יום שלישי, 31 בדצמבר 2013

ג'וערה כפרסומת לסיגריות
























מחיי היום יום בג'וערה


איסוף החיטה בגורן שבג'וערה
דוציה מן ממלאת מים בג'ארה

המשתלה לרגלי ג'וערה

סוללים את הכביש ליקנעם המושבה מג'וערה

מים מבאר הכפר

יום שני, 30 בדצמבר 2013

מכתבים


לעוקבים אחר הבלוג ברכה
אני שמחה לשתף ואתכם בחומרים הארכיונים שבארכיון עין השופט.הכתיבה בבלוג היא התנסות חדשה בשבילי.יש בה יתרונות וחסרונות, אבל אחד הדברים החשובים ביותר בשבילי שאין  מי שיכול לצנזר את החומר.יכול להיות שיש צורך בעריכה ואת העבודה הזו עושה עד עכשיו ערד חכים שמצליח להכניס אותי לסודות כתיבת בלוג ועל כך תודתי נתונה לו.

ברצוני להפנות את תשומת לבכם לראשיתו של הבלוג ,שם יש חומרים מרתקים על ראשית החיים  ביקנעם המושבה. בבבלוג הזה  אני מביאה  כמה מכתבים של אפרים טיקטין שהיה ב 1936-7 בהכשרה ב'משמר העמק' ולמד לטפל בעצי פרי.כתב מכתבים ובהם תאור מדהים של הווי החיים באותה תקופה ב'משמר העמק' מכתבים מלאי געגועים עזים ליהודית  אשתו שהייתה באותה תקופה בחדרה.




מכתבים מן העבר
אפרים טיקטין ורעייתו יעל, חברי קיבוץ הזורע, הביאו לארכיון אוצר בלום - מכתבים שכתב אפרים האב ליהודית חברתו לחיים בשנים 1936-7. האב אפרים היה בתקופה זו בהכשרה בקיבוץ משמר העמק והתחיל את נטיעות עצי הפרי בסביבות ג'וערה. 


משמר העמק - יום שבת
יהודית נחמדת!                                                                                            
אפרים טיקטין בקיבוץ בחדרה 1934
שוב פעם יום שבת הולך ומתבזבז. בימים כאלו אם כי יש בהם מנוחה טובה, אחרי שבוע עבודה קשה, בכל זאת יש ונדמה לך שאתה מרגיש את כל אפסות החיים. הכול מסביבך הומה ורועש, כוורת של דבורים ממש, ולי לא מעניין מזה כלום. אחרי הביקור בגנים ובכרמים ואחרי הקריאה של כמה שעות בעיתונות השבועית, אני נשאר תמה, איך ומה לעשות ביתר היום? לכל היותר אוכל לקרוא עוד שעה ולכתוב עוד חצי שעה, ואחרי זה מה? שוב לטייל ושוב לקרוא וכה וכה.
והנה עומד בחצר אוטו של קב' עין המפרץ, ואוטו של אושה, ואוטו לחיפה, וכל הטיולים האלה מושכים אותי מאוד, אבל כל טיול קטן כרוך עם כמה גרושים ויום עבודה, ואין ביכולתי לבזבז את זה. זה מעורר אותי למחשבות נוגות, שהנה אין אני מנצל הזדמנויות מצוינות לביקורים וטיולים, ולפעמים זה גם חשוב מבחינה מקצועית.
אבל אז אני גם נזכר בך, וחושב לי שאסור לבזבז איזה יום או שבת, אם זה יהיה אחר כך על חשבון הביקור שלי בבית. את סוף סוף קודמת לכל וכל יום פנוי שאני יכול לקמץ, מגיע לך קודם.
מתארחת פה היום חנה רובינה , מהבימה, ומה אגיד לך, היא עשתה עלי רושם לא כל כך טוב. היא מחזיקה את עצמה יותר מדי גבוה. גם בהופעתה אתמול בדקלומים לפני הקיבוץ, חסר היה המגע המקשר שבין האמן ובין הקהל. זאת היא (זה) שרות רע שהאנשים עושים ל-סטר החביב שלהם, שהם מפנקים אותם יותר מדי ומקלקלים אותם לגמרי.

בצל המוות - כתב משה תבור

ב-1937 עלו חברי עין השופט לגבעת ג'וערה. אנשים צעירים מלאי תקוות וחלומות. שנה אחרי, יצאה עגלה רתומה לשני סוסים לעבודה במטעי "נטר". יושבי העגלה היו מלוּוים בנוטר עם רובה. בחוזרם מהעבודה הם נורו מהמארב ושני בחורים צעירים ויפים נפלו קורבן - אפרים טיקטין ואליעזר קורנגוולד.
משה תבור היה באותם ימים בפלוגה בג'וערה. על רקע האסון שקרה להם הוא כתב סיפור דמיוני. התאריך – 22.4.1938.

בצל המוות

משה תבור
אור הפרוז'קטור חדר דרך החלון לחדר האפל, עבר במרוצה על פני החצי התחתון של קיר הדיקטים, הבריק על פני המיטה בה שכב דניאל ונעלם בעד החלון שמנגד. שוב כיסה אופל כבד את החדר. שקט היה. ציפורה ששכבה בעיניים פקוחות במיטתה והאזינה לדומיית הליל. היא שמעה את נשימותיו הכבדות של "הבחור שלה" ואת הטרטור הבלתי פוסק של מכונת החשמל.
-מה צופן בקרבו ליל זה ?והיום הבא מה יביא איתו?

שוב הופיע הפס הצהוב בחלון, האיר את דניאל ונעלם. מהחצר נשמעו צעדיו של שומר העובר מעמדה לעמדה. יש בלילה עין צופיה ואוזן קשבת השומרים על המחנה מפגיעת האויב.

על גבעה גבוהה תשכון החצר של מצפה הרים. קשה העלייה עליה בפרט בלילה ומסוכנת ההתקרבות אליה. כך מרחוק ישלח האויב את חיצי המוות שלו ואנשי המקום למדו להיזהר מכדורים אלה. שלוש פעמיים התקיפו את הנקודה הצעירה הזאת ובכל פעם נסוגו המתקיפים אחר תשובת השומרים. לא יהינו להתקרב יותר ומפעולה רחוקה אין סכנה רבה. בכל זאת רבה המתיחות במחנה. ערב-ערב מודיעים בטלפון ובאיתות על כנופיות שמסתובבות בסביבה ודורשים לעמוד על המשמר ולהיזהר.

