יום שלישי, 24 במרץ 2020

על הערך בחינות בגרות - כתב יגאל וילפנד ז"ל



1969 הבנות במוסד לומדות ועוד איך לומדות    



בחינות בגרות / יגאל וילפנד ז"ל

מהתחלת הלימודים במוסד החינוכי הרי אפרים, כמו בשאר מוסדות החינוך של הקבוץ-הארצי , הייתה התנגדות לסיים את הלימודים בתעודת הבגרות, כפי שהיה נהוג בארץ כולה. 
הודגשה שיטת הלימודים הייחודית לקיבוצי הקבוץ-הארצי השומר-הצעיר, המבוססת על מוטיבציה פנימית, ללא ציונים, עם עבודות, ובשלב מסוים גם שיטת הנושאים. 
עבודה משולבת של מורי מקצועות שונים, יחס משתף וחברי בין מורה לתלמיד, עבודה בקבוצות קטנות, לימוד בכישורי החיים ועוד.. 
במהלך השנים החל לחץ של מורים, תלמידים והורים לעבור גם במוסדות שלנו לבחינות בגרות, כנהוג במקומות אחרים. היו טענות נגד הלימוד החופשי מדי במוסדות, נגד היחס החברי, שאיננו דורש הישגים, בעד תחרותיות והישגיות. 

 היו טענות על כך שאי עשיית התעודה תפגע בעתיד ביכולתם של בני הקיבוץ להשתלב בלימודים גבוהים לאחר השרות הצבאי. גם לעובדה שקיבוצי האיחוד והמאוחד עברו במהלך שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת ללימודי בגרות הייתה השפעה על קיבוצי הקבה"א. 
בראשית שנות ה- 70 התקבלה במוסד החינוכי הרי-אפרים החלטה של הוועדה הפדגוגית ( 12/2/1972 ) בה נאמר כי יש היתר להתחיל בבחינות בגרות פנימיות. 
שבועיים אחר-כך ב- 26/2/72 התקבל הערעור על ההחלטה והוחלט שבחינות אלו לא תתקיימנה בתוך שנת הלימודים. 
באותן שנים קמה ביוזמת מחנכים ומורים מהרי-אפרים תנועה של מחנכים ואנשי אקדמיה מן המובילים בארץ למען שינוי השיטה בארץ כולה, דבר שלא צלח. 
בשנת 1987, לאחר דיונים סוערים ובהתנגדות קיבוץ עין-השופט הוחלט שהמוסד החינוכי הרי-אפרים יקיים בחינות בגרות. 
משנת 1988 קיימו בהרי אפרים, ואח"כ משנת 1996 גם בבית הספר מגידו בחינות כסדרם, כאשר התוצאות הן מן הטובות בארץ, הן באחוז הניגשים מבני המחזור והן בציונים בכל מקצוע ומקצוע.

קבוצת אורים לומדת- מוסד הרי אפרים

מגמה לכלכלה- מוסד הרי אפרים

בית העיון - מוסד הרי אפרים

תצוגה של בעלי חי מהמעבדה- מוסד הרי אפרים


שיעור במכניקה - מוסד הרי אפרים 








יום ראשון, 22 במרץ 2020

אסם התבואות - מתוך הויקופדיה המקומית של עין השופט




אסם התבואות בעין השופט נבנה בשנות הארבעים. האסם היווה סמל מיוחד במינו לאורך שנים , סמל של חקלאות המפרנסת את בעליה , תבואת השדה הובאה לאסם, והציירים של הקיבוץ הנציחו אותו על איגרות שנה טובה ובציוריהם ..


