חיות בכלוב

חיות בכלוב

החיה בטבע מפתחת אינסטינקטים חזקים,העוזרים לה להתקיים. מה קורה לחיה ולאינסטינקטים כאשר האדם כולא אותה בגני חיות, מרחיקה מסביבתה הטבעית ומן הסכנות הנשקפות לה – מספר הווטרינר ד"ר יקותיאל שרעבי.

עופרה בריל, "חותם" – 26.4.1980

האדם חרת על דגלו מושגים כמו חירות, דרור, שחרור. מתוך אנוכיות תמימה הוא סבור, שמושגים אלה מתייחסים רק לאדם באשר הוא אדם. ואשר לחיה – שאני. החירות בידינו לעשות בה כרצוננו. כאשר למד האדם לגבור על החיה, הופר האיזון בטבע. האדם, "בכושרו" הרב, הצליח להכחיד חיות רבות והן נעלמו ממפת העולם. גני-החיות נועדו לכאורה לשמור על החיות, לתת להן מקלט מוגן מפני קנה-הרובה או החץ נורה מרחוק, אך חיה בכלוב כבר אינה כחיה בת-מינה החיה בטבע.

מה קורה לחיה שהאדם גזל ממנה את חירותה?
ביקשנו תשובה לכך אצל ד"ר יקותיאל שרעבי, רופא וטרינר, ואלה דבריו:
"צריך להבדיל בין חיות שנלכדו והועברו לשבי לבין חיות שנולדו בשבי. חיה בטבע מפתחת אינסטינקטים מאוד חריפים, בגלל הצורך בהתמודדות מתמדת על הקיום.
רוב החיות רגילות למרחבים פתוחים, לחיים בלהקות, שיש בתוכן הירארכיה של חזק וחלש.
חיות בסביבתן הטבעית בריאות מאוד, שריריהן מפותחים, הן לומדות אחת מרעותה כיצד לטרוף טרף, כיצד לטפל בגורים, כיצד להזדווג; והנה לפתע מוציא האדם חיה כזו מסביבתה הטבעית ומכניסה לכלוב.
 המשבר העובר על החיה הוא קשה מאוד. היא נעשית חדשנית ותוקפנית בשלב הראשון. ובשלב השני אפאתית לחלוטין. יש חיות שהמשבר הזה עלול לעלות להן בחייהן.
 הן פשוט מסרבות לאכול. מבין הקופים, הבבונים הם הרגישים ביותר והמעבר לשבי מאוד חריף לגביהם. הם עלולים למות מרעב. לחיות הרגילות לצוד ולטרוף את מזונן, קשה להתחיל ולקבלו מוכן.
ידוע, שאם תזרוק לנחש חנק ארנבת מתה, הוא יסרב לאכול אותה, אבל אם הארנבת חיה הוא יתעורר לחיים. הנחש חש את הטרף על פי רעידות האדמה, הוא כורך את גופו סביב החיה, חונקה ובולעה שלמה (בתאבון)".

במקום ציד – פרו ורבו

"הבה נציץ לכלוב של האריה – מלך החיות. מראה אדיר יש לו, מפחיד קצת כל בן-אנוש. בטבע יש הבדלים ניכרים בין האריה הזכר ללביאה הנקבה. הלביאה בטבע ממליטה פעם בשנתיים, ואילו בשבי כל שנה.
קשה להסביר בצורה מדעית ומדויקת מדוע תנאי שבי נוחים יותר להפריה.
יתכן שבתנאים הטבעיים קיימת דחייה הורמונאלית בתהליך הביוץ, ויתכן שכל התהליכים ההורמונאליים איטיים יותר משום שהלביאה פעילה יותר. היא אורבת לטרף, צדה אותו ומביאה לזכר ולגוריה.
כל עול פרנסת המשפחה עליה, כל חושיה דרוכים לקראת המבצעים האלה.
בתנאי שבי היא הרבה יותר רגועה והרבה פחות עסוקה. הלביאה רגילה לחיות בקבוצה בטבע, בו בזמן שהאריה חי בבדידות. האריות בטבע אוכלים פעם בשלושה שבועות.
בגן-החיות מלעיטים אותם פעם ביום.
האוכל המצוי בשפע גורם לשבירת המערך של חילוף החומרים בגוף החיה, והתהליכים במערכת המינית מזורזים. החיה רובצת רוב הזמן בכלאה בחוסר מעש.
האוכל יכול למשוך אותה מהכלוב לחצר, כדי שאפשר יהיה לנקות את התא.

