יום רביעי, 24 בדצמבר 2014

התלבטות - שיחות עם חניכי תנועת השומר - הצעיר מבלגיה בשנות השמונים





ה ת ל ב ט ו ת


למרות פעילות ענפה, מתקשה "השומר הצעיר"בבלגיה, אחת התנועות הותיקות במערב אירופה,לרכז גרעין גדול לעליה לישראל. עולים כארבעה-
חמישה בוגרי תנועה בכל שנה. רובם מוצאים דרכם לאוניברסיטאות, ורק מיעוטם מגיעים לקיבוצים. השנה הגיעו כ-50 חניכי התנועה למחנה עבודה בהרי-אפרים.

עופרה בריל, "חותם", 24.7.1981

להוציא חמישים בני-נוער מבלגיה, כשהפיתויים בה כה רבים, להתגבר על הפחדים של ההורים וההתלבטויות של הנערים עצמם, ולהביאם בימים אלה לישראל – אין זו משימה קלה. נשא בה בהצלחה אליעזר פלד מרמות-מנשה, בעזרתו של ערן מקיבוץ דליה. שניהם משמשים כיום שליחים של התנועה בבלגיה. כחמישים מחניכי השומר-הצעיר בבלגיה הגיעו למחנה עבודה בארץ. הבוגרים נמצאים בקיבוץ רמות-מנשה, הצעירים במוסד החינוכי בהרי-אפרים.

אליעזר יושב בחדרי, שזוף מהשמש הישראלית, נהנה מכל רגע של שהייה בארץ.
"את יודעת מה זה בשבילי השמש הזו?
בבלגיה אין כמעט שמש, ארץ עם מזג אוויר אפור המשפיע גם על האנשים. קשה להאמין כמה מזג האוויר משנה את האופי והמנטאליות של האנשים.
התנועה בבלגיה מתרכזת בשתי ערים – עיר הבירה בריסל ועיר הנמל אנטוורפן, שהם שני עולמות. 
אנטוורפן היא מוקד התרבות ועיר הבירה של הפלמים.
היא בנויה בסגנון שמרני, הסגנון האירופאי הקלאסי, והקהילה היהודית בה מגובשת וחיה במעין גטו.
בריסל הרבה יותר מודרנית.
היא עיר בינלאומית ופתוחה להשפעות. מלבד כל הממסד הבלגי, המלך ומוסדות הממשלה, שוכנים בה מרכז נאט"ו, מועצת השוק המשותף והרבה ועדות בינלאומיות הקשורות לאו"ם ולאונסק"ו. מוסדות אלו משנים את האווירה בעיר, היא פתוחה וחופשית לזרים.

הקהילה היהודית מפוזרת על פני העיר, וזה מכביד על עבודת השליח. קושי נוסף כרוך בצורך לעבוד בשתי הערים. התנועה מכירה בקושי הזה, אבל מבחינה כספית לא ניתן להחזיק שתי משפחות שליחים.
הוחלט להיעזר בערן מקיבוץ דליה, העובד למחייתו כשוער בבית-ספר של הקהילה באנטוורפן ועושה כמיטב יכולתו בהדרכה בתנועה.
הקהילה מאוד ותיקה, החלה להתרכז בעיר אחרי הפרעות במזרח-אירופה. יש שני בתי-ספר יהודיים ברמה מאוד גבוהה. אחד מהם דתי-ממלכתי, בסגנון המקובל בארץ, והשני שייך לזרם האורתודוקסי, במתכונת של ישיבה. רוב ילדי היהודים לומדים בבית-הספר הממלכתי דתי ולבוגריו אין כל קושי להשתלב בלימודים באוניברסיטה בארץ, אם הם מחליטים לבוא ארצה.
ריכוזה של הקהילה מקל מאוד על עבודת השליח. אין שום קושי לרכז נוער במסגרות קבוצתיות".


