הגינה של שרון

         

שרון קוצר בגינתו

הגינה של שרון

שרון קוצר למד ארבע שנים רפואת צמחים בבית-ספר פרטי באנגליה וכשחזר לקיבוצו עין השופט, קיבל שטח אדמה עליו הוא מגדל צמחי רפואה ומפיק תרופות."בניגוד לתרופות הכימיות, התרופות הצמחיות לא עושות את העבודה בשביל הגוף, אלא מעודדות את המערכות הפיזיולוגיות של הגוף לעשות את הפעולה בעצמן. אנחנו נותנים חיזוק לכבד, למחזור הדם ולמערכת העצבים,לחזור לפעילות מקסימאלית". יש צמחים בהם משתמשים בפרחים ויש כאלה שבשורשים, כי בשורש יש משהו מוצק, משהו שמחבר את האדם לשורשים של עצמו. אנשים שיש להם חולשה כללית, מגיבים טוב לשורשים.

עופרה בריל, "הדף הירוק", 12.2.1998

המאה העשרים דחקה הצידה את רפואת הצמחים. התרופות הכימיות נצרכות בכמויות אדירות ומעשירות את החברות המפיקות ומשווקות אותן. אבל בני האדם החלו עם הזמן להבין, שללקיחת תרופה כימית במשך שנים יש נזק מצטבר ולפעמים בלתי הפיך והחל תהליך של "חזרה בתשובה". היום יש נטייה גוברת והולכת להיעזר ברפואה אלטרנטיבית, שבין שאר מרכיביה יש גם רפואת צמחים. בתחום הזה עוסקים שרון קוצר (בן קיבוץ עין השופט) ואשתו ריאן, העוזרת לידו. שניהם מרפאים בעזרת צמחים.

את ההיכרות שלו עם הנושא עשה שרון כשטייל לפני מספר שנים באיסלנד.

"בריקיאוויק עיר הבירה פגשתי בחורה איסלנדית, סטודנטית לרפואת צמחים באנגליה. משהו דגדג בי, אף על פי שלא ממש נמשכתי לרפואה ולא ממש לחקלאות. תחקרתי אותה על בית הספר, מי הלומדים ומה לומדים, ומרגע זה הגעתי להחלטה שזה מה שאני רוצה ללמוד. נותרה בעיה איך לממן את הלימודים, כי ארבע שנים בבית-ספר פרטי זו הוצאה נכבדה. נסעתי לארצות הברית, עבדתי קשה וחסכתי סכום שאפשר לי לממן את הלימודים".

בית-הספר בו למד שרון ממוקם בטירה יפהפייה בת 400 שנה בדרום אנגליה. יש בטירה כ-40 חדרים ובכל חדר אח בנוסח ויקטוריאני. האזור מסביב נקי וירוק וליד בית-הספר גן רפואי גדול.

שרון: "הגן בן תשע שנים, לא הרבה לגן רפואי, ובכל זאת זהו אחד הגנים הטובים שיש בעולם. מגדלים שם

כ-400 סוגי צמחים המסודרים לפי נושאים. הגן משמש רק את הסטודנטים, כי חשוב מאוד במהלך הלימודים להכיר את הצמחים טריים וצומחים ולא רק בתרכובות יבשות. ברוב הצמחים הגדלים בגן משתמשים באירופה. את הצמחים הסיניים לא מגדלים שם, כי זו תורה בפני עצמה. בבית-הספר יש גם בית מרקחת גדול לתרופות מצמחים. בסך הכול לומדים שם כמאה סטודנטים, המחולקים כחמישה-עשר בכל כיתה. הם באים מכל העולם וטווח הגילים רחב מאוד – מבני שמונה-עשרה עד בת שבעים, שהייתה איתי בכיתה".

תרקוד היא אמרה לי תרקוד

תרקוד היא אמרה לי תרקוד....

החוגים לריקודים נפוצים כיום בארץ עוד יותר מבעבר. הם מהווים פורקן ובידור לאלפי חובבים, המקדישים מזמנם ומרצם לריקודי עם בערבים ובסופי שבוע.