יום ראשון, 29 בדצמבר 2013

אפרים ואליעזר

הקהל סביב הקבר ברקע  ג'וערה
בשנת 1938 בשעה ארבע אחר הצהרים יצאו שתי עגלות מרמת השנים שליד יקנעם המושבה.בעגלות ארבעה חברים מעין השופט בלווי נוטרים שחזרו מעבודת חריש לעבר ג'וערה ביתם.בכל עגלה נסעו שניים, כשהגיעו העגלות סמוך לגשר הנמצא במרחק 2 ק"מ מעין השופט,הותקפו פתאום במטר יריות חזק מרובים,שניתך עליהם מהמארב. כנופיה של שלושים ערבים התקיפו את יושבי העגלות.העגלה הראשונה הספיקה לעבור בשלום והיושבים בה ניצלו, יושבי העגלה השניה, הנוטר אפרים טיקטין וחבר הקבוצה אליעזר קורנגולד שלא הספיקו להיחלץ ממטר האש-קפצו מהעגלה תוך מטר כדורים כדי להתגונן בנשק שהיה בידם,אך נפלו חללים במקום.


זכות השיבה למי?

אופיר שבתאי נולד בקיבוץ בית אורן. בגיל שבע משפחתו עברה לקיבוץ דליה.מגיל צעיר הוא טוען , נטמע בו הרצון והעניין לחקור את ההיסטוריה של הארץ הזו –דרך הרגלים ובעזרת הספרות. מגיל צעיר הוא רצה לדעת על הכפרים הערביים שהיו באזור רמת מנשה ,מאיפה הגיעו תושביהם ,מה היה טיב היחסים בין חברי הקיבוץ הצעירים שבאו להתיישב באזור לבין תושבי הכפר הערבי.
בשנתיים האחרונות –טוען אופיר- הכפרים הערביים הנטושים באזור רמת מנשה חזרו לחיים מחדש.תנועות כמו הג'יהאד האיסלמי ותנועת חמאס מביאים  בנים ונכדים של תושבי הכפרים הללו ומספרים להם סיפורי מקום.מראים איפה היה הבית המשפחתי ואיפה בית הקברות.
בהרבה כפרים בתי הקברות סומנו מחדש ,נוקו- שמות האנשים הקבורים לא נכתבו כי הם לא יודעים מי קבור שם ככל הנראה..
 ( זה בניגוד לדת  האיסלם לציין על הקבר את שם האדם שמת) אבל מתבשלת סיפורת שלמה שמסופרת בעל פה על האנשים הקבורים.
אני בא לאירועים כאלה , יושב אתם ושומע את הסיפורים. העובדה שאני דובר ערבית שוטף עוזרת לי מאוד.
חוץ מהסיפורים שבעל פה ( orate history זהו "מדע" בפני עצמו ) יש ניסיון נוסף להחיות את נושא הכפרים הערביים שננטשו ב- 1948 דרך האינטרנט.יש לא מעט אתרים פלסטיניים שאפשר לראות אותם כאתרי הסתה ואפשר לראות אותם כאתרים הבונים את ההיסטוריה הפלסטינית מחדש. אפשר לבחון את התמונות וההסברים על פי תחושת בטן או על פי ראייה קצת יותר מחקרית. אני החלטתי לקחת את הדברים ולעגל קצוות . כדי לעגל קצוות אני צריך מידע ,לכן חשובה לי מאוד עדותם של וותיקי הישוב הזוכרים עדין את מערכת היחסים העדינה עם ערביי האזור.יחד עם העדויות הניתנות בעל פה אני מבקר הרבה בארכיונים של הקיבוצים ומוציא משם חומר כתוב.
באחד מאתרי האינטרנט שנקרא עבדללה  רואים את הכפר סובריין. סובריין היה כפר גדול שהיו בו 2700 תושבים והוא נמצא על יד קיבוץ דליה.
ערבי הגר בלונדון  וואליד חלידי סוחר מבוסס , כותב באתר על 400 כפרים שהיו ואינם. חלידי מראה את מקום הכפר,את נקודת הציון שלו,כמה תושבים היו בכפר ועוד כל מיני סיפורים..חלק מהאינפורמציה מבוססת על ספריו של זאב וילנאי.. בין יתר הכפרים הוא מספר על הכפר ריחניה.

ביתו של מחמד חאג' עומר בריחניה


גודלו. בתי הכפר היו "עלובים " בתי תבן וחושות. באתר האינטרנט מוצגים בתים יפיפיים כאילו הם הבתים שננטשו ב- 48 ולא כן הוא-חקרתי את התמונה והסתבר לי שאלה הבתים של המושב עין - העמק היום - שהם באמת ברמה גבוהה מאוד.אבל אין שום בעיה לסלף את ההיסטוריה גם בדרך הזו...

יום שבת, 28 בדצמבר 2013

ביקורי אישים מכובדים בג'וערה

ביקורו של מנחם אוסישקין בג'וערה

מנחם אוסישקין
ביום חמישי דצמבר 1937

מהבוקר התחילה התכונה הרבה לקראת ביקורו של אוסישקין. המחנה שהיה קצת מוזנח במשך ימי המחנה קבל נקוי ושיפור יסודי, ואף חדרי הבית ומסדרוניו סודרו בניקיון ובסדר. יונה וכמה חברים העוזרים על ידו לא השאירו כל סימן של ניר או שרוך נעל מסביב לבית ולצריפים, בעוד שבחדר האוכל סודרו השולחנות בפרחים ומפות לבנות.
אנשים יצאו לעבודות בקרבת הגבעה למען יוכלו לפי סימן מהצופה העומד על הגג להתכנס לבית לקבל את פני האורחים. בצהרים יצאו הגפירים באוטו שלנו לפגוש אותם בכביש יקנעם. השעות עברו בזחילה, ובהגיע השעה שתים והם לא הגיעו החלו כבר כמה חברים להתייאש. כל צלצול בטלפון היה מיועד לבשר שהביקור נדחה, אולם בשתים וחצי הודיע הצופה כי שני אוטומובילים מתקרבים.
אנשים החלו להתכנס ובעוד מספר רגעים הגיעו לחצר.
מר אוסישקין בא בלווית ויץ האב והבן , חיים שטרומן מנהלל ועוד כמה פקידים מהקק"ל.
בהיכנסו לבית שאל אם זוהי  הקבוצה שנפגש אתה בהיותו לפני שבע שנים בדטרויט. ענו לו כי לא זו היא, הוא אמנם נפגש עם שניים מחברינו בניו-יורק באותו זמן...

יונה שקבל את פניו בשם הקיבוץ הזכיר את אותה הפגישה בניו-יורק והתעכב על הידידות וההבנה שבין אוסישקין והשומר-הצעיר בשאלת גאולת הקרקע וגם בשאלה הפוליטית המכרעת של ימינו אלה. הוא ספר על התפתחות המקום בחצי שנתו הראשונה והביע את תקוותו כי גם להבא תעמוד הקק"ל לעזרתנו, כשם שעד עכשיו עשתה זאת באמצעותו של יוסף וייץ.