התנועה הוותיקה במערב-אירופה


"השנה חגגנו בבריסל שישים שנה לייסוד תנועת "השומר-הצעיר" בבלגיה" מספר אליעזר. "זוהי אחת התנועות הוותיקות במערב-אירופה. מייסדיה באו בשנות ה-20 ממזרח-אירופה. הגרעין הראשון השלים את קיבוץ עין-החורש. עשינו מסיבה גדולה, שריכזה כאלף איש. הזמנו את בוגרי הקן, והיינו עדים לפגישות מרגשות מאוד.
האווירה ברחוב היהודי לא מעודדת הליכה לתנועת נוער המחייבת הגשמה ועלייה לארץ. הנטייה הכללית היא יותר בכיוון של "הנוער הציוני", שהוא מחנך להגשמה ולא לעלייה. אנו נאבקים באווירה ברחוב בהצלחה קטנה יחסית. הקן באנטוורפן מונה כארבעים חבר'ה, אבל אני מאמין שקיימת אפשרות להרחבה.
לאנטוורפן מגיעים יורדים רבים מישראל וגם נושרים מברית-המועצות. הישראלים ברובם קשורים בעסקי הבורסה. להם יש השפעה שלילית על החלטת הנוער לעלות לארץ.

בבריסל יש כמה מרכזים יהודיים.

לאחרונה התחילה לפעול שם תחנת רדיו יהודית, המשדרת ב-א.פ. ושידוריה נקלטים גם באנטוורפן. משדרים בעיקר בצרפתית, אך יש גם תוכניות בעברית, יידיש ולאדינו.
יוצא גם שבועון ברמה גבוהה לבעיות יהודיות עולמיות ובעיות ישראל. לאחרונה התחילו לנשב רוחות של ערעור על מרכזיותה של ישראל בחיי היהודים, ויש רצון לשמור על אחדותה של הקהילה בבלגיה.

המרכזים מקיימים פעילות נוער ענפה, המהווה תחרות רצינית לתנועות הנוער החלוציות. על אף המכשולים, הקן בבריסל נחשב לקן טוב וגדול, רשומים בו יותר ממאה חניכים, המתחלקים לארבע קבוצות גיל. יש מדריכים שהם בוגרי הקן.

הבעיה האמיתית היא הקושי העצום לגבש גרעין בגודל משמעותי, שיעלה לארץ. העלייה מתבצעת בטפטוף קל, ארבעה-חמישה חבר'ה בשנה, ורובם מעדיפים ללמוד באוניברסיטה.
רק מעטים מגשימים בקיבוץ. עתה נעשה ניסיון לשלב לימוד באוניברסיטה עם קשר הדוק לקיבוץ הקולט, קיבוץ חורשים. החבר'ה לומדים ובסופי שבוע באים לקיבוץ, משתתפים בכל התורנויות והתישבוצים וכמובן באירועים המתקיימים בקיבוץ. כך הקליטה יותר הדרגתית והסיכויים טובים יותר. 

גם בעיר ליאז' קיים ריכוז יהודי די גדול, אבל שם הקהילה מנסה לשתק את פעילותן של תנועות הנוער, ובייחוד של "השומר-הצעיר". ממש בציפורניים מצליחים להחזיק שם את הקן ולשמור על פעילות תקינה."

יום שני, 15 בדצמבר 2014

לנצח עם הלב- שיחה עם אהרון חרל"פ


אהרון חרל"פ  1965


לנצח עם הלב

עופרה בריל, "השבוע בקיבוץ הארצי."8.2.1974
בתודה להדפסה המחודשת לנועה קריב לביא

אני אדבר על הניסיון שלי כילד. אימא שלי החליטה שבגיל חמש אנגן על פסנתר. לא הייתה לי ברירה וניגנתי. אי אפשר לומר שהתלהבתי בהתחלה,כי כל ההתחלות קשות. לא אהבתי לעבוד, אהבתי יותר להופיע בפני קהל. ניגנתי יותר בשביל הקהל מאשר בשבילי. במשך הזמן, כשהתבגרתי, התהפך הגלגל.התחלתי לנגן רק לעצמי, בשביל עצמי. עכשיו הגעתי לשלב כזה, שאני מנגן גם לעצמי וגם לאחרים. שלושה שלבים באהבה למוזיקה..."


