יום רביעי, 13 בפברואר 2019

הדורבן - מסיפורי ילדותי









הדורבן (מסיפורי הילדות שלי )

כשהקיבוץ שלנו היה קטן וצעיר, הכול נראה היה אחרת- לא היו טרקטורים גדולים, לא היו קטפות כותנה, לא היה מכון חליבה אוטומטי, לא היה לול מבוקר שאפשר לגדל בו אלפי אפרוחים.
באותם ימים גידלו ירקות, פירות, תרנגולות ועצי פרי.
אבא שלי עבד בגן הירק. כל בוקר היו רותמים עגלה לסוס, מעמיסים על העגלה מעדרים ומגרפות ויוצאים לעבוד ליד הר הסיד.
באדמה שלנו היו הרבה אבנים, לכן החברים היו צריכים לעשות סיקול, לאסוף את האבנים מהשטח ולערום אותן בערימות.
כאשר בעמל רב הוכנו הערוגות, שתלו החברים בגן הירק צנוניות, גזר, מלפפונים, עגבניות, חסה ועוד ירקות. אחר כך העבירו צינורות, שמו ממטרות והשקו את הערוגות.
לאחר כשבוע החלו לנבוט כל הזרעים והחברים שעבדו בגן הירק שתו "לחיים" ומאוד שמחו.
הירקות גדלו - החסה הצמיחה עלים ירוקים, הגזר העמיק וטפח, העגבניות האדימו בין העלים. הגיעו ימים שהיה צורך לאסוף את היבול. 
יום אחד כאשר הגיעו החברים לעבודה, מצאו גזר אכול, חסה רמוסה וצנוניות שנעקרו מהאדמה. חבר אחד צעק:" אני יודע מי עשה את זה! אני יודע! זה דורבן, הסתכלו על המחטים שמצאתי כאן!".
החברים היו עצובים מאוד. הם עבדו כל כך קשה כדי לגדל ירקות והנה בא הרמסן הזה והורס להם את הכל. צריך למצוא דרך לתפוס אותו, אבל איך לוכדים דורבנים? הם דוקרים ואי אפשר לתפוס אותם בידיים, אי אפשר לשבת כל הלילה ולחכות להם, צריך למצוא דרך..
כולם הסתכלו על משה, שהיה אבא של גדעון אלישע ואביה, כי תמיד היו לו רעיונות מבריקים, אולי בגלל שהוא נולד ברוסיה ולמד שם. משה שקע במחשבות, עצם את עיניו, שיהיה לו יותר קל להתרכז, ואמר בשקט: "אני מכיר הרבה סיפורים על הג'ונגל, שם הציידים משתמשים בשיטה מאוד חכמה לצוד חיות מסוכנות. הם חופרים בור עמוק, מכסים אותו בענפים וכאשר החיה עוברת במקרה, היא לא מרגישה בבור ונופלת פנימה. בואו ננסה את השיטה הזו אצלנו."
הרעיון של משה התקבל בהתלהבות. מיד נחפרו כמה בורות סביב לגן הירק, הבורות כוסו בענפים ועשבים וקשה היה לדעת היכן הם. כדי שהחברים עצמם לא יפלו לבורות, סימנו כל בור עם מקל.
באותו יום חזרו החברים שמחים ועליזים לקיבוץ, הם ידעו שיגיע היום והם ילכדו את הדרבנים. יום יום היה חבר אחר נוסע בעגלה לראות אם נלכד דורבן, אבל הדורבנים היו יותר חכמים ותמיד הצליחו לעבור את הבורות מבלי ליפול.
באחד הימים אבא שלי אמר לי: "בואי ניסע לראות אם נלכד כבר דורבן אחד".
מאוד שמחתי להזדמנות לנסוע בכרכרה עד להר הסיד, לגן הירק ובחזרה. זו הייתה דרך ארוכה ובדרך היו נגלים לעיני כל מיני מראות של פרחי קיץ, קוצים, שדות קצורים וציפורים שונות.
הגענו לגן הירק. אבא ירד מהמושב וקשר את הסוסה עדינה לברז. אני ירדתי והסתכלתי על הירקות היפים. אבא עבר מבור לבור וחיפש דורבנים. לפתע הוא צעק: "בואי מהר יש כאן דורבן!"
רצתי מהר לעבר הבור והנה גוש של מחטים הזדקר לנגד עיני. עכשיו נתקלנו בבעיה, איך מוציאים את גוש המחטים מהבור?
אבא שלי אומר: "רוצי לעגלה, יש שם שק של תפוחי אדמה, תביאי הנה."
רצתי מהר לעגלה ובאמת מצאתי שק גדול. הבאתי לאבא את השק, והוא שם אותו בזריזות על הדורבן, העבירו מתחת לרגליו, משך כלפי מעלה, והדורבן נכלא בשק.
מאוד שמחנו שסוף סוף הצלחנו ללכוד רמסן אחד שהביא נזקים לירקות שלנו. שמנו את השק עם דורבן על העגלה וטסנו הביתה.
בבית פגשו אותנו האבות של שאר הילדים וההתרגשות הייתה רבה. החברים לא כל כך ידעו מה לעשות בדורבן. היו שהציעו להעבירו למשק הילדים, והיו כאלה שאמרו שלא מגיע לו. 
היו כאלה שרצו פשוט לעשות ממנו קומזיץ, וזה באמת מה שקרה.