אסם התבואות בבנייתו 

אסם התבואות 

האסם שכונה גם מחסן התבואות הוקם בשנת 1943. שימש לאחסון גרעיני תבואה ומזון לבעלי חיים. לאסם קיבולת של 140 טון, בתאים סגורים ומחסן לשקים בקומת הקרקע. האחראים עליו היו החצרנים, שהכינו גם את התערובת ללול ולרפת. בשנותיו הראשונות אהבו הילדים להשתעשע במקום והיו קופצים מגג הקומה הראשונה אל ערמות הגרעינים. 
הוא היווה, במשך שנים, נוסף על תפקידו כמחסן לתבואות גם סמל לעין השופט. תבניתו המצוירת ע"י חנן לפיד ז"ל ומאוחר יותר ע"י אמנון שוק, הייתה מוטבעת על סמלי חג, מעטפות וחומר פרסומי של הקיבוץ. בעשרים השנים האחרונות משמש המקום והרחבה שלידו להתכנסות של חגיגת יום העצמאות, ערבי שירה, ולעיתים חגים נוספים. לקראת שנת השבעים הוחלט לראות בשימורו של האסם, סביבתו ופיתוחו לכדי מקום לאירועים וחגיגות, את הפרויקט הגדול של חגיגות השבעים. 
**  
בשירה "מחסן תבואות" כותבת עדנה קרמר: 
עולים בסולם אל הגג המשופע / רצים לקצה וקופצים בתנופה / מתחת ישנן ערמות של שקים / צריך לנחות על הכי רחוקים.
למטה ארנון מודד ומודיע / על מי שקפץ רחוק מכולם / הוא השופט שפוסק ומכריע / אפילו מבלי שעלה בסולם.



ללק פלבס עובד באסם בשנות השישים




יום שבת, 21 במרץ 2020

האולפן בעין השופט - מתוך הויקופדיה המקומית של עין השופט



עידית חגי מלמדת באולפן ב1974    




אולפן לעברית / איתן רם 

את האולפן הקימה הסוכנות היהודית כדי לעודד עולים ותיירים להכיר את הארץ וללמוד בה עברית. התנועה הקיבוצית נשבתה ביופייה של התוכנית, בדגש הציוני שלה, והציבה מטרות נוספות: הכרת ערך העבודה, הכרת החברה והתרבות הישראלית וצעידה בשבילי המולדת, מדן ועד אילת, כדי לחוש אותה ברגליים.
בתקופת השיא הוקמו כמאה אולפנים בקיבוצים, ועל פי חישוביה של הסוכנות עברו בהם  מעל  100,000 איש.
בעין השופט התקיימו מאז שנת 1951 מאה ושמונה מחזורי אולפן ובהם 4,000 חניכים. נוצרה אינטגרציה יפה בין חברי הקיבוץ ויהדות התפוצות. תלמידי האולפן השתלבו במרקם החיים הקיבוצי: בעבודה, בחיי התרבות והקהילה. הם נטלו חלק באירועים פנימיים ובחגים. 
תלמידי האולפן עבדו שלושה ימים בשבוע, בעיקר בענפים החקלאיים. עם התפתחות התעשייה בעין השופט שובצו תלמידי האולפן במפעלים, העבודה שהיא פחות מעניינת אך בעלת תרומה כלכלית משמעותית.
הרכב אוכלוסיית האולפן מגוון מאוד לאורך השנים. בשעתו, מרביתם של חברי האולפן דיברו אנגלית. כיום, מרביתם דוברי רוסית. חלק מתלמידי האולפן יוצאי דרום אמריקה.
הוראת העברית ניתנת במסגרת של 24 שעות לימוד בשבוע. בשנים הראשונות של האולפן ניהלו אותו קובה ודוציה מן - קובה כמנהל ודוציה כמטפלת ואם הבית. במשך עשרות בשנים לימדו בו  רחל אבינרי (רוחקה) וריבה זכאי . הן העבירו את השרביט לדור הבא: עידית חגי ועוזי לושי, ותקופות יותר קצרות מזל גלילי.

דוד ברגסון מלמד באולפן


לאחר קובה (יעקב מן) ניהלו את האולפן: יעקב שגיא , ישראל שטראוס( בוסו) , ליפא וייס, משה פישביין, ירון מאיר, רפאל שביט, ג'אש ירדן, ובעשר השנים האחרונות איתן רם, כשלצידו כמטפלת מיכל שני, אחריה תלמה גונן, אורלי גבע אלקה  ויערה שוק. 
ב-15 השנים האחרונות מלמדות באולפן מורות שכירות. הן נשלחו מטעם האגף לחינוך מבוגרים במשרד החינוך וקיבלו הכשרה מיוחדת ללמד עולים חדשים. לימוד העברית וסל תרבות עשיר מעניקים לתלמידי האולפן בעין-השופט חוויה משמעותית, ייחודית, שמשפיעה על חייהם.
תלמידי האולפן מתגוררים כיום בבתים מודרניים, בלב סביבה יפהפייה, מסביבם שיכוני החברים, דשאים וגינות. תנאי החיים השתפרו בהתאם לרוח הזמן, ויש תחושה של רווחה.
בחדרי האולפן מצויים מטבח ושירותים מסודרים. כיתת הלימוד רחבה ונוחה, לידה שוכן מועדון תרבות. סמוך לו שוכן חדר אינטרנט ובו ארבע תחנות אינטרנט וקשר אלחוטי לשימוש חופשי.
האולפן של שנות ה-2000 שונה מהאולפן הישן. מחזור הלימודים נמשך עשרה חודשים ומותאם לעולים המתכוונים לצאת ללימודים אקדמאים במוסדות ההשכלה בישראל.
הודות למוסדות הציבור, קשריהם של תלמידי האולפן עם הקיבוץ התהדקו ונטוות  חברויות רבות.
מעל 50 מחברי האולפן נקלטו בעין-השופט במשך השנים, הקימו משפחות ויש ביניהם הרבה סבים וסבתות. הם נוטלים חלק מרכזי בעשייה הקיבוצית. תלמידת האולפן הבוגרת בקיבוץ היא חנה גרוס. לאחרונה הצטרף לקיבוץ גרעין של בוגרי אולפן - "ברי רשות". חבריו שואפים ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה ולבנות את חייהם בקיבוץ.

ריבה זכאי מורה באולפן


עתיד האולפנים בקיבוצים לוטה בערפל מכמה טעמים:
1. העלייה פחתה מאוד.
2. הקיבוצים כבר אינם מותג והעולים נרשמים לתוכניות אחרות.
3. ההפרטה בקיבוצים פוגעת ביישום תוכניות האולפן (במיוחד בתחום העבודה).
תקוותנו היא שהסוכנות היהודית והקיבוצים יחדשו את תוכנית האולפן שתהלום את שנות 
ה-2000. הרעיון החדש שנרקם הוא, שכל קיבוץ יגבש תוכנית ייחודית משלו, בה ישתתפו עולים ותיירים כאחד. בשנתיים הקרובות ייחרץ גורלה של התוכנית.
אנו מקווים שהעולים ימשיכו להגיע לישראל, יסללו דרכם לאולפן הקיבוצי ויתערו בחברה הישראלית.

רוחקה אבינרי מורה  באולפן


יום שישי, 20 במרץ 2020

האולם האזורי - תולדות (מהויקופדיה המקומית)

האולם בבנייתו בשנות החמישים


 ממשיכים בויקופדיה המקומית של עין השופט שנכתבה לכבוד חג השבעים לקיבוץ- הפעם על האולם האזורי
אולם עין השופט 

