יום חמישי, 3 בדצמבר 2015

סיפור חיים של נורית תבור- קזינס


 ן

מיינדנהד

את מיכאל פגשתי כשהגיע ללמוד עברית ביולי 1964 באולפן בעין השופט. אבל לפני זה הוא נולד כחודש אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה במיידנהד שעל גדות התמזה שליד לונדון. כשהיה ילד קטן החל "הבליץ" על לונדון.
הייתה זו תקופה של הפצצות בלתי פוסקות על העיר, שמטרתה הייתה לשבור את רוח האנשים שגרו בלונדון ולהכשיר את הקרקע לכיבוש הגרמני  של אנגליה. העיר הופצצה יום ולילה ואחת ההצעות של מקבלי ההחלטות הייתה להוציא את הילדים והאמהות לערי השדה ומיכאל נשלח עם אמו, קיטי,  לדודות בלידס. אביו שנשאר בלונדון היה שוטר והיה מסתובב ברחובות בלילות וקורא לאנשים לשמור על ההאפלה.
כשמיכאל ואמו חזרו מלידס ופגשו את השוטר שמיכאל לא הכיר, הוא נבהל מאד כשהשוטר רצה לקחת אותו על הידיים.
 מאד אהבתי כשסיפר לי את סיפורי הילדות שלו ושל שני אחיו. שלושתם היו שובבים לא קטנים ומלחמות הכריות שלהם בחדר הקטן שבו גרו עוררו תמיד צחוק כשסיפר לי על כך.  בביתו לא היה חינוך ציוני בכלל. אימא שלו שמרה על הדלקת נרות בערב שבת והיו עוד כמה מסורות יהודיות מצומצמות שנשמרו.מיכאל החליט לעזוב את אנגליה בגלל מזג האוויר הרטוב ובגלל שרצה שינוי בחייו. הוא חשב שאוסטרליה או ישראל הם מקומות נאותים ובחר בישראל כי הכרטיס לכאן היה יותר זול.
 הוא הגיע לאולפן בעין השופט כי רצה ללכת ללמוד ב"מכון וינגייט". באותו זמן עבדתי בהגשה בחדר האוכל. לא הייתה עדיין הגשה עצמית ואני עברתי בין השולחנות עם עגלת הביצים רכות / ביצים קשות, גבינות לבנות ועגבניות ומלפפונים ונתתי לכל אחד מה שביקש , פחות או יותר. בעגלה הזאת היה מטמון  -- קוביות קטנות של חלבה – שחולקו למיוחדים. 

עגלת ההגשה בשנות השבעים


מיכאל שבא עם עוד חברים מהאולפן לארוחת הבקר, היה כל כך יפה ומרשים  בעיני שמהר מאד הוא זכה בחלבה של המיוחדים. וזה לא היה כל כך לפי התקנון, אבל כנראה שזה היה צו הלב. ומשם החלה ההכרות בינינו.
 בשנה שהיה באולפן מלבד שלמד עברית ובילה עם חבריו,הוא הכין את עצמו לכניסה למכון. הוא לא ידע עברית כמעט וגם לא ידע לשחות שום שחייה חוץ משחיית חזה. בשביל להיכנס ל"וינגייט" הוא היה צריך לדעת גם שחיית גב, פרפר וחתירה. הוא התחיל לבלות בבריכה שעות וללמוד לשחות את שלושת הסגנונות הנוספים.  ואני שלא הבנתי יותר מדי בשחייה הייתי "המאמנת" שלו.
הולכת לאורך הבריכה הלוך ושוב, ומנסה לשפר לו את הסגנון וזה הצליח והוא עבר את הבחינות והתקבל ל"וינגייט" , עם עברית של סוף אולפן ונאבק בעברית קשה בלימודיו בעזרת חברים שרכש לו במכללה.
 היה חבר אחד שהיה כותב, במשך השבוע,  את כל ההרצאות עם נייר העתקה ובשבת כשמיכאל חזר לקיבוץ היינו יושבים ומנסים לפענח את המושגים באנטומיה ובפיזיולוגיה. עד היום אני זוכרת שניסיתי להבין מה זה "תחל" ו"אחז" כשמדברים על שרירים ולעזור לו. 

מיכאל


זה היה פשוט מטורף אבל הצליח כנראה בזכות ההתעקשות שלו והרצון שלי לעזור לו. מיכאל לא חשב שנכון לקרוא למקצוע שלימד ספורט ותמיד הדגיש שמדובר בחינוך.
הוא מאד אהב את העבודה הזאת והשקיע את נשמתו בקידום ילדים שרצו להתקדם, בעיקר באתלטיקה קלה.  וכשהם זכו בתעודות ובמדליות, לא מעטות הייתי רואה את האור והשמחה הגדולה בעיניו. כאילו הוא בעצמו זכה.
בזמן לימודיו בוינגייט נולדה מרגלית היה זה ב-6.4.67. מהרגע הראשון של הולדתה הייתי כל כך שמחה , על אף שהבאתי אותה לבית התינוקות ולא לחדר שלנו.
חודשיים אחרי הולדתה פרצה מלחמת ששת הימים ועד היום אני  זוכרת שחשבתי את עצמי לברת מזל כשבשתיים בצהריים, בזמן שנשמעה האזעקה לריצה למקלטים הייתי בבית התינוקות ולא הצטרכתי לרוץ לשם בשביל לקחת את מרגלית למקלט.
ניב נולד ב – 25.9.69 ועדיין הבאנו את התינוקות לבית התינוקות ישר מבית החולים "עפולה", שאגב  גם אני נולדתי בו. אבל כנראה שאז כבר החלה להתפתח בי המחשבה שאני רוצה שילדי יגדלו בלינה משפחתית. התחלנו לחפש קיבוץ אחר. היינו במספר קיבוצים ובסוף השנה החלטנו – צרעה.
עברנו לקיבוץ צרעה ב-1970 בספטמבר. מיכאל נסע לפני, כי היה צריך להתחיל ללמד בראשון לחודש והדירה עדיין לא הייתה פנויה. אני הגעתי עשרה ימים אחריו. צביה שהייתה מטפלת של כיתה ו' הסתערה יום קודם עם בנות הכיתה והן ניקו את הבית לקראת בואי עם ניב ומרגלית.
כאמור בקרנו בכמה קיבוצים.  לא היה לנו ברור בדיוק מה אנחנו מחפשים והעלינו גם אפשרות לעבור למרכז קהילתי או למושב. היה לנו יותר קל לחפש בקיבוצים שהיו לנו בהם מכרים או בני משפחה של אנשים מעין השופט. 