לילית אם השדים

לילית צולמה בגן החיות של חיפה

לילית אם השדים

איסוף סיפורים ותיעודם, ליקוט חפצים,צילום הווי העדות – זהו רק חלק מפעולה ענפה לשחזור ושימור העבר שעלול להיכחד,בדרך מיזוג הגלויות והפולקלור הישראלי בימינו.

עופרה בריל

בספרון שהוצא מטעם אסע"י (ארכיון הסיפור העממי בישראל), מצאנו כמה עובדות: "בשנת 1971 נרשמו ע"י רושמים מתנדבים 300 סיפורים. אנו נוהגים בחומרה בכל הנוגע לבדיקת הדוקומנטציה המלווה את הסיפורים. חלק ניכר של הסיפורים נרשם במסגרת עבודות תרגיל וסמינריון של תלמידי האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת חיפה".

חיה בר-יצחק משמשת מורה ב"אורנים" ובאוניברסיטת חיפה לפולקלור יהודי. כשהיא מספרת, נהפך סיפורה למונולוג מרתק ומאלף על תרבות-יהודית שורשית שאנו כה צמאים לדעתה, ולא תמיד יודעים היכן לחפש את מקורותיה. לא נותר לי אלא להשאיר את המונולוג כפי שהוא:

"כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה ספרות עברית, צירפתי את מדעי החברה עם מדעי הרוח. בחוג לספרות עברית, שראיתיו כחוג ראשי, חשתי תיסכול, כאשר בתהליך הלמידה התברר לי יותר ויותר החסר שאני לוקה בו – ניתוק מן המקורות, מתבניות חשיבה, מתבניות לשוניות מקוריות, מן האגדה והמדרש.
ניתוק זה שם לאל כל אפשרות של לימוד בלתי-אמצעי, אפילו בתחום הספרות העברית החדשה, שהרי אפילו בקריאת סיפורים כמו אלו של עגנון או ברדיצ'בסקי נזקקתי להפניית המורה לאגדה או למדרש כדי להרחיב ולהעשיר את הבנתי בסיפור, כיוון שהאסוציאציות הלשוניות והמשמעותיות לא נתעוררו בי באופן ישיר.

סיבה זו והעובדה שזכיתי ללמוד אצל מורה יקר כפרופ' דב נוי, הם שנתנו לי את הדחיפה לפנות למדור של ספרות האגדה וספרות עממית בלימודי לתואר שני, והעיסוק הספציפי בספרות עממית, דהיינו, בספרות הקשורה בקונטכסט חברתי, אפשר לי לשלב את ידיעותיי ממדעי החברה עם אלו של מדעי הרוח. 

בזכות פרופ' נוי חרגתי גם מתחום הספרות העממית ללימוד מרכיבי פולקלור נוספים, כמו אמונות עם ומנהגי-עם. כאן ניתנת למעשה האפשרות לתהות על התפתחות התרבות האנושית, לבחון היווצרותה של אמונה עממית, המולידה מנהג וכן לבחון את זה האחרון על גלגוליו השונים".

המלכה הלובית "לאמיה" מהמיתולוגיה היוונית. הלאמיות היו מוכרות כמדיחות גברים בשנתם, 

משברים מחזוריים

"התיאוריה מלמדת שראשיתו של מנהג נובעת מרצונו של האדם להתגונן מפני מצבים חדשים ומעוררי חרדה, אשר גזלו ממנו את הביטחון הפסיכולוגי והכניסוהו למצב של תיסכול.
מצבים אלו התרכזו בעיקר סביב מה שאנו מכנים משברים.
אם משברים במחזור השנה ואם משברים במחזור חיי אדם. במחזור השנה אנו מבחינים בין משבר היום והלילה (אור וחושך), משבר הלבנה (הירח ההולך וקטן וחוזר ומתמלא) ומשבר החמה – חילופי עונות השנה.
 האדם הקמאי שראה את הירח הולך וקטן עד העלמו, או את היום

מסעות יהודה המכבי

יהודה המכבי  מעודד את עמו-  צייר- גוסטב דורה

מסעות יהודה המכבי

סיפור כמה מקרבות המכבים, כפי שהוא נראה מסיור בשטח עם איש גוש עציון

עופרה בריל, "חותם"- יוני 1981

חנוכה הוא חג הניסים והגבורות על פי מסורת ישראל. שמונה ימים מדליקים יהודים בכל רחבי העולם את נרות חנוכה, ומספרים על גבורת המכבים.
קרבות המכבים התרחשו באזור גוש-עציון. אנשים היו מוכנים להקריב את חייהם כדי למנוע מהאויב להגיע לירושלים – שהיא לב ליבו של העם. 
כך קרה גם במלחמת השחרור באזור גוש-עציון.

