פנצ'רים - קטע מספרו של עלי אלון - אתיקה

פנצ'רים - קטע מספרו של עלי אלון - אתיקה


אהבתי  לקרוא את כתביו שירתו וסיפוריו של עלי אלון חבר קיבוץ עין השמר . מקווה לתת לכם טעימה     
קטנה ממבחר עצום של שירה וכתיבה מיוחדים במינם של עלי....זכרונו לברכה...

עלי אלון נולד בשנת 1935 ליעקב קז'ימירסקי (אלון) ורחל וסרמן, שהיו חברי קיבוץ עין שמר. נישא לשמחה יחזקאל שכילדה עלתה ארצה מבגדד. עבד שנים אחדות כרועה צאן. לאחר נישואיו ויחד עם רעייתו יצאו כתרמיליאים הראשונים בשנת 1963 לסיבוב של שנה סביב העולם - וחזרו לקיבוץ עין שמר. עלי אלון החל בלימודי יהדות - למד בבית המדרש שהקים יריב בן אהרון ב"מדרשה" באורנים. השתתף בעריכת "מחברת שדמות" וכן כתב יחד עם יריב מסכתות של מקורות על ביאליק, ברנר, אלתרמן קפקא ועוד...כחבר הקיבוץ כיהן אלון כמזכירו, כרכז וועדת התרבות, שנים רבות כעורך עלון הקיבוץ, העיתון המקומי וכן כרועה הצאן. אלון היה פעיל במסגרת התנועה הקיבוצית  בין השאר שימש כעורכו של "השבוע בקבה"א" - השבועון של קיבוצי השומר הצעיר. במסגרת תפקידיו אלה, ובמיוחד כרועה צאן, התוודע עלי, לחיי הערבים בארץ והִרבה להיפגש איתם עוד משחר ילדותו.

אלון חי עם אשתו עד יום מותו בקיבוץ, ולזוג ארבעה ילדים ושלושה עשר נכדים. היה אחיו התאום של המשורר יונה אלון (ויקיפדיה)

מאגדות לודז' דישראל:  פנצ'רים עלי אלון עלי אלון 2018- 1935

בקושי הצליחו להתקיים, בקושי היה מה לאכול. לכן החליטה שיחת הקיבוץ בעין שמר שלא מולידים ילדים. והנה, איזה אסון, איזה פנצ'ר - חייקָה בהיריון... התגובה הזועמת בעלון הקיר לא איחרה לבוא: "מוכרחים אנו להדיר עצמנו גם מילדים" לידת הילדים הראשונים בעין שמר נשמעת כיום כשרשרת אגדות - למרות שהכול נכון. כשאני בוחן את המכנה המשותף שלהן מסתבר באופן מפתיע שהוא... הפנצ'רים. הקושי התחיל כבר ביצירת המשפחות, עוד לפני לידת הילדים. המשפחה איימה על ה"קולקטיב". בתנועת הנוער לא התכוננו לשלב הזה. אלה שנכנסו ל"אוהל משפחה" הרגישו אשמים למפרע. האהבה הייתה כמעט אסורה: "אין זה הוגן לחשוב על קשרי אהבה בין צעיר לצעירה. האהבה האמיתית צריכה להקיף את האנושות כולה ולא להצטמצם באהבה שתלויה בדבר", כתבה חברתנו חנטקה בעלון הקיבוץ, שנכתב אז בעותק אחד ונתלה על הקיר. "המשפחות מסתגרות וחיות בפני עצמן ואינן משתפות חיים עם המשפחה הגדולה - הקיבוץ". הן הוקעו על הקיר, כמו ב"פשקווילים" או בעלוני ההוקעה של "מהפכת התרבות", שימציאו הסינים כעבור 30 שנה. זוגות לא העזו ללכת שלובי זרוע בחצר הקיבוץ או להיכנס יחד לחדר האוכל. אבל מה לעשות - הטבע בשלו... הצופים הצעירים, כשם שלא חשבו על משפחות, לא חשבו שדבר כזה עלול לקרות להם. הופעת הילדים הראשונים הייתה בלתי צפויה לחלוטין.

רן טל מראיין את ציפקה אפרת לסרטו - ילדי השמש 2005

לפני כמה שנים יצא לאור סרטו של רן טל "ילדי השמש "- רן עשה עבודת שטח מאוד מעמיקה , חרש ארכיונים קיבוציים, ראיין חברי ובני קיבוץ על חייהם בקיבוץ. בין כול הראיונות התקיים ראיון עם ציפקה אפרת ז"ל מעין השופט שחייה את הקיבוץ בכול הווייתה. על התוצאה הסופית של הסרט "ילדי השמש" יש דעות חלוקות , אבל מה שבטוח שהוא נתן לארכיונאים ולאלה שרוצים לשמר את ההיסטוריה הקיבוצית - מעמד מכובד.


ראיון מוקלט: רן טל – במאי הסרט "ילדי השמש"  (דצמבר 2005) 

רן: מנין יש לך עברית כל-כך טובה?
ציפקה:מה זאת אומרת, הייתי מורה. קודם כול סיימתי גימנסיה עברית בווילנה. אחר-כך למדתי עוד שנתיים, וגם לימדתי. הייתי מורה להומניסטיקה: לתנ"ך, היסטוריה וספרות.
רן: אנחנו בעין השופט, בראשון לדצמבר 2005, ואני מדבר עם ציפקה אפרת, ציפקָה או ציפקֶה?
ציפקה: ציפקָה.
רן: ציפקה, מציפורה?
ציפקה: לא, לסבתא שלי קראו ציפה. 
רן: אז את ציפה בעצם.
ציפקה: בבית קראו לי ציפה'לה. בקן (בתנועה) ובגימנסיה קראו לי ציפקה וזה היה שמי. בעין השופט, אם תשאל על ציפורה, יובילו אותך למקום אחר, בקצה של הקיבוץ, על-יד עופרה. 
רן: ציפקה אפרת, מה זה היה ציפה...
ציפקה: בתעודות כתוב ציפורה וולק.
רן: או-קיי.
ציפקה: אבי היה ניסן וולק. 
רן: תתחילי מחיי...
ציפקה: חיי האנושות היו יכולים להתנהל אחרת לגמרי, לו באמת ההיסטוריה הייתה מתנהלת על-ידי אנשים ישרים, פוליטיקאים ישרים, שדואגים באמת לכלל ולא לאגו שלהם. לאנושות יש את כל הפוטנציאל על כדור הארץ הזה, שאינני יודעת כמה זמן עוד ישרוד מבחינה אקולוגית. אבל האדם, עם כל הסתירות שבו, עם כל הרוע והטוב שבו, יכול גם בתנאים מסוימים לחיות ביחד בתוך העם שלו, הקבוצה שלו, המדינה שלו, וגם בתוך החברה האנושית, ולא במלחמות תדירות כאלה.
רן: איך את מגדירה את עצמך? כמהפכנית, קומוניסטית, סוציאליסטית?  
ציפקה: אני חברת קיבוץ, וזה אומר הכול. אני בפירוש סוציאליסטית, לא קומוניסטית. מפ"ם, מימיה הראשונים לחמה נגד הקומוניזם. דרך אגב, הקומוניזם בווילנה – היה אויבו הגדול ביותר של "השומר הצעיר", כי אנחנו לקחנו ממנו את הנוער שלו. הנוער רצה לחיות חיים משמעותיים וחלם על עתיד טוב, לא רק לעצמו, אלא גם לחברה ולציונות. אני, ציונית וסוציאליסטית, חברת מפ"ם, מר"צ כיום, ובעיקר חברת קיבוץ. הקיבוץ  מהווה אלטרנטיבה, הוא חוד החנית גם כיום. הוא יכול להיאבק על חיים שוויוניים וצודקים יותר בחברה כולה. 
רן: אבל כשבאת לכאן, מווילנה, איך תפסת את עצמך כמהפכנית?
ציפקה: אני מרשה לעצמי לספר לך משהו שיסביר טוב יותר את תשובתי לשאלתך. קראתי את הספר "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, כמו היו אלה החיים שלי. במקרה לגמרי, זמן קצר לאחר מכן, עמוס עוז הרצה באולם עין השופט. אני ישבתי בפואיה והוא התיישב במקרה על ידי. אינני יודעת מאיפה היה לי אומץ לספר לו שקראתי עכשיו את הספר וחייתי אותו באופן כל-כך עמוק. אני מווילנה, וגם אביו של עמוס נולד בווילנה. אינני מכירה בכלל את המיליה שלו, את הבורגנות הזאת, הרוויזיוניסטית שהוא מתאר. אמו למדה בגימנסיה ברובנה. עמוס מתאר בספר איך היא חיה עם כל הכיתה שלה ועַרגה לחיים שיש בהם משמעות, לחיים יפים, ואת אכזבתה פה בארץ.
אני הזדהיתי איתה לגמרי, כך סיפרתי לעמוס באותו ערב באולם. והמשכתי: הערגה הזו גם ליוותה אותנו. בכיתה היינו שלוש בנות: אחת בה'שומר הצעיר', שנייה קומוניסטית, שלישית דתיה, שחייתה בקיבוץ יבנה ונפטרה לפני זמן קצר. בכל יום הולדת היא שלחה לי ברכה וציינה שרק בזכות היותנו יחד היא עברה לחיות בקיבוץ דתי. אנחנו בתנועה ערגנו לחיים בעלי טעם ומשמעות, והצלחנו לממש זאת. מגיל צעיר צמחה בנו הידיעה וההרגשה, שנבנה לנו – לעם  היהודי – מדינה שתהיה באמת יותר צודקת. בעיקר נבנה קיבוץ, שבו נממש את כל הרעיונות היפים שאנחנו שואפים אליהם. לאחר דברים אלה קם עמוס, לחץ את ידי ואמר: זה מחמם את הלב. 

נופי ילדותה של ציפקה בפולין