דרך אחות של חברת עין השופט שאלנו גם בצרעה. ולמזלנו, בדיוק חיפשו כאן מישהו שילמד חינוך גופני, כי בקשו מנעמי, אימא של עופר, לעשות שנה בתורנות במטבח. והתפנתה דירה זמנית ומצירוף של שלושה מקרים הגענו הנה והוקסמנו מהנעימות של האנשים שפגשנו ובאותו זמן היינו המומים  מהקיבוץ הזה שנראה כל כך חום-צהבהב, בחודש יוני בהשוואה לירוק הפורח של עין השופט.
 על אף המצב שהיה זמני (אחרי שנה נעמי עמדה לחזור למקצוע והמשפחה שאת ביתה קיבלנו עמדה לחזור משליחות ולחזור לדירתה), דבר אחד לא עמד להשתנות  וזה היה הלינה המשפחתית, זאת ששלוש שנים קודם, כשמרגלית נולדה, הייתה לגמרי מחוץ למשהו שחשבתי עליו.
החלטנו לבוא לכאן ולהקים פה את ביתנו. עד היום זכור לי הבוקר הראשון שהתעוררתי כאן ושמעתי את הקולות המתוקים של מרגלית וניב שזה היה להם הלילה הראשון שישנו באותו  חדר והתעוררו פעם ראשונה בבית שלנו.
 עזיבת עין השופט הייתה לי קשה מאד. הרגשתי כאילו אני נקרעת ממשהו. אבל שלא תטעו, רציתי בזה מאד. מונעת על ידי דחף שלא תמיד הייתי מודעת לו לבחור את דרכי. לא לקבל את מה שיש כמשהו שאינו ניתן לשינוי. לחפש מה שמתאים לי.  למיכאל היה חשוב מאד להתחיל לעבוד כמורה לחינוך גופני. אחד הדברים שמיכאל אהב מאד היה לנגן בגיטרה, בבנג'ו. ואני למדתי חלילית בכיתות היסוד ועדיין הייתה לי בבית חלילית. מיכאל ביקש שננגן ביחד. היינו יושבים על המרפסת ומנסים לנגן, בעיקר שירי עם שונים. אהבנו את הבילוי המשותף הזה והיו אלה רגעי יחד טובים מאד.
מכאן נסענו לאנגליה לשנתיים לביקור משפחתי שהיה קשור גם לרצונו של מיכאל ללמוד סיינטולוגיה. כאן נולדה טליה ב- 6.12.77 וזכיתי שמיכאל יהיה שותף בלידתה.
דבר שלא היה נהוג עדיין כשנולדו מרגלית וניב. אני זוכרת שמאד רציתי בזה ולשמחתי מיכאל קיבל את רצוני וכך אני יודעת גם מה זה ללדת כשמישהו מבני משפחתי נמצא לידי.

נורית עם מרגלית והנכד



 כאן גם יצאתי ללמוד חינוך מיוחד, מקצוע שאהבתי מאד. עד היום אני חושבת שהעיקר היה להימצא עם הילדים שבאו ללמוד אצלי. לא כל כך ללמד אותם בדרכים מיוחדות, אם כי גם את זה היה צריך לעשות מדי פעם, אלא להיות על ידם בזמן שהם בדרכם המיוחדת והאיטית לא פעם, מפלסים להם את הנתיב שלהם.
מצאתי את עצמי פעמים רבות בעמדת הסנגורית מול ההורים והמערכת, אומרת, זה יהיה בסדר, תנו להם את הזמן שלהם.
 בבית שאלנו את עצמנו מדי פעם האם זה המקום שלנו?  מה יקרה כשהקיבוץ יופרט? איך ייראו חיינו כשנזקין? מיכאל העדיף את הקיבוץ הישן. אני רציתי את הקיבוץ המתחדש... הילדים בגרו ופרשו כנפיים.

נורית וניב



נאמנה למה שלמדתי מחיי, אמרתי להם שאני רוצה שיחיו איפה שיהיו מאושרים. בקיבוץ שנולדתי בו היה ברור שיש רק דרך אחת נכונה והיא דרך ההגשמה בקיבוץ.  בחדר האוכל של מוסד הרי אפרים, הייתה תלויה, במשך שנים רבות הסיסמא: "פה בית היוצר לדור מגשימים". לעוזבים התייחסו כבוגדים. כשאנחנו עברנו לצרעה כבר לא דברו על בגידה אבל כשהייתי אומרת שבעיני כל התנועות הקיבוציות הן אותו הדבר בהשוואה לעולם שמחוץ לנו, הייתה לי הרגשה שלא מבינים על מה אני מדברת. 