יצאנו בעקבות לוחמי המכבים, רצינו לנסות ולשחזר קרבות, אירועים, ערים מבוצרות, כישלונות וניצחונות. 

לעזרתנו בא דוד עמית – מדריך בבית-ספר שדה כפר-עציון, שהביא אותנו למקומות והדריך אותנו במקורות.

בעיירה חלחול עצרנו ליד מעיין דירווה, הוא "מעיין הפסגה" (בגלל מיקומו הגבוה, כ-950 מ' מעל פני הים, מן הגבוהים בארץ). מעיין דירווה היה, ככל הנראה, מקור מים ראשי לעיר הקדומה בית-צור, ששכנה בסמוך. 
ממזרח למעיין נראו בעבר שרידי כנסיה ביזנטית גדולת ממדים, אך אלה כוסו בבנייה ערבית בת-ימינו.

בין בתי המגורים של הכפר חלחול אנו משקיפים על שרדי של מצודה קדומה, הנקראת בערבית "בורג' א-צור" (מצודת צור), על שם העיר הקדומה ששכנה בסמוך, בית-צור.
בית-צור זוהתה בוודאות עם חירבת א-טביקה, תל הנמצא בפאתו הצפון-מערבי של הכפר חלחול.
בכביש המסתעף מהכביש הראשי, בדיוק מול הכניסה לרחוב הראשי של חלחול, אנו נוסעים בכיוון תל בית-צור. הדרך, העוברת בין כרמי גפנים רבים, מהווה דרך חתחתים לגלגלי המכונית.
מוטב להפעיל את הרגליים. מהתל נשקף סביב נוף מרהיב עין.

יהודה המכבי עומד לפני צבא ניקנור

שורשים של זהות

"בגיל 15 השתתפתי בחתונה תימנית. אני זוכר את הריקוד שלהם, את השירה שלהם, כמשהו שהימם אותי, הקסים אותי כל-כך, שהלכתי משם מכושף.מאז נשאתי חלום, שלא מיד הגשמתי אותו..." אומר אבנר בהט, שיחד עם אשתו נעמי עוסק בחקר המוסיקה, הריקוד והפיוט התימני. הם מספרים על עבודתם והמסקנות החברתיות הנובעות ממנה.

עופרה בריל, "חותם" – 21.9.1989
תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה

אנו, בני הארץ, גדלנו והתחנכנו על ברכי תרבות שהייתה מקבץ של השפעות מתרבויות העולם, אך בעיקר הושפעה מתרבויות המערב. את מקורות התרבות המזרחית, שהייתה קשורה קשר אמיץ לארץ-ישראל בכל הדורות, שכחנו או הדחקנו.

ניסיון לחשוף כמה מאוצרותיה של תרבות זו עושים נעמי ואבנר בהט. נעמי ואבנר, יוצאי קיבוץ כפר-מסריק, עוסקים במחקר של עדות ישראל.
את עיקר עבודתם הם מקדישים לחקר המוסיקה, הריקוד והפיוט התימני. על עבודתם, ועל המסקנות החברתיות הנובעות ממנה, בראיון שלפנינו.

איך הגעתם לתחום של מחקר מוזיקולוגי על עדות ישראל?
נעמי: "התחלנו ברגע שהגענו למחשבה, כאנשים המחליטים יום אחד מה הם באמת רוצים לעשות, מה באמת מעניין אותם, ואיך הם רואים עצמם כחלק מהארץ הזאת".

כאנשים החיים בקיבוץ ופתאום מחליטים שלא זה מה שמעניין אותם?
נעמי: "לא. אני חושבת שגם תוך כדי החיים בקיבוץ זה התחיל, אולי לא בשלב המדעי ממש, אך הבראשיתי. את האהבה הזו אני יכולה לקשור עם הקיבוץ, עם הסביבה הגיאוגרפית שחייתי בה.
החוויות הראשוניות שלי היו קשורות לטיולים בסביבה, ובכפרים שמסביב.
העבודה המדעית הראשונה שעשיתי הייתה על המחול והמוסיקה שבחתונה הדרוזית. חקרתי ארבעה כפרים דרוזיים שבסביבת הקיבוץ שלי (שכבר לא הייתי חברה בו).