תקשורת בג'וערה

תקשורת בג'וערה

על גג "המבצר" בג'וערה החברים סידרו פרוז'קטור, בעזרתו יכלו לאותת למשמר העמק ולמקומות יותר מרוחקים ולהעביר ידיעות.הקיבוץ הרחוק ביותר שיכול היה לקבל את האיתות מג'וערה היה קיבוץ שריד. הם היו מקבלים את האיתות ומעבירים לחדרה שם עדין נשארו חברים וחברות עם הילדים שלא יכלו לעלות.
יום אחד התקבלה הודעה למשה שפירא (אבא של גדעון ,אלישע ואביה) שהיה בג'וערה:גיטל ילדה בן!משה היה בטוח שנולדו לו בן ובת.הוא מיהר לחדרה לפגוש את התאומים והסתבר לו שרק גדעון נולד.

המאותתים: שלמק בורנשטיין רבקה רוזנטל שושנה יציב

הוראות לפענוח כתב מורס

הבהוב קצר- נקודה, הבהוב ארוך-קו.
בין אות לאות הפסקה קצרה,
בין מילה  למילה הפסקת איתות לכמה שניות.

כתב מורס
א  . _
ב   _ . . .
ג   _ _ .
ד   _ . .
ה   _ _ _
ו   .
ז   _ _ . .
ח   . . . .
ט   . . _
י   . .
כ   _ . _
ל   . . . _
מ   _ _
נ   _ .
ס   _ . _ .
ע   . _ _ _
פ   . _ _ .
צ   . _ _
ק   _ _ . _
ר   . _ .
ש   . . .
ת   _


יוסף וילפנד שכתב בעברית יפיפיה הוציא עלון קיר מדי שבוע



מן הקיבוץ בג'וערה
שבת - דצמבר 25 - 1938

הימים האחרונים של השבוע כולם כאילו שיחה אחת בהפסקות קצרות ב - טלפון.
ג'וערה כולה, אזרחיה ואורחיה עסקניה ושומריה, כולם מדברים ומצלצלים.
הבחור במרכז שם בנהלל נענה לכל דורש בסלחנות ובסבלנות ביידעו כי אלה הימים הראשונים, ולא עוד אלא שג'וערה אינה עכשיו איזה כפר הררי נידח כי אם מרכז לתורה לצעירי ישראל מכל קצווי הארץ.
השרות חונך רשמית עוד שלשום כשטלפנו ללשכת הקק"ל בירושלים, למזכירות הועד הפועל במרחביה ולמערכת דבר.
מהקק"ל ענה יוסף וייץ וקשר אותנו עם אוסישקין אשר ברך את הישוב הצעיר שלנו לרגלי המאורע הזה והבטיח לבקר בשבוע הבא.


משה בריל מטלפן בטלפון הראשון שחובר בג'וערה

יום שישי, 27 בדצמבר 2013

רק שיתנו לנו לחיות בשקט

מכתב שכתב יעקב ברעם להורי אשתו שרה ג'וערה  10.7.1937

שלום לכם יקירי!
הנני נמצא כרגע בג'וערה ,מקום המיועד להתיישבות בשבילנו. אחר כל מיני הרפתקאות אשר מקצתן ידועות גם לכם, ביצענו את עלייתנו לג'וערה
. יום העלייה עבר בהצלחה רבה. באו לעזרתנו חברים ממשקי השוה"צ בסביבה , כן גם רוב הבחורים מהקיבוץ גויסו ליום זה. על מנת לאפשר להקים את הדברים ההכרחיים ביום אחד לשם מניעת כל מיני סכנות העלולות להתרחש במקום מסוכן זה.
הננו נמצאים על ההרים. חשבנו קודם העלייה שנהיה סגורים ומסוגרים מכל הצדדים בהרים, ללא אפשרות של כל קשר עם הסביבה.
לשמחתנו הרבה נוכחנו שאין הדבר כך. מכאן אפשר להשקיף ולראות את כל העמק. בערבים ובלילות רואים אורות מרחוק למכביר. לא ידענו את מידת הדאגה שמעניקים משקי העמק. בערב הראשון עת עזבונו חברינו מחדרה וכל המלווים אותנו, נשארנו כאן עשרים וששה בחורים ושתי בחורות. הדלקנו את הזרקור ומכל העברים התחילו לשלוח לכוון שלנו אורות מהזרקורים השונים אשר בעמק.
ענינו עם הפרוז'קטור שלנו.
התחילו לאותת אלינו ולשלוח מברקי ברכה ליום העלייה שלנו.
לא ידענו גבול לשמחתנו הרבה. ידענו והננו יודעים כי לא בודדים אנחנו. חברינו למדו לדעת במשך ערב אחד איפה שם שוכן כל משק כל נקודת ישוב בעמק.
בהסתכלויות למרחקים באישון ליל ובחינה ידועה את המקום בו הננו נמצאים ,עבר עלינו היום והערב הראשון.
למחרת התחלנו בעבודה. ראשית צעדינו היא לעשות את כל עבודות ביצור למען להתבצר ולעמוד בפני כל סכנה. כמעט שגמרנו את כל העבודות הללו. נתחיל את העבודה מסביב לבנין והקמת צריף למגורים, באשר הבניין הקיים לא מספיק. העבודה הזו והעברת צינורות אינסטלציה מהמעין לבית תערכנה כמה חודשים. זאת בעצם התוכנית עד התחלת כל פעולה משקית ועד שהערבים צריכים לרדת.

יום חמישי, 26 בדצמבר 2013

עוברים לג'וערה

עוברים לג'וערה
הפרידה מחדרה

חמש שנים שהו החברים בחדרה וחלמו לעלות על הקרקע
ב- 1936 הוחלט על-ידי המוסדות המיישבים בארץ ,שקיבוץ "אמריקה בניר" עובר לג'וערה. בנשף פרידה מהקיבוץ בחדרה שרו את השיר הבא:

הגורל חמד לצון
חלומנו מציאות
באמונה וברצון
יתד תקענו
דרך קבענו
להתיישבות… להתיישבות…
אבנים שם - נסקל
מים אין נמצאים
רכוש ונפש - נשמרים
גיא ומדרון - נעבדם.

ברכסי הרי אפרים
חיים נקימה במהירות
ערב בוקר וצהרים
נחרוש התלם
ניטע הכרם
בהתיישבות… בהתיישבות…
אדמת סלע בור הניר
זירה לוחמת ניצחון
ובדרכים יחדור השיר
שיר קיבוצנו
לקראת מפעלנו
להתיישבות… להתיישבות

הכנות לנשף הפרידה מחדרה 1937

בעיתון הקיבוץ בשנת 1974 מסביר אברהם פיין - למה ג'וערה....