זהו אהרון חרל"פ, גבר צעיר ומקסים, שבא אלינו באחד הבקרים וכבש אותנו בסערה, לימד אותנו לשיר, ניצח על תזמורת, ארגן מקהלה. בצילום-של-רגע, נותן לי אהרון תמונה על עצמו:
"נולדתי בקנדה, ומגיל חמש למדתי פסנתר. כשהתבגרתי, חשבתי ללמוד רפואה, אבל אהבתי למוזיקה הייתה חזקה מדי, ולאחר שלוש וחצי שנות לימוד עזבתי את המקצוע. בגיל 21 נסעתי לאנגליה ולמדתי ניצוח, ומשם באתי ארצה, ישר לקיבוץ עין-השופט. באתי הן בגלל החינוך התנועתי שקיבלתי, והן מתוך סקרנות, אך הרגשתי הייתה שזו 'אהבה ממבט ראשון'. הקמתי תזמורת קאמרית קטנה בעין-השופט וניגנו. אחרי שנתיים עזבתי לתל-אביב והמשכתי ללמוד ניצוח באקדמיה של גארי ברטיני.
במשך כחמש שנים ניצחתי כאורח על רוב התזמורות בארץ, כולל הפילהרמונית. נסעתי שוב לקנדה וניצחתי שם על יצירותיי, שהושמעו בטלוויזיה, בליווי שקופיות מן התקופה שביליתי בארץ.
לפני שלוש שנים יצאתי להשתלם בווינה, וניצחתי שנה בדרום-אפריקה. לפני שנתיים חזרתי לארץ מתוך כוונה להישאר.
בזמן הזה עבדתי עם התזמורת הקיבוצית הקאמרית, וגם עם תזמורת בני-הקיבוצים. הופעתי כפסנתרן בקיבוצים עם יחיעם פלד (חליל, קיבוץ דליה). בכוונתי להמשיך בעבודתי עם תזמורת הקיבוצים. אני מרגיש את הכוח העצום הגלום בקיבוץ, כוח שצריך לנצל אותו, ואני מתכוון לעשות זאת".

אהרון מתאמן על פסנתר בחדר המוזיקה בעין השופט 1965


ללכת לקראת האמן, לתת לו אפשרויות


האם התנאים בקיבוץ אינם מגבילים את אפשרויות האמן להתפתח? האם אדם שנטל על עצמו לנגן על כלי, יכול בתנאי הקיבוץ להגיע לרמה גבוהה?
"הדבר תלוי בראש וראשונה בקיבוץ" – אומר אהרון – "וכל קיבוץ מתייחס לבעיה אחרת. עד למלחמה הבעיה הייתה קשה בעיקר בקיבוצים צעירים וזעירים, ששם לחץ העבודה הוא גדול, וקשה למנגן לקחת ימי-עבודה רבים לנגינה. היום, כדי להגיע לרמה, זקוק אדם שיש לו פוטנציה ורצון, לשלוש-ארבע שעות של נגינה ביום, ואותם חברי קיבוצים שאני מכיר, ואשר הגיעו לרמה, עבדו קשה, ובעיקר בשעות הלילה הקדישו שעות רבות לכלי. לכך נחוץ כוח-רצון  ואמביציה גדולה, שלעיתים היא מתנגשת עם עקרונות הקיבוץ וחיי הקיבוץ, והפתרון הוא לא פעם עזיבה".
"נדמה לי שהיום יש דגש רב מדי על הצורך שאמנים ישתלבו בכל תחומי חייו של הקיבוץ, יתרמו את תרומתם בכל – גם בחיי התרבות, גם בעבודה, גם במילוי תפקידים, זה יוצר עומס רב. אני מסכים שגם מאמן יש לדרוש כמו מכל חבר אחר, אך יחד עם זאת יש לתת לו את כל האפשרויות להתפתח. מוכרחה להימצא פשרה".

מהן "כל האפשרויות"?

"אפילו לנגן על חשבון העבודה. חבר אשר צריך להשקיע כמה שעות בכלי הנגינה שלו, ואת זה עליו לעשות אחרי שמונה שעות עבודה במטעים, אין לו הכוח ואין לו המרץ להתמיד. אם לא תימצא דרך לשלב את הנגינה בתוך החיים, ימשיכו לעזוב כוחות שירצו להתקדם מבחינה מוזיקלית. הגענו לזה, שקיבוצניק יכול לצאת ליומיים בשבוע לנגן בתזמורת בקיבוצית. זו התקדמות רצינית!".