מניסיון חיי הסקתי שרצוי שכל אחד יבחר לו את חייו. אי אפשר להגיד שזה היה כך בעין השופט. בצרעה יש לזה יותר מקום. גם היום כשילדי לא גרים איתי, אני מכבדת, מעריכה ואוהבת את הבחירות שעשו ובזכותם פוגשת אנשים ומקומות, רואה ונהנית מדברים שלא הייתי זוכה להם אחרת.
למזלי נשארתי סקרנית. תכונה שזכתה לביקורת מצד אחת השכנות בבית הקומתיים שבו גרו הורי, שגרמה לי לחשוב שסקרנות היא מידה שיש להתבייש בה ולהכחיד אותה. אני גם אוהבת ללמוד, ולשחק (גם משהו שחשבתי שמבוגרים לא עושים) ובקלות נדלקת לעשות כל מיני דברים. וכך נולד אחד מהעיסוקים שלי בארבע השנים האחרונות – ספריית הילדים.
המסע הזה הוא סיפור בפני עצמו ולא אספר אותו כאן רק אומר שממישהי שהילדים היו עוברים לידה כאילו היא עץ או ספסל, הרבה מאד ילדים היום מכירים אותי, קוראים לי בשמי, מחייכים אלי בשבילי הקיבוץ, מתעניינים ושואלים מה אני עושה, קוראים לי "נורית של הספרייה" וזה מאד נחמד בעיני. 




יום רביעי, 2 בדצמבר 2015

סיפור חיים של נורית תבור - קזניס



ה



מגיל צעיר אהבתי לקרוא ספרים, ועד היום אני נזכרת כמה טוב היה לקרוא בהם. הנה חלק מהרשימה של כמה מהם שקראתי בכתות היסוד: שני רעים יצאו לדרך ואי הילדים מאת ימימה טשרנוביץ'. ילדי המים מאת צ'ארלס קינגסלי, מפרש בודד מלבין באופק של קטייב , נשים קטנות – לואיזה מיי אלקוט, באין משפחה – הקטור מלו,  דייויד קופרפילד  של דיקנס, יורדי ים אמיצים  מאת קיפלינג, מחניים ואיזהו הגיבור – של פרנץ מולנר, אוהל הדוד תום – הרייט ביצ'ר סטו, האסופית – אן מהחווה ירוקה -  לוסי מוד מונטגומרי והרשימה הזאת יכולה להמשיך ולהמשיך.
מוסד הרי אפרים היה לי בי"ס ופנימייה במשך שש שנים.
 בכל השנים האלו הייתה לנו מטפלת מרמת השופט שקראו לה הניה. היא הייתה יפה, חמה, רכה. חייכנית. כולנו אהבנו אותה. היא השתתפה איתנו בכל שיחות הקבוצה, דאגה לנו לתה חם בבוקר כשקמנו, לקחה חלק בגיוסי הגינה ששתלנו מסביב לביתן שבו גרנו ובעיקר אני זוכרת אותה צוחקת צחוק מתגלגל.
היינו 2 כיתות שנוצרו מילדי שלושת הקיבוצים שהקימו את המוסד – עין השופט, רמת השופט ודליה.
לימים הצטרפו גם ילדי קבוץ רמות מנשה. קראנו לעצמנו "ארז" ובכיתה כתבנו מעל ללוח "החיים מלחמה – והדעת נשקם".

יוסף וילפנד והניה מגן המחנכים של קבוצת ארז

נורית עובדת במשק המוסד בשנות החמישים


. היו לנו חיי חברה מאד פעילים. מסיבות כל ערב שבת, פעולות תנועה, תחרויות ספורט בינינו לבין עצמנו וגם נגד מוסד "שומריה" שהיה במשמר העמק, מרחק כחמישה קילומטר מאיתנו והיינו הולכים לשם ברגל , הלוך וחזור.
 היינו מוסד שומרי שבו התערבבו חיי התנועה עם חיי החברה,הלימודים והעבודה (שהייתה חלק מהותי בחינוך שלנו). הגבולות בין החלקים השונים לא היו ברורים והתערבבו אלה באלה.
למשל גיוסים למלחמה בארבה או במכת העכברים שהתקיפו את שדות החיטה שהפסקנו לימודים בשבילם ויצאנו לשטחים עם קופסאות מפח וכפות (נגד הארבה) וכלים שבתוכם גרעיני חיטה מורעלים בצבע ורוד, אותם פיזרנו מסביב למחילות העכברים. 