שנינו, אבנר ואני, שאפנו ללמוד מוסיקולוגיה. לא ידענו בדיוק איזו צורה תהיה ללימוד.
דיברנו על מוסיקולוגיה באופן כללי. יש כיוונים שאפשר ללכת בהם. אפשר לחקור עוד איזה קטע בתולדות המוסיקה האירופית הקלאסית, אפשר לחקור עוד כתב-יד באיזו ספריה (לאבנר יש ניסיון רב בזאת), אך לנו הייתה נטיית-לב בתחום האתנו מוסיקולוגיה, וחוץ מנטיית הלב הייתה לנו ראייה ברורה של הצורך הדחוף במחקר רציני על כל מה שנעשה וקיים בארץ בתחום זה.
ראינו שיש חוקרים הנוסעים למרחקים כדי לחקור שבט כזה או אחר, ופה בארץ אנחנו יושבים על אוצר בלום, פה המורשת שלנו מחכה למחקר ראשוני.
בתחילת עבודתנו חשבנו שיש התחלות של מחקר, רק אחר כך התברר שההתחלות האלה הן בשלב ראשוני ביותר, מעין הכנה למחקר בלבד".

כדי להעמיק בלימודי המוסיקולוגיה, מוצאים עצמם נעמי ואבנר בצרפת, עם מלגה שניתנה לאבנר. בעזרת עבודות צדדיות, מצליחים גם נעמי והבן עופר לחיות ממנה וללמוד.
על תקופת הלימודים מספרת נעמי:
"אחת החוויות הנפלאות הזכורות לי הייתה פגישה עם חומר חי הבא משדה המחקר. משלחות מדעיות הבאות מכל קצות העולם, עם סרטים והקלטות ממקומות שרק בעשורים האחרונים של המאה התחילו לגלות אותם. יש מהפכה עצומה במושגים המוסיקליים שהיו מקובלים עד כה, בעקבות הגילויים במקצבי המוסיקה והריקוד שהובאו מאזורים שכוחי-אל אלה".

מערות המסתור בימי בר כוכבא

הקולמבריום בתל גודד המשולב במערכות המסתור של בר- כוכבא - צילום מהויקופדיה

המקלטים של בר-כוכבא

שורה של מערכות- מסתור שנחפרו בשפלת יהודה בימי בר- כוכבא מעידה, שהמרד תוכנן וחושב על ידי הנהגה אחידה, שניווטה את הישוב היהודי כולו לפעולה מבצעית ממושכת מבלי שהרומאים יידעו על ההכנות.

עופרה בריל פורסם ב"חותם" מוסף על המשמר

ארץ-ישראל, פנים רבות לה: ארץ שמעל וארץ שמתחת. את זו שמעל כולנו מכירים, נוסעים לאורכה ולרוחבה, מעיפים מבט מבעד לזגוגית חלון, או עומסים ציוד על שכם ויוצאים לטיול רגלי.
אבל את זו שמתחת, יודעים אך מתי-מעט, ואלה נפעמים מתגליתם, אינם מעוניינים כל-כך להזעיק את הרבים, פן יזיקו.

באחד מימי העיון העוסקים ב"מקורות ישראל" הנערכים בסמינר "אורנים", סיפרו שניים מקיבוץ יגור – יגאל ו-יובל, על מערכות מסתור תת-קרקעיות שנתגלו בשפלת יהודה, מערכות מתקופת מרד בר-כוכבא.
סיפורם היה כה מדהים בעוצמתו, עד כי הנושא לא הרפה ממני. וכך, ביום חורפי, כשהגשם התחשר מעל ראשינו ואיים לרדת בכל רגע, יצאתי לחוות את חווית ארץ-ישראל שמתחת לפני הקרקע עם יגאל טפר.
בדרך אספנו את עופרה, מקיבוץ נען.
עופרה היא מורה במקצועה, ותחביבה – ידיעת הארץ. היא עושה נפלאות בקיבוצה בכל הקשור בהדרכת טיולים והחדרת אהבת הארץ.
היא, יחד עם יגאל וחברים נוספים, הנמצאים במילואים בחוליית הסקר העוסקת בחקר מערכות המסתור. בהגיענו לאתר, מראה לנו יגאל את החורבה המרמזת, אולי, על מצודה גדולה.
אנו נכנסים בפתח מערה, שעין לא אמונה לא תראה כל צורך לחדור לתוכה ולחפש.
אנו יורדים לבור פעמון, אשר שימש בעבר הרחוק כבור מים. מבור הפעמון, מראה לנו יגאל את המחילות שנחצבו בסלע הרך. עופרה, פנס בידה, מושכת אותי לזחול אחריה לתוך אחת המחילות.
היא מזדחלת בקלות, כנחש, אני משנסת מותניים וגפיים במאמץ עילאי.