בנקודה זו נדלק אהרון, שהרי לגביו התזמורת היא ילד טיפוחים, אהבה של יוצר ליצירתו.
"לנצח על תזמורת הקיבוצים – זה בשבילי תענוג גדול! המנגנים אוהבים לנגן ובאים מתוך רצון. זהו ההבדל בין חברי קיבוצים למנגנים בעיר, שצריכים להתקיים, והמוזיקה הופכת לפרנסה, ולעיתים גם למעמסה. נכון, בחברה שלנו לעיתים קרובות מדי הכסף הוא דחף להתקדמות, אבל העובדה שיש אנשים שהגיעו לרמה מוזיקלית גבוהה ללא דחף כספי, אלא רק מתוך דחף פנימי, זה הדבר היפה והטבעי ביותר. להם – לאנשים שיכולים להגיע להישגים אמנותיים בלי דחיפה מטריאליסטית אפשר לקרוא "האמנים האמיתיים". גם בעיר יש אנשים כאלה, ועוד קיבוצניקים רבים יגיעו להישגים גדולים אם תינתן להם האפשרות.
היחס אל האמנות בקיבוצים היום הוא הרבה יותר ליברלי. מכירים בצורך של האמן להתפתח, מתחשבים בו, וכוח אמנותי גדול שיש לו עתיד טמון בתנועה הקיבוצית".

שיחת רעים על הדשא- אמציה דיין אהרון חרל"פ ויעקב שגיא

יום שני, 8 בדצמבר 2014

לא כל מה שנוצץ הוא יהלום




הרשימה נכתבה לעיתון 'משמר לילדים' בשנות השמונים

יום אחד שאל אותי עינב: "מה את חושבת, אפשר לחתוך יהלום?" שאלתו של עינב הובילה אותי לרעיון לחפש יהלומים. לצערי הרב, לא יכולתי להפליג באוניה ולעבור מרחקים כדי להגיע לארצות אפריקה, ושם לנדוד לנחלים או למכורת היהלומים.

עינב בריל ז"ל בן ארבע


לכן, נאלצתי להסתפק בספרים ולהבין בעזרתם מהו היהלום, היכן מוצאים אותו, איך כורים אותו מתוך האדמה, להכיר יהלומים היסטוריים, ולהשלמת התמונה – לבקר במלטשה ליהלומים.
ועל "המסע" שערכתי בעקבות היהלומים – אספר לכם.

היהלום הוא אחד מהפלאים היפים ביותר שהעניק לנו הטבע. כבר לפני שנים רבות מאוד משכה אבן החן הזאת את עיניהם של בני-האדם. היא נזכרת בתנ"ך, בנבואת יחזקאל (כ"ח, י"ג). בבגד החושן שלבש הכהן הגדול, נמצא היהלום במקום השישי מבין האבנים הטובות המעטרות אותו. החושן והאפוד הם אחד משמונה בגדי הכהונה; ארבעה טורי אבנים הבהיקו על חזהו של הכהן הגדול בבואו אל בית המקדש. בכל טור שלוש אבנים לפי הסדר הזה:
אודם, פטרה, ברקת נופך, ספיר, יהלום לשם, שבו, אחלמה תרשיש, שוהם, ישפה

בשפה העברית כונה היהלום במשך זמן רב בשם אחר – שמיר.
ביוונית קראו ליהלום "דיאמנט", שפירושו – הבלתי מנוצח.
ובאמת: קשיות החומר, שממנו עשוי היהלום, נחשבת עדיין לפלא ולחידה, שמדענים רבים עדיין לא הצליחו לפענחה – אפילו כיום, אחרי שהמדע הגיע להישגים מופלגים שכאלה בתחומים אחרים.

