שלושה שבועות ויומיים. באתי לחיפה ועל פי בדיקת הרופאים נתגלה שאני חולה במחלת הדיזנטריה. גם מהצרה הזו ניצלתי ונשארתי בחיפה אף על פי שהשונא פוקד אותנו לעיתים תכופות. אבל כבר לא מתרשמים כמו בפעם הראשונה- התרגלנו .יש לנו מקלט טוב שמסתתרים בו בזמן ההפצצה..



1 ביולי 1947 

באתי עוד פעם לעין השופט- הפעם לרגל החג הגדול שלהם , כי לפני עשור שנים דרכה רגל יהודי על גבעות הרי אפרים וזה כדי לכונן עוד פעם ישוב יהודי אחרי אלפים שנה.

והנה אני נוכח בחג העשור של עין השופט- התרשמתי מכול מה ששמעתי וראיתי- הרבה חברים לקחו חלק פעיל בהכנת החג, והשתתפו בפועל בקיומו.

על המגרש הגדול שלהם העמידו במה זמנית ועל ידה שולחנות וספסלים עבור חמש מאות איש שישבו וסעדו. התחילו את החג עוד ערב לפני זה. כול חברי הקבוץ הלכו לגבעת ג'וערה , איפה שבאו לפני עשור מחדרה. אז כבר היה האיחוד בין קבוץ אמריקאי ובין קבוץ בניר, תחת השם עין -השופט – בדרך לגבעת ג'וערה סרנו לבית הקברות, ששם הונחו זרים על קברות הקדושים אפרים ןאליעזר שנפלו מידי מרצחים ועוד על אי אלה קברים. אחד מחברי השומר הצעיר באמריקה  שצווה לקוברו בעין השופט וצוואתו קיימו. ואחד שמת אחרי ניתוח, זה אבא של חבר שבא להשתקע בארץ. בג'וערה ישבנו סביב סביב למדורה של אש בחצר, ושמענו ברכה לחג מפי אהרון אפרת ואברהם הרצפלד שבא במיוחד . לזה האחרון יש קול אדיר ויש לו קשר לשירי חסידים מפולין. את השירים הללו השמיע לנו. מאוחר בערב עזבנו את המקום. בשבת הכינה ריבצ'ה סעודה קלה בשביל כולם. אני רוצה להודות לנהג של הקיבוץ שנקרא ינק על הובלותיי באוטו קטן. אחרת לא הייתי יכול להשתתף בעליה לג'וערה כי רגלי כבדות ולבי חלש מכדי ללכת בעקבות צעירים שעלו ברגל.



עיקר החג התחילו בשחרית לילדי הקבוץ בהצגת 'מלך אוהב בגדים' (בגדי המלך החדשים) הידוע. המשחק היה חי ורענן הילדים וגם הגדולים נהנו מאוד מההצגה.

לפנות ערב בחמש היו שולחנות ערוכים מכול טוב, יינות ומגדנים. התיישבו על ידם כחמש מאות איש והייתה גם הצגה. אחד מהמסובים התחיל לספר איך היתה ההתייעצות הראשונה בדבר העברתם מחדרה למקום שומם עם סכנת התנפלויות מהשכנים. והוא ממשיך לספר היסטוריה וכך הלאה. בינתיים על במה צדדית הוצג מחזה- איך בחור פולני נפגש עם בחורה אמריקאית .הם מתחברים וצריכים לחפש אחרי חדר משותף. התחלת האיחוד של קבוץ 'בניר' וקבוץ 'אמריקאי'...לבסוף באו הברכות- גם אני ברכתי אותם.


ערב ל"ג בעומר שנת תש'א

אני עברתי דרך גן בנימינה- חיפה. קוראים אותי: מזרח! מזרח! והנה מכרים יושבים על ספסל ,יושבים ומתפלספים על מנוסתו של הס מגרמניה. אחד אומר והשני סותרו כמנהג הנהוג. בינתיים באו שני ילדים עם קופסאות כחולות של 'קרן קימת' כמנהג הנהוג בכול -ל"ג בעומר" – כולנו קנינו את הסרט. אחד יהודי עשיר שבא לא מזמן מוורשה קנה פה בית גדול. דווקא הוא לא קנה סרט. אחד מהחבורה מר קרמן מפינסק- סיפר מעשיה.

בעיתון דבר פורסם מאמר על החינוך בארצנו. הוא קרא למאמר דור עקשן. פה ניתן להבין את הגישה לפרובלמה שנקראת – חינוך ילדים- הרבה דברי פולמוס נכתבו ומעטים הסכימו לדעתו.

אני רוצה לרשום את דעתי שהחינוך בכלל אין בכוחו להשפיע על ילד בעל מזג רע. 