הזחילה מביאה אותנו לחדרון קטן שאפשר לעמוד בו רק בשפיפה.
כאן מאירה עופרה על אבן המתגוללת בצד. "את רואה!" היא מצביעה על האבן, "עם האבן הזו הם היו חוסמים את פתחי המחילות".
אנחנו יוצאים מהמחילה כמו חולדות מלוכלכות עד קצות האוזניים.
את האבק הצלחתי לנער, אבל מחוויית הביקור במערכת המסתור קשה להתנער. בסקירה על התופעה, מימדיה ואופן גילויה נעזרתי במאמר שכתב יגאל טפר בעיתון במדור "דרך ארץ" ש"במחנה".

חיל האוויר של פרופ' גרטי

במקומות רבים בעולם, החזזיות הן אינדיקטור לבדיקת זיהום האוויר. גם בארץ עוקבים באמצעותן

אחרי רמת העופרת באוויר. לאורגניזמים הללו אין שורשים. הם ניזונים מהאוויר ומצליחים להתקיים

במקומות בהם לא מצוי שום יצור אחר, כמו הקוטב הצפוני ואנטרקטיקה, לשם נוסע בעקבותיהם

ד"ר יעקב גרטי מאוניברסיטת תל-אביב. בשבוע שמירת איכות הסביבה, הוא מוביל אותנו לצומת

הכפר הירוק ולאזור התעשייה של עכו.

עופרה בריל, "הדף הירוק", 22.5.1992
תודה לנועה על ההדפסה

אם נבג פוגש באצה המתאימה

"החזזית היא צמח המורכב מאצה ופטרייה", מסביר ד"ר יעקב   גרטי. "יש בעולם 17 אלף מינים של חזזיות שהוגדרו, ומינים רבים שעדיין לא הוגדרו. האצה והפטרייה, הבונות את החזזית,  חיות  בסימביוזה הדדית. החזזיות הן צמחים רב-שנתיים, שגילם  עשוי להגיע לאלפי שנים. קצב גידול החזזית איטי ביותר. הצירוף  של אצה ופטרייה מקנה לחזזית כושר חיות בתנאי אקלים   קיצוניים. אפשר למצוא חזזיות במדבריות קרים, בשולי הקוטב  הדרומי והצפוני, באנטרקטיקה, ביערות טרופיים, בערבות  ובמדבריות חמים. גוף החזזית קרוי יצע. הרבייה המינית בחזזיות

  מתבצעת על ידי גופי פרי הנראים כעין צלוחיות, או כספלולים  זעירים, היושבים על גבי היצע. בגופי הפרי מצויות נאדיות, ובהן נבגים של הפטרייה. אם נבג משתחרר מגוף הפרי ומוצא תנאים  טובים לנביטה (רטיבות), או פוגש באצה המתאימה, יש סיכוי  ליצירת יצע חדש, ובכך מתחיל מחזור חייה של החזזית".

כבר במדרש נאמר, "לפת אותו בחזזית" (רוח רבה ג'), ואכן, כך קורה לד"ר יעקב גרטי: כבר עשרים שנה ויותר הוא חוקר אותן ונוסע למרחקים בעקבותיהן. הוא אוהב אותן בדרכו שלו, המדעית, העניינית, המביאה פירות נאים למחקר האקולוגי של העולם. ד"ר יעקב גרטי הוא מרצה בכיר במחלקה לבוטניקה ובמכון לחקר שמירת הטבע באוניברסיטת תל-אביב, ועוסק באקולוגיה של חזזיות בישראל ובאזורי הקטבים.

מדוע יש צורך להרחיק עד הקוטב הצפוני כדי לחקור חזזיות?