הקבוצה הראשונה של חלוצי ארצות-הברית, יוצאי תנועת "השומר הצעיר" אשר ייסדו את הקיבוץ האמריקאי הראשון, התארחו כגרעין במשמר-העמק וקבלו שם את הכשרתם בשנים 1930-32. 
החברים התקשרו מאוד למקום ולחברי הקיבוץ ואז גם גמלה בלבנו המחשבה והכמיהה להתיישב בסביבת המקום והקיבוץ, גם כדי לגאול את הקיבוץ מבדידותו, כי הרי משמר-העמק היה אז הישוב היהודי היחיד בחלק זה של העמק, מוקף כפרים ערביים רבים.

יום רביעי, 25 בדצמבר 2013

פרנסות בחדרה

גן הירק בחדרה

הנהגים בענף התובלה

משה שפירא בנגריה


ענף הרפת מקבל פרות חדשות

הגברים שעובדים ביער חדרה

עובדי ענף הרעפים

ענף העגלונים

הצבעים בפוזה מרשימה

אורזי התפוזים  בענף הפרדסים

שרה אבידן הסנדלרית


יום שלישי, 24 בדצמבר 2013

זכרונות מחדרה 1932 - 1937



משפט על המשפחה חדרה 1936

אירוע מיוחד במינו התרחש בקרב חברי הקבוצה 'אמריקה בניר' בשנת 1936  – הם החליטו לערוך משפט על המשפחה בקיבוץ.
בחוברת עבת כרס כתוב תמליל מדהים של כול מהלך המשפט- הקטגוריה והסנגוריה העדים והשופטים.קטע מתוך המשפט

חקירת העדויות של הקטגוריה

היום יונה (ינאי) מודיע כי שדל (תור) פנה ברצון להעיד לטובת הקטגוריה
שדל: אני רוצה להעיד על דברים שנאמרו אתמול על המשפחה בחו"ל. מעט מאוד משפחות  נוצרות בחו"ל.
התנועה שוללת אותם וגם הקיבוץ. היה מקרה בקיבוצנו שרצון משפחה היה לנסוע יחד להכשרה.
הקיבוץ התייחס בשלילה לכול זאת וכתוצאה מזה עזבה המשפחה את הקיבוץ.
מקרה שני ששליח התחתן בחו"ל והתנועה הסתירה זאת. לא ידענו שהם משפחה. מבחינה מציאותית כשנוצרת
משפחה יש לדרוש הסתלקות ממנהגים זעיר בורגניים. היום אנו עדים להשפעה רעה של המשפחה-
לא אדע למה, גם בקיבוצים. בקיבוצנו משפחה יוצאת לטיול ומרוויחה כסף ומסתדרים יפה.
מסדרים אחר כך חדר. נמצאים מעט בחדר האוכל בקיבוץ. מאבדים את הקשר עם הקיבוץ....
הקיבוץ הוא קשר כלכלי, כתוצאה מזה לא ברור מה צריכה המשפחה שלנו להיות - משפחה פטריוטית
עוד לא נוצרה.
משה ב.(בלומשטיין): המכיר אתה עזיבות לא משפחתיות ומה סיבתן?
שדל: יש יותר עזיבות של הבודדים. המשפחות עזבו על יסודות משפחתיים.
משה ב.: מה הן סיבות העזיבה בקיבוצנו?
שדל: עזרת הורים, קוני וקטורה ועוד..
משה ב: האם אותן הסיבות לא פועלות על המשפחות?
שדל: כן, אבל אומרים שאלה שעזבו- סיבת המשפחה בכך.

זכרונות מחדרה - 1932-1937

בספר שראה אור בשנת ה- 25 להקמת הקיבוץ (1962) כתב ברל על תקופת חדרה והחברות באירגון "ההגנה":


זה היה בחדרה. מספר חברים נקראו אל בית מבודד בקצה המושבה, כשהם "מצוידים" בסיסמת זיהוי. ראינו לפנינו נערה בודדה המשוטטת בעצבנות בחושך. לאחר שחלפה מספר פעמים על פנינו, שואלת היא לסיסמה ואז מכניסה אותנו לחצר אפלה, שם מחכים בתור להיכנס פנימה. נתקפנו התרגשות ואפילו קצת פחד.
אחד אחד מוזמנים אנו להיכנס. חדר אפל. על השולחן כמה אקדחים ומנורת נפט. מאחורי המנורה בוקע קול גברי ששואל - "המוכן אתה למסור נפשך על הגנת המולדת?... התעמוד בסבל ועינויים מבלי למסור סודות ה"הגנה"?... אם תהיה סתירה בין הקיבוץ או התנועה לבין ה"הגנה", מה תעדיף?..."
שאלות חיים כבדות. קשה היה לדעת כיצד ענה כל אחד. עובדה היא שכל חברי הקיבוץ שהוזמנו אושרו כחברי ה"הגנה". (רק לאחר מכן התברר שקיבלו המלצות מוקדמות על כל אחד מאיתנו).
טכס ההשבעה המסורתי היה לנו חוויה בלתי נשכחת.
על הורדת המעפילים הראשונה הוא סיפר:
באחת השבתות בשעות הבוקר הגיעה קריאה סודית לאותם חברים שזכו להתקבל ל"הגנה" (התנאי היה שהות של לפחות 6 חודשים בארץ) להגיע לבית מסוים בשכונת אפרים.
נפגשו שם שתי עשרות של חברי "הגנה". דב הוז  היה נוכח ומסר על החלטת המוסדות לסכל את המדיניות הבריטית המגבילה את העלייה. בלילות הקרובים תגענה אוניות מעפילים לחוף חדרה. על חברי ה"הגנה" במקום, בשיתוף קבוצות "הפועל הימי" מחיפה, לבצע את ההורדה.
בין ההוראות - סודיות מוחלטת כדי לא לעורר כל חשדות מצד המשטרה הבריטית המסיירת בדרכים, ולא מצד האוכלוסייה הערבית המתגוררת בסביבת הים.
לפנות ערב יצאו הסיירים שלנו, כאילו היו זוגות המטיילים על שפת הים, על מנת לתהות על המשמרות הבריטיים ולהטעותם.
כדי להגיע לים בלי להיתקל בכוחות המשטרה ובמאהלי הבדואים היינו חוצים את יער חדרה, הוא יער האקליפטוסים הנודע, ועוברים דרכו בלילה. הייתה זו משימה קשה בגלל החושך המוחלט. כמובן שבחרו בלילות ללא ירח, ומשום מה לא נעזרו במצפן.
הרעיון היה לצאת לפנות ערב ולהעביר חבל לאורכו של המסלול עד לים. תפקיד זה הוטל על שניים מחברינו.
מפקד הפעולה היה מוטקה כהן (שניספה בסירת הכ"ג) ועימו כעשרים אנשי "הגנה" מחדרה וכעשרים מחברי "הפועל הימי" חיפה. כל הציוד, בחלקו כבד למדי, הועמס על הכתפיים.
נכנסנו ליער כשכל אחד נוגע  בגב קודמו. לאחר רבע שעה התברר שהחבל נקרע...
המפקד, שהיה גם המוביל, המשיך ישר לפי החוש כשאחריו טוענים אלה להימין ואלה להשמאיל.
לפי לוח הזמן כבר היה צריך לצאת מן היער אך לא נראה הסוף. שוטטנו ביער כל שעות הלילה ורק לפנות בוקר יצאנו מהיער בסביבות אותו צד בו נכנסנו.
רק בלילה הבא, לאחר הרפתקאות רבות נוצר קשר עם אוניה בלב ים. שחייה אליה – כשלושה ק"מ, הורדת מעפילים לסירות והעברתם אל קרבת החוף. בעזרת חבלים הם הובלו אל החוף.
הייתה זו שיירה מוזרה מאוד שהגיעה דרך היער אל מחנה הקיבוצים, שם ציפו להם החברות ציפייה דרוכה כל הלילה, עם אוכל ומשקה. לאחר שסעדו הועברו מיד למקומות מבטחים.
עם אור הבוקר חזרה קבוצה של חברים לים להטביע ציוד שנשאר שם ללא אפשרות להחזירו.