בחודש יולי 1947 יתקיים בקבוץ עין השופט חג העשור לקיומם על מקום זה. הוזמנתי על ידי בתי ריבצ'ה חברת הקיבוץ .נודע לי שחברי הקיבוץ מוציאים עיתון לחג זה- אני כותב עבור העיתון מאמר:

הרושם הראשון

ההתרשמות הראשונה מהארץ היתה בקבוץ עין השופט- עד שלא באתי אליכם לא זכיתי לחוש את טעם ארץ מולדת, ארץ שכל הימים התגעגענו אליה. מקום מגורי אחרי עליתי ארצה היתה העיר חיפה, עיר עם כול מעלותיה וחסרונותיה של כול עיר אחרת בעולם. אבל מכיוון  שראיתי את חייכם הטבעיים בקבוץ , ראיתי בעליל שהחיים בקבוץ אינו דומים לכפר פולני. בקבוץ מנהלים משק שיתופי , מודל שאין דוגמתו בעולם .ראיתי בחייכם פה התעניינות בכול מה שנוגע לחיי העם בגולה ובארץ. חשתי שאתם מביטים על חייכם פה כדוגמה עבור יתר העם בכל מעשיכם, רואים שאתם מקימים דברים עבור אחיכם בגולה. אתם דואגים לעבד שטח חיים טבעיים של עובד אדמה בהוספת נוחיות מהיום יום  של חיי כרך.. אני זוכר שפעם אחת היה בפולניה מיניסטר שהיה נוסע מכפר לכפר והיה דורש בהלכות היגיינה. קודם כל דרש שיבנו בתי כסאות ובתי מרחצאות בכול כפר- אולם האיכרים התנגדו לזה, באומרם שאנחנו לא רוצים מנהגי הכרך.. לנו די בשדות וערוצי נהר עבור ההיגיינה שלנו..

ביננו לבין עצמנו, אפשר להיות גאה על הופעה אחת שלא יכולה להיות בשום אומה – כול הדלתות פתוחות וגם המגרות שבשולחנות -ואין שום חשש אפילו של 'שמא יגנבו חפציו' רכושו הפרטי- אפילו כסף מזומן אם ישנו מונח לבטח כמו תחת שמירה ולא יגנבו את הכסף.

כתב : אברהם מזרח(נשוי לליבה מזרח ) ההורים של ריבצ'ה וינר (אימא של רותי וינר)

יום ראשון, 4 באפריל 2021

זרע שיגדל - זיכרון לעינב בריל - שיר שמתכתב עם פואמה מיוחדת של אברהם בן עזרא- 'בן אדמה'

 



שיר שמתכתב עם 'בן אדמה ' פואמה של אברהם בן עזרא – פרויקט בן- יהודה 

אברהם בן עזרא היה משורר שחי בשנים 1089-או – 1092 נפטר בשנים 1164 – או -1167 (ויקיפדיה)  תודה לשי שכיוון אותי ליצירה מופלאה הזו..

https://benyehuda.org/read/4161




זרע שיגדל בארץ הולדתו

יהיה לאיש במולדתו

ועפר ארצו האוהבת יהיה לו למשכב ביום מותו.

הזרע ניטמן וצמח

רגלים קטנות פנים מאירות כשמש

יד קטנה שדורשת להחזיק

להחזיק שלא ייפול , שתשמור על הגוף הקטן

ילד בן חמש.

הזמן עובר בין המשעולים

עוד לא ספרת אחד

וכבר עברו עשר שנים.

הרגלים התחזקו, הידיים התעבו

והראש מלא בסיפורים. 

הסקרנות של הילד 

מגששת לכול הכיוונים.

הנעורים חוגגים והנה הוא מגיע לגיל עשרים.

הכתפיים מתרחבות ומתחיל מסע של שאלות.

לאן אפנה מה אלמד , מה חשוב היום למחר של החיים?

תעודת בגרות – שירות בצבא – עולם שנותן לך מקפצה..

קח ילד קח נשימה

חבק את הטוב , חפש עוד כתובת שיהיה בה נשמה!

הצבא הוא תגית 

לא תמיד זוהרת לא בדיוק גחלילית

הצבא פותח ערוצים

שולח זרועות לעוד ועוד חברים.

והנה הזמנים עוברים והילד בן שלושים.

הקרן נשלפת ומתחילה לגשש

כבר יש מחשבה על משפחה חדשה שצריך לממש.

והחיפוש נעשה בכול התדרים

משיכה, יפה, חזקה , ואימא טובה לילדים.

והכול ממוקד ,לא משחקים במשחק מקדים

וכשהלב מרגיש

מתחתנים.

האושר פורץ לכול הכיוונים

גיל שלושים הוא גיל שכול נשימה שבו שואבת מהחיים

הזמן דוחק לפתרונות יצירתיים

וכול הצלחה נאמרת בשקט בלי הרבה צלצולים.

הגיעו ימי הארבעים

הילדים גדלים

מדברים, רצים, משחקים.

בשמים כמעט ואין עננים

השמש עוד לא יוצאת לביקור בוקר אצל כול האנשים.

ולפתע הפתיל ניתק

הנשימה נעצרה והחיים נפסקים. כך פשוט בגיל ארבעים..

וכול מה שנותר הוא לזעוק !

הי הוא עוד לא התחיל !

יש לו עוד המון תוכניות לממש

יש לו עוד המון תובנות 

כולנו צריכים אותו, לעוד ועוד ויכוחים

לעוד ועוד הסכמים

לרעיונות שמוציאים מהפלונטר

לחשיבה יוצרת

הזרע שנזרע הופך לצילום שבמסגרת.

היה שלום ילד אהוב שלי

איזה מתנה נפלאה הענקת לי

אנחנו נשמור ונגן עליהם ברוחך

ותמיד תמיד נזכיר אותך.

מאימא שקלטה זרע שהפך לאדם.