"החזזיות הן אורגניזמים בעלי קשיחות יוצאת מגדר הרגיל לגבי תנאי הסביבה. באזורי הקוטב הצפוני יש מקומות שאפשר לשער שלא קיים שם דבר מן העולם הביולוגי, אבל כשמתחילים להתבונן על הסלעים, רואים שהם מכוסים בכתמים שחורים, כתומים או אדומים, ומי שמבין, יכול להבין שאלה חזזיות. חלק ניכר מהשנה הן יושבות בתנאים של חשיכה כמעט מוחלטת, בטמפרטורה של 60-70 מעלות מתחת לאפס, קבורות תחת שכבות עמוקות מאוד של שלג, המפשיר רק בתקופה קצרה, המכונה שם קיץ – אבל היא קצרה מדי עבור האורגניזמים האחרים, כך שהחזזיות נמצאות שם כנציגים בלעדיים של העולם הביולוגי.

חשיבות נוספת לחקר חזזיות באזור הקוטב קשורה בשרשרת המזון. יש שם חזזיות הצומחות על פני הקרקע בצורת גושים קטנים או שיחים, שגובהם מגיע לחמישה ס"מ מעל פני הקרקע. לחזזיות אלו יש חשיבות רבה כחומר הזנה עבור אייל הצפון. האיילים נאלצים לאכול מהן כאשר אין שום מזון אחר, בעיקר בחורף, כשהכול מושלג וגם חופרים בשלג בחיפוש מזון כדי להישרד.

יציאת מצרים - ראיון עם פנינה ליבנר על מחנות העקורים בקפריסין

יהושע ליבנר ביום סגירת המחנות בקפריסין 1946

יציאת קפריסין

מחנות קפריסין הם סיפור על מבצעים הרי-סכנות שחברי "ההגנה" היו שותפים להם. הם סיפור על מנהרות, שדרכן הוברחו פליטים לארץ, סיפור על אימוני נשק, לימודי עברית והוראת מוסיקה, שנעשו בתוך הגיהינום של מחנות אלה.

עופרה בריל, "על המשמר" – 17.4.1979
תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה

פנינה לייבנר, שבעלה יהושע לייבנר המנוח נשלח מטעם הג'וינט לעזור לאלפי היהודים בקפריסין, הייתה עדה למתרחש שם, והיא מספרת:
"מ-1946 עד 1949 עברו במחנות כ-53 אלף יהודים. בתקופת השיא היו ב-12 המחנות 32 אלף יהודים. היה הסכם עם הבריטים שתהיה עליה מבוקרת, וכל חודש יצאו מקפריסין 750 יהודים.
בהתחלה, כשהגיעו אוניות מעפילים קטנות, חשבנו שהעניין יסתיים תוך כמה חודשים, אבל כשהתחילו להגיע אוניות גדולות עם אנשים רבים ראינו, שהעניין מסתבך.
רובם של האנשים היו חולים, בעיקר בטיפוס ודיזנטריה. היו נשים עם ילדים ונשים בהריון. בתקופת המחנות נולדו 200 ילדים".

רות גרובר הייתה העיתונאית היחידה הקשורה עם ועדת אונסקו"פ (ועדת החקירה של האו"ם לעניין א"י) שקיבלה אשרה לביקור במחנות והיא כותבת:
"ולמרות הכול המשכנו לחיות ולהוליד ילדים.
בשנה הראשונה לשהותם בקפריסין נולדו 500 תינוקות והיו 800 חתונות. פעם שאלתי אישה אחת, איך היא יכולה להביא ילד לעולם בתנאים כאלה במחנות, והיא ענתה:"בימי היטלר כל אישה הרה נגזרה לכליה, הן היו הראשונות שהועלו על המוקד.
ולכן כיום, כל אישה שיכולה ללדת, החליטה להביא ילד לעולם. זוהי תשובתנו להיטלר והוכחה ניצחת שהכרענו בעד החיים".

שושנה דמארי בליווי משה וילנסקי מופיעה לפני העצורים בקפריסין

"הילדים נולדו במדור מיוחד בבית-חולים בניקוסיה בתנאים סניטריים איומים. לא היו סדינים ואת השמיכות החליפו לעתים רחוקות.
יום או יומיים אחרי שחזרו למחנות-ההסגר, היו מתכסים בפריחה, ובכל זאת החזיקו מעמד. פניתי לד"ר פאלק, הרופא הגבוה ועדין-הפנים והוא אמר לי: "עד שבאתי הנה, לפני 4 שבועות, האמנתי במדע. כיום אני מאמין רק בניסים" (מתוך הספר "היעוד – ארץ ישראל").