ביוני 1937 התחילו ההכנות לעליה לג'וערה. הצטרכנו לבחור 30 איש לפלוגת החלוץ, שחלקם ישמשו כ"נוטרים" בשכר. כולם רצו להיבחר ולוועדת ההתיישבות היה קשה להחליט.
ב 3 ביולי, לפני היציאה, קיימנו נשף פרידה מרגש. ב- 4 ביולי יצאנו בארבע משאיות עמוסות, דרך ואדי ערה, למשמר העמק. פנינה נשארה בחדרה לטפל בתינוקות.


יום ראשון, 22 בדצמבר 2013

מגרש הקיבוצים בחדרה

ב- 1932 היוותה המושבה הקטנה חדרה מקום גיבוש לקבוצות של צעירים שהמתינו לעלייה על הקרקע .
צעירי  "השומר הצעיר" שבאו לארץ ידעו שהם הולכים להקים קיבוץ ולכן מיד עם בואם התארגנו בחדרה כקיבוץ לכל דבר. חדרה באותם זמנים הייתה מושבה קטנה מוקפת פרדסים וחולות. קיבוצים רבים התארגנו בחדרה ב"מגרש הקיבוצים", שם המתינו עד העלייה על הקרקע.

בשנת 1932 הקימה קבוצת " אמריקה " חלוצים של תנועת " השומר  הצעיר" מאמריקה את מחנה האוהלים שלה ליד הגורן בחדרה. שנה לאחר מכן עלתה קבוצת חלוצים מפולין, " בניר " והתמקמה במגרש אחר בחדרה. לאחר לבטים ובירורים רבים החליטו שתי  הקבוצות להתאחד ונקראו "אמריקה-בניר".

   

בית העם בחדרה

מקורות פרנסה

בחדרה חברי הקיבוץ הצעירים לא בחלו בשום עבודה שתביא פרנסה לקבוצה כולה.יצרו  רעפים, הקימו נגריה לעבודות נגרות על פי הזמנות. עבדו בפרדס בקטיף  ובאריזה. קבוצות פועלים עבדו בצבעות, בריצוף ובטיוח.
החברים והחברות סללו כבישים, עבדו בכריתת יער חדרה (עצים לבניין ולחימום),  עגלונים בשכר הובילו בעגלות הרתומות לסוסים סחורה לנמל יפו. במשך הזמן הוחלפו העגלות והסוסים במשאיות .
הייתה גאווה גדולה להיות נהג משאית באותן שנים. החברות לא בחלו בעבודת כביסה לתושבי חדרה ולחברי הקיבוץ ובאותם ימים הכביסה נעשתה בגיגית והייתה קשה במיוחד.
ליד הקיבוץ הקטן נזרעה חלקה של ירקות , הוקמו ברווזייה וארנבייה ונקנו כמה פרות שסיפקו חלב לחברי הקיבוץ.

יום שבת, 21 בדצמבר 2013

עמק השלום - רמת השניים

כל תקופת חיינו בקיבוץ (עין השופט) היינו מטיילים בשבתות ובימי חול לפנינת האזור שלנו - עמק השלום. בימי החורף הדרך הייתה מלאה בצבעי פריחה משגעים, בקיץ שאפנו להגיע לבית של המתבודדים בחווה ולקבל מהם כוס מים קרים והרבה אהבה לארץ הזו. זוג גרמנים שבאו לְכַפּר על עוונות בני עמם תלו תמונה ענקית בפתח ביתם והכותרת של התמונה ליוותה אותנו לאורך שנים - וגר זאב עם כבש. על זוג התמהונים שגר בבדידות גמורה וידע להפיק בשתי הידים את כול מה שאדם זקוקו לו בחייו , הבאתי את סיפורו של מנחם תלמי.

שנים היה האזור של רמת השנים לא מיושב. אזור פראי של צמחיה יפיפייה כשבחורף אפשר למצוא שם מאות זנים של פרחי העונה. בשנות ה-60 הוקמה חוות מתבודדים גרמניים והעמק קיבל את שמו - עמק השלום.
בעיתון מעריב משנת 1974 כותב מנחם תלמי את ההיסטוריה של עמק השלום:

"באחת הבקעות הנידחות והנסתרות שברמת מנשה, לא הרחק משולי אזור היערות הנפלאים, נטוי קומץ מבנים, שגגותיהם האדומים אינם ממין הסביבה השוממה.

ישוב זעיר מוקף גדר ותלי אבן מקומית, חבוק בחלקות קטנות וזעירות של מטע נשירים ושיחי שושנים מטופחים באהבה. משהו מעין חווה. המתגוררים בה קוראים למקומם ולסביבתם " עמק השלום " מספרם - שבעה: ארבעה גברים ושלוש נשים,אזרחים גרמניים ואוסטרים. שפתם גרמנית. הביא אותם לכאן-אהבת ישראל ודבקותם בתנ"ך.

עצי ברוש - לזכר שומרים שנפלו

אחת מדרכי העפר השכוחות באזור זה, מעפילה מן החווה לעבר גבעה, שעליה ניצב מיבנה בטון בין שתי קומות הקרוי "רמת השניים". זוהי עמדת מגן שנבנתה כאן לפני שנים רבות, כאשר האזור היה נחשב פרוע ומסוכן ביותר והיה נתון לשליטתן של כנופיות ערביות. בראשית אוגוסט 1936 בעיצומן של מאורעות הדמים, נפלו באזור זה שני שומרים עבריים אשר שמרו על מטע פירות צעיר.

