יום שבת, 10 בדצמבר 2016

מסע הילדים מחדרה לעין השופט 1938 - מאוצרות ארכיון עין השופט





פנינה קרן עם תינוקות בחדרה 1936


מסע הילדים מחדרה לעין השופט



עופרה בריל

גיטל שפירא לא שקטה, היא מבקשת להזים את הסיפור על בואם של הילדים הראשונים מחדרה לעין השופט ב1938-. וכשגיטל מספרת נדמה לך שרק אתמול קרו הדברים והפרטים שמתגלים בזיכרונה מאלפים ביותר.
-התוכנית המקורית להעברת הילדים מחדרה לעין- השופט הייתה שנעבור עם הילדים באביב 1939.
מזג האוויר באזור הזה היה מאוד קשה והייתה פה שממה, לא עץ לא ציפור. 
הרוחות חזקות מאוד עד  שקשה היום לתאר. בקיץ היה אבק שכיסה כל בגד ונעלים-האבק היה עם ידו על העליונה.
על אף הבעיות האקלימיות הקשות חשבו שהילדים צריכים לעבור למחנה החדש ויהי מה.
בחדרה כל הילדים היו מרוכזים בצריף והבישול היה גם בצריף על פרימוס. 
קרה המקרה והפרימוס התהפך ופרצה שריפה בבית הילדים. 

עודד וינר וגיורא ינאי בודקים ג'ארה

תוך כמה דקות כל הצריף עלה באש ,הצלחנו במהירות להוציא את הילדים  עירומים כמעט לגמרי.
 אני ופנינה קרן (לא יודעת מאיפה שאבנו כוחות) לקחנו את הילדים הגדולים גם כאלה שידעו כבר ללכת , שמנו אותם בתוך לול גדול , הרמנו את הלול עם הילדים מעל גדר כדי להרחיקם מהאש. 
כל הביגוד שהכנו לילדים לקראת מעברם לעין השופט נשרף לא היה להם אפילו תחתונים ללבוש. 
אני זוכרת את עודד וינר- התינוק עומד עם הטוסיק בחוץ ומחכה לברכה שזר שתתפור לו ביד זוג תחתונים.

יחד עם הילדים הצליחו גם להוציא כמה מיטות, העברנו את המיטות עם הילדים לצריפים של חברים שפינו אותם למען הילדים. בגלל השריפה היינו צריכים לאותת לג'וערה שם היו החברים- מה המצב. האיתות עבר מקיבוץ שריד לג'וערה , הודענו על השריפה ובג'וערה החלו לזרז את בניית הבית לילדים הראשונים בעין- השופט. הבית נגמר ב1938- ובראשון לנובמבר 1938 הילדים עברו לעין- השופט.
יום לפני  העברה  היה חמסין מאוד קשה והרופא מג'וערה העביר הודעה לא להביא את הילדים  בחמסין הכי קשה בעונה. בחדרה כבר הכל היה מוכן וארוז לקראת העברה. אנחנו כמטפלות לא ידענו מה לעשות-הלכנו להתייעץ עם רופא ילדים שהיה בחדרה וסיפרנו לו על הפרובלמה שלנו.
הרופא הרגיע אותנו, ואמר תעבירו את הילדים כמו שתכננתם תיקחו אתכם חביות עם מים תתלו סדינים על החלונות וכל הזמן תרטיבו את  הסדינים כך שתהיה קרירות באוטו בזמן הנסיעה.
כך בדיוק עשינו –וכאן גיטל מפריכה מיתוס שהיה קיים שנים רבות בעין השופט-המעבר של הילדים  מחדרה  לעין השופט לא היה במשוריין אלא באוטובוס בגלל שהיו הרבה ילדים ולכל ילד התלוותה האימא ובנוסף כמה מטפלות.
ומי עבר לעין השופט:

אורה כהן
נועם וילפנד
רות שביט
דליה ברנשטיין
יורם גרץ
איתן שטינמן
עודד וינר
אילנה גולן
רן קירפין
ארנון גוברמן
גדעון שפירא
עמוס כרמל
עדנה קרן
גיורא ינאי
אמנון ריטר
אליעזר לביא
אמציה דיין

יוסי לישנסקי (הצטרף לקבוצה בעין השופט הוא לא הגיע מחדרה)

משקיפים על חצר בית הילדים



באוטובוס שהגיע לחדרה העמסנו חביות של מים סידרנו סדינים על החלונות שחשוב היה לשים אותם גם מבחינה בטיחותית ,כי הדרך  הייתה מאוד מסוכנת ועברה ליד ישובים ערביים. 
מקדימה נסע משוריין עם גפירים ומאחור נסע טנדר עם בחורים מהקיבוץ  (שהיה להם נשק לא לגלי) ותפקידם היה לעזור בהעברת הילדים. הסדינים שתלינו על החלונות באמת עזרו לקירור האוויר אבל המתח בנסיעה היה גדול. עברנו בחיפה ליד ריכוזי ערבים ומאוד פחדנו, כי זו הייתה תקופת המאורעות ומדי פעם ערבים היו מתקיפים כלי רכב יהודים. נסענו דרך ריחניה בכביש שנסלל ברמת השניים. 
כשהגענו לעין השופט מצאנו בית נחמד עם גדר צבועה והרגשנו שהחברים עשו הכל כדי שלילדים יהיה בית מסודר. 
הבית הכיל חדר  לחמישה תינוקות וחדר בו גרו הילדים הבוגרים יותר, הצפיפות הייתה נוראה. כי בנוסף לילדים שהגיעו מחדרה היה צורך לקלוט גם ילדים שנולדו כבר בעין- השופט והראשון בהם היה אבירם חגי. בבית גרו הילדים הראשונים מ"אורן" "עופר" ו"אילה". המקום היחיד שהיה בו מקום למשחק היה במרפסת. חדר אחד קטן שימש כמטבח שם בישלו את האוכל לילדים. כשעבדתי עם התינוקות כדי לאפשר להם קצת לזחול ולהתנועע בחדר הייתי צריכה להזיז את שולחן האוכל והכיסאות מתחת למיטות, כך שלוש פעמים ביום.

בית הילדים הראשון בעין השופט - היום מועדון לחבר


היו מעט מאוד משחקים-קצת פטישים היו חברים שעבדו בנגריה-כמו בעלי משה שפירא שהכין מדי פעם משחק קטן לילדים. אני זוכרת שלילדים הגדולים לא היו בכלל משחקים אז הם היו מפרקים את המיטות כמשחק. וכל פעם המטפלת הייתה צריכה למצוא את המיטות מפורקות.
גם בחצר לא היה כלום ,היו כמה לולים. אני מצאתי איפה שהוא ספסל שכבר לא היה בשימוש, הושבתי את כל חמשת הילדים שעבדתי אתם וסיפרתי להם שזהו אוטו שנוסע. קרה הרבה שילדים מתוך שעמום היו עוברים את הגדר ובורחים וביילנו זמן רב בחיפושים אחריהם.
אחת הבעיות שהייתה לילדים בני שנה שהם שכחו ללכת בגלל האבנים הרבות שהיו בדרכים. אבל מהר מאוד הם הסתגלו גם לאבנים והחלו ללכת באופן חופשי יחפים.
הקיץ הראשון היה קשה מאוד והיינו צריכות להחזיק את הילדים הרבה בבית והרבה מה לעשות אייתם לא היה. ובכל זאת הם צמחו וגדלו והיום אפשר רק להסתכל בנוסטלגיה על אותם זמנים.                                                                       

גיטל שפירא ליד צריף בית הילדים בחדרה 1936















































תגובה 1 :

  1. מעניין. גם עין השופט היה בחדרה? יחד עם הקיבוץ שלי?

    השבמחק