אם קיבלתם "תיאבון" לחפש יהלום, ניצבת בפניכם עכשיו הבעיה: היכן לחפשו?
מכרות היהלומים הגדולים ביותר בעולם נמצאים בדרום-אפריקה, בזאיר, בברית-המועצות, בברזיל ובוונצואלה.
אבל עד שהאדם ידע שאפשר למצוא יהלומים במעבה האדמה, לקח זמן רב.
בשנת 1867 שוטט צייד יענים בשדה פתוח באפריקה הדרומית – ולפתע גילה שם יהלומים. הוא נדהם מיופיין של האבנים, אבל לא הבין עד כמה הן יקרות.
אחריו מצאו ילדי האיכרים המקומיים אבנים נוצצות בעת משחקם בשדה – והן נתגלו כיהלומים. מיד התפרסם המקום ביהלומיו, ואלפים נהרו לשדות היהלומים וחיטטו בעפר, כמו תרנגולות המנקרות אחר תולעים...


אי אפשר לספר על היהלום בלי להבין מהו, ומה סודו.
היהלום הוא החומר הקשה ביותר המצוי בטבע, והוא מסוגל לחתוך זכוכית. על כן משתמשים בו הרבה בתעשייה ובמלאכה, לקידוח וליטוש זכוכית.
במסורי יהלומים משתמשים כדי לנסר אבנים, ובאבני משחזת המצופות באבקת יהלומים מלטשים עדשות. ביהלומים קטנים משתמשי כדי לייצר מחטים משובחות למכשירי פטפון.

יום רביעי, 3 בדצמבר 2014

חלום של ילדות- שיחה עם אלישע פורת







מזכרת מסופר - משורר - בלש ספרותי ראשון במעלה וקולגה לכתיבה שמאוד אהבתי את כתיבתו..

חלום של ילדות

עפרה בריל משוחחת עם אלישע פורת בעקבות צאתו לאור של ספר סיפוריו לילדים.

עופרה בריל, "השבוע בקיבוץ הארצי " – 25.4.1975

"שמש אחר-הצהרים כבר החלה יורדת מערבה – אל בין גבעות החוף הרחוקות. צפרים נתנו קולן בשירי-ערב ערבים. משפחות של צבי-מים, שהיו מתחממים להם להנאתם על גבי קרשים סחופים הטילו עצמם למים בפתאומיות משקשקת! והסופיות הרתיעו מעלה ומטה את טלאי-הלובן המזהירים שעל זנבותיהם. זמירי הסוף עדיני נוצה ואנפות מצעקות – התרוממו בהולות מן הסבך כשקול מצעדן הכבד של הצאן הפתיען במחבואן. ובאמצע שיבולת המים – שייטו להן נוטריות ארוכות שפם! הצפרדעים, ויותר מהן הקרפדות פתחו במקהלה מקרקרת המבשרת ערב מתקרב ואולי גם גשם קרוב. ובחורשות הרחוקות נתנו קולם התנים – ביללות חדות וקטועות. כן, הערב כבר קרב! והכבשים היו שבעות ואפילו לא נגעו בירק שלאורך הדרך. בשמים המאפירים חצו להקות שחפים חדי-מעוף  -  אל חניוני הלילה שלהם, ופה ושם כבר הדליקו פנסים בישובים הרחוקים שעל ההר"...


כך מתאר אלישע פורת בספרו "הירח השתגע" את נופי ילדותו בארץ-ישראל של שנות ה-40.
אלישע, חבר קיבוץ עין-החורש מושך בעט שלא לפרנסתו, אלא באותן שעות שבא לו לכתוב ולספר את סיפוריו, אולי משום כך, ספוגים אותם סיפורים בשורשיות ואהבה למקום בו חי ובילה את ימי ילדותו המאושרים.
אולי משום כך, אפשר להסכים איתו, כאשר הוא טוען: "אמנם אינני כותב לילדים במפורש, אלא כחלק אגבי מכתיבתי, אבל אני בהחלט מסכים איתך, שכתיבה לילדים דורשת הרבה מחשבה ותכנון.
בשוק הספרים מוכרים לילדינו הרבה זבל, וקשה לבחור ולהוציא את המוץ מהקש. אם ילד קורא בילדותו ספר גרוע, ימשיך לקרוא בבגרותו אותו סוג של ספרים. 