שנה לפני כן נוסדה לא הרחק משם המושבה 'יקנעם' . למען מתיישביה העתידים נטעו את המטע הזה, כדי שישמש להם מקום עבודה והכשרה חקלאית. נטיעת עצי פרי נשירים, בשטח הררי נעדר מים, בקנה מידה רחב, היה באותן שנים ניסיון ראשון בארץ. כדי למנוע חבלה במטע זה הוצבו עליו אגודת השומרים.

בליל 2 באוגוסט 1936 הותקפו שני שומרים, ששהו במקום, על ידי כנופיה ערבית גדולה.אחר קרב נואש וחסר סיכוי נפלו.רציחתם של השניים זעזעה את הישוב העברי. שיר שחיבר המשורר דוד שמעונוביץ לזכרם , היה כעבור זמן קצר לאחד השירים המושרים ביותר באותה תקופה.

לא הרחק ממקום נפילתם של השומרים ניטעו לזכרם שני עצי ברוש , העצים בגרו והגביהו. שני אילנות בודדים, שאין דבר סביבם. מול שני עצים אלה הוקם כעבור שנים רבות הישוב הזעיר והמוזר הקורא לעצמו  "עמק השלום".


יום שישי, 20 בדצמבר 2013

הקשר המיוחד שנוצר עם הסופרת אנדה עמיר

הינדה עופר שחייה במגדלי רמת השניים (ראו פוסט קודם) ממשיכה בסיפורה ומספרת על הקשר לאנדה עמיר ועל פרשת ילדי משפחת ליזרוביץ.

לפעמים ניצה הייתה הולכת איתי לעבודה במטע או בכרם, או עם יהושע ללולים. היו לנו ארבעים לולים נודדים, אחד מהם היה מיועד לבית חולים בשביל התרנגולות. בכול יום יהושע היה עובר את הלולים, אם ראה תרנגולת חולה היה מגיש אותה לניצה בת השנתיים והיא הייתה מעבירה אותה לבית החולים. ניצה גם אספה ביצים, לפעמים גם שתתה כמה ביצים. בתור משחק היא למדה להפנט את התרנגולות. הייתה מעבירה בעדינות את האצבע במשך כמה דקות מעל העין של התרנגולת וזו הייתה נשארת הרבה זמן בלי תנועה.

כאמור, רמת השניים היה מקום של הגנה, לא היינו חופשיים לארח כל סוגי בני אדם. היינו בודדים וזה אפשר לנו לקרוא הרבה וגם ללמוד. הנוף הנהדר היה פיצוי חשוב. באביב המראה היה מרהיב, כאשר כול ההרים מסביב היו מכוסים בפרחי בר בכול צבעי הקשת, גם מראה המוחרקה שראינו אותה בקו אוויר הוסיפה לנו יופי לנוף. לא הרגשתי שעמום ולא הייתי מוכנה להחליף את המקום בעיר.

אנדה עמיר עומדת במרכז עם מטפחת
הבת של הסופרת אנדה עמיר למדה במוסד של משמר העמק קראו לה צִפּוֹר. אנדה הייתה מבקרת אותה בשבתות. כאשר סיפרו לה על משפחה שגרה בהרים עם ילדה קטנה, היא באה לבקר אותנו עם הבת שלה ונשארה כל השבת אצלנו. אחרי זמן הזמינו אותה להרצות בקיבוץ עין השופט, היא ביקשה מהחברים שיעברו עם העגלה ברמת השניים ושייקחו אותי להרצאה. נשארנו ללון בעין השופט ורוב שעות הלילה דיברנו.

בננו נולד בשאר ישוב ואחרי שנים אנדה ועמוס בנה באו אלינו לכמה ימים. לאנדה היה קסם אישי רב, שופעת חיים ומלאת הומור.

היה לנו ידיד ערבי שגר בכפר אום אלזינת. הוא היה שומר מטעם 'הקרן קימת' בכל האזור. הוא היה איש שקט ועדין מאוד, הוא עזר לנו הרבה. בשביל ניצה הוא היה הדוד רג'א. בכל פעם שבא לחצר שלנו היא רצה לקראתו בשמחה גדולה.

יום שני, 16 בדצמבר 2013

אברהם גולדשלגר

אברהם גולדשלגר היה חבר משמר העמק. שחברי עין השופט עלו לגבעת ג'וערה , נבחר אברהם להדריך אותם ברזי הקמת ישוב. את דרכו ממשמר העמק לג'וערה היה עושה לא פעם ברגל. באחד הימים בשנת 1938 גמר את עבודתו בג'וערה והלך לקיבוצו 'משמר העמק 'בלווית חבר אחר שהיה חמוש בנשק. באמצע הדרך תקפו אותם מהמארב , אברהם נהרג במקום החבר שליווה אותו הספיק להימלט ורץ לג'וערה להזעיק עזרה. אבל זה היה מאוחר מדי.
 
אברהם גולדשלגר בג'וערה, חצי שעה לפני הירצחו
על אברהם גולדשלגר כתב לובקה יבזורי (ז"ל) חבר משמר העמק:

"אברהם גולדשלגר, חקלאי, אחד מאנשי המשק האחראים והמכובדים במשמר העמק. 
הספקתי עוד לעבוד איתו בפלחה, כאשר חרשנו בסוסים ובפרדות את אדמותינו. אני זוכר שהיינו קמים עוד בחשכה, יוצאים לעבודה חמישה או שישה זוגות וחורשים בדיסקים את השדות לזריעת התירס. חוזרים כשהשמש הייתה שוקעת בהרי נצרת, וכל אחד היה משתדל להקדים ולעזור. 
אני זוכר את ראשית צעדיה של הרפת ומקומו של אברהם בפיתוחה. בכלל, בכל עניני המשק קולו היה נשמע. הוא לא היה איש קל לויכוח ולהוכחה, אבל היה איש עבודה ומעשה. 
בעיקר התגלתה אישיותו בפניי כשהגיעו הוריו ארצה ואמו הייתה רתוקה למיטתה. גרנו בצריף דו-חדרי, בצד אחד אנחנו, בצד שני הוריו של גולדשלגר. התרשמתי עמוקות מהטיפול שלוו באימו, כמה זמן היה מקדיש לה.  
צריך לזכור שהשיכונים שלנו אז היו בלי שירותים צמודים, השירותים היו רחוקים, והכניסה לא כניסה כל כך. 
מחוץ לעבודה ותוך כדי העבודה, הקדיש גולדשלגר זמן נוסף לטיפול באימו, ששכבה חולה ומוגבלת.  
עלי, תופעות כאלו בחיים עשו רושם לא פחות מאשר הישגי עבודה ומסירות לחיי קיבוץ וכד'."
  