הכתבה פורסמה ב"חותם" בשנות התשעים
תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה

הריקוד הוא אחד ממאפייני תרבותו של כל עם וכל שבט בעולם. זוהי שפה שבה אדם מבטא מחאה, פחד או שמחה. ריקוד-עם הוא היסטוריה של יצירת תרבות המתחילה מבראשית, ומתחדשת מדי דור. עיקרון טיפוח ושימור ריקודי העם הוא נחלתם של מעטים, המסורים לו בלב ובנפש.
כאשר אתה מתחיל להתעניין ולשאול אצל העוסקים במלאכת ההרקדה, הנך נדהם מהעושר של חוגי רוקדים הקיים בארץ, מאילת הרחוקה ועד איזור קריית-שמונה. כולם מספרים שיש פריחה בלתי רגילה לאהבת הריקוד הישראלי, מעין אהבה מחודשת.

גורית קדמן, שהצליחה במשך שנים לארגן, לשכנע, לחפש, ולהאמין שאפשר למצוא אפיקים חדשים לריקוד העממי הישראלי, מספרת בספרה "עם רוקד": "רבים הזהירו אותנו מפני המעשה שאנו עומדים לעשות, שכן הימים היו עצם ימי מלחמת העולם השנייה (1944), כאשר החל להתגלות ההיקף האיום של שואת יהודי אירופה.
שאלו אותנו: איך אפשר לערוך כנס ריקודים בזמן כזה? אולם תשובתנו הייתה: "דווקא עכשיו", והמילה 'דווקא' נבחרה כסיסמת הכינוס, כדברי א.ד. גורדון: "אם כל העולם מכה אותי ומתנפל עלי – אצא לי דווקא במחול".


על כנס הריקודים הראשון בדליה מסופר שם: לא היו כלי רכב בכמות מספקת, ובכל זאת השתתפו בו 200 נלהבים לריקודי-עם מכל קצווי הארץ. הם באו ועימהם אוהלים, מצרכי אוכל, פרימוסים, דגלים וסמלים. הבאים הקימו במקום "קריית מחול" ובילו בצוותא שני ימים ושני לילות בריקודים ובשירה. נערך רונדו כללי בחצר המשק. בערב הסיום ערכנו הופעה על במה פתוחה במרכז הפרגולה. על אף קשיי התחבורה, הגיעו למקום קהל צופים של 3,500 איש – מהנגב ומהגליל.

הבה נצא במחולות - על כנסי המחולות בדליה

להקה בקרית המחול - כינוס המחולות בדליה 1958

הבה נצא במחול 

לכבוד חידוש כנסי המחול בדליה - שימו לב לפירסומים

(על כנסי המחול בדליה)
פורסם בעלון הארכיונאים "מה נשמע "

כנסי המחול בדליה התקיימו בשנים 1944 – 1968 .כל כנס שיקף במידת מה  את הבעיות המרכזיות שהעסיקו את החברה הישראלית באותה תקופה.
הכינוס הראשון ב-1944 עסק ביצירת תרבות עממית בהקשר להתחדשות הלאומית.
בכנוס השני ב-1947 עסקו באזכור השואה,הדגשת הקשר לאדמה ולנוף והמשך טיפוח יצירה חדשה-ריקודי מעם.
בכנוס ב-1951 ניתן ביטוי למלחמת העצמאות (בשילוב מסכות של חיים גורי ונתן אלתרמן).עסקו בנושא של קיבוץ גלויות,ריקודי מיעוטים,וריקודי עם ישראליים.
בכינוס שהתקיים ב-1958 ניתן ביטוי לריקודי שמחת הקוממיות,ריקודי שלום ואהבה.ריקודי שבטים וחגי טבע וריקודי כוח ועבודה.את המופע ביימה שלומית בת דורי,,,על שלוש במות שהוקמו לרגלי ההר ושיבולים קשרו ביניהן,ערכה שולמית מחזה מרשים ביותר.
כנס המחולות האחרון נערך בדליה ב-1968 במסגרת שנות ה-20 למדינה.בכנס זה ניתן ביטוי לעיירה היהודית,התפתחות ההורה (מתקופת השומר עד ימינו) פולקלור עדות והווי חקלאי.
(מתוך הספר –סיפור מחולות העם בדליה- שכתבה רות אשכנזי)

גורית קדמן

בשבועון  "קול ישראל" משנת 1951 מספרת גורית קדמן (שמה  הקודם גרט קויפמן) מחלוצות המחול העברי בארץ,איך הכול התחיל-

מקטנותי התעניינתי בפולקלור.בימי נעורי הייתי חברה בתנועת הנוער ה"וואנדרפוגל",שוטטתי על פני גרמניה.אספתי שירי עם,השמורים אצלי עד היום,התעניינתי במלאכת מחשבת,תלבושות רקמה וכמובן בריקודים שונים.

כשהכרתי את הציונות הופנתה התעניינותי לאותם שטחים של עמנו.בשנת 1920 עליתי ארצה עם בעלי-ליאו קויפמן.היינו בין מייסדי קיבוץ חפצי בה אחר עברנו לתל יוסף.כשחליתי ארבע פעמים בטיפוס החלטנו להעתיק את דירתנו העירה.
תשומת לבי הייתה מוקדשת לריקוד.
בשנת 1929 ב"בן שמן" נערכה חגיגה לרגל יום השלום העולמי בה בוצעו ריקודי ששה עשרה עמים שונים על ידי אנשי "בן שמן".הם השקיעו עבודה רבה בדבר,
תפרו תלבושות מיוחדות לכל רקוד ורקוד ובשנת 1931 חזרו לאותם ריקודים.איש לא חשב אז על ריקודי מקור ארץ ישראליים,חוץ מברוך אגדתי שהיה המשוגע לדבר.
הוא  שיצר את ההורה הנושאת את שמו.הוא לימד את ההורה שלו לחברי תיאטרון ה"אוהל" והתנה עמם תנאי שילמדו את הריקוד הזה בקרב אנשי ההתיישבות העובדת.
בשנת 1944 התקבצה קבוצה קטנה שהחליטה לערוך את מפקד היש הישראלי..אולי בכל זאת יש לנו רקוד עממי ישראלי בלי שנדע על כך.
החלטנו לערוך כינוס ארצי למחולות בקיבוץ דליה.הימים היו בסוף המלחמה והחלו להגיע ידיעות ראשונות על השואה הגדולה.הוזהרנו לבל נערוך כנוס לריקודי עם-אין זה הולם את השעה.
אך אנו בחרנו בסיסמת א.ד. גורדון האומרת – שאף אם כל העולם מכה אותי ומתנפל עלי,אצא במחול.
רצינו לעורר כוח חיים ויצירה בעמנו,ההד היה בלתי משוער.
לא פחות ממאתיים רקדנים באו לכינוס ובערב הסיום התאספו כשלושת אלפים איש באותה פינה נידחת בצפון,קיבוץ דליה,שטרם נסלל אליו כביש גישה.

מים מים בששון...

נוכחנו לדעת שהננו רוקדים עשרים ושנים ריקודי עם וכולם שאולים מעמים שונים.פה ושם  הופיעו סימני ריקוד תימני "ומים מים" ריקוד של רבקה שטרומן לפי המנגינה של ע. עמירן לפי הפסוק מישעיהו י"ב –"ושאבתם מים בששון מעיני ישועה".
עיבדנו מסכת לפי "מגילת רות" בה השתתפו כמעט כל חברי הקיבוץ שמספרם עלה על מאה.
צעד ראשון וחשוב קרה בכנוס הראשון והוא שגברים מבוגרים השתתפו בריקוד יחד עם צעירים וצעירות וזה עזר לטיפוח הענף האמנותי ולמידה שמעבירה נכסים תרבותיים מדור לדור.הכינוס הראשון הפך ליצירה ריקודית לאומית חשובה.

בשלוש השנים הבאות קצב ההתפתחות היה מהיר הרבה יותר.החלטנו לערוך את הכינוס אחת לשנתיים ונקבע תאריך:15 ביולי 1946.הגורל רצה אחרת.
שבועיים לפני כן ב-29 ביוני נפל עלינו רוגזה של ה"שבת השחורה" מנהיגי הישוב נעצרו וגורשו לרפיח וללטרון.לעולם לא אשכח שבבואי לבית השיטה מצאתי את מיטב הרקדנים שלי מאחורי גדר תיל.
דווקא במקום הגירוש רפיח נוצר ריקוד חדש שבא לבטא את הבוז לאנגלים "לא איכפת לי."

הכינוס נערך לבסוף ביוני 1947 ותוכנית הסיום הייתה מוקדשת כולה לריקודי עם וחג ישראליים.ההתקדמות הייתה מפליאה.חיכינו לשמונת אלפים איש והגיעו כשלושים אלף.
ההר היה שחור מאנשים שהתנפלו על הנקודה.נאלצים היינו לבצע את התוכנית ללא הפסקה,גם משום שהיה עוצר דרכים וגם משום שחששנו מפני אסון אם הקהל יתחיל להתפזר בשעות האפילה.
חמש מאות רקדנים השתתפו התוכנית וכולם חובבים.
כיום יש לנו כשבעים ריקודים מקוריים,עברנו מזמן את שלה ההורה,אין אנו קושרים את הריקודים בשמות האנשים שיצרו אותם,רק ברוך אגדתי הוא יוצא מהכלל מכיוון שהיה הראשון.
ראיין את גורית ד"ר א. פוירשטין




הורה

לגרעין "ארז"                                                       

גרטרוד קראוס מנצחת על המחולות בכנס ב-  1958

הורה,הורה,עורי,הורה!
את משגב חיי עמל:
את מקור שמחה לי, הורה-
אין שנייה לך בתבל!

בלבי תוססת הורה,
בדמי זורם מחול:
הריקוד,אל תעצורה!
סחף בהורה את הכול!

תן חבר,ידך להורה,
סב במעגל קסמים:
זמר פצח בלהט הורה-
הורה,הורת-עלומים.

לאה עמירב (מתוך עיתון "במעלה" 1947 )

במחול

יד ביד, גו אל גו במחול,
נדלג,נטופף ונסב:
כל רגל תרפרף,תחוג ותקצב
והגו אל-על כציפור בשמי-תכול.

המנגן,אמץ!נגן בלי גמר
את שירנו-שיר אבות ונער:
את ההורה הרת-הסער
בכלי-הנגינה הב זמר!

כל יד ביד, זקוף כל גו,
קלים,חופשים במחול בוערים:
מעמסה לא תרבץ-מלאי חיים,
ישר המבט,רחב הלב!

יוסף כאנס ( מתוך עיתון "במעלה" 1947 )

להיות אספן צעצועים

מכשפה מאוסף הבובות של עקיבא- צילמה עופרה בריל

להיות אספן צעצועים  

עקיבא הוא בן קיבוץ אפק , מהבנים הראשונים שנולדו בראשית מלחמת העולם השניה.עוד מילדות הוא זוכר את האיסוף האובססיבי שלו לצדפים בחוף הים, מהעצים שנפלטו היה מגלף.
אוסף כלי נחושת ומשקלות וכלים שימשו את הישוב היהודי בצפת ובירושלים.איסוף שלא היה בו סדר .
את הילדות בקיבוץ הוא זוכר כילדות בריאה ויפה רק המחסור בצעצועים ובאוכל היוו תזכורת למצב הקיומי בו היו כל חברי הקיבוץ באותם ימים.
למזלו היה לו אבא של ידי זהב , אבא נגר שהיה מכין צעצועים מכל השאריות שנשארו בחצר ובנגריה.
הזיכרון החוויתי ביותר הוא אותו סוס עץ נדנדה , שאבא הכין מחומרים של מטוס איטלקי שנפל  ליד חוף הים קרוב לקיבוץ.

האב החרוץ חיפש חומרים מהמטוס מהם יוכל  להפיק תועלת ועשה כמה צעצועים מהכיסאות של הטייסים  מזנב המטוס ולוח השעונים.
סוס העץ היה אטרקציה בלתי רגילה בקיבוץ והילדים רבו על הזכות לרכב עליו.
כיום גר עקיבא עם משפחתו בטבעון ויום אחד - אחד מחבריו הביא לו את סוס העץ של ילדותו.  
                             


למה החלטת להתרכז באיסוף צעצועים?

- הגעתי למסקנה שהצעצוע מסמל תקופה הכי טוב,יש לו אורך חיים קצר כחמש שנים ואחרי זה הילדים נפטרים ממנו ,הילד גדל,המודה משתנה.בשוק האספנות כבר כמעט ולא ניתן למצוא צעצועים מצללויד ,כי החומר הזה  דליק מאוד ומסוכן לילדים.אחר החלו לייצר צעצועים מבקלית, ובקלית הייתה נשברת בקלות.אחר החלו לייצר צעצועים ממתכת-אבל גם מהחומר הזה צריך היה להיזהר.
מה שנשאר שנים רבות ובמצב טוב אלו הצעצועים מעץ.בכל שנות האספנות שלי , נמשכתי לעבודות יד של ילדים שנעשו מעץ ועבודות של סבים שייצרו למען הנכדים , גילוף מכל הסוגים.גם היום שאני כבר מאוד מתמצא בעולם האספנות , אחד הדברים שהכי מרתקים אותי זה עבודות ילדים והורים בגילוף בעץ.
היום בעבודות יצירה עם ילדים , קצת קשה להלהיב אותם בעבודה על עץ,היום יש פימו ודס ועוד חומרים שקל יותר לעבוד אתם ולראות את המוצר המוגמר מהר יותר .

לעקיבא כמה מחסנים  בו הוא מאחסן את כל האוסף האדיר שלו.בקיבוצו ניתן לו מחסן בירושלים ובביתו בטבעון –חלומו למצוא לכל הצעצועים אכסניה מכובדת יותר בה אפשר לראות וללמוד.

היית רוצה שהצעצועים האלה יוצגו בתערוכה?

-בהחלט,המודל שלי  לקוח מצרפת.שם באחד מבתי המלון שהיינו , הבעלים אספן  של תיבות נגינה וכלים מוזיקליים ,תיבות נגינה ,פטפונים ישנים ועוד... האוסף  מוצג ליד בית המלון.כל כך יפה ומפתיע.אוסף של מאה שנה.

עקיבא עם בובה אפריקאית - צילמה עופרה בריל

כמה אתה מעריך יש לך צעצועים באוסף?

- כ-3000 עד 4000 צעצועים.
בעיני צעצוע הוא גם אותו סליל עץ שהילדים בשנות החמישים היו סורגים בעזרתו מין תולעת ענקית של צמר, או, חוט רגיל ומכינים תחתיות לסירים.או אותן משרוקיות שהיינו מכינים מקש או מסרקים מעץ חתוך.אני מחפש את היצירתיות וברגע שאדם או ילד מייצר מכשיר שבעזרתו הוא יכול ליצור דברים אחרים בעיני זה שווה איסוף.

ב-1989 יוצאת משפחת וסרמן לשליחות בפורטוגל כדי לעבוד עם היהודים האנוסים שהתכוונו לעבור גיור כהלכה.מפגש מרתק.

אנוסים אלה יצרו צעצועים בזמן היותם אסורים ביהדותם?

-לא ,הם היו יותר מדי עסוקים בהישרדות..אבל כתוצאה משהייה שלנו בצפון פורטוגל ובצפון ספרד נחשפתי ליצירות מדהימות של צעצועים העשויים מחומרים שנמצאו בשטח.

על בסיס מה נוצר צעצוע? אגדת עם או צרכים של ילד?

- יש ויש.היפים ביותר הם אלה הנוצרים כתוצאה מרעיון,מחשבה,עיבוד עיצוב של ילד,דווקא אלה שילדים מייצרים אין ערוך להם.
צעצועים  מפורסמים נוצרו כדי לשמח ילדים,להעסיק אותם על ידי מבוגרים.לפני שנים זה היה מאוד באקראי –מישהו פיתח משהו – נוצר ביקוש למשהו יפה כמו : המוצרים של מרגרט שטיץ ואז נוצר מיד שוק.

נקם שלא הושלם - יגאל וילפנד

חולית הנוקמים עם אבא קובנר על סיפון האונייה

נקם שלא הושלם

כתבה על משה ברזילי, פורסם בדף-ירוק ובמחנה נח"ל, 1993.

יגאל וילפנד – עין השופט

פרשת ניסיון הנקם מחזיר אותנו לימים של אחרי מלחמת העולם השנייה.סיפור מרתק שיש חשיבות רבה לכולנו ללמוד עליו ולא לשכוח..הראיון עם משה ברזילי ז"ל נכתב ע"י יגאל וילפנד חבר עין השופט שהיה שנים רבות עיתונאי ב"על המשמר".

באוקטובר 1945 קיבל חבר קיבוץ עין השופט, משה (אייזן) ברזילי, אז סמל בכיר בבריגדה היהודית שבצבא הבריטי, מברק דחוף מאשתו, שושנה: "יש מגיפת טיפוס בקיבוץ, גם בתך אילנה חולה. בוא מיד הביתה". ברזילי, נרגש ומודאג, פנה למפקד יחידתו, שהייתה מוצבת בהולנד, וביקש חופשה מיוחדת, למרות שידע כי חופשות אינן ניתנות כלל. המפקד התלבט, והחליט לבסוף לאשר לו חופשה בת חודש בלבד, מסיבות הומניטריות, כדבריו.

ברזילי תפס טרמפ לאמסטרדם, ומשם במטוס צבאי לנאפולי. בדרך ערך חניית ביניים בעיירה איטלקית נידחת משום שהטייס, בהשראת המפקדים הבכירים שבמטוס, נחת שם כדי לבקר ידיד מקומי משותף, בלי לתת את דעתו לבעיותיו הפרטיות של הנוסע היהודי הממהר להגיע לפלסטינה.

מנאפולי המשיכו בטיסה לקהיר וברזילי עלה למטוס אחר, בתקווה לנחות תוך זמן קצר בלוד. מיד לאחר ההמראה החלה סופת חול שאילצה את המטוס לשוב לבסיסו. משה, המיואש מתלאות הדרך, עלה על הרכבת הראשונה מקהיר לחיפה, ולאחר כמה ימי נסיעה מפרכים, הגיע סוף-סוף הביתה.
אז התברר לו, לשמחתו, כי הבת כבר הבריאה ונותרו לו מספר שבועות של חופשה בלתי מתוכננת בקיבוצו.

בינתיים הפך ביתו של משה למוקד עלייה לרגל. בני משפחות החיילים שביקשו לשלוח דרישות שלום, חבילות ומכתבים, לבניהם המשרתים בניכר, פקדו אותו כדי למסור את הדברים בידיו.

משה ברזילי במדי הבריגדה עם בתו אילנה

כעבור מספר ימים הגיעה במפתיע לעין השופט גם משלחת של אנשי ארגון ה"הגנה". בארגון הכירו את כישוריו של ברזילי, את שליטתו בשפה האנגלית עוד מתקופת היותו חניך "השומר הצעיר" בארה"ב, ועל תפקידיו הצבאיים כמתורגמן ורב-סמל של אחת הפלוגות היהודיות בבריגדה. הם ידעו כי עסק לא אחת בהברחת נשק ובהצלת ילדים ופליטים יהודיים. בתום ארבע שנות שירות בצבא הבריטי היו לו קשרים טובים עם צמרת הקצונה הבריטית.

עכשיו פנו אליו וביקשו כי בדרכו חזרה לאירופה, ייטול על עצמו את האחריות לקבוצה של עשרים וחמישה חיילים ארץ-ישראלים, שאמורים היו להפליג לצרפת ולהתפזר משם אל יחידותיהם ברחבי אירופה.

אחר-כך, בחשאי, נמסר לו כי אל אנשי אותה קבוצה ייאלץ לצרף עוד חמישה אנשים, שיעלו לסיפון במסווה של חיילים בריטיים. עוד נאמר לו, כי החמישה יוצאים לאירופה לבצע פעולות מיוחדות, וביניהם מצוי גם אבא קובנר, שהיה מפקד הארגון הלוחם בגטו וילנה והפרטיזנים ביערות. קובנר נסע מאירופה לארץ-ישראל כדי לקבל את תמיכת ה"הגנה" בפעולות שיבצעו באירופה אנשי קבוצת "נקם".