קבוצת ארז בשנות החמישים


או ויכוחים אינסופיים מתי אנחנו בתנועה ומתי זה השטח של החברה. במוסד היו ועדות שניהלו את החיים החברתיים – ועדת חברה, תרבות, ספורט  ועדת משק חי וועדת סידור עבודה שהחליטה כל שלושה חודשים איפה כל אחד ילך לעבוד – האם במשק החי, או בענפי השירותים (שנחשבו נחותים) או אולי בקיבוץ שלו.

אפשר היה להביע רצון, שלא תמיד התחשבו בו ועבדנו איפה שהיה צריך. אני זוכרת שהצטרכתי לאסוף ביצים בלול של עין השופט ולא אהבתי את זה כי היו שם תרנגולים גדולים ותוקפניים שהיו מתנפלים עלי ומנקרים במקוריהם העבים את רגלי. 


שרדתי את זה כי לא היה בפני מי להתלונן או שלא ידעתי שקיימת אפשרות כזאת. לעומת זה אהבתי מאד לעבוד במשתלה, בה היינו שותלים בפחיות שתילי אורן זעירים ומגדלים אותם עד שנלקחו לשתילה במקומות אחרים. בלימודים שלנו לא היו מבחנים, לא היו בחינות ותעודות בסוף השנה, וכמובן לא היו בחינות בגרות.
הרעיון היה לחנך אותנו שנלמד מתוך הכרה בצורך ללמוד ומתוך עניין בחומר הנלמד. היינו גאים בכך ורובנו עמדנו בזה. אבל הייתה מערכת אחרת, ששמשה מעין שומר ומבקר. המערכת התנועתית.
 בכיתה ו' נכנסנו ל"שומר הצעיר" נפגשנו עם "דברות השומר",קבלנו חולצה כחולה עם שרוך לבן ועניבה ירוקה. שנה אחרי זה קבלנו סמל. 


סמל בוגרים

השתייכנו לשכבה הצעירים שנקראה "בני מצדה". בכיתה ח' קבלנו עניבה כחולה וב- ט' את סמל שכבת הצופים. בכיתה י' הגיע תורה של העניבה השחורה  ושיא השיאים היו הבירורים לקבלת סמל הבוגרים בכיתה י'א.
 במשך שבועות ישבנו יחד עם המחנך והמטפלת שלנו וקיימנו מערכת דיונים, למי מגיע ולמי לא מגיע סמל הבוגרים. חשבנו שזו נקודת הפסגה בחינוכנו השומרי.

 רובינו קיבלנו את הסמל אחרי שהצהרנו שאנו הולכים להגשים בקיבוץ ואחרי שחברינו וחברותינו העבירו עלינו "בקורת בונה". כמה שעירים לעזאזל לא היו מספיק "שומריים" בשביל לקבל את הסמל שחולק במחנה ל"ג בעומר.
 לא היה ציוץ של בקורת על המנהג המטורף של הבירורים לקראת סמל הבוגרים ומדהים שמחנכינו נתנו לזה יד . איש בקיבוצים שלנו בתקופה ההיא לא חשב שאולי יש פה טעם לפגם.
היינו שבויים בדוקטרינה שהקומוניזם הולך לנצח בעולם . אהבנו להיות ביחד ולשיר שירים רוסיים. לצאת למסעות ולשיר בדרכים. הייתי בת 16 ולא הקשבתי לביטל'ס, כי אמרו שזאת מוסיקה בורגנית. אולי זה היה קצת טירוף אבל הייתה הרגשה של חגיגה גדולה. היה ברור שהכלל יותר חשוב מהפרט. היה לזה מחיר. לקח לי שנים עד שלמדתי לאזן בין השניים ואולי אני עוד לומדת...


יום שלישי, 1 בדצמבר 2015

סיפור חיים של נורית תבור - קזינס


 ד


בחדר הורי  הייתה  גם כוננית ספרים נמוכה ובה 2 מדפים לספרים (בין הספרים גיליתי כשהייתי בערך בת אחת-עשרה את הספר "חיי המין של האדם" שהייתי קוראת בו כשאף אחד לא היה בחדר ומאחר וזה היה סוד לא העזתי לשאול וכך גם למדתי כל מיני דברים עקומים שלא הוסיפו לחינוך המיני שלי). 

 שולחן כתיבה ובו מגרה קטנה ועליו מנורת שולחן עם אהיל בצורת קונוס  וארון גבוה לבגדים. שטיח לבנבן על הרצפה, עשוי גם הוא מצמר  ותמונה על הקיר של צנצנת תכלת עם פרחים (אני חושבת של סזאן).
 הייתה לי בובה גדולה שהייתה עשויה מבד אבל, הראש כפות הרגלים וכפות הידיים שלה היו עשויים מפלסטיק ורוד. אני עוד זוכרת שמרוב משחק נוצרו באצבעות חורים אבל היא עדיין הייתה שווה והמשכתי לשחק בה והייתה לה גם מיטה עם סורגים צבועה בצבע אפור-בהיר.. וזה היה  הכול וזה היה עולם מלא.
"שעות ההורים" שלנו היו בין ארבע וחצי לשש וחצי. אז היינו חוזרים לארוחת ערב בבית הילדים וההורים היו הולכים לאכול בחדר האוכל הציבורי וכן היו בו ציבוריות (לימים השם הזה לא שרד וקראו לכלי הזה שאסף את כל הקליפות והשאריות כולבויניק) ואחרי הארוחה יוצאים לעוד שעה להורינו, לחדר ההורים שלא היו בו, בשנים הראשונות, לא דברי מאכל, לא קומקום חשמלי, לא רדיו.... אבל אני לא זוכרת בכלל תחושה של מחסור.
יותר אני זוכרת תחושה של מקום שקט ורגוע יחסית ואבא קורא לי סיפורים.
 ואז הגיע הזמן לחזור לבית הילדים. והיה חושך בחוץ ופעמים רבות הרוח נשבה בחוזקה בחוטי החשמל ואני פחדתי. יש לי זיכרון מגיל 3 או 4 על מנהג שהורי הנהיגו,  אני עומדת על המדרגה ביציאה מבית הקומתיים ואבא נותן לי משרוקית מפח שאשרוק חזק ואעיר את שומר הלילה ואז הורי היו מלווים אותי לבית הילדים, עוזרים לי לחלוץ את הנעליים הרטובות בחורף ונשארים בחוץ (כמו הכוכבים של אלתרמן) ואני נכנסת לתוך בית הילדים שלהורים לא הייתה דריסת רגל בו, לא מבחינה פיזית ובטח לא מבחינה חינוכית.

נחמן נוהג באוטובוס בשנות השמונים


בעין השופט היו 3 נהגי אוטובוס, נחמן, ליפק ודלילי. הם התחלפו בנהיגה באוטובוס שהיה נוסע פעמיים ביום לחיפה. אחד מהבילויים שלנו בגיל הגן היה לחכות לאוטובוס הזה כשהיה מגיע לפנות ערב. היינו עולים עליו ונוסעים לסיבוב בקיבוצים השכנים ובכפרים הערביים בסביבה. ליד עין השופט היה הכפר הערבי
כפריין, שנמצא  על צלע צפונית של גבעה מדרום לקיבוץ,ושהיה מרוחק כרבע שעה הליכה מהקיבוץ.
 אני זוכרת חושות מרובעות קטנות, מדורות ליד כמה מהן , עץ גבוה ולידו עומד אדם בגלבייה וכפיה לבנות. הערבים גם היו באים למרפאה שלנו שהייתה מאחורי בית הקומתיים שבו גרו הורי והיו יושבים ליד הקיר של הבית ומחכים לתורם להיכנס למרפאה.
בית הקומתיים הזה יחד עם עוד בית קומתיים והאסם ומגדל המים עדיין עומדים על מקומם אבל משמשים לצרכים שונים משהיה פעם. כשהייתי כמעט בת 6,
 ב – 9.10.1945  נולד אחי צבי, שנקרא על שם אבא של אימא ושנתיים אחריו ביום הולדתי השמיני אחותי דבורה שנקראה על שמה של אימא של אבא.
בשנים הראשונות הקשר עם קבוצת השווים שלי היה הרבה יותר חזק מאשר עם אחי ואחותי ועברו שנים רבות, מלאות בעליות ובמורדות עד שהקשרים איתם התחזקו וקיבלו את הגוון הייחודי להם. 

האחים/אחיות לבית תבור


ביני לבין אחי נולד תינוק שלא חי. דבר שנודע לי שנים רבות מאד כלאחר יד ושלא דובר עליו בבית אף פעם. גם זה היה אחד מהטבואים שעליהם לא מדברים.
בכיתה ב', עברנו לביתן שלנו שנבנה בקצהו הדרומי של הקיבוץ, שהיה קרוב יותר מכל בית אחר לכפר הערבי כפריין, בחרנו לנו שם -  "אלומה".
בביתן הזה חיינו 5 שנים, גרנו, ישנו, אכלנו את הארוחות שלנו, התקלחנו (במקלחת משותפת כמובן), למדנו ובילינו  שם.
המטפלת הייתה אחראית על הבגדים שלנו, קיפלה אותם לתאים שהיו על יד המקלחת וחילקה לנו גרביים חדשות ומכנסיים חדשים בערב פסח.
היא גם זאת שעשתה לבנות שיחה על התפתחות מינית כשהבנים נשלחו לשחק בחוץ. המקלחת הייתה משותפת לבנים ולבנות ועד סוף כיתה ו' (!) התקלחנו ביחד.
הביתן  היה הבית שלנו. לא חדר ההורים. את רוב זמננו בילינו שם ולהורים הלכנו לשעה וחצי ובשבת קצת יותר. וגם בזמן הזה הרבה פעמים המשכנו לשחק על הדשא הגדול, כשההורים נחים בצידי הדשא ומשוחחים עם חבריהם,  ולא הגענו לחדרים של ההורים.
 עם השנים התארכו השעות שבילינו עם ההורים, או יותר נכון לומר שהורשה לנו להיות עם ההורים. אבל לא פעם היינו ממשיכים להיות בחברת בני גילינו והפעם מתוך בחירה.
בבוקר  ה- 30.11.47 הגיע אבא שלי לפני המטפלת,  שהייתה באה להקים אותנו בבוקר, לספר לי, לנו, שהייתה הצבעה באו"ם והחליטו על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.



 הוא היה נרגש מאד. לא עבר זמן רב, ובאחד הלילות, הריצו אותנו כשאנו לוקחים איתנו את השמיכות שלנו לגני הילדים שהיו במרכז המשק.
 זה היה קשור לחששות באשר לאיך יתפתחו המאורעות עם הערבים בכפרי הסביבה. 

יש לי זיכרון שאני רצה בתוך שורת הילדים ונכשלת 

ונופלת בדרך וכל כך חוששת מה יקרה כשאני מתעכבת.
 למחרת עשו חילופים – אותנו שיכנו בצד הצפוני של הקיבוץ בבית הקומתיים מתוך הנחה שזה מקום מוגן יותר ושמונה משפחות ,כולל הורי, באו והשתכנו בחדרי השינה שלנו.


בארץ  פרצה מלחמת השחרור, אבל מלבד כמה סיפורים על מה קורה, לא היינו מעורבים באופן מעשי במלחמה. אני זוכרת שכשיצאנו מסדר פסח ב-1948 שמענו הפגזות ואבא שלי אמר שמתקיפים את משמר העמק.


 בבוקר היינו חוזרים לביתנים שלנו ולחיי חברת הילדים שלנו שכללה 3 כיתות, ובלילה הלכנו לישון בבית הקומתיים ורדפנו אחרי גחליליות אותן הכנסנו לצנצנות זכוכית במטרה להכין פנסים. בקיבוץ חפרו תעלות והקימו עמדות שמירה מסביב לקיבוץ ואנחנו הפכנו אותן למקומות של משחק.
הייתה לנו ילדות חסרת דאגות. מובנת מאליה. חופשית. 

ילדי אלומה


מבחינה היסטורית תקופה לא קלה – מלחמת העולם השנייה, המאבק במנדט הבריטי, ראשית מדינת ישראל, המלחמה עם ארצות ערב, הצנע – זה היה בשוליים.

 החיים שלנו התנהלו באווירה של חופש ופעילות רבה. החינוך לעבודה היה ערך עליון, כשמגיל צעיר החלו ללמד אותנו לסדר את המיטה שלנו, לנגב את האבק מהמדפים ולשטוף את הרצפה בחדר השינה בבית הילדים שקראנו לו ביתן "אלומה".

 היה לנו משק חי שבו למדנו לטפל בבעלי חיים, תרנגולות, ברווזים, עיזים וחמור שרכבנו עליו כל הזמן עד שהגב שלו התקלף. בגן הירק זרענו צנוניות ועגבניות ושתלנו חסה וסלק. גידלנו כוורת עם דבורים וצפינו בתהליך הייצור של הדבש.
 שיטת הלימוד הייתה לפי נושאים שכללו את כל מקצועות הלימוד כולל מתמטיקה שאז נקראה חשבון. בכיתה ב' למדנו נושא שנקרא "חיות עבודה במשק" והלכנו לביקור באורווה ולמדנו לרכב על הסוסה האפורה.
 אחר כך היה נושא שנקרא "יום ולילה" וממנו זכור לי הלילה שהסתובבנו בשבילי הקיבוץ ובענפי המשק השונים לראות מה עושות החיות בלילה, ושהסתיים בביקור במאפיה. אריה, האופה היה  מתחיל לאפות בארבע בבוקר על מנת שלבאים לארוחת בוקר יהיה לחם טרי וחם.

אריה במאפיה


 מאד אהבתי לבקר במאפיה לראות את הזרוע הגדולה של המלוש מערבבת את הבצק  ולהציץ לתנור הגדול שבערה בו אש חזקה אדומה וכחולה שהשמיעה רעשים כמו רעמים כשאריה משתמש במעין כף עץ ארוכה ומכניס את הכיכרות לתוך המקום הלוהט הזה.
 ובעיקר אהבתי לנגוע בכיכרות הלחם הלוהטות שיצאו מהתנור. עוד מקום מרגש היה הסנדלרייה.
היינו הולכים לשם בשביל לראות איך פנחס ואפרים הסנדלרים שעשו את כל הנעליים והסנדלים שלנו במשך שנים רבות, בצבע חום כמובן, זורקים לפיהם חופן מסמרים ובעזרת הלשון מסדרים אותם כשראשי המסמרים בפנים והחודים בחוץ ואחר כך בזריזות לוקחים מסמר מסמר ונועצים אותו בסוליית הנעל שלפניהם.
 עמדתי מוקסמת מהעניין ולא הבנתי איך הם לא בולעים את המסמרים אבל שמחתי שהם לא בלעו אף מסמר אף פעם. 

פנחס ואפרים בסנדלריה