יום שני, 26 בדצמבר 2016

יומן אירועים בקיבוץ ממלחמת המפרץ - כתב דוב ורדי (ב)


הצוות הבטחוני - איציק פלג אבי לבנה אורי קוצר אדי גרוסבר יוסי דוידמן

אל דמי הלילה – טיל בודד – ה-31 במספר


מתוך שינה עמוקה, הצפירה המוכרת, אזעקה! Alert! מרחוק בום עמום. לא, הפעם זה לא באזורנו. כל הארץ מתעוררת כדי להיכנס למצב של אב"כים וחדרים אטומים. מה קורה בכל חדר, עם כל ילד בלילה? איך מקבל כל אחד את ההתראה? עדיין נבהלים? יש חששות? כשעוברות 5 דקות ואין בום בקרבה, יודעים שזה לא באזור שלנו. ובכלל, אנו בשוליים שבשוליים של המלחמה.
ובכן, הלילה זה היה. וכל השבוע היה שקט. חזרו למסלול הקבוע של החיים.
בטלוויזיה של ערב שבת ראינו צוות של "פטריוט" ששר שיר שחיברו על סאדאם.
צוחקים מדורון נשר הקומיקאי המצוין המחלק את האנשים לשלוש קטגוריות: אלה שבטוחים שזה יהיה הלילה, אלה הבטוחים שלא, ואלה הלא בטוחים בשום דבר. ערפל של אי ודאות.
מה שנפל היה הטיל מס' 31. אחד בודד, סולו, נחת באזור של "פרוורי ת"א" ועשה שמות. 
ושוב נס, ב-3 פצועים בינוניים ו-25 פצועים שחציים כבר חזרו ה"ביתה". אבל הבית? 
תמונות ההרס מחרידות, באמת רק בנס אף אחד לא נהרג. קשה להבין נוכח הקירות שקרסו, והגגות, של רעפים שהתמוטטו כליל.
כל הבוקר ממשיכים להראות את התמונות ולחזור על כתבות שנעשו במקום הפיגוע. שבת!
אצלנו, אמורה הייתה להיות אמש התכנסות של הצעירים שהיו בטיול לאילת ערב המלחמה, כדי לחזור בתמונות שצולמו בווידיאו ולספר על החוויות. 
האם "פעולה" זאת התקיימה? האם המועדון המה מאדם? עם כתיבת דברים אלה אין אפשרות עדיין להשיב. אבל מה שניתן לרשום הוא שהתרופפות בפעולת התרבות ניכרת. באופק נראית רק מסיבת פורים, כמעט חודש ימים מעכשיו. אבל נחוץ משהו שימשוך את כל הציבור, איזה אירוע תרבות שלא במהרה יישכח. אבל מי ירים את המשימה? 

נראינו דנים על תרבות, נזכיר את העלון שלנו שחודשה הופעתו. כבר הופיע המספר החמישי מאז ההתחדשות. הוא רחוק מלמלא את הציפיות. החומר דל, בעיקר החומר המתרחש אצלנו יום-יום. לא די להעתיק דף של מרכז המשק על המצב. ולא די להביא פיליטון של רוחקה למסיבה עם ד"ר סטרוחובסקי – פיליטון שבו שומעים את קולה של רוחקה קוראת את הדברים הכתובים בסגנון הישן שלה עם הבדיחות שהעלו עובש!


200 שנה למוצרט ועוד – יום רביעי, 13.2.1991, שעה 19:00, 

ערב נפלא במועדון 5 לציון 200 שנה למוצרט. נערך קונצרט גאלה בהשתתפות עמיר (משמר העמק), תמיר דקל (קלרינט), רונית (סטודנטית, חליל), לאה (אולפן, מצו סופרן), צבי רוזנפלד (פסנתר), מארק (בית ראשון במולדת – כינור), הדר פלג (צ'לו) ועוד פסנתרנית ממשמר העמק – ובעיקר סוזי שיף. שמענו דואטים, סולו ולבסוף רביעייה. המועדון היה מלא מפה לפה – ותיקים ואולפן. הנחה: משה ברזילי וסיכמה חנה ויינר. וכמובן – בלי סוזי לא הייתה תוכנית כזו יכולה להתבצע. לשעה וחצי הועברו כל המאזינים לעולם שכולו טוב – הרחק מן המלחמה.
ואתמול בערב – מי שלא הגיע לשיחת הקיבוץ (נוכחו כ-60 חברים והיו שני סעיפים חשובים – אחד ביחס לשלב ב' של "בית ראשון במולדת", ושני – איחוד מפעל האוטומובילים שלנו עם "תבור") יכול היה לשמוע קונצרט של התזמורת הפילהרמונית של דרזדן בקולון, גרמניה, בניצוחו של דניאל ברנבויום). 
הקונצרט היה צריך להיות אצלנו בהיכל התרבות, תל אביב. רן, דרזנדן – העיר שנהרסה ביותר בימי המלחמה, ברנבוים והתזמורת הוותיקה בעולם! איזו קומבינציה!.
ובארץ כולנו עדיין חווים את הטילים של יום שני. היו שלוש אזעקות. ב-7 ישבנו כ-20 דקות בחדר האטום. משהו נפל, אבל לא היה נזק. בערך ב-9:30 שוב אזעקה – אבל הפעם זה היה לסעודיה, אבל האזעקה הייתה ב-11:30 בלילה. רבים לא שמעו והמשיכו לישון. 
 רק בבוקר נודע על הנזקים וכבר הופצה שמועה על המקום – סביון. וקרוב לביתו של משה ארנס שהיה באותה שעה בישיבה עם בייקר באמריקה. שבעה נפגעו ושני בתים נהרסו. אבל 150 בתים ניזוקו מההדף!!! הוויכוח בארץ עתה הוא על מקלט או חדרים אטומים. 
מי שיכול להסתגר במקלט כבר עושה זאת.  לא מתייחסים לסכנה של ראשי-חץ כימיים. אבל מי יודע?
חיכו לתחילת המלחמה היבשתית. אבל האמריקאים דוחים.
והנה אנחנו יושבים בקונצרט ביתי, מנהלים את חיינו כרגיל, אם כי בלי הרבה תנועה. יושבים בבית. הלימודים מתקיימים  כסדרם בכל מקום, האוטובוסים הצהובים מביאים את הילדים ואת המוסדניקים. כולם-כולם הולכים עם האב"כים – רק לא החברים בבית. מה צפוי לנו, יש הרגשה שאנו רק בהתחלה ואם כי כמעט חודש עוד מאז פתיחת "הסופה במדבר". בערבים כולם מרותקים לטלוויזיה, אין נפש בחוץ. אף אחד לא מסתובב ובטלוויזיה דיונים בלי סוף, מעט חדשות של ממש. "ערפל" קרב. 





"איפה ישנו עם כזה ותזמורת כזו" – עם זובין מהטה ואייזיק שטרן ברקע - 

יום שלישי, 19.2.1990, לפנות ערב

הדברים נכתבים עם פתיחת החלק השני של הקונצרט המיוחד של התזמורת הפילהרמונית הישראלית – הקונצרט הראשון מאז פרוץ המלחמה במפרץ - - המשודר אלינו מאולם "נגה" ביפו. בגלל ההגבלות של הג"א נאלצת התזמורת לנגן באולם הקטן בפני 500 מנויים בלבד.
 מנצח בחלק זה זובין מהטה על הסימפוניה השביעית של דבוז'ק – יצירה קצת קודרת. בחלקן הראשון ניגן אייזק שטרן קונצ'רטו של ברהמס. איזה יהודי יקר – ולא פחות ממהטה. 
איזו הערצה הביע זובין לתזמורת שהמשיכה לפעול, לטלוויזיה בימים הקשים של ראשית המלחמה. אף אחד לא "ברח" הביתה, כולם הופיעו לחזרות וגם הוא! אלה הרגעים המרגשים של ימים אלה, אולי האחרונים של המלחמה ה"מוזרה" שעברנו, ואם לא "מוזרה" כפי שכתב לנו ידיד אחד – הרי אחרת. 
ואיזה נסים! ממש נסים! לא מזמן נמסר שוב סיכום הפגיעות והנפגעים – מעל ל-1,000 פצועים. 13 מתו (לא הרוגים!) מכל מיני אסונות, בפרט לב, וכמה מאות שהזריקו לעצמם אטרופין בימים הראשונים. 
הנזקים ברכוש גדולים מאוד – אלפי דירות. נחלצים להרוס בתים ולבנות חדשים. הכול במרוכז.

רשמנו "הימים האחרונים". כל רגע מחכים לפתיחת הקרב על היבשה והכלים שיופעלו אימתניים. ובתוך כל זה מנסה ברה"מ להגיע להסכם עם העריץ והרשע סאדם חוסיין שדמותו תרדוף את ילדינו כל חייהם! לצאת ללא תנאי מכוויית. 
מצד שני בוש ואנשי הממשל האמריקני הקובעים את המהלך – צ'ייני, שר הביטחון, בייקר – מזכיר המדינה, שווארצקופף ופאוול הגנרלים – לא נכנעים למשחק הזה של הסובייטים שוב לחזור למקום של כבוד כמעצמה עולמית. הם לא מרפים מין ההפצצות והכתישה של האויב.

בימים אלה כולנו פטריוטים – אוהבי האמריקנים הם הגונים. לא כן הסובייטים. הם מוכנים להפקיר אותנו לסכנות של סאדם שלא הובס עד הסוף ופורק מנשקו.
מי אחראי לנשק הרב שלו אם לא הסובייטים – והצרפתים והגרמנים. אגב, מבקרת היום משלחת של "הירוקים" מגרמניה בארץ ומחרימים אותם כי מנהיגם אמר שהסקאדים "מגיעים" לישראל. איזו חוצפה! זה שוב אותם הפציפיסטים ה"טיפשים".
אמש היה סקאד מספר 36. הוא נחת איפה שהוא באזור ה', שום נזק, ללא נפגעים. זה היה המטח ה-16 לעבר ישראל, ובמוצאי שבת קיבלנו שני סקאדים. הפעם באזור הנגב – ו'. יום שלם חיפשו את הסקאד השני. התרעה אחת הייתה דקה לפני 8:00, והשנייה כעבור כמה שעות. 

כולם הופתעו מהכיוון, אך ברור שהכוונה הייתה לפגוע בכור הגרעיני בדימונה. לא הצליחו. ה"פטריוטים" שבינתיים שופרו – ריסקו את הטילים.
מ-6 בערב, ובעיקר מ-8 – מחכים בכל הארץ לסקאד'ל – והנה לאחר הפסקה של כמה ימים זה בא.
נכנס חודש אדר, הירח הופיע שוב והלילות נהדרים.
ובקיבוץ אמש לא הייתה השיחה הרגילה. בקודמת הופיעו כ-60 איש. בליל שבת היה ערב "סקסי" לכבוד יום האם עם קהל צעיר. זוג שחקנים הדגים מצבים שונים בין בני הזוג. מי שהיה נהנה.

ונסיים בהבעת צער על עזיבת אחד הצעירים שלנו – לא מהבנים – משה דהן. אנגריד עזבה כבר בראשית המלחמה וחזרה לאוסלו. משה המשיך ומילא את תפקידו כסדרן עבודה ברוח טובה עד הסוף. הוא השאיר מכתב פרידה על הלוח שכולל דמעות וגעגועים. כמה חבל! כפי שכתב ברוח של הומור – יצאתי "מסקנאדינביה לסקאנדינוויה".

אריה אלנר עבר ניתוח לא קל. הוא נמצא בחדרי חולים. פנינה לייבנר נמצאת ב"כרמל". הדם לא היה הסדר. נצפה להבראתם.

יום ראשון, 25 בדצמבר 2016

יומן אירועים בקיבוץ ממלחמת המפרץ - כתב דוב ורדי (א)




דוב ושמחה בזמן מלחמת המפרץ 1991 

דוב ורדי היה שנים רבות מחנך ומורה , אחר עבר לעבוד בארכיון הקיבוץ. בתקופת מלחמת המפרץ (1991) החל דוב לכתוב יומן בו הוא תיעד את הנעשה בקיבוץ .הבחירה היא שלו במה להתרכז ובאיזה ועל איזה אירועים לשים את הדגש.
זיכרון מעניין.......

מכת גנבות   30.1.91

אם בימים רגילים נעלמים דברים, אולי מותר לשתוק, אבל כעת?!!
כרגע על הלוח האלקטרוני באה הודעה ש-4 סוללות הנחוצות לברדס מיוחד של ילד, נלקחו מריכוז הקניות. ועל הלוח בחדר האוכל נמסר ש-3 פנסים נלקחו מהנשקייה ועוד. גם קלשון חפירה חדש נלקח מגינות נוי. בושה! להעיף מישהו שגונב דברים כאלה מהקיבוץ, זה לא יהיה מוגזם! מרגיז!!
ארגעה כללית – השעה 10:54. אין נפגעים. אין יותר פרטים.

כבר שקט יומיים, רק גשם. יום רביעי 30.1.91, שעה 19:30

על מה אפשר לכתוב היום? קודם כל שהיום ט"ו בשבט ושיורד גשם. כל היום ירד גשם ובבוקר היה מבול ממש, שלוליות גדולות בכל מקום. בצהריים היה ממש קשה להגיע לחדר האוכל ב"פלוך" הגדול. גם עם מטריה כמובן. ועוד נכתוב שהערב, כאשר הזדמנו לארוחה, לא כבכל ערב היה חדר האוכל כמעט ריק מאדם. קצת מעל תריסר ותיקים, אולפניסטים וכמה משפחות רוסיות, לא כולן. גם הרוסים "אוכלים בחדרים", כלומר, בבית. הרי אצלם אין זה חידוש. הארוחה הייתה טובה. מרק, פשטידה מתוקה עם צימוקים, סלט ביצים וכל השאר היה רגיל. מה עוד נבקש? אחראי ערב היה נורמן פינקס שמחוסר לקוחות התיישב עם הרוסים שהוא מטפל בהם.
במועדון 5 הייתה מסיבת ט"ו בשבט, עוזי לושי סיפר על החג, בתיה רזניק הראתה שקופיות של פרחים וטבע, היו שירים, צעירים ניגנו וכמובן כיבוד. לא היו רבים. קצת מאווירת ט"ו בשבט נמצאת גם בפואיה: ציורים על עצים ומסביב תמונות טבע.
והמלחמה? הערב מסתיים השבוע השני. הידיעות המרכזיות: המטוסים העיראקים באיראן, שברחו או נשלחו למקום בטוח (החידה נשארת) והבוקר הודיעו על 24 מטוסים שהגיעו לטורקיה, בטורקיה פחדו מטילים עיראקיים. הודעה משותפת של ארה"ב – ברה"מ, שלאחר המלחמה, יטפלו בבעיית השלום בין ישראל לפלשתינאים. (שמיר "רוגז", לא שאלו אותו) תוך הדגשה שלא מדובר על מדיניות חדשה.
עוד ערב בבית, כשכולם סגורים ומסוגרים בחדרים. רק הטלפונים מצלצלים. הדאגה לקרובים רבה, ובפרט אלה באזור המרכז – מהיום אזור א'.
אתמול לא היו טילים.
גם תלמידי ז'-ט' חוזרים ללימודים.
מילה בנוגע ל"פליטים" שלנו. יש בין 80 ל-100. כל הזמן מתחלפים. 
באים לכמה ימים, נופשים, וחוזרים העירה. יש גם כאלה שלנים כאן ונוסעים יום-יום העירה. כאן נשארות המשפחות. בעיה קשה, אומר חנן כהן, שאסור להם לעבוד. 
הם לא מבוטחים. אחד האורחים קיבל נשיכה באצבע מן הקוף במשק הילדים. הוא דורש פיצויים! בעיה.
עד כתיבת דברים אלה, הכל שקט פרט לגשם. שואלים מדוע איננו מתקיף? כבר יומיים.






    יום שני, 4.2.91, שעה 22:30

זהו מצב הדברים מאז נרשמו דברים כאן.
היה שקט ושוב שקט ובליל שבת קיבלנו... אזעקה אחת ב- 8:30 ועוד אחת קרוב ל- 2:00 בבוקר, באמצע השינה. בשני המקרים שוחררנו די מהר וכך אזור ה' (הגדה!) הוחזק במסכות זמן רב. בשני המקרים החטיאו הסקאדים, לא הגיעו למטרה ונפלו קודם. לא היו נזקים אצלנו, אבל בסעודיה היו.
בשבת היה ניסיון לאסוף חברים לשיחה ב-11:00 בצהריים במועדון. מאחר שזו שעת ה"שלאפטונדה" (יהודית קוצר) חסרו רבים שבדרך כלל היו באים. סדר היום מוצה ללא קושי, והכול אושר. 
האירוע החשוב בימים אלה: איציק חולבסקי חזר הביתה לקיבוץ עם ג'וזפין, לאחר שנתיים בחוץ.  
 לפני שבוע ב"דף לחבר" נמסר שיציעו לו להיות מרכז משק במקום אבי לבנה, אבל השבוע לא הוזכר הדבר. דעת רבים היא, שקודם עליו להתמקם שוב. בחור טוב!
היום חידשו את הלימודים באוניברסיטה העממית שלנו, וגם בכיתות לומדות. וכך לאט לאט בכל הארץ.
כמה חברים נסעו לתל אביב עם כל האזור (55 חברים) לאופרה בתיאטרון נוגה ביפו. התכנית "הכלה המכורה"  לסמטנה. היה יפה מאוד ונהנו.
חידשו הופעות יום באופרה אבל לא התירו לקהל יותר גדול מ250- איש.
היום, שוב הלך אחד מחברינו הוותיקים: שרגא שזר.
זמן רב נאבק עם מחלתו. הרבה היה בבית חולים ולאחרונה בחדרי חולים.
כבר קשה לכתוב על כל אלה שהולכים מאתנו. אלה ימים קשים בקיבוץ. הנוף משתנה.
אריה אלנר עבר ניתוח ויחזור הביתה בימים אלה, אולי מחר. היה גיבור עד שהפסיק לעבוד במאפיה וסגר קריירה של מעל ליובל שנים. תחילה סיפרו עליו שהוא מתייחד עם ספרים ונהנה מימי החופש הרבים שצבר. רק אח"כ התבררה הסיבה. חלה. וצריך לטפל בעצמו.
מקרה עצוב מימים אלה. אביה של רוחמה וקסמן נהרג בתאונת דרכים ליד בת שלמה. נכנסו בו. היה צעיר, כבן שישים בלבד. זה היה ביום חמישי שעבר. 
הימים ימי שיגרה. בחזית עדיין מצפים לתחילת מלחמת היבשה. בתקשורת מדברים הרבה על תגובת ישראל לסקאדים של סדאם. מכל מני ארצות באים לעודד את ישראל. 
חברי פרלמנט, ראשי ערים, שרים ובראש הגרמנים, אלה מתביישים על מעשי בני ארצם שסיפקו את הידע לייצור הנשק הכימי (מאז!) לסדאם. המטוסים של הקואליציה ובראש ובראשונה האמריקאים, ממשיכים לכתוש ולהרוס את אשר יכולים לתקוף בכווית ובעיראק. 
מראות החורבן קשים. היום ציינו שהכתישה מזכירה את התכונה לקראת הפלישה לנורמנדי בימי מלחמת העולם השנייה.
בארץ, כולנו מרוגזים מכוונת שמיר לצרף את גנדי, המפיץ את רעיון הטרנספר לממשלה. פוליטיקה. מחר ההצבעה בכנסת לאישור צעדו. כמה מראשי הליכוד מתנגדים, אבל יחייבו אותם לסולידאריות. אחד הודיע שלא יקבל את הדין, בני בגין. הוא מתגלה במיטבו. 
זהו "זיהום סביבתי" הכריז.
הרבה גשמים ירדו, עברנו את ה-300 מ"מ. האם זה פותר את בעיית המים? עדיין לא, וכנראה לא בשנה זו.

יום רביעי, 14 בדצמבר 2016

אמיר שלי - על עיוורון והתמודדות של אנשים מיוחדים








בקשה גדולה- הרשימה הזו התפרסמה לפני כעשרים שנה במוסף על המשמר 'חותם'.בזכותה של נועה קריב שמדפיסה לי את מרבית הרשימות מהעבר , אני מצליחה להחיות מחדש את החומרים שהעליתי לפני שנים. ברוב המקרים אני מצליחה להשיג את האנשים בהם מדובר ולבקש את אישורם לפרסום הבלוג הנוגע בהם, במקרה הזה ניסיתי ליצור קשר ונכשלתי. אם יש מי הקשור לכתבה זו ולא מעוניין בפרסומה אנא התקשרו אלי ואוריד אותה מיד.


א מ י ר   ש ל י
מאבקם של שני אנשים אמיצים, הורים המנסים לגדל את ילדם העיוור במסגרת נורמלית של חברה רואה. מאבק שהוא אין-סופי במשימה כמעט בלתי-אפשרית – שהייתה לאפשרית

עופרה בריל, "חותם", 13.8.1976

אמיר שלי נולד עיוור. בעצם, על העיוורון ידעתי עוד בבית החולים. בתחילה הבחנתי שעיניו קטנותואינן רגילות. ייחסתי תופעה זו לתורשה (אצלנו במשפחה יש עיניים קטנות). ראיתי שתנועת האישונים לא רגילה,אך לא חשבתי גם בחלומותיי הרעים ביותר שזהו עיוורון. כשהייתי צריכה להשתחרר מבית-היולדות אמרו לי, עליך להתעכב, כי מצאנו משהו בעיניים, וכדאי שרופא עיניים יבדוק אותו. רופא העיניים בדק ובו במקום אמר לי שהעיניים לא התפתחו, וזהו מום שעוד לא תוקן בשום מקום בעולם. הוא לא יודע איך יתפתח המדע בעוד עשר שנים, אבל כיום כמעט בטוח שזהו עיוורון.



"שמעתי את המילה עיוורון – וחטפתי הלם. הייתי לבד בשיחה עם הרופא, ובחוץ חיכו לי בתי ובעלי. אני יושבת בחדר בשוק נורא, הדמעות זולגות ואי-אפשר לדבר. הדבר הראשון שהצלחתי לשאול את הרופא "אם הוא בכל זאת יראה פעם"... יותר לא הייתי מסוגלת לדבר.
אחר כך חשבתי על בני משפחתי, איך אומר להם את הידיעה הזו? קראתי קודם לבעלי ואמרתי לו – "תכין את הילדה, כך שאם היא תראה אותי בוכה, שלא תיבהל. פשוט אמרו שאמיר צריך משקפיים, ואני רגישה מהלידה ולכן אני בוכה, אבל עליך לדעת שהמצב הוא עיוורון מוחלט"...
ברגע שהתיישבתי במכונית לנסוע הביתה, אני לא יודעת איך ומה אמרתי לבעלי, אך בתוכי התגבשה החלטה ברורה: "איש לא יעז לומר לי להוציא את הילד הזה מהבית, אני לא ארצה לשמוע את המילה מוסד".
את ילדי הראשונים לא גידלתי בקיבוץ, אלא בבית פרטי. כשבאתי לבית-התינוקות עם אמיר וניגשתי למיטתו לא יכולתי להיפרד ממנו. אמרתי "אני רוצה אותו בחדר". לקחתי אותו לחדר, אבל הוא לא נשאר זמן רב, כי הרגשתי שזה מפריע לבעלי. בעלי היה קם בלילה, עומד ומסתכל בילד. אנחנו הנשים – בוכות. גברים לא בוכים, אבל הרגשתי את הכאב העמוק שבתוכו. מאוחר יותר התברר לי שגם אצל בעלי זלגו דמעות, אך זה היה בעבודה ואני לא ידעתי".


כך החל סיפור מאבקה של סימה רוסו. ביתם של סימה ויהודה שוכן בקיבוץ שריח מלוח של ים נושב בו, שדות-ים. מאבקה של סימה הוא מאבק מופלא, של שני אנשים אמיצים, המנסים לגדל את ילדם העיוור בחברה רואה, ומנסים להתמודד עם כל הבעיות הרבות שיש במשימה כמעט בלתי אפשרית כזו.

איך קיבלו את עובדת עיוורונו של אמיר בבית?

"כולם רצו לעזור. מרכזת החינוך ומרכזת הבריאות דאגו לצרכים הראשוניים, ניסו לעודד באומרם חכו, זו עוד לא המילה האחרונה, ואם רק נשמע שבאיזה מקום בעולם ניתן לעשות משהו, לא תהיה בעיה כספית וניסע לכל מומחה – זו הייתה הגישה הכללית.

יום שבת, 10 בדצמבר 2016


מסע הילדים מחדרה לעין השופט 1938 - מאוצרות ארכיון עין השופט





פנינה קרן עם תינוקות בחדרה 1936


מסע הילדים מחדרה לעין השופט



עופרה בריל

גיטל שפירא לא שקטה, היא מבקשת להזים את הסיפור על בואם של הילדים הראשונים מחדרה לעין השופט ב1938-. וכשגיטל מספרת נדמה לך שרק אתמול קרו הדברים והפרטים שמתגלים בזיכרונה מאלפים ביותר.
-התוכנית המקורית להעברת הילדים מחדרה לעין- השופט הייתה שנעבור עם הילדים באביב 1939.
מזג האוויר באזור הזה היה מאוד קשה והייתה פה שממה, לא עץ לא ציפור. 
הרוחות חזקות מאוד עד  שקשה היום לתאר. בקיץ היה אבק שכיסה כל בגד ונעלים-האבק היה עם ידו על העליונה.
על אף הבעיות האקלימיות הקשות חשבו שהילדים צריכים לעבור למחנה החדש ויהי מה.
בחדרה כל הילדים היו מרוכזים בצריף והבישול היה גם בצריף על פרימוס. 
קרה המקרה והפרימוס התהפך ופרצה שריפה בבית הילדים. 

עודד וינר וגיורא ינאי בודקים ג'ארה

תוך כמה דקות כל הצריף עלה באש ,הצלחנו במהירות להוציא את הילדים  עירומים כמעט לגמרי.
 אני ופנינה קרן (לא יודעת מאיפה שאבנו כוחות) לקחנו את הילדים הגדולים גם כאלה שידעו כבר ללכת , שמנו אותם בתוך לול גדול , הרמנו את הלול עם הילדים מעל גדר כדי להרחיקם מהאש. 
כל הביגוד שהכנו לילדים לקראת מעברם לעין השופט נשרף לא היה להם אפילו תחתונים ללבוש. 
אני זוכרת את עודד וינר- התינוק עומד עם הטוסיק בחוץ ומחכה לברכה שזר שתתפור לו ביד זוג תחתונים.

יחד עם הילדים הצליחו גם להוציא כמה מיטות, העברנו את המיטות עם הילדים לצריפים של חברים שפינו אותם למען הילדים. בגלל השריפה היינו צריכים לאותת לג'וערה שם היו החברים- מה המצב. האיתות עבר מקיבוץ שריד לג'וערה , הודענו על השריפה ובג'וערה החלו לזרז את בניית הבית לילדים הראשונים בעין- השופט. הבית נגמר ב1938- ובראשון לנובמבר 1938 הילדים עברו לעין- השופט.
יום לפני  העברה  היה חמסין מאוד קשה והרופא מג'וערה העביר הודעה לא להביא את הילדים  בחמסין הכי קשה בעונה. בחדרה כבר הכל היה מוכן וארוז לקראת העברה. אנחנו כמטפלות לא ידענו מה לעשות-הלכנו להתייעץ עם רופא ילדים שהיה בחדרה וסיפרנו לו על הפרובלמה שלנו.
הרופא הרגיע אותנו, ואמר תעבירו את הילדים כמו שתכננתם תיקחו אתכם חביות עם מים תתלו סדינים על החלונות וכל הזמן תרטיבו את  הסדינים כך שתהיה קרירות באוטו בזמן הנסיעה.
כך בדיוק עשינו –וכאן גיטל מפריכה מיתוס שהיה קיים שנים רבות בעין השופט-המעבר של הילדים  מחדרה  לעין השופט לא היה במשוריין אלא באוטובוס בגלל שהיו הרבה ילדים ולכל ילד התלוותה האימא ובנוסף כמה מטפלות.
ומי עבר לעין השופט:

אורה כהן
נועם וילפנד
רות שביט
דליה ברנשטיין
יורם גרץ
איתן שטינמן
עודד וינר
אילנה גולן
רן קירפין
ארנון גוברמן
גדעון שפירא
עמוס כרמל
עדנה קרן
גיורא ינאי
אמנון ריטר
אליעזר לביא
אמציה דיין

יוסי לישנסקי (הצטרף לקבוצה בעין השופט הוא לא הגיע מחדרה)

משקיפים על חצר בית הילדים



באוטובוס שהגיע לחדרה העמסנו חביות של מים סידרנו סדינים על החלונות שחשוב היה לשים אותם גם מבחינה בטיחותית ,כי הדרך  הייתה מאוד מסוכנת ועברה ליד ישובים ערביים. 
מקדימה נסע משוריין עם גפירים ומאחור נסע טנדר עם בחורים מהקיבוץ  (שהיה להם נשק לא לגלי) ותפקידם היה לעזור בהעברת הילדים. הסדינים שתלינו על החלונות באמת עזרו לקירור האוויר אבל המתח בנסיעה היה גדול. עברנו בחיפה ליד ריכוזי ערבים ומאוד פחדנו, כי זו הייתה תקופת המאורעות ומדי פעם ערבים היו מתקיפים כלי רכב יהודים. נסענו דרך ריחניה בכביש שנסלל ברמת השניים. 
כשהגענו לעין השופט מצאנו בית נחמד עם גדר צבועה והרגשנו שהחברים עשו הכל כדי שלילדים יהיה בית מסודר. 
הבית הכיל חדר  לחמישה תינוקות וחדר בו גרו הילדים הבוגרים יותר, הצפיפות הייתה נוראה. כי בנוסף לילדים שהגיעו מחדרה היה צורך לקלוט גם ילדים שנולדו כבר בעין- השופט והראשון בהם היה אבירם חגי. בבית גרו הילדים הראשונים מ"אורן" "עופר" ו"אילה". המקום היחיד שהיה בו מקום למשחק היה במרפסת. חדר אחד קטן שימש כמטבח שם בישלו את האוכל לילדים. כשעבדתי עם התינוקות כדי לאפשר להם קצת לזחול ולהתנועע בחדר הייתי צריכה להזיז את שולחן האוכל והכיסאות מתחת למיטות, כך שלוש פעמים ביום.

בית הילדים הראשון בעין השופט - היום מועדון לחבר


היו מעט מאוד משחקים-קצת פטישים היו חברים שעבדו בנגריה-כמו בעלי משה שפירא שהכין מדי פעם משחק קטן לילדים. אני זוכרת שלילדים הגדולים לא היו בכלל משחקים אז הם היו מפרקים את המיטות כמשחק. וכל פעם המטפלת הייתה צריכה למצוא את המיטות מפורקות.
גם בחצר לא היה כלום ,היו כמה לולים. אני מצאתי איפה שהוא ספסל שכבר לא היה בשימוש, הושבתי את כל חמשת הילדים שעבדתי אתם וסיפרתי להם שזהו אוטו שנוסע. קרה הרבה שילדים מתוך שעמום היו עוברים את הגדר ובורחים וביילנו זמן רב בחיפושים אחריהם.
אחת הבעיות שהייתה לילדים בני שנה שהם שכחו ללכת בגלל האבנים הרבות שהיו בדרכים. אבל מהר מאוד הם הסתגלו גם לאבנים והחלו ללכת באופן חופשי יחפים.
הקיץ הראשון היה קשה מאוד והיינו צריכות להחזיק את הילדים הרבה בבית והרבה מה לעשות אייתם לא היה. ובכל זאת הם צמחו וגדלו והיום אפשר רק להסתכל בנוסטלגיה על אותם זמנים.                                                                       

גיטל שפירא ליד צריף בית הילדים בחדרה 1936















































יום ראשון, 4 בדצמבר 2016

סיפורי בדים קיבוציים










במשך שנים ארוכות, ממש מתחילת הקיבוץ, היה נהוג לתפור בבית בגדי עבודה לחברים, שמלות ליום יום לבחורות ובגדי ילדים.
התוצאה לא הייתה שיא האופנה - אבל החברות והחברים קיבלו באהבה את הבגדים. כמעט ולא נהגו לקנות בגדים מחוץ לקיבוץ, מה שהיום מאוד מקובל.
בעין השופט חוסלה המתפרה אשר
במשך שנים שירתה את החברים.
מארונות המתפרה הוצאנו כמה חוברות ללימוד תפירה של החברות שעבדו במתפרה.







בהוקרה לעובדות המתפרה

מתוך חוברת – לבושנו- חוברת הדרכה לתופרות ולחברה בהגשת הוועדה הבין קיבוצית להלבשה ובשיתוף המדור להתיישבות עובדת - 1967

חשיבות התכנון ליצירת השלמות

אישה לבושה היטב, היא זו, אשר מלתחתה מתוכננת. קביעה זו הנה בבחינת כלל ראשוני ובסיסי. מידת השמירה עליו קובעת את ההצלחה בהתמודדות עם נושא הלבוש.
הוספת בגד חדש מידי עונה חשובה ביותר ליצירת המלתחה המתוכננת.
מלתחה בנויה היטב היא זו שצורתה פירמידה, המתחילה להיווסד מן היסוד. הבסיס הרחב הוא הבגד הבסיסי, החייב לשמש שתים שלוש עונות לבוש.