כשעין השופט עלתה על הקרקע, חיבבנו מאוד את גרעיני עין השופט. משמר העמק היו צריכים לתת מדריך לקיבוץ,  ורצו לתת מדריך מהטוב ביותר שיש ברשותנו. גולדשלגר נקבע כמדריך ומוכתר של הקיבוץ הצעיר. 
בחורף 1938 נתקפתי בכאבי גב קשים מאד ונשלחתי להתרחץ בטבריה. יחד איתי הייתה גם רוזה, אשתו של אברהם גולדשלגר. 
 
הקיבוץ הארצי אירגן אז חידוש - שכרו דירה. מתרחצי הקיבוץ הארצי, מהקיבוצים השונים, גרו יחד והיה להם מטבח משותף. בדירה הייתה עוד חברה, במקרה מעין השופט. החיים היו מעניינים, מאורגנים, והכל התנהל כשורה. 
 
היה זה באמצע מאורעות 39-1936. הארץ שקעה בהתנגשויות אין סוף. השלטונות לא יכלו להתגבר על המרד הערבי.  היה עוצר דרכים מהערב עד הבוקר ומקור הידיעות היחידי היה הרדיו "מונטיפורי" שלי. הסביבה שלנו לא הצטיינה בשקט מיוחד. קיבוץ  משמר העמק הותקף בלי סוף, וגם הקיבוץ הצעיר בג'וערה הותקף כבר לא פעם. כמובן שיחד עם זה החיים כאילו התנהלו כסדרם. 
 
בהיותנו בטבריה, לפנות ערב הייתי בטיפול מיוחד בבית חולים "שוויצר" בטבריה עילית. פתאום ניגש אלי רופא אחד ואומר "אתה ממשמר העמק?"  "כן" עניתי. "הייתה עכשיו ידיעה ברדיו שמוכתר משמר העמק נרצח". נדהמתי. ידעתי מי מוכתר משמר העמק. אבל לא עלה על דעתי שזה אברהם גולדשלגר. כעבור שעה צריכות היו להישמע שוב חדשות. ביקשתי מהרופא להישאר ולחכות להודעת הרדיו. ואמנם בהודעה זאת נמסר גם השם - זה היה גולדשלגר.    
 
לא ידעתי מה לעשות. רוזה איתי, אולי היא כבר שמעה את הודעת הרדיו. לנסוע למשמר העמק אין אפשרות, יש עוצר בדרכים. לפחות עד הבוקר אין מה לעשות. שקלתי בדעתי מה עלי לעשות. 
 
אז צצה במוחי תוכנית. קודם כל עברתי דרך הבית (בטבריה) להיווכח האם שם יודעים או לא, כי היה לנו רדיו.  שחזרתי, מצאתי כמעט את כל האנשים בבית, החיים מתנהלים כרגיל, איש לא מדבר על זה ואיש גם לא מתנהג כאילו שהוא יודע. הבנתי שהם לא יודעים. יצאתי לרחוב בטבריה. הלכתי למשרד מוניות וסידרתי איתם שבחמש בבוקר, עם גמר העוצר, ידפוק נהג על דלתנו, יעיר אותנו ויאמר שבמשרד הם קיבלו טלפון ממשמר העמק שעלינו לחזור הביתה. אחרי זה עוד הסתובבתי ברחובות, להירגע קצת, וחזרתי הביתה. לא ידעתי מה לעשות. הלא בשמונה בערב יהיו חדשות ואז כולם ישמעו. זאת הייתה השעה שסיימנו את ארוחת הערב, ישבנו לבלות כולם יחד, לשמוע רדיו – חששתי מאוד שהכל יתגלה, ולבלות לילה שלם בלי יכולת להושיע - הרי זה יהיה די אכזרי. 
 
כאשר עמדנו לשבת לאכול, עלה בדעתי הרעיון לקלקל את הרדיו. לא היה לי שום כלי ביד, שום דבר. בטענה שהרדיו חורק ולא שומעים כל כך טוב, ניגשתי כאילו לכוון אותו. הרדיו  היה אז ממש קדוש, והאנשים אמרו לי: "אל תיגע, אל תיגע, אתה עלול עוד לקלקל!" אמרתי שיש לי ניסיון בדברים כאלו. התחלתי לשחק עם הרדיו. פתחתי את הצינור האחורי וקרעתי חוט, בידיי – בקושי, אבל קרעתי אותו. הרדיו נדם. 
 
אין לתאר את מבול הקללות שהטיחו על ראשי. אבל את שלי עשיתי. החיים נמשכו כרגיל. שרו, שמחו ורוזה הציעה שהיא תעשה איזה מטעם מיוחד ונעשה מסיבה. רוזה התחילה לעשות כדורי שוקולד עם אבקת קוקוס עליהם. כולם נהנו מאוד והיא עשתה עוד ועוד. השמחה הייתה גדולה. רק אני, בכל כוחי, השתדלתי לא להראות מה בלבי. 
 
בלילה, החדרים היו משותפים - מספר מיטות בכל חדר. במיטה סמוכה ישנה רוזה, היא ישנה טוב. כולם ישנו. רק אני לא ישנתי. בשעה היעודה נשמעה הדפיקה על הדלת והופיע הנהג. ארזנו את חפצנו ונסענו הביתה.  
 
לא היו אז מכשירי רדיו במכוניות ולא הייתה שום סכנה שמשהו ייוודע. נסעו סביב, דרך נצרת וג'למי. 
לא נסענו מהר. המכוניות היו די משומשות. שהגענו לג'למי אחזה רוזה בידי ואמרה "אני יודעת מה שקרה, גולדשלגר נהרג". לא יכולתי לא להכחיש ולא לאשר. אמרתי שאני לא יודע. שהגענו לחצר, היא הייתה כבר מלאת מכוניות  משטרה וצבא. החצר לא הייתה אז מרוצפת. היה פברואר, האדמה הייתה רגבים גדולים מיובשים. ביציאתנו מהמכונית, רוזה נקעה רגל ולא יכלה לזוז - כעין סמל נוסף לכאבה הגדול.  
אני זוכר תמיד את הערב המטורף הזה עם כדורי השוקולד. מאז לא נגעתי בכדורי שוקולד אף פעם, גם במקרה שהייתי מזדמן והיו כאלה על השולחן. ניסיתי השנה, שנת 1979, בהיותנו בחופש בנתניה לאכול כדור שוקולד. אילצתי את עצמי לקחת כדור שוקולד והיה מאוד לא טעים.  

******
לובקה יבזורי ז"ל (1985-1908) היה חבר משמר-העמק ואיש "ההגנה". במהלך הקרב על משמר העמק הוא מילא תפקיד מרכזי בפיקוד על הקיבוץ.  
תודה לארכיון משמר-העמק עבור הרשימה הנ"ל, שנרשמה משיחה מוקלטת משנת 1979.