אולם עין-השופט הוקם בשנת 1956, לאור חזון מרחיק ראות של וותיקי עין השופט לקרב את יצירת התרבות הישראלית בבמה, במחול ובמוסיקה ממרכזי התרבות בערים הגדולות אל הקיבוץ וסביבתו. הקיבוץ נעזר בהקמת האולם בתמיכתו של ידיד הקיבוץ ליאון מוהיל. האולם, שהיה מן הראשונים בתנועה הקיבוצית, היה אכן מרכז תרבותי מן המעלה הראשונה והופיעו בו מיטב ההצגות של הקאמרי, הבימה ותאטרון חיפה, הצגות בהם חזו כל תושבי האזור ובני המוסדות  החינוכיים - הרי-אפרים ושומריה, שלמדו מהם רבות. כל שבוע ביום שלישי הוצג סרט, ממיטב הסרטים העולמיים וגם הישראלים שחזו בו מאות. האולם שימש מקום התכנסות לרוב וועידות ומועצות הקבוץ-הארצי, בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, וכן כינוסי שלום ומאבקים של מפ"ם, שלום עכשיו, ובשנות התשעים מרצ. באולם הופיעו ממיטב ההופעות של פסטיבל ישראל וכן גדולי האמנים בעולם בתחום המוסיקה כמו : איזיק שטרן, יהודי מנוחין, רסטופוביץ, רוגירו ריכי, אוסטרייך, תיאודרקיס, להקת הגולדין גייט, פנחס צוקרמן, להקת המחול של מרתה גרהם ועוד... 
האולם היווה גם מקום כינוס לתזמורת בני הקיבוצים ולמפעל המוסיקלי שהונחה ונוהל ע"י חברנו אהוד לייבנר - מוסיקה קמארה, במשך כמה שנים.
בשנותיו הראשונות נוהל האולם ע"י שרגא שזר. החליף אותו אלכס מאיר. אחריו הועברה  האחריות לקיומו של האולם לרשות המועצה. מטעם המועצה ניהל את האולם זאב גונן מרמות-מנשה, אחריו גיורא  דימאנט ממשמר-העמק. אחר  אמנון שוק.
במהלך השנים, ובייחוד בשנים האחרונות, נשחק מעמדו של האולם אך עדיין היה מקום כינוס לתושבי האזור ונדבך חשוב במערכות התרבות והחינוך של עין-השופט, המועצה ומוסדות החינוך. בשנות התשעים הועברה האחריות על אחזקת האולם למועצה האזורית ושונה שמו ל"אולם האזורי מגידו ליד עין-השופט". נחתם חוזה שהשאיר בידי עין-השופט 35 אחוז מן הבעלות לאולם. לאחר כמה שנים עברה הבעלות על האולם באופן בלעדי לידי המועצה האזורית . היום לאחר שיפוץ שלקח כמה שנים הפך האולם למוקד תרבותי מיוחד ומלא בהפתעות תרבותיות.



*** 



האולם האיזורי / יונה ינאי
קיבוץ עין השופט מתחילת קיומו היה שוחר תרבות. בתחילת דרכו הוקמה להקת תיאטרון והוצגו הצגות יפיפיות.
במשך כמה שנים טובות היו מציגים הצגות על גג הבית שהיה בתחילה כיתת לימוד ואחר הפך למוזיאון ארכיאולוגי. הקהל ישב על הדשא שהיה כעין אמפיתיאטרון טבעי. גם האקוסטיקה היתה בלתי רגילה.
הצורך בבניית אולם לתיאטרון וקונצרטים בא מלמטה,אך לא היה כסף. 
יום אחד בא לביקור בארץ יהודי מולטימליונר, שנתן לתנועת השומר- הצעיר בארצות הברית את חוות ההכשרה שלו. היהודי בא לקיבוץ והתרגש מאוד מהחניכים, בוגרי התנועה מארצות הברית, המערמים קש וחולבים פרות. עשיתי הכרה בינו לבין מוהיל. מוהיל מיד שאל אותי מה אפשר לבקש מהמולטי מוליונר הזה. אני, בלי בושה, אמרתי דחוף לבנות כאן אולם תיאטרון.
אני זוכר יפה שישבנו על הדשא הגדול, ליד חדר האוכל למול הבריכה הקטנה שהיתה בה מיזרקה. מוהיל הזמין את היהודי העשיר עם שתי אחייניותיו לביתו וניסה לעלות את הנושא בשיחתם. שתי האחייניות עשו הכל כדי להניאו מכך מחשש שהכסף יגזל מהן. מוהיל התחמם והעיר ברוגז רב - "כל מה שיש לו, לי יש יותר..". היהודי הבין את הרמז וביקש לבוא לבד לביקור. 
אחרי כמה ימים הגיע טלפון ממלון המלך דוד בירושלים שהיהודי נפטר, רחמא ליצלן, ויש לטפל בהעברת גופתו לארצות הברית. כך נקבר גם הסיכוי לקבל כסף לבניית האולם. אך מוהיל לא וויתר ותרם עשרים אלף דולר. הסכום הזה הספיק לבניית השלד.






האולם האיזורי / 
תאור המבנה בתחילתו


קיבלנו עזרה כספית ממוהיל לבניית השלד. 
השלב הראשון היה בניית הקירות והגג.
הבמה היתה פשוטה מאוד. 
את המסך קיבלנו בתרומה.
את כל הסידורים על הבמה עשינו בכוחות עצמנו.
שנים רבות הקהל ישב על ספסלי-עץ ולא היו מדרגות אלא משטח בטון אנכי.