משה שפירא ממציא מכונת זריעה לתפוחי אדמה


יום שני, 4 בפברואר 2019

על יעקב שגיא המלחין והיוצר - כתב גיל דגן



יענקלה פותח את ועידת מפ"ם בשנות השבעים



י מארחת עבודה שעשה גיל דגן במסגרת לימודיו באוניברסיטה על יעקב שגיא ז"ל (המלחין ואיש התרבות שלנו ) – תודה לגיל




1. המלחין בקיבוץ
רבים מהמלחינים בישראל בשנות ה-50 וה-60 היו חברי קיבוצים, כך נחום היימן מבית-אלפא, דוד זהבי מנען, מרדכי שלם מרמת יוחנן ונוספים. גם בדור הביניים של יוצרי המוסיקה הישראלית ישנם בני קיבוצים רבים – מתי כספי, שלום חנוך, מאיר אריאל, חנן יובל ועוד. 
נשאלת השאלה מה גורם לשכבת אוכלוסייה אשר חלקה היחסי בכלל האוכלוסייה בארץ קטן מאוד "להוליד" יוצרים רבים כל כך בתחום המוסיקה? לשאלה זו תשובות רבות ולא חד-משמעיות. יש הטוענים, כי בעצם החברות בקיבוץ הובטחה פרנסתו של החבר, כך שלא היו לחבר הקיבוץ יותר מדי דאגות, ובנוסף דפוסי החיים בקיבוץ השאירו שעות פנאי רבות שאפשרו לאנשים להתרכז בתחביבים אישיים כמו יצירת מוסיקה.

היוצרים הירבו לכתוב על-פי הזמנה לצרכים פנימיים של הקיבוץ – בעיקר חגים ובפרט חגים הקשורים בחקלאות – חגי השבועות וקציר העומר. רבים מהשירים התבססו על טקסט תנ"כי, שנועד לקשר את החג העכשווי עם המסורת העברית הקדומה. השירים נתפסו כיוצרים תרבות ארץ ישראלית ייחודית, שכונתה "תרבות הכפר", שאחד ממאפייניה הוא השירים, העוסקים באדמה ובעבודת השדה.

מהי אותה "תרבות הכפר"? זוהי תרבות המעוגנת בנוף הארץ, יש בה נגיעה בעבר הרחוק של העם – מימי התנ"ך ועד ימינו. זוהי תרבות המושפעת מההווי הכפרי – שלווה, נוף פסטורלי, שמחה וריקודים מחד, אך גם שירי עצב וגעגועים מאידך. 

הייחוד של יצירותיהם של המלחינים בקיבוץ הוא בכך שהן יצירות "טבעיות" – בניגוד ליוצר העירוני שאת השראתו לכתיבה קיבל מסיפורים, מוסיקה ששמע או כל דבר אחר, בעודו יושב בפינת העבודה בביתו או בקפה "כסית", האמן הקיבוצי יצר בסביבה הטבעית האותנטית– שירי רועים הולחנו תוך כדי עבודה בצאן, 
שירים לאהבת האדמה והעבודה נכתבו תוך כדי סיקול אבנים בשדות וכו'. מכאן חשיבותה וייחודה של תרבות הכפר להוויה הישראלית.

יענקלה חולב עם יגאל וילפנד



2. הקדמה ורקע

יעקב שגיא (וויסמן) נולד ברומניה ב-2.11.1937, בילדותו חווה את מראות מלחמת העולם השנייה, בה נספה אביו וניתק הקשר מאימו, לאחר המלחמה מצא את אימו וביחד עם אחותו הגדולה ביקשו לעלות לארץ ב-1947 באניית המעפילים "תאודור הרצל" (שנקראה מאוחר יותר "מדינת היהודים"), אך האניה נתפסה על-ידי הבריטים והם גורשו לקפריסין. לאחר שנה במחנה מעצר בקפריסין הוקמה מדינת ישראל והם עלו לארץ באניה "עצמאות". 

ג'ק קריפין 1957

בגיל 11 הגיע כילד חוץ לקיבוץ עין השופט, בו אומץ ע"י נעימה וג'ק קרייפין, הוריו של חברו לכיתת "עופר" - רן. 

ג'ק קרייפין, שנמנה עם מייסדי הקיבוץ עלה מארצות-הברית בראשית שנות ה-30. משפחת קרייפין היתה משפחה מוסיקלית – נעימה היתה מורה למוסיקה בחברת הילדים וג'ק ניגן בחצוצרה. פעם אחת, נתן ג'ק ליענקל'ה לנסות לנגן בחצוצרה, ג'ק התפעל מכושר התפיסה והמוסיקליות של הילד והתחיל ללמד אותו את הבסיס לנגינה. בהמשך החליט ג'ק, שהיה מוסיקאי חובב "בלבד", שהילד צריך מורה מקצועי יותר והפנה אותו לחבר הקיבוץ יזהר ירון, שהיה חצוצרן ומלחין ידוע בארץ. 

יענקל'ה אהב את הקיבוץ, את האנשים שבו, את האווירה השקטה ואת התרבות הייחודית, שבאה לידי ביטוי בשיריו, העוסקים בטבע, חקלאות ואדמה. לא בכדי, יענקל'ה נחשב לאחד היוצרים החשובים ב"תרבות הכפר" הישראלית – האותנטיות, האמונה והאהבה לאותו סגנון חיים, היא שהפכה את שיריו למיוחדים, יענקל'ה סירב להלחין "שירי פופ" ושירים "מודרניים", למרות הפצרות ובקשות רבות מצד אנשי תרבות בארץ, הוא הקפיד לשמר את אורח החיים בו האמין, גם במעשה – העבודה בחקלאות ובצאן; וגם בחיי הרוח – ביצירותיו. בראיון לעיתונות, מבקר יענקל'ה את "מלחיני בתי הקפה התל-אביביים", שאינם מרבים לכתוב על הכפר וגם כאשר כותבים, ניכרת התחושה עד כמה התחום הזה רחוק מליבם.

יזהר ירון מלחין ויוצר


אחד הארועים הזכורים, אותו אירגן יענקל'ה  הוא "הקונצרט ביער" בט"ו בשבט – לאחר הטקס הרגיל של החג והנטיעות, נאספו החוגגים לפינה ביער לשמיעת קונצרט אנסמבל של כלי נשיפה ממתכת. ארוע זה הוא ביטוי מובהק להשקפת עולמו בדבר החיבור בין אדם, טבע ומוסיקה.
בשנים 1972-1975 יצא יענקל'ה עם משפחתו להשתלמות אצל אחד מאמני החצוצרה הידועים בעולם בשיקגו (אילינוי, ארצות-הברית). במקביל הוא ממלא שם תפקיד של שליח "השומר-הצעיר" בקן המקומי.

בשנים 1978-1980 יענקל'ה מרכז את מדור המוסיקה בקיבוץ הארצי, במסגרת תפקידו זה הוא מרבה לארגן ערבי שירה בקיבוצים ובמועדון "צוותא" בתל-אביב, הוא מעודד ומקדם יוצרים מקיבוצים, על-ידי מתן במה להשמעת יצירותיהם.
בסיום תפקידו בתנועה הקיבוצית, הוא נבחר לכהן כמזכיר הקיבוץ בעין-השופט, לאחר מספר חודשים בתפקיד זה, יוצא להשתלמות יוקרתית של מנצחי תזמורות סימפוניות בארצות-הברית, כאשר שב מארצות-הברית, ממשיך בתפקידו כמזכיר הקיבוץ עד יום מותו ב-29.9.1980 והוא בן 43.
בלחניו של יענקל'ה יש עירוב של 3 סגנונות עיקריים – סגנון קל ומהיר של מעין שירי נעורים ושובבות, כאופיו של יענקל'ה, בא למשל לידי ביטוי בשיר "טל ירד לאחו"; סגנון סלאווי – כנראה השפעה משירים רוסיים ששרו בתנועת הנוער, בא לעיקר לידי ביטוי בשיר "השיירה"; סגנון מזרחי – זה הסגנון הנפוץ בהלחנת השירים בארץ עד שנות ה-50, למשל בשיר "דבקה בנות הכפר".
יענקל'ה הלחין גם שירים לריקודי עם  - מדי כמה שנים, החל מ-1944 נערך בקיבוץ דליה כנס המחולות, אשר היווה את הבסיס לריקודי העם שנפוצו במהלך השנים בישראל. בכנס זה רקדו לצלילי יצירות של יוצרים קיבוציים. המוסיקה הנפוצה היתה שירי הורה ושירי דבקה שלצלילם רקדו ההמונים. התחושה היתה של יצירת מוסיקה עצמאית, ללא השפעות מהגולה. התנועה הקיבוצית אף הקימה ועדה שהפיקה חוברות ללימוד והפצת ריקודי העם.