עיתונות ילדים מראשית המאה- ראיון עם אליהו הכהן

ילדי גן משחקים מתחת לעץ שקמה בתל אביב - צלם זולטן קלוגר - תחילת המאה

זה השער ילדים יבואו בו

עיתון ילדים בעברית נדפס בארץ עוד במחצית הראשונה של המאה שעברה, בצפת, בדפוס הראשון בכל המזרח. בראשית המאה הוציא אליעזר בן-יהודה, שחיפש ללא לאות דרכים להקנות את השפה העברית, כמה עיתוני ילדים. גם בקהילות היהודיות בפזורה נדפסו עיתוני ילדים בעברית, ועל תפוצתם הרבה אפשר ללמוד משמותיהם של הילדים פותרי החידות.

עופרה בריל, "חותם", 3.8.1984

לעלעל בעיתון ילדים ישן זו תמיד חוויה מיוחדת במינה. כל עולם הילדות מתייצב למולך כאילו רק אתמול היית ילד. לרגל הענקת פרס לוין קיפניס ל-רחל צורן, על מחקרה 'מסרים פסיכולוגיים בעיתון ילדים', הוצגה במכללת לוינסקי תערוכה של עשרות שערים של עיתוני-ילדים ישנים, שערים יפהפיים של עיתונים מכל קצות העולם.

אוצר נדיר זה שייך לאליהו הכהן. בביתו שברמת-גן, סדורים על מדפים הכרכים הצהובים מזוקן. אליהו מוציא את הספרים בהתרגשות. כל עיתון וסיפורו, ואליהו מלא סיפורי כפרי הרימון הגדוש להתפקע.

"הנה החוברת הזו" – מוציא אליהו מבין ספריו חוברת קטנה שכריכתה אדומה – "זה עיתון הילדים הראשון שיצא בעברית".
הוא יצא בארץ-ישראל בירושלים. העיתון נקרא "עולם קטון". הדפוס הראשון בארץ, הוא מספר, הוקם בצפת ב-1841. היה זה הדפוס הראשון במזרח.
דפוס צפת הוציא ספרים אחדים ונסגר. הדפוס התחדש בירושלים כאשר החלו לצאת העיתונים העבריים הראשונים -  "חבצלת", "הצבי", "לבנון" ו"האור". "עולם קטון" יצא כנספח לעיתוניו של אליעזר בן-יהודה "האור" ו"הצבי", שחיפש בלי לאות דרכים להקנות את השפה העברית.

ניבים היוצאים מהכלים

ניבים יוצאים מהכלים

מוזיאון הארץ בתל-אביב, משתלב בשנת הלשון העברית
עופרה בריל, "חותם", 19.7.1990        

תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה

על מה בדיוק מברך מי שמברך על המוגמר, ומה בעצם יצאו לו לזה שיצאו לו מוניטין? באגף "אדם ועמלו" שבמוזיאון הארץ בתל-אביב, מתקיימת בימים אלה תערוכה מיוחדת במינה, לכבוד שנת הלשון העברית – "ניבים היוצאים מהכלים". תערוכה שהפכה ללהיט.
על התהוות התערוכה מספרת חגית שורק, אחת משני אוצרי התערוכה (השני הוא איתן איילון):
"במשך השנים התאסף במחסן שלנו אוסף של כ-500 פריטים, כלים עתיקים וכלים מהמאות האחרונות, שהפסיקו לשמש את האדם. כשהוכרז על שנת הלשון העברית, חשבנו איך להשתלב בנושא ולשלב גם את המוצגים הרבים הנמצאים ברשותנו. במהלך החיפושים מצאנו, שביטויים רבים המשמשים אותנו עד היום, מקורם בכלים הרבים הנמצאים באוסף, כמו למשל: 'עול על צווארו' (העול הוא מוט כבוד המונח על צוואר הבהמה), או 'הגדיש את הסאה' (סאה היא מידת נפח שבה מדדו גם את גרגרי הדגן). 'תהה על קנקנו' (בדק את טיבו של היין שבקנקן).