עיצוב הקורא מתחיל בגיל צעיר מאוד. ודאי שהייתי רוצה להילחם בכל אותן שלישיות ורביעיות שלא נותנות לילדים דבר, רק מרוץ אחר העלילה. חינוך לאומץ לב? איני מאמין, זה מודבק, לא כנה, לא ישר, אך מה אני, הקטן, יכול לעשות"...

והילדים לא מוותרים, רוצים סיפור, ואפילו שיהיה בעל-פה, ואז מתאמצים ומתחילים להיזכר בסיפורי ילדות, במעשים של שובבי הקבוצה, שנכנסו להיסטוריה הקיבוצית, בתקופה של קיבוץ אחר במקצת, משוחרר יותר וספונטני יותר, והסיפורים קולחים, וכל שנותר לעלותם על הכתב.ומעיד אלישע: "כשהילדים התחילו לשאול, מה היה כשאתה היית ילד – נאלצתי להתאמץ ולהיזכר וגיליתי, להפתעתי, שגם לנו הייתה ילדות יפה ועשירה בחוויות. אם לא ניתן לה ביטוי, היא תלך לאיבוד. אינני מתכוון לשלל העצום של פרטים קטנים הנותנים את הנוסטלגיה. מה היה בשנות ה-40? איך קראו לחמור זה? ואיך לבשו את הנעליים? לא התכוונתי למבנה הנוסטלגי של התרחשויות הילדות שלנו, אלא לרוח אותם הימים. רציתי ליצור אגדה, לא אגדה במשמעותה הפשטנית, כי רבות מההתרחשויות לקוחות מהמציאות, אלא אגדה של אנשים חיים.
פעם אחת היה מלך
ולמלך הייתה מלכה...
ולמלך היה כרם...
ובכרם הייתה ציפור...
מהלך אבא עם בתו בשבילי הקיבוץ, בדרכם לבית-הילדים, ומזמר לה את שירו של אבא שלו "אבא, והמלך אהב את המלכה? כן בתי, מאוד אהב, אז מדוע אין השיר מספר על כך?" אמרתי לך בתי, כי זו דרך השירים."
וכך מהלכים השניים ומפרשים כל אחד בדרכו שלו את מילות השיר, ואלישע בדרכו שלו מספר לנו את סיפור שילוב הדורות. שאלתי את אלישע עצבות זו למה? האם בשל שילוב הדורות, שהיא מסמלת?
"לא הסיפור עצוב, השיר עצוב, והוא שהישרה עצבות על כל הסיפור. זהו שיר, שאבא שלי הביא איתו ממשפחתו שלו, והיה מזמר לי אותו כילד פעמים רבות. הניגון מצא חן בעיני. ערב אחד, אחרי שנים רבות כשליוויתי את בתי לבית-הילדים, הניגון חזר לפתע עם המילים העבריות, והילדה התחילה לשאול, התחלנו לחקור את מילות השיר, והבת גילתה עניין רב. הסיטואציה הייתה מפתיעה לגבי, לכן העליתי אותה על הכתב. אמת, נמצא בי המומנט של שילוב דורות, אך לא הוא שהישרה עצבות על הסיפור, אדרבא, מה עצוב בשילוב דורות? לא פעם קרה לך, שילדך שקוע בספר ולפתע משהו מרגיז אותו, והוא מטיח בפניך: 'אבא, למה כתוב כאן מין ציפור או מין פרח, האם הסופר לא יודע איך קוראים לציפור או לפרח?' ואתה צריך למלמל משהו במבוכה: יתכן בן שהסופר פשוט לא יודע..."


אלישע יודע. הוא מכיר היטב את נופי קיבוצו. הוא מצייר ציור אמיתי של טבע. יודע לקרוא כל צמח, עוף או חיה בשמם הנכון, והוא טוען: "אנחנו חיים בסביבה הקרובה מאוד לטבע. הקיבוץ, לפני שלושים שנה, היה קרוב עוד יותר לטבע. הטבע היה בתוך הקיבוץ. התנים התרוצצו מסביב לגדר (כמה שפחדנו...). 

בספרות ילדים אני שונא, כשסופר מכנה חיה 'מין חיה' או 'מין עוף'. אנו חיים בעולם בו יש לכל דבר שם, ואם אתה כותב נכון את השם, זה מקרב את הילדים לעולם הטבע. אני שמח שיש לי אפשרות לכנות כל דבר בשמו. השמות הם חלק מהנוף".

"בקיבוץ של אז, כשרצו לראות סרט בחדרה, היו צריכים לרתום עגלה לשני סוסים ולהתגלגל עד חדרה, וכשהגננות רצו שהילדים יראו סרט בחדרה, נטלו את שני העגלונים הטובים בקיבוץ, העמיסו את הילדים ודהרו לחדרה. אבל סוס הוא סוס, וקורה לו מה שיכול לקרות לכל אחד מאיתנו, נוקע רגלו בדרך חזרה, והשעה מאוחרת, כל הקיבוץ על הרגליים, ההורים מודאגים מאוד. והנה מופיעים הילדים באוטו משטרה, והשמחה הספונטנית פורצת (אולי אפילו רקדו הורה באותו מעמד...)".

בכמה סיפורים הצלחת לתת ביטוי נפלא לאותה ספונטניות שהייתה כה אופיינית לאותם ימי בראשית של הקיבוץ.
"נכון, בילדותנו הייתה קירבה מופלאה בין עולם הילדים לעולם המבוגרים. ידעו כל דבר וחיו את החוויות במשותף. הילדים חיו בעולם שלם, בלי סדקים ובלי בקיעים.
הכול היה מוגדר.
ידעו מה טוב ומה רע.
היום העולם יותר מורכב, צריך להסביר דברים רבים יותר. אמנם הייתה אז הבעיה של מלחמת השחרור והעם היהודי בתקופת ימי השואה , אך בחיי הקיבוץ הייתה הרגשה של שלמות. אינני חושב, שהייתה לנו ילדות מאושרת יותר מזו של ילדינו. ממרחק הזמן היא נראית יפה. בימינו הילדים מקבלים יותר גם בחדר ההורים וגם בבית-הילדים. אחרי הכל, ילדות מאושרת תלויה הרבה בילד ובהורים, באיזו מידה הם יוצרים חומה מפני רוחות הזמן, ובאיזה אקלים פנימי הם מזינים את ילדם".

בספר, שעיצובו הפנימי תואם את תוכנו, נעים לקרוא. גם המבוגר נהנה וגם הילד. אבל מו"לים ישראלים רבים הבינו, שעיצוב הספר חשוב מתוכנו. 
שאלתי את אלישע: "האם חלה התקדמות בספרות הילדים? איך מרגילים ילד לקרוא?"
"אני קורא מעט ספרות ילדים, בעיקר את הספרים שילדי קוראים. יש התקדמות עצומה בעיצוב הספר, אך לאו דווקא בתכנו. בסיפור לילדים חשוב, לדעתי, שהילד הגומר לקרוא יישאר עם משהו בידו, איזו השקפה, איזו מסקנה, איזו רוח של דברים. בספרי "הירח השתגע” רציתי להשאיר לילד הקורא את הרוח של אותם הימים. לגמור ספר ילדים ולהישאר בלי כלום זהו בזבוז של שאנסה גדולה, וחבל. שוחחתי רבות עם ילדי, אחרי שסיפרתי להם את הסיפורים, כדי להבין ולדעת אם הם תפסו את אותה נקודה שרציתי לרמוז עליה בסיפורי. הם תפסו – וזה שימח אותי. 
להרגיל ילד לקרוא? כן, זו בעיה. חשוב שנרגיל אותו לקרוא ספרות טובה מילדות. מחברת המבוגרים נושבת רוח שאינה מחשיבה ביותר את הספרות כמכשיר להעברת חוויות. בימינו כבר יש סוגים רבים אחרים של טכניקות להעברת חוויות, והספר נשאר בקרן זווית. בילדותנו, הספר שימש כמכשיר כמעט בלעדי להעברת חוויה רוחנית, לכן כל כך הרבו לקרוא, וכיבדו יותר את המילה הכתובה. למחנך, הצריך לחנך היום לקריאה ולהתמודדות עם אותם פיתויים חיצוניים, הדבר כמעט בלתי אפשרי".