יום חמישי, 19 במרץ 2020

ויקופדיה מקומית של עין השופט - ערכים קיבוציים שכדאי ללמוד אותם

בשנת השבעים לעין השופט הוחלט להוציא ויקופדיה מקומית – ערכים חשובים בתולדות הקיבוץ. בעריכת הויקופדיה המקומית עסק יגאל וילפנד ז"ל עופרה בריל תבד"ל ועינב בריל ז"ל שהביא את הצד הטכני ובזכותו אפשר לראות ולטעום מהויקופדיה הזו תחת הכותרת עינהשופטפדיה.אני מביאה מבחר מהערכים האלה :

גיטל ומשה שפירא באוהל משפחתי


א

"אוהל" / עמוס כרמל 
נמצא כיום בשימוש בעיקר בתנועת הנוער ובצבא. בעבר שימש האוהל את מייסדי עין השופט למגורים, לצד צריפי העץ הראשונים, בימי "חומה ומגדל". 
זוגות ש"התקשרו" בשנות השלושים והארבעים, במאה הקודמת, קיבלו "אוהל משפחה", ששמר בקושי רב על האינטימיות ההכרחית. מאחר שבתקופה זו הייתה מצוקת דיור מתמשכת, הוכנס לא פעם ל"אוהל משפחה" חבר שלישי שכונה "פרימוס", ורק סדין דק או שמיכת "קוץ" שנתלו בתוך האוהל חצצו בין הזוג המבויש לבין "הפרימוס" הלוהט.
הריהוט העיקרי באוהל התאפיין ב"ארגזי תנובה" – ארגזים מסורבלים וחזקים, שהובאה בהם תוצרת תנובה, בעיקר ירקות ופירות, או שנשלחה בהם תוצרת של הקיבוץ. שני ארגזים שחוברו להם יחדיו היוו ארון בגדים למהדרין, ארגז שוכב – שולחן סלוני; ארגז העומד על צידו – כיסא נוח.   
זכורים למייסדי "הנקודה" לילות סערה וגשם זלעפות, שעקרו את האוהלים ממקומם וצריך היה לגייס את החברים למבצע לילי להקימם שוב ולחזק את היתדות - בחזקת ...לבנות ולהיבנות, להירטב, ולהיאחז בקרקע, תרתי משמע.  
עם בניית הבתים הראשונים ועם הקמת צריפים נוספים, נעלמו אט-אט האוהלים מנופה של "החצר" הקיבוצית.




ליפק וברכה לבנה עם סימה אפרתי כפרימוס




אוסישקין מנחם 

מנחם אוסישקין נולד ב- 14/8/1863 ונפטר ב- 2/10/1941. היה ממנהיגי התנועה הציונית ברוסיה, מראשי המתנגדים לתוכנית אוגנדה, דגל בציונות הסינטטית. היה משנת 1923 ועד יום מותו ב-1941 ראש הקרן קיימת לישראל. בתפקידו זה ביקר ב- 30 בדצמבר 1937 בג'וערה ואמר בין השאר: "...נפגשתי במטולה בצעיר אחד, שדיבר על אהבתו למקום ועל ארץ ישראל. לימים ראיתיו במקום אחר, וכששאלתיו: אהבתך למטולה היכן היא? ענני: לא באתי למטולה, כי אם לארץ-ישראל. 
דומני, שאהבה כזו לארץ אין בה ממש. לכם הייתי מאחל, שתדעו לאהוב את הארץ באהבת אותו האיכר הצרפתי שתיאר זולה בספרו: "האדמה", לא לצרפת כולה, כי אם לחלקת אדמתו הוא. מכאן תלחמו את מלחמתכם ותזכו לגדל דור אשר ישתרש במקום הזה ואף הוא יאהב את ארצו מכאן"... 
ידועה האמירה: "בהזדמנות זו שאוסישקין מת", שפירושה לתפוס טרמפ על מותו של אוסישקין לשם השמעת דברים נוספים.

מנחם אוסישקין וד"ר רופין מבקרים בעין השופט ב1939 ילדי קבוצת -עופר ואורן מקבלים את פניהם





יום רביעי, 11 במרץ 2020

אח במתנה - עופרה בריל






אח במתנה


השמש הייתה שקרנית – חמה ומלטפת , לכן נפרשה שמיכת קוץ על הדשא והשכיבו אותי תינוקת בת שנה לספוג קצת מחום השמש . לאחר זמן קצר נרדמתי (כאילו שאפשר לזכור..) התעוררתי מתנומה קצרה ולידי שכב ילד כל כך יפה ומתוק שלא יכולתי להסיר ממנו את עיני. ניסיתי ליצור מגע ידיים, ניסיתי להתחבר אליו אבל הוא נרתע ממני.
אחרי זמן מה יצאו הורי מהחדר – אבא גמלוני ופנים חייכניות אימא כולה דאגה ורצון להיטיב . בהסכמה מלאה החליטו , שדי לנו בשכיבה ספוגת השמש והחזירו את שנינו לבית הקריר. חדר קטן מיטה רחבה ארונית ושולחן מרובע עם שני כיסאות. חיי השתנו , כבר לא הייתי הילדה הבוגרת היחידה - היה לי אח מאומץ ואף אחד לא ביקש את הסכמתי. היום במבט לאחור אני חושבת על הורי – איזה אומץ נדרש כדי להחליט בתנאים הקשים של קיבוץ בראשית הדרך,  לקבל למשפחה עוד ילד לגדל..
צילום שחור לבן ארבע נשים- נערות צעירות מצטלמות . בצילום הן חבוקות בזרועותיהן וחיוך מלא מאיר את פניהן. אני מיד מזהה את אימי ואלה החברות שעלו יחד אתה מרובנו-   הן היו חברות מילדות.
ארבע חברות שהכירו בתנועת ה'שומר הצעיר' בפולין הרחוקה והקרה.
 נערות צעירות שעדין זקוקות ליד מלטפת של אימא , נעקרות מהבית , יוצאות להכשרה , ומתחילות חיים עצמאיים של עוני קשה וניסיונות לגדל פרחים ופרות ותפוחי אדמה , אבל העיקר שיש להן חלום, חלום של ארץ חדשה. הבית שעזבו קטן ואין בו הרבה מה להציע מבחינה חומרית , אבל יש בו לב ,  יש בו אהבה,  יש בו זיכרונות ילדות שצריך למקם בחצי האחורי של  הלב , חצי שלא כל כך מדברים  עליו,  כי אין באותם זיכרונות  הרבה אושר ושמחה משפחתית.
הנערות היפות האלה , מוצאות בחוות ההכשרה עולם ומלואו.
הן לומדות לתפור, הן לומדות לאפות, הן לומדות לגדל ירקות ולגדל פרחים ולהעמיס חלק מהתוצרת שלהן על עגלה , כדי לנסות ולפתות את תושבי העיר הסמוכה לקנות , כדי שיהיה אוכל לחבריהם בהכשרה. 

עופרה בריל ואמציה גלר


הבגרות לא פוסחת עליהן וארבעתן מגיעות לגיל שצריך לדעת לקבל החלטות ואפילו שיהיו קשות . בעזרת החבורה המגובשת , הן מחליטות לעזוב את ארץ המולדת ולהגיע לארץ הנכספת – ארץ ישראל . על אוניה ששטה בכבדות ,  בים הגדול, על האונייה  יש הווי של צעירים הרוקדים ושרים ומקלים את כאבי הלב על הבית שנשאר מאחור . ארבע נשים יורדות יחד עם חבורה גדולה שהיוותה קבוצה, בנמל חיפה מחכה להן מדריך המוביל את כולם בדרך לחדרה.
שם על - מגרש הקיבוצים - כבר מחכה להן בית חדש . ושוב הן מגששות באפלה ומחפשות את מקומן במקום החדש והלא מוכר. אין להן שפה, אין להן אוכל מוכר, אין להן הבית שידעו והכירו , יש להן חברות והן נאחזות האחת בשנייה ולא נותנות לחברות לדעוך. על המגרש מנסים ללמוד מהו המונח קיבוץ ואיך מתרגמים אותו לחיים של היום יום. הדבר הראשון בחיי הקיבוץ זה לתת כול מה שהבאת מהבית מחיי הבורגנות (מי שזכה כך לחיות) את השמלה ואת הסדין ואת המפית לקומונה המשותפת . עושים זאת וזה לא פשוט. לפתע בימי שישי את יכולה לראות אחת מהחברות בקיבוץ מופיעה בשמלה המיוחדת שנקנתה לך במעט הפרוטות שאימא שלך חסכה.
'מגרש הקיבוצים ' הפך גם למגרש של משחקי אהבה .האוהלים והצריפים היוו קירות מגן דקות לרחש הניסיונות לאיחוד נשמות שמחפשות אהבה. הרצון ללמוד עברית הפגיש את הורי – אבא ידע עברית ואימא צמאה לעברית וכך הוא הרווה את צימאונה . כשבשלו התנאים ההכשרה נגמרה והחלו לתכנן איפה יהיה הבית האמיתי .
החברות התפצלו כשאחת מהן גיטה היפה עברה לחיפה. שם נישאה לגבר שהייתה לו דירה ועבודה מבטיחה. השלוש שנותרו המשיכו בחיי הקיבוץ שעלה על הקרקע והחל לצמוח מתוך הסלעים והאדמה הטרשית. 

עופרה ואמציה בגיל שנתיים


החיים לא פעם מוכיחים לנו שאסור לרפד את הקן מהר מדי , צריך זמן להכיר וללמוד על האדם שאיתו רוצים לבנות את הקן. כך קרה לגיטה היפה . בנה הראשון נבט בבטנה – וכך גם אני בבטנה של אימי חברתה הטובה של גיטה.
בשנות הארבעים נולדו בן ובת לשתי החברות הטובות מרובנו. הבן יפה תואר הבת שמנמנה ובגלל חמידותה חוטפת כול הזמן צביטות בלחיי. הבית של גיטה נחרב , בעלה חלה והיא לא יכלה לגדל את הילד.
 יום אחד הופיעה בחצר הקיבוץ אישה מטופחת עם ענן של עיר מאחוריה וביקשה מחברותיה הטובות לבוא ולהיפגש. הן כמובן לא סירבו אלא בשמחה פגשו את חברתן הטובה מרובנו.
בפגישה שטחה בפניהן את בקשתה – קחו את הילד לקיבוץ אני לא יכולה לערוב לחינוכו. החברות פקחו עיניים ולא האמינו למשמע אוזניהן .איך זאת שכול הזמן קינאו בה על יופייה על היכולת שלה לסדר עניינים על התעוזה שלה , דווקא היא מרימה ידיים ומרפה מאחיזתה כאימא לתינוק שכל כך זקוק עדין לחום האם?- איך דווקא היא משליכה כאילו את הבן לאימהות אחרת .??
אבל זה היה אמיתי – גיטה בכתה וביקשה שוב ושוב. הבנות ביקשו זמן להתייעץ עם הקיבוץ – צריך להביא את הנושא לבדיקה. לא כול יום נופל תינוק לזרועות החברים עם בקשה כל כך מאתגרת – אמצו אותי !

אמציה ועופרה בגיל העשרה


החברות פנו לועדת חינוך לאישור האימוץ . הועדה דנה בכובד ראש והתנתה תנאי - אפשר לקבל ולאמץ רק בתנאי שתהיה משפחה מאמצת. וכך אימא שלי ואבא שלי החליטו שהם המשפחה המאמצת . תינוק יפה בא לגור בבית הילדים ובשעות אחר הצהרים בבית הורי קיבל בדיוק את אותו היחס שאני קיבלתי- קיבלתי אח במתנה.
 אך גיטה היפה לא ויתרה על אימהות , כול יום שישי היא הייתה מגיעה באוטובוס לביקור ונשנוש הילד הפעוט . כול יום שישי הייתה יורדת במדרגות האוטובוס , עם ניחוח עירוני וגעגועים אין סופיים לילד וביד אחת מחזיקה קופסת קרמבו שכולה גבעות של שוקולד , ממתק שבשבילי טעמו  נשמר לכול החיים. קיבלתי אח במתנה,  אך המתנה לא הייתה ארוזה , אלא חייה ונושמת . תודה לכם הורי....
3.3. 2020


גיטה גלר ואמציה