ילדות בצל המגדלים - סיפורה של הינדה עופר

כאשר החלה ההתיישבות ביקנעם ניטע ליד המושבה מטע גדול על ידי חברת נטר. פה מתחיל הסיפור שלנו. יום אחד קיבלתי לארכיון קיבוצי עין השופט עדות מדהימה של ניצה דקל הגרה בבני עטרות. בעדות מספרת אימא של ניצה איך גידלה את ילדתה הקטנה במגדל שמירה שנבנה כדי להגן על המטע מפני אלה הרוצים לגדוע אותו. ניצה הביאה את עדותה של אמה - הינדה עופר ז"ל.

כדי למנוע פגיעה בשומרים הוחלט להקים במקום נקודה מבוצרת שתאויש על ידי פועלים ושומרים ותיקרא "רמת השניים". הנקודה שנבחרה הייתה גבעה שחלשה על שטחי המטע. בקיץ 1937 נבנה על הגבעה בסמוך לצריף של "רמת השניים" מגדל מבטון מזוין ובו עמדת תצפית אשר נקראה "מבצר ששת המתבודדים", שכן השמירה התבצעה בידי שישה צעירים מיקנעם וממקומות אחרים. מהמגדל היו השומרים יוצאים למשימות השמירה במטעים. בהמשך נבנה עוד מגדל. ילדותה של ניצה דקל הייתה בין שני המגדלים האלה.

הינדה עם ניצה ביקנעם המושבה
"ב- 1937 יהושע ואני נישאנו והחלטנו ללכת למקום חדש רחוק ממרכז הארץ, איפה שצעירים כמונו יוכלו להביא תועלת. באותו זמן נוסדה המושבה יקנעם. אחותו של יהושע הייתה בין המתיישבים הראשונים וגם אנחנו החלטנו לעבור לשם. לנו לא הייתה אדמה, אבל עבדנו בכל ענפי החקלאות אצל המתיישבים. זכורה לי עבודה אחת, זריעת תירס באדמת המישור רחב הידיים של יקנעם, שמונה שעות הלכתי אחר הסוסים שהיו רתומים לביסוק, עם תרמיל מלא זרעים קשור במותניים ומפזרת את הזרעים לתוך המשפך שהיה מחובר לביסוק. המתיישב שהוביל את הסוסים היה פולני, מאזור הרי הקרפטים, והוא ליוה את העבודה בשירה עממית של ערבים. אחרי שהתירס נבט עשיתי את הדילול וכשהבשיל גם קטפתי אותו.

בהרי אפרים בין יקנעם וג'וערה היה שטח של כמאה וחמישים דונם של מטע נשירים. היה זה ניסיון של נטיעת עצי פרי נשירים בשטח הררי עם השקייה. הייתה גם כוונה פוליטית להימצא במקומות כאלה.

המטע היה שייך לבעלי הון מפולניה, העיבוד נעשה על ידי חברת "נטר" - חברה של בוגרי בית הספר מקווה ישראל. ניהל את העבודה אחד הבוגרים בשם טוביה לישנסקי. בסביבה היו הכפרים הערביים ריחניה, אום אל פאחם, אום אל זינת וקירי.


יום שני, 9 בדצמבר 2013

תחילתה של המושבה יקנעם

משפחת דויטש - ראשוני המתיישבים ביקנעם
תמי דוידמן (חברת עין השופט) מספרת על סבא שבתיאל וסבתא ציפורה:
"בשנת 1934 החליטו סבא שבתיאל וסבתא ציפורה לעבור לישוב עם אדמה חקלאית. יהושע חנקין שבשנת 1934/5 קנה בשם "הכשרת הישוב" כ-20.000 דונם מאדמות הכפרים הערביים - קירי וקמון (הקרקעות היו שייכות לכמה אפנדים, אך עיקרם למשפחת סורסוק הלבנונית). הציע למשפחה לקנות חלקת אדמה בזול ביקנעם. המשפחה החליטה לעבור מנס ציונה ליקנעם עם ששת ילדיהם. מכיוון שביקנעם עוד לא היו תנאים למגורים הם עברו לגור באופן זמני בבית ערבי . משפחה יהודית יחידה בין משפחות ערביות. מהר מאוד נוצרו קשרי ידידות עם התושבים הערביים שמכרו להם ירקות ופירות שגידלו. הערבים לא ממש אהבו אותם, אבל גם לא התנכלו להם. מים הם הביאו בפחים על חמורים מתוך בור שהיה למטה בעמק. הפרימוס שימש אותם לחימום המים, בישול ותאורה. היה מסוכן לגור בסביבה כה עוינת לכן העמידו שומר ערבי עם רובה אנגלי שישן ליד הבית ושמר עליהם מפני סכנות של התנפלות ערבים.

פעם ביום עבר ליד יקנעם אוטובוס שנסע מג'נין לחיפה. אם היה צורך במשהו לבית, סבא או אחד מהילדים ירדו ברגל או בחמור לכביש, עולים על האוטובוס ונוסעים לשוק הערבי בחיפה. כך חיו בתנאים הקשים האלה כשנה. אחרי שנה הם התחילו לחפור באר מים (מעל סולתם של היום) וב-1935 עברו לגור ליד הבארות. לאט לאט הצטרפו עוד משפחות שקנו קרקע מ'הכשרת הישוב' וב- 1.12.1935, יום ה' בכסלו תרצ"ו, נוסדה יקנעם המושבה."




לזכר יואש ויצחק
ב-1936 נהרגו שם שני השומרים יואש זולר ויצחק קלוצ'בסקי, אותו הכרתי בהכשרה בפולניה. באותו זמן נולדו ביקנעם תאומים וקראו להם בשמם של שני השומרים. המשורר דוד שמעוני כתב שיר על המאורע הזה ולזכרם של השומרים קראו למקום רמת השניים.

בהרי אפרים בתוך חורשה נמצא בית הקברות של יקנעם.
יהושע חנקין, גואל אדמות עמק יזרעאל בחר את המקום הזה שהוא מרהיב ביופיו, אגודת השומרים הקימה שם לזכרם של יואש ויצחק מציבה בצורה של עמדת שמירה שמשקיפה על כל עמק יזרעאל.
אחרי רצח יואש ויצחק ב-1936 ניטעו לזכרם שני ברושים. גאולה וטוביה לישנסקי היו חברים של השנים וגאולה החליטה להנציחם בעצי הברוש שנטעה. בתמונה עוברת אורח שניצה דקל צילמה ליד שני הברושים. תודה לניצה דקל על הצילום.







שני הברושים שנטעה גאולה לישנסקי לזכר השומרים שנפלו על משמרתם ברמת השניים