בתחילת העבודה על התערוכה חיפשנו במילונים המרכזים ניבים. בניפוי הראשוני הוצאנו כ-200 ניבים הקשורים לעת העתיקה (משנה, מקרא, תלמוד), מתוכם בחרנו בניבים שהמקור שלהם הוא כלי או חפץ. 
המיון הסופי לתצוגה היה בחירה בניבים קדומים, כשהמקור לביטוי הוא כלי עתיק ומעניין לתצוגה.

כך נבחרו 32 מוצגים, חפצים וכלים. אני מדגישה את עניין החפצים, כי המושג 'רודף בצע' מקורו – בבצעי כסף, או הביטוי 'רכש לו מוניטין' – מקורו במטבע.

היו לנו הרבה הפתעות במהלך הכנת התערוכה. כאשר חשבנו על הביטוי 'בירך את המוגמר', היינו בטוחים שיש כאן ברכה על דבר מה שנגמר והתברר לנו שמוגמר זו למעשה קטורת שהיו מברכים עליה לאחר הארוחה.
כך התגלגלה לשפה העברית המילה גמר-גומר. נוסף לתצוגה, מוצגים כ-25 שקפים ובהם ביטויים נוספים וכן חוברת המרכזת בתוכה כתשעים ניבים (המהדורה הראשונה נחטפה...)"

קופת שרצים

"...אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו: חזור לאחוריך" (בבלי יומא כ"ב, ע"ב).
קופה היא סל רך וגמיש שנקלע מעלעלי תמר, גבעולי סמר וכד', ושימש לנשיאה ולאחסון של כלים ומזון.
 הביטוי התלמודי קופה של שרצים מתייחס לסל ובו נחשים – אבזר ידוע בפולחן המסתורין האלילי של השאול (ביוונית "קיסטה מיסטיקה"), שרווח גם בערים נכריות בארץ-ישראל. בעיני חז"ל סימלה קופת השרצים חטאים ואורח-חיים בלתי ראוי.
קופה – סל גמיש קלוע מעלעלים ומסיבים של תמר.

הטביע את חותמו

"...הקבה"ה טבע כל האדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחברו" (משנה סנהדרין ד', ה').
טביעת חותם על חפץ או כלי העידה על התכולה, הבעלים, הייעוד וכדומה. לעיתים הוטבע חותם על כלי חרס, בהיותו עדיין רך בבית היוצר, או על גוש קטן של חומר, אשר הוצמד לקשר החוט שנכרך סביב מגילה או מכתב.
כשנצרף כלי החרס או יבש גוש הטין, הותירה בו טביעת החותם את סימנה. אדם או אירוע המשפיע ומותיר את רישומו נמשל למטביע חותם.
ניב דומה:

"ניתנה לדבר גושפנקא (ארמית: חותם) – ניתן לו אישור רשמי.
"ולחתימה בגושפנקא דפרזלא..." – ארמית: "ולחתום אותו בחותם של ברזל" (בבלי ברכות ו', ע"א).

ניער חוצנו

"גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלוהים את כל האיש אשר לא יקים את הדבר הזה..." (נחמיה ה',13).
חוצן הוא, כנראה, כנף הבגד וכן חיק (תהילים קכ"ט, 7); אדם המנער את בגדו או את חיקו, כזורע המפזר את שארית גרגרי הדגן שהוא נושא, נדמה כרוצה להיפטר מדבר מה בלתי כשר ולהישאר נקי מקרבה ואחריות כלפיו.

יצאו לו מוניטין

ארבעה הם שיצא להם מוניטין (מוניטין) בעולם: אברהם...יהושע...דוד...מרדכי..." (בראשית רבה ל"ט).
מוניטה בלטינית- מטבע (וברבים – מוניטין), בעקבות שמה של האלה הרומית מוניטה, אשר במקדשה הוטבעו מטבעות העיר רומא.
על המטבעות התנוססו דיוקן הקיסר ותאריו, ותפוצת המטבע סייעה להפיץ את שמעו ברחבי העולם: "המלך מוניטה שלו הולכת בכל הארץמה כך מרדכי... ומה מוניטה", כיום – יש לביטוי משמעות כללית של התפרסם, נודע ברבים.
מטבע ברונזה של הקיסר יוליאנוס "הופר" (361-363 לספירה), שיצאו לו מוניטין עקב נטישתו את הנצרות וחזרתו לאמונה באלי רומא (אוסף ביתן קדמן למטבעות, מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב).