יום שני, 26 בדצמבר 2016

יומן אירועים בקיבוץ ממלחמת המפרץ - כתב דוב ורדי (ב)


הצוות הבטחוני - איציק פלג אבי לבנה אורי קוצר אדי גרוסבר יוסי דוידמן

אל דמי הלילה – טיל בודד – ה-31 במספר


מתוך שינה עמוקה, הצפירה המוכרת, אזעקה! Alert! מרחוק בום עמום. לא, הפעם זה לא באזורנו. כל הארץ מתעוררת כדי להיכנס למצב של אב"כים וחדרים אטומים. מה קורה בכל חדר, עם כל ילד בלילה? איך מקבל כל אחד את ההתראה? עדיין נבהלים? יש חששות? כשעוברות 5 דקות ואין בום בקרבה, יודעים שזה לא באזור שלנו. ובכלל, אנו בשוליים שבשוליים של המלחמה.
ובכן, הלילה זה היה. וכל השבוע היה שקט. חזרו למסלול הקבוע של החיים.
בטלוויזיה של ערב שבת ראינו צוות של "פטריוט" ששר שיר שחיברו על סאדאם.
צוחקים מדורון נשר הקומיקאי המצוין המחלק את האנשים לשלוש קטגוריות: אלה שבטוחים שזה יהיה הלילה, אלה הבטוחים שלא, ואלה הלא בטוחים בשום דבר. ערפל של אי ודאות.
מה שנפל היה הטיל מס' 31. אחד בודד, סולו, נחת באזור של "פרוורי ת"א" ועשה שמות. 
ושוב נס, ב-3 פצועים בינוניים ו-25 פצועים שחציים כבר חזרו ה"ביתה". אבל הבית? 
תמונות ההרס מחרידות, באמת רק בנס אף אחד לא נהרג. קשה להבין נוכח הקירות שקרסו, והגגות, של רעפים שהתמוטטו כליל.
כל הבוקר ממשיכים להראות את התמונות ולחזור על כתבות שנעשו במקום הפיגוע. שבת!
אצלנו, אמורה הייתה להיות אמש התכנסות של הצעירים שהיו בטיול לאילת ערב המלחמה, כדי לחזור בתמונות שצולמו בווידיאו ולספר על החוויות. 
האם "פעולה" זאת התקיימה? האם המועדון המה מאדם? עם כתיבת דברים אלה אין אפשרות עדיין להשיב. אבל מה שניתן לרשום הוא שהתרופפות בפעולת התרבות ניכרת. באופק נראית רק מסיבת פורים, כמעט חודש ימים מעכשיו. אבל נחוץ משהו שימשוך את כל הציבור, איזה אירוע תרבות שלא במהרה יישכח. אבל מי ירים את המשימה? 

נראינו דנים על תרבות, נזכיר את העלון שלנו שחודשה הופעתו. כבר הופיע המספר החמישי מאז ההתחדשות. הוא רחוק מלמלא את הציפיות. החומר דל, בעיקר החומר המתרחש אצלנו יום-יום. לא די להעתיק דף של מרכז המשק על המצב. ולא די להביא פיליטון של רוחקה למסיבה עם ד"ר סטרוחובסקי – פיליטון שבו שומעים את קולה של רוחקה קוראת את הדברים הכתובים בסגנון הישן שלה עם הבדיחות שהעלו עובש!


200 שנה למוצרט ועוד – יום רביעי, 13.2.1991, שעה 19:00, 

ערב נפלא במועדון 5 לציון 200 שנה למוצרט. נערך קונצרט גאלה בהשתתפות עמיר (משמר העמק), תמיר דקל (קלרינט), רונית (סטודנטית, חליל), לאה (אולפן, מצו סופרן), צבי רוזנפלד (פסנתר), מארק (בית ראשון במולדת – כינור), הדר פלג (צ'לו) ועוד פסנתרנית ממשמר העמק – ובעיקר סוזי שיף. שמענו דואטים, סולו ולבסוף רביעייה. המועדון היה מלא מפה לפה – ותיקים ואולפן. הנחה: משה ברזילי וסיכמה חנה ויינר. וכמובן – בלי סוזי לא הייתה תוכנית כזו יכולה להתבצע. לשעה וחצי הועברו כל המאזינים לעולם שכולו טוב – הרחק מן המלחמה.
ואתמול בערב – מי שלא הגיע לשיחת הקיבוץ (נוכחו כ-60 חברים והיו שני סעיפים חשובים – אחד ביחס לשלב ב' של "בית ראשון במולדת", ושני – איחוד מפעל האוטומובילים שלנו עם "תבור") יכול היה לשמוע קונצרט של התזמורת הפילהרמונית של דרזדן בקולון, גרמניה, בניצוחו של דניאל ברנבויום). 
הקונצרט היה צריך להיות אצלנו בהיכל התרבות, תל אביב. רן, דרזנדן – העיר שנהרסה ביותר בימי המלחמה, ברנבוים והתזמורת הוותיקה בעולם! איזו קומבינציה!.
ובארץ כולנו עדיין חווים את הטילים של יום שני. היו שלוש אזעקות. ב-7 ישבנו כ-20 דקות בחדר האטום. משהו נפל, אבל לא היה נזק. בערך ב-9:30 שוב אזעקה – אבל הפעם זה היה לסעודיה, אבל האזעקה הייתה ב-11:30 בלילה. רבים לא שמעו והמשיכו לישון. 
 רק בבוקר נודע על הנזקים וכבר הופצה שמועה על המקום – סביון. וקרוב לביתו של משה ארנס שהיה באותה שעה בישיבה עם בייקר באמריקה. שבעה נפגעו ושני בתים נהרסו. אבל 150 בתים ניזוקו מההדף!!! הוויכוח בארץ עתה הוא על מקלט או חדרים אטומים. 
מי שיכול להסתגר במקלט כבר עושה זאת.  לא מתייחסים לסכנה של ראשי-חץ כימיים. אבל מי יודע?
חיכו לתחילת המלחמה היבשתית. אבל האמריקאים דוחים.
והנה אנחנו יושבים בקונצרט ביתי, מנהלים את חיינו כרגיל, אם כי בלי הרבה תנועה. יושבים בבית. הלימודים מתקיימים  כסדרם בכל מקום, האוטובוסים הצהובים מביאים את הילדים ואת המוסדניקים. כולם-כולם הולכים עם האב"כים – רק לא החברים בבית. מה צפוי לנו, יש הרגשה שאנו רק בהתחלה ואם כי כמעט חודש עוד מאז פתיחת "הסופה במדבר". בערבים כולם מרותקים לטלוויזיה, אין נפש בחוץ. אף אחד לא מסתובב ובטלוויזיה דיונים בלי סוף, מעט חדשות של ממש. "ערפל" קרב. 





"איפה ישנו עם כזה ותזמורת כזו" – עם זובין מהטה ואייזיק שטרן ברקע - 

יום שלישי, 19.2.1990, לפנות ערב

הדברים נכתבים עם פתיחת החלק השני של הקונצרט המיוחד של התזמורת הפילהרמונית הישראלית – הקונצרט הראשון מאז פרוץ המלחמה במפרץ - - המשודר אלינו מאולם "נגה" ביפו. בגלל ההגבלות של הג"א נאלצת התזמורת לנגן באולם הקטן בפני 500 מנויים בלבד.
 מנצח בחלק זה זובין מהטה על הסימפוניה השביעית של דבוז'ק – יצירה קצת קודרת. בחלקן הראשון ניגן אייזק שטרן קונצ'רטו של ברהמס. איזה יהודי יקר – ולא פחות ממהטה. 
איזו הערצה הביע זובין לתזמורת שהמשיכה לפעול, לטלוויזיה בימים הקשים של ראשית המלחמה. אף אחד לא "ברח" הביתה, כולם הופיעו לחזרות וגם הוא! אלה הרגעים המרגשים של ימים אלה, אולי האחרונים של המלחמה ה"מוזרה" שעברנו, ואם לא "מוזרה" כפי שכתב לנו ידיד אחד – הרי אחרת. 
ואיזה נסים! ממש נסים! לא מזמן נמסר שוב סיכום הפגיעות והנפגעים – מעל ל-1,000 פצועים. 13 מתו (לא הרוגים!) מכל מיני אסונות, בפרט לב, וכמה מאות שהזריקו לעצמם אטרופין בימים הראשונים. 
הנזקים ברכוש גדולים מאוד – אלפי דירות. נחלצים להרוס בתים ולבנות חדשים. הכול במרוכז.

רשמנו "הימים האחרונים". כל רגע מחכים לפתיחת הקרב על היבשה והכלים שיופעלו אימתניים. ובתוך כל זה מנסה ברה"מ להגיע להסכם עם העריץ והרשע סאדם חוסיין שדמותו תרדוף את ילדינו כל חייהם! לצאת ללא תנאי מכוויית. 
מצד שני בוש ואנשי הממשל האמריקני הקובעים את המהלך – צ'ייני, שר הביטחון, בייקר – מזכיר המדינה, שווארצקופף ופאוול הגנרלים – לא נכנעים למשחק הזה של הסובייטים שוב לחזור למקום של כבוד כמעצמה עולמית. הם לא מרפים מין ההפצצות והכתישה של האויב.

בימים אלה כולנו פטריוטים – אוהבי האמריקנים הם הגונים. לא כן הסובייטים. הם מוכנים להפקיר אותנו לסכנות של סאדם שלא הובס עד הסוף ופורק מנשקו.
מי אחראי לנשק הרב שלו אם לא הסובייטים – והצרפתים והגרמנים. אגב, מבקרת היום משלחת של "הירוקים" מגרמניה בארץ ומחרימים אותם כי מנהיגם אמר שהסקאדים "מגיעים" לישראל. איזו חוצפה! זה שוב אותם הפציפיסטים ה"טיפשים".
אמש היה סקאד מספר 36. הוא נחת איפה שהוא באזור ה', שום נזק, ללא נפגעים. זה היה המטח ה-16 לעבר ישראל, ובמוצאי שבת קיבלנו שני סקאדים. הפעם באזור הנגב – ו'. יום שלם חיפשו את הסקאד השני. התרעה אחת הייתה דקה לפני 8:00, והשנייה כעבור כמה שעות. 

כולם הופתעו מהכיוון, אך ברור שהכוונה הייתה לפגוע בכור הגרעיני בדימונה. לא הצליחו. ה"פטריוטים" שבינתיים שופרו – ריסקו את הטילים.
מ-6 בערב, ובעיקר מ-8 – מחכים בכל הארץ לסקאד'ל – והנה לאחר הפסקה של כמה ימים זה בא.
נכנס חודש אדר, הירח הופיע שוב והלילות נהדרים.
ובקיבוץ אמש לא הייתה השיחה הרגילה. בקודמת הופיעו כ-60 איש. בליל שבת היה ערב "סקסי" לכבוד יום האם עם קהל צעיר. זוג שחקנים הדגים מצבים שונים בין בני הזוג. מי שהיה נהנה.

ונסיים בהבעת צער על עזיבת אחד הצעירים שלנו – לא מהבנים – משה דהן. אנגריד עזבה כבר בראשית המלחמה וחזרה לאוסלו. משה המשיך ומילא את תפקידו כסדרן עבודה ברוח טובה עד הסוף. הוא השאיר מכתב פרידה על הלוח שכולל דמעות וגעגועים. כמה חבל! כפי שכתב ברוח של הומור – יצאתי "מסקנאדינביה לסקאנדינוויה".

אריה אלנר עבר ניתוח לא קל. הוא נמצא בחדרי חולים. פנינה לייבנר נמצאת ב"כרמל". הדם לא היה הסדר. נצפה להבראתם.

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה