יום שבת, 23 ביולי 2016

רכוש נטוש - אספה ליקטה וכתבה עפרה בריל

אישה ערבייה על שלל תכשיטיה- מהויקופדיה תמונות

רכוש נטוש


                     ליקטה, ערכה וכתבה עפרה בריל


יש משהו נוסטלגי בזיכרונות שלנו על מלחמת השחרור, התרפקות על הישראלי היפה, טהור המידות, שנזהר בכבודו של האויב שממול. הסיפורים שליקטתי מארכיונים קיבוציים שונים מעידים על ההתלבטות הגדולה שהייתה לחברי הקיבוץ הצעירים שהתחנכו על ברכי תנועות הנוער הציוניות, לנוכח המלחמה, התבוסה והבריחה של תושבי הכפרים הערביים בעקבותיה. הרעיון הבסיסי והמוסרי שהוטבע בתנ"ך, שאין לקחת שלל מהאויב, גרם לרבים מהחברים ייסורי נפש, אבל לא פעם המציאות הקשה של עוני וחוסר גברה.
בקיבוצי עין השופט, קיים סיפור המטמון. באחת מפעולות טיהור הכפר כפריין, חיילי הפלוגה שביצעו את הפעולה, חזרו לקיבוץ עם שלל  מבתי התושבים. השלל כלל תכשיטי נשים ושבריות. לחיילים לא היה עניין גדול בתכשיטים והם חילקו אותם לנו, הילדים, שכמובן שמחנו באוצרות שנפלו לידינו. המחנכים שלנו פחות שמחו ובשיחת חברה גיבשו החלטה, שיש להחזיר את כל התכשיטים לקופסה (כי אין לקחת שלל מהאויב) – לקבור את הקופסה, ובבוא השלום להחזיר את התכשיטים לתושבי הכפר.
הקופסה נקברה בידי אחד המחנכים, וברבות השנים נשכח מקום קבורתה. חורש אורנים גדול צמח במקום והמחנך המזדקן לא זכר היכן נקברה.
הילדים שהפכו לבוגרים, מאוד רצו למצוא את הקופסה והביאו מגלה מוקשים שבעזרתו גילו חלקי מתכות שונים, אך הקופסה נשארה קבורה באדמה. יום אחד החל טרקטור לחפור באזור קבורת הקופסה, כדי להכין את השטח לבניית בית ילדים חדש. והנה, מתוך האדמה התגלתה הקופסה.
ההתרגשות שעברה בין צעירי הנקודה הייתה גדולה. המטמון נמצא. לאחר כבוד הובא למוזיאון, אבל גם שם נטמן. לא היה נעים להציג את הקופסה עם התכשיטים לעיני רבים.

חבר קיבוץ הזורע, לוי גרנות, שהיה ה"מוכתר" של הקיבוץ וקיים קשר הדוק עם תושבי הכפרים הערביים קירי ואבו זריק, מספר מזיכרונותיו:

לא רק אני לא הבינותי שהם לא יחזרו. אני זוכר שהלכנו לשם. הבאנו גם רכוש לתוך הקיבוץ – שקי תבואה, עגלות, בהמות. ולטר היה אז רכז המשק, ואני זוכר אותו מדבר בשיחה, בהתרגשות רבה מאוד, בתוקף. משפט אחד אני זוכר שאמר: אני לא רוצה שהם, שכנינו, כאשר יחזרו, ימצאו מרכושם בתוך הקיבוץ! הדבר הגיע לאבסורד: עדר פרות הסתובב בהרים בלי רועה ובלא שהשקו אותו. הערבים היו רגילים להשקות אותו בכל יום במעין לרגלי אבו-זריק. העדר הגיע אלינו. "ההגנה" הביאה אותו אלינו, ואנחנו, מתוך רצון לשמור על יחסי שכנים עתידיים, גירשנו אותו. קיבוץ שכן לקח אותו וזמן רב צחקו על "הזורע". זה מעיד, איך בתוך המלחמה, לא אנחנו ולא אחרים לא ראינו את הנולד. היה מי שטען שתמיד היו זעזועים מלחמתיים במזרח התיכון ואיתם העברות אוכלוסיה. 

עדר פרות בלי רועה

האידיאולוגיה הייתה מוכנה על המקום. זה הוציא אותי מהכלים, והייתי בין אלה שנלחמו שלא יגעו ברכוש העזוב. כל העניין התחיל ביום הכיבוש ולמחרתו, כאשר החלה הביזה. באו מכל הסביבה. היו חברים שאמרו: אנחנו אידיוטים! כל הסביבה סוחבת לה ורק אנחנו היקים המטופשים...היה דיון בנושא והיו שני מחנות מנוגדים לחלוטין. היה מי שאמר: כזאת המלחמה, אחרים טענו שאסור לגעת ברכוש, מנימוקים שונים, אידיאולוגיים או מוסריים או מתוך חישוב: מה נגיד להם, לשכנינו מחר, לכשיחזרו? הוחלט לקחת את הרכוש, למכור אותו ולקנות מן הכסף נשק. קנו מן הכסף הזה את השורצלוזה, אם אינני טועה.
ועוד מזיכרונותיו של חבר קיבוץ הזורע, אשר בנארי – "זיכרונות של חלוץ מארץ אשכנז":
במהלך הקרבות על משמר העמק, כבשו אנשי הפלמ"ח את הכפרים שבמזרחה – רוביעה ומנסי, ותושביהם נסו מזרחה, לכיוון ג'נין. כעבור ימים אחדים הופיעו כוחות חי"ש מחיפה וכבשו את הכפר אבו-זריק, שכננו, וכן את אבו-שושה, הכפר השני ששכן בינינו ובין משמר העמק. גם תושבי כפרים אלה נטשו את כפריהם ואת רכושם וברחו מזרחה. חברי הזורע, שביקרו בכפרים הנטושים, היו עדים למעשי ביזה ברכוש הנטוש, הן מצד אנשי החי"ש, והן בידי אנשים שבאו מרחוק לחפש שלל. בקיבוץ נערך דיון בעניין הרכוש הנטוש שנמצא בכפר וסוכם, שחברי הזורע לא יכנסו לכפר כדי לחפש דברים בעלי ערך בתוך הבתים, אבל הקיבוץ הכניס לחצרו בהמות שנשארו ללא בעלים, וזמן מה לאחר מכן נמסרו למשרד האפוטרופוס על הרכוש הנטוש. באותו חודש, אפריל 1948, השתלטו כוחות "ההגנה" גם על חיפה ועל טבריה והחלה הבריחה הגדולה של ערביי ארץ ישראל. בעקבותיה קיבלה בעיית הרכוש הנטוש של הבורחים יתר תוקף והמדינה שבדרך נקטה בצעדים כדי להסדיר את העניין עד כמה שהדבר ניתן בתנאים הקיימים.

יום שלישי, 5 ביולי 2016

מזכרונותיו של חלוץ- לוי שפירו

חלק ג
 

דוד בן גוריון 1886 - 1973

     (הצילום מהויקופדיה)

   

 (זכרונות של לוי שפירו שהיה מראשוני עין השופט - ועזב לארצות הברית.תירגמה מאנגלית עידית חגי)

 איך היה האיש בן גוריון, מנקודת המבט האישית שלך?

אדם מאד קשוח, איש שקשה לדבר איתו, אבל הוא היה נאמן לישראל עם כל הלב והנשמה. הוא היה קשוח, כי הוא נאלץ להיות כזה בגלל נסיבות הקיום. כל אחד הגיע אליו לבקש משהו. הוא היה צריך להיות קשוח. באותו זמן הוא עמד בראש הישוב. כשנפגשתי איתו הוא אמר לי לא לוותר על הדרכון האמריקני שלי. הסוכנות היהודית הייתה מעוניינת שאזרחים אמריקניים לא יחזירו את דרכוניהם כי רצו להיעזר  בהם כדי להגיע לאירופה, לשם יכלו אזרחים אמריקניים להיכנס.

- למה אתה מתכוון?

למשל, אני הייתי צריך להגיע לליטא בעזרת הדרכון האמריקני שלי, כדי לעבוד שם מאחורי הקווים הנאצים ולהוציא משם עד כמה שאפשר. הייתי צריך להגיע קודם לרומניה. לפני שסיימתי את הקורס של "ההגנה", היטלר הקדים אותנו ואבדה לנו האפשרות להגיע לשם.
אחר כך כשהייתי צריך להגיע לליטא, שוב הנאצים הקדימו אותנו. אבל להיכנס לאירופה לא היה כל כך קשה כמו לצאת משם. זה היה הפחד – איך לצאת משם! ויש לנו הוכחות –מה שקרה לחנה סנש. היא שילמה בחייה. היא צנחה באירופה ונתפסה.

חנה סנש בצעירותה



- האם הכרת את חנה סנש?

פגשתי אותה רק פעם אחת. היא באה למשרד שלי, של משאיות הקיבוץ, כדי למצוא תחבורה לתל אביב.
היא הייתה ממש אדם אחר. היא לא דיברה כמעט על מה שהיא עומדת לעשות. בישראל לא יכולת לדבר על דברים כאלה. מי שהיה שותף למבצע או עמד להיות שותף בו – אף פעם לא דיבר על כך. ככל שדיברת פחות – כך היה יותר טוב.
לנו היה משרד משאיות לקיבוצים בחיפה, ברחוב העלייה, ממש ליד הכניסה לנמל. היא באה למשרדי ואמרה שהיא צריכה תחבורה לתל אביב. אנחנו, כמובן, דאגנו לקיבוצניקים, והיא נסעה באחת המשאיות לתל אביב. חנה סנש הייתה חברה באחד מהקיבוצים של יוצאי צ'כוסלובקיה. אני זוכר שהיא באה מהעמק, עמק יזרעאל, אבל אני לא זוכר את שם הקיבוץ. יותר מאוחר שמעתי שהיא צנחה מעבר לקווי הנאצים ונתפסה. היא נתפסה ע'י אזרחים והועברה לנאצים.
היא הייתה חלק מ"ההגנה". כל המבצעים שהיו אמורים להתבצע באירופה – היו בחסות "ההגנה".
אני הייתי בתהליך של אימונים לקראת יציאתי לאירופה – ולמען האמת – הייתי מפוחד עד מוות. באמת פחדתי לצאת, אבל משנתבקשת לצאת – יצאת!
הפנייה אלי נעשתה ע'י הסוכנות היהודית בירושלים ורואיינתי ע'י מפקדי "ההגנה". זו הייתה הפרוצדורה. לא יכולת להגיד "לא". היית צריך להגיד: "אני רוצה ללכת ואדבר עם אשתי על כך", או משהו כזה. אף פעם אי אפשר היה לסרב.

-  האם היית חבר ב"הגנה"?


כולם היו ב"הגנה" –  גברים ונשים. בהיותך חבר קיבוץ היית חבר ב"הגנה". היינו נוהגים להסתיר נשק בקיבוץ בשביל "ההגנה". הנשק היה מוסתר מתחת לאדמה, מתחת לרפת או מתחת לבתי הילדים והאסם. אני נשבעתי ל"הגנה" בחדרה וכולנו רצינו להיות חברים בארגון.
אנשי "ההגנה" לימדו אותנו איך לירות ברובה, להשתמש בכלי נשק נוספים ואיך לזרוק רימונים. האימונים היו, בדרך כלל, בפרדסים, שנתנו מחסה טוב. זה היה במרחק קטן מחדרה..
מאימונים אלו, היו מפקדי "ההגנה" בוחרים את מי לגייס לפלמ'ח. אלו היו אנשים נבחרים, שלפעמים לא ראית אותם במשך זמן רב. הם היו נאמנים לפלמ'ח והקדישו לו את כל זמנם.
הפלמ'ח היה קבוצת העילית. המנהיג היה יצחק שדה. הוא היה חבר קיבוץ יגור. איזה בן אדם! פגשתי בו כמה פעמים. הוא היה שכן שלנו – רק 15 מייל מאיתנו. היו אגדות מסביבו של יצחק שדה. אנשים לא הפסיקו לספר עליו.. והוא, בדרכו, היה איש מאוד פשוט, חבר קיבוץ. כשהוא היה מגיע לקיבוצו, הוא היה שוטף כלים או מנקה את השולחנות בחדר האוכל כמו כל חבר קיבוץ אחר.
אנחנו ידענו מי היו מפקדי הפלמ'ח באזור שלנו. בעין השופט, למשל, זה היה יוסף אייזן. יותר מאוחר הוא שינה את שמו לפלד. הוא היה קצין בצבא הבריטי. היו הרבה כמוהו, שקיבלו את חינוכם ואימונם הצבאי בצבא הבריטי.
כאשר אורד וינגייט בא לארץ, הוא גייס הרבה מאד חברי קיבוצים ואימן אותם. הם עבדו קשה והתאמנו בעיקר בלילות. הם נקראו "פלוגות הלילה" של אורד וינגייט. רבים ממפקדי הצבא בעתיד, כדוגמת משה דיין ויצחק רבין, התאמנו ב"פלוגות הלילה" האלו. הערבים ידעו עליהן ופחדו מהן.
משה דיין ומשפחתו גרו בקרבת מקום – במושב נהלל. בן דודו של משה, יהושע דיין, היה חבר בעין השופט. 

יצחק שדה מפקד הפלמ"ח- צילום מהאינטרנט



- מה היה תפקיד הסוכנות היהודית וההסתדרות באותם ימים?


הסוכנות היהודית הייתה כמו הממשלה היהודית, וההסתדרות הייתה כמו ארגון עובדים.
באותם ימים היינו צריכים להיאבק על כל מקום עבודה. בעלי הפרדסים העדיפו את הפועלים הערביים על פני חברי הקיבוצים, כי לערבים הם שילמו שליש משכורת ממה שהיו צריכים לשלם לחברי קיבוץ. המאבק בפרדסנים  ארך הרבה זמן וכדי להיאבק בהם הוקמה הסתדרות העובדים וכך זכו העובדים היהודיים בעבודה. יחד עם ההסתדרות הוקמה גם קופת חולים – קרן בריאות לעובדים.
הרבה ממנהיגי הישוב הגיעו לבקר בעין השופט, ולפעמים נשארו לסוף שבוע, כדי לנוח מסדר היום העמוס שלהם, למשל בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, יצחק בן צבי. מנהיגים אלו ואחרים עודדו מאד את פיתוח הקיבוצים. במיוחד בן גוריון, שבעצמו התיישב בשדה בוקר, והוא לא הרשה לקבור אותו בירושלים או בכל מקום אחר.. ליבו ונשמתו של בן גוריון היו בארץ!
בן גוריון ביקר אותנו מדי פעם ותמיד היו שיחות והרצאות איתו בחדר האוכל, ששימש גם  כמרכז תרבות והיה מקום להרצאות.
גם חיים וייצמן בא לבקר בעין השופט. הוא תמיד היה מלווה ע'י אחד ממפקדי הפלמ'ח, כדי להגן עליו. ידענו מראש מי צריך לבוא ולבקר והמבקרים תמיד היו נותנים איזושהי הרצאה לחברי הקיבוץ ונהנים מארוחה מיוחדת להם.. הם היו חבריים איתנו ואף פעם לא התנשאו והתגאו בתפקידם המיוחד.
אפילו ג'ימי רוזוולט, בנו של הנשיא רוזוולט, בא לבקר אותנו. זה היה בשנת 1940 או 1941. הוא עמד בראש משלחת מארה'ב למזרח התיכון והגיע גם אלינו.
לאשתי היה הכבוד לבשל לו את הארוחה. היא בישלה לו אוכל בסגנון אמריקני והוא אמר לה: " אימא שלי לא תאמין שפגשתי אנשים כמוך ואכלתי ארוחה שכזו בקיבוץ"...
מאוחר יותר קיבלנו מכתב ממנו ומהנשיא שבבית הלבן.

יום שני, 4 ביולי 2016

מזכרונותיו של חלוץ - לוי שפירו




ברנדייס במשרדו

   
מאין השם "עין השופט"?
הקיבוץ קרוי על שמו של השופט לואיס ברנדייס, שסייע רבות לקיבוץ בראשיתו. באותו זמן הוא היה שופט בבית המשפט העליון של ארה'ב. כשהוא שמע שמתארגנת קבוצה של צעירים, אזרחי ארה'ב, להקים קיבוץ בפלשתינה, הוא גילה עניין רב בכך ויסד קרן לעזרה. אבל הוא לא היה רק איש שנותן כסף, הוא התעניין בכל, והיינו צריכים לדווח לו על כל הנעשה במשק. הוא היה יכול לשים לב שתנובת החלב ירדה והיה כותב לנו ושואל מה גרם לכך.
כשהוא בא לראשונה לבקר בקיבוץ, רובינו לא ידע הרבה על חקלאות, והיינו צריכים מישהו שיעזור לנו להתחיל. לכן הקרן הקיימת לישראל שלחה לנו יועץ לחקלאות בשם יוסף ווייץ. תפקידו היה לעזור לקיבוצים בשנתם הראשונה. הוא היה מחליט מה יישתל ואיפה.
בהתחלה היו לנו 3400 דונם. היה פרופסור אחד ( פיקרד) מאוניברסיטת ירושלים שעזר לנו למצוא מים. הוא היה הולך מסביב עם מקל והיה אומר לנו: "כאן המקום שאתם צריכים לחפור". היינו חופרים, וכמובן שמצאנו שם מים! הוא ידע בדיוק! הוא אפילו לא חייב את הקיבוץ על כך. הוא יכול היה לחייב את הקיבוצים על הידע שלו, אבל הוא ראה את עצמו אחראי למצוא מים להרבה ישובים.

- אני מבין שהיית פעיל בעלייה הבלתי לגאלית לארץ.
עמדתי בראש אירגון המשאיות של כל ישובי האיזור. כשהעולים הלא לגאליים הורדו מהסירות, כשהם הגיעו לחופי הארץ, באופן טבעי קראו לנו להסיע אותם במשאיות שלנו לקיבוצים השונים. רובם הגיעו לחופים שליד עתלית, כחמישה מיילים מחיפה. באותו מקום החוף היה מאד שטוח ויכולנו להתקרב לים עם המשאיות.
הבעיה הגדולה הייתה שלבריטים היה מחנה גדול על יד עתלית. זה היה מחנה גדול, מוקף גדרות תיל. אבל כמו בכל דבר, היה צריך להתחכם להם עד כמה שאפשר, ובזה ארגון "ההגנה" היה מוצלח.
לילה אחד, כאשר קבוצה של כ-300  עולים הגיעה בסירות קטנות אל החוף, "ההגנה" שלחה לעתלית כמה מאנשיה, לבושים במדי המשטרה הבריטית. הם נכנסו למחנה הבריטי, עצרו כמה, העמידו אותם ליד הקיר עם ידיים מורמות, לקחו מהם את הנשק ואז סימנו לנו לבוא ולהוריד את העולים מהסירות. כל זה היה במרחק 100 מ' מהמחנה הבריטי...

עליה בלתי לגלית שנות הארבעים



-  כמה הובלות של עולים היו?
די הרבה. היו פעמים שלא יכולנו להתקרב עם המשאיות אל החוף. היינו מחכים בחושך, בצמתי כבישים ולשם היו מביאים את העולים. היו מביאים אותם בכל מיני כלי תחבורה. לילה אחד ראיתי טרקטור מתקרב ומאחוריו עגלה עמוסה קש, ומתחת לקש היו העולים שאותם העמסנו על המשאיות.
תמיד קיבלנו הודעות מראש מאין לקחת את העולים ולאן להביא אותם. לפעמים לקחנו אותם לרחובות או לנס ציונה. בצפון לקחנו את העולים לישובים ליד חיפה, והיינו מפזרים אותם – 20 לקיבוץ אחד, 30 לקיבוץ אחר. ולפני שידעת, ממש באותו הלילה, הם היו מולבשים כישראלים, מקבלים תעודות זהות, כך שלא יכולת להבדיל בינם לבין האחרים. כל זה היה מוכן מראש. אני לא יודע איך "ההגנה" הכינה את תעודות הזהות המתאימות, אבל הן נראו טובות ממש כמו שלי. הם עשו עבודה נהדרת עם התעודות והניירות.

-  הפליטים התערו מהר בחיי הקיבוץ?
אכן. רק כדי לתת לך דוגמה – הייתה יחידה של הצבא הפולני מוצבת במזרח התיכון, תחת פיקודו של הגנרל אנדרס. הם היו מגיעים להצטיידות בחיפה.ידענו מתי הם מגיעים וניסינו ליצור קשר עם היהודים שביחידה ולנסות לשכנע אותם לעזוב את הצבא הפולני ולהצטרף אלינו לפלשתינה.
היה לי בן דוד ביחידה הזו וביקשתי ממנו לידע אותי מראש מתי הוא יגיע לחיפה. אשתי ואני נסענו לחיפה וחיכינו לו בתחנת הרכבת. הוא ראה אותנו, עזב את היחידה והגיע למקום שבו חיכינו לו. במהירות לקחנו אותו לחנות מיוחדת שארגנו. זו הייתה חנות של בגדי "אתא". אני לעולם לא אשכח זאת! היה שם בחור בשם יצחק והוא אמר לבן דודי להתפשט. הלבשנו אותו במכנסים קצרים ישראליים וכל היתר, ונתנו לו תעודת זהות ישראלית, ובתוך חצי שעה הוא היה קיבוצניק! הוא בא איתנו לעין השופט, הוספנו מיטה לחדרנו הקטן, והוא גר איתנו.
פעם אחת אני נתפסתי ע'י הבריטים. נאמר לי ע'י חברי "ההגנה" להיפגש איתם במקום מסויים. נאמר לנו להעמיס כדי חלב ריקים על המשאיות שלנו, כך שאם הבריטים עוצרים אותנו ושואלים אותנו לאן אנחנו נוסעים באמצע הלילה, תשובתנו תהיה שהבאנו חלב לחיפה ואנחנו חוזרים עם כדים ריקים. הבעיה הייתה איך להסביר לבריטים שאנחנו נוסעים באמצע הלילה בין חיפה וההרים בדרך, שמחוץ לכל מקום. הבריטים פשוט לא האמינו לסיפור שלנו. הם הובילו אותנו לכלא עכו ועצרו אותנו עם המשאיות והכול. כדי להראות לנו עד כמה הם לא מרוצים מכך שהצלחנו להבריח עולים, מוקדם באותו לילה, הם פשוט שברו בפטישים את המנועים של המשאיות שלנו. עמדנו שם עם דמעות בעיניים וצפינו בכל מה שקורה..
הבריטים החזיקו אותי בכלא כמה ימים, אבל הסוכנות היהודית לחצה על הנציג הבריטי בחיפה לשחרר אותנו. כתוצאה מהאפיזודה הזו, פגשתי לראשונה את דוד בן גוריון. כעומד בראש אירגון נהגי המשאיות, הלכתי לבן גוריון כדי לדבר איתו על הנזק שנגרם למשאיות ועל הצורך במימון התיקונים. הוא ענה לי שהקיבוצים יכולים לדאוג לכך בעצמם.
אז שאלתי אותו: "ומה אם אתה לוקח משאיות מנהגים פרטיים בתל אביב, שהם צריכים להאכיל את משפחותיהם – להם תעזור?"  "כן" הוא ענה לי, "כי להם אין מי שיעזור, אבל לקיבוצים יש". אף פעם לא קיבלנו חזרה את הכסף בעבור התיקונים!


משאית משוריינת בשנות הארבעים

יום ראשון, 3 ביולי 2016

מזכרונותיו של חלוץ - לוי שפירו

 

משפחתו של לוי שפירא - אשתו אסתר ובנו יואל והבת 

שיחות עם לוי שפירו

(לוי שפירא היה ממייסדי הקיבוץ - עזב לארצות הברית בשנות הארבעים )


  השיחה נערכה  ע'י לאונרד לחובר, בארה'ב, בשנת 1987
תרגום מאנגלית: עידית חגי (ספטמבר 2013)

לוי שפירו מספר:
הצטרפתי לתנועת "השומר הצעיר" בגיל 12. זה היה בעיירת הולדתי  ס א ר נ י, בפלך ווהלין שבפולין ואורגן בבית הספר העברי שם.
בית הספר העברי הוקם ע"י הקהילה היהודית כמענה לאיסור השלטונות על לימודי היהודים  בבית הספר הפולני.
בעיירת הולדתי היו כמעט עשרת אלפים יהודים ואולי רק נער אחד או שניים למדו בבי"ס פולני. כל השאר היו צריכים למצוא לעצמם בית ספר, לכן הקהילה יסדה את בתי הספר "תרבות" .
בתי ספר אלו הוכרו לחלוטין ע'י השלטונות, והורשו להתקיים, גם ללא תקציב וללא עזרה, לאחר שניתנו לנו בחינות, בסיום כל שנה, שבהן עמדנו בכל הדרישות  הממלכתיות.
מי שרצה להמשיך את לימודיו, לאחר התיכון, היה צריך לעשות זאת בצרפת או בגרמניה, מחוץ למדינה, בגלל שהאנטישמיות הייתה כל כך חזקה.
מעט מאד יהודים הצליחו ללמוד באוניברסיטאות הפולניות. אחד מהם היה יצחק גרינבוים, המנהיג הציוני הדגול, שלמד משפטים בבתי ספר פולנים והיה חבר הפרלמנט הפולני. מאוחר יותר עלה לארץ והיה חבר קיבוץ גן שמואל.

בית ספר תרבות 1935



אני עברתי לוילנה ושם למדתי בגימנסיה. בתקופה זו התנועה הציונית שם הייתה מאד חזקה, לא רק "השומר הצעיר" אלא כל שאר תנועות הנוער, מכל המפלגות: פועלי ציון, ברית טרומפלדור  ועוד...
אני הצטרפתי ל"שומר הצעיר" עם עוד כמאה חברים, שהגיעו מערים שונות, ויצרו קבוצה מיוחדת בשם "גדוד ערי ושדה" בה הייתי מאד פעיל.
בינתיים, הורי ואחי היגרו לאמריקה. רק אחותי נשארה בביתנו שבסארני .
למזלי, מצאתי בוילנה חדר, יחד עם עוד שלושה סטודנטים, בביתו של המוציא לאור של העיתון היהודי "וילנה צייט", שהיה איש מאד ציוני שהשפיע עלי רבות.
בשנת 1927 סיימתי את הגימנסיה והורי שלחו לי ולאחותי אישורים כדי להצטרף אליהם לאמריקה.

לאחר זמן קצר באמריקה, מצאתי שמתחילה להתארגן קבוצה של "השומר הצעיר" בעיר דטרויט. אחד האנשים הפעילים ביותר היה ירמיהו חגי. הוא, אני וצעיר אחר בשם אהרון רייטמן, קראנו לעצמנו "הטריומויראט" והתחלנו באירגון. לא להאמין – תוך זמן קצר היו לנו 200 חניכים בבתי ספר שונים. בתי הספר העבריים לא רצו בנו, כי ראו בנו תחרות לעבודתם, וההורים פחדו שילדיהם ירצו לעלות לישראל (פלשתינה באותם ימים)- זה מה שהפחיד אותם...

-  מתי נסעת לישראל?
זה היה בשנת 1936. היינו בין ראשוני המתיישבים בהתיישבות שנקראה "חומה ומגדל".
הקיבוץ שלנו היה "עין השופט". אבל לפני שעלינו על הקרקע, התחלנו את חיינו הקיבוציים בחדרה, הנמצאת במחצית הדרך בין תל אביב וחיפה. עבדנו בפרדסים וקיווינו להתיישב על אדמתנו .
חדרה הייתה עיירה קטנה אבל היו בה כל המוסדות הציבוריים שצריכים להיות בעיר – בי"ח קטן, רופאי קופת חולים וכו'..
כאשר הגעתי לפלשתינה החברים החליטו שצריך נהג יותר מכל. לי היה רישיון נהיגה וכך מצאתי את עצמי נוהג, בבוקר שלמחרת הגעתי, עובד בסלילת הכביש בין חיפה לקיבוץ מעברות, לא רחוק מנתניה. יותר מאוחר הוארך הכביש עד נתניה וכך נוצר הכביש, המחבר את חיפה עם תל אביב.
אני הובלתי משאית כבדה, עמוסה באבנים ובסלעים והעברתי אותם לחדרה, שם היה צריך לפרוק אותם, וכך נסעתי הלוך ושוב. עבדתי 16 שעות ביום, כי לא היו לנו  מספיק נהגים.
עבדנו בשביל הבריטים ומשכורתנו המועטה הייתה בסך 34 פיאסטרים ליום לצרכי קיום.
בחדרה היה מפעל רעפים מבטון – שם עבדו חברינו, וכן בקופת חולים או הוראה בבית הספר.
לכל אחד הייתה עבודה וכך יכולנו להרוויח קצת כסף שעבר כולו לקופה משותפת. היה אסור שיהיה כסף פרטי לאנשים.  כל מה שהרווחנו היה שייך לקיבוץ. הגיזבר ריכז את הכסף ואם הייתי צריך משהו, הייתי צריך לבקש מוועדה מיוחדת.
לאחר שהקיבוץ נוסד, הקמנו קואופרטיב משאיות להובלת סחורות אל הקיבוץ וממנו, וכן לקיבוצים נוספים. אותי מינו לעמוד בראש הקואופרטיב. לכל קיבוץ הייתה משאית, אבל הדלק היה יקר ובקושי ניתן היה להשיג צמיגים. לכן החלטנו שמשאית אחת תאסוף את כל התנובה מהקיבוצים שבסביבה ותשווק את זה בחיפה, תל אביב וירושלים, ובדרכה חזרה תביא את כל הנחוץ לקיבוצים.
למחרת הייתה עושה את הדרך משאית מקיבוץ אחר. היו כמה קיבוצים באיזור שלנו כדוגמת דליה, משמר העמק ואחרים.

ג'וערה ביום העליה 1937


-  אתה יכול לספר לי על ראשית עין השופט?
קיבוץ עין השופט נוסד כקיבוץ "חומה ומגדל". התחלנו בשנת 1936. קודם היינו צריכים לקבל את הקרקע מהקרן הקיימת לישראל, שרכשה אותה מהמתיישבים הערבים. אחר כך היה צריך ליישב את המקום כדי לממש את הבעלות עליו. עשינו זאת במשך לילה אחד! הלכנו ממשמר העמק, שבעמק יזרעאל, דרך ההרים – "הרי אפרים". הגענו למקום בשעה 12:00 או 01:00 בלילה ומיד התחלנו בבניית מגדל הזרקור וכמה צריפי עץ.
הדבר החשוב היה שאף אחד לא יראה אותנו, במיוחד לא הבריטים, שהופתעו למצוא ישוב יהודי חדש בבוקר.
היו יהודים שעבדו במשטרה הבריטית, והם היו דואגים שהבריטים לא יידעו על הקמת הישוב החדש, ודאגו גם להודיע על כל סכנה.
היו יהודים שהיו שוטרים ונקראו "נוטרים", על דעת המשטרה הבריטית, אלא שהם לא היו שוטרים רגילים – תפקידם היה להגן על המתיישבים היהודים החדשים.
למחרת יום ההתיישבות, המשאית שלנו הגיעה עם ציוד נוסף ויכולנו להמשיך ולבנות את הקיבוץ.
הישוב עצמו היה מוקף בגדר תיל עם אורות מסביב. על ראש המגדל היה זרקור, שהיה מאיר את הסביבה בלילה, ושנים או שלושה מהחברים היו שומרים כל הלילה, גם אם הם עבדו במשך היום. זה היה חלק משגרת החיים - לשמור ולפטרל מסביב לגדרות התיל.
כשהגענו למקום, הקרקע לא התאימה לעבודת השדה והיינו צריכים להתאימה לחקלאות. כך התחלנו. בהתחלה עבדנו בשביל הקרן הקיימת לישראל, ששילמה לנו כדי שנסקל את הסלעים ואת האבנים וניטע יער מסביב לקיבוץ. זה היה התשלום הכספי הראשון שקיבלנו.
סיקלנו את האבנים בידיים חשופות ולאחר יום עבודה האצבעות שלנו היו מיובלות ושותתות דם. לבסוף, אחד מחברי הקיבוץ פיתח איזו עגלה שיכלה לסקל ולנער את הבוץ והאבק מהאבנים. אבל עד אז, עבדנו כמו פרידות ויותר גרוע מכך.
ללא הסיקול לא יכולנו לעבד את האדמה, היא הייתה כל כך מוזנחת כשהגענו לכאן. הערבי היה מרוצה כשחרש במחרשה עם חמור תלם אחד, והיה שמח עם כל מה שהניבה האדמה, אבל הקיבוצים תכננו חקלאות והשקייה ברמה גבוהה הרבה יותר.
האבנים והסלעים שימשו להגנה. מסביב לחדר האוכל הייתה חומת אבנים בגובה מטר, כמו חומת מגן. הייתה לנו גם מחצבה קטנה, בה ריסקנו אבנים לחצץ, שאותו גם מכרנו - שום דבר לא התבזבז..

-  מה היה המבנה הראשון שבנית בקיבוץ?
המגדל. זה שימש גם כמגדל מים והיה צריך לטפס אליו בסולם. המגדל שימש גם כעמדת שמירה ובראשו היה זרקור.
לאחר שהמגדל ניבנה, בנינו 8 חדרי מגורים עבור החברים, שהיו מוקפים גם הם בקיר בטחון להגנה.
לפני שבנינו את החדרים, גרנו בצריפים שהיו עשויים עץ ופח. בחורף זה היה נורא – כי המים היו קפואים בגלל הקור ששרר על הגבעה שם התיישבנו, לא רחוק מחיפה. התיישבנו על גבעה בשם "ג'וערה" – זה היה שם המקום לפני "עין השופט".

מגדל המים בעין השופט 1938


מעין השופט אפשר היה להשקיף על עמק יזרעאל. הקיבוץ הותקף לא פעם ע'י הערבים שבסביבה.
ערב אחד היו יריות שנמשכו כל הלילה. בבוקר שלמחרת מצאנו שלושה או ארבעה ערבים שוכבים מתים בין ה"סברס". הם נהרגו במשך הירי בלילה ואז לא ידענו שיש הרוגים. זה היה ממש מחוץ לגדר התיל של הקיבוץ וגם משוכת הסברס שימשה גדר הגנה טובה.
רוב ההתקפות היו בלילה. ההתקפה היחידה במשך היום הייתה כשאפרים טיקטין נהרג בשדות. הערבים חיכו עד שהוא יצא מתחום הראייה של הקיבוץ ואז התקיפו והרגו אותו. הערבים שהתקיפו אותנו היו תחת פיקודו של ערבי בשם קאוקג'י, שהיה מהלגיון הערבי, אני חושב. הוא היה זה שמחליט מתי ואיפה להתקיף. שנים אחר כך הוא התקיף את קיבוץ משמר העמק, שהיה ממש לרגלי הקיבוץ שלנו, בעמק יזרעאל. הערבים כמעט כבשו את הקיבוץ והיו הרוגים לקיבוץ בזמן ההתקפה.

-  כל כמה זמן היו ההתקפות?
הייתי אומר שהותקפנו, או שהותקפו שכנינו, כמעט כל לילה ותמיד משהו היה קורה, במיוחד ביישובי "חומה ומגדל".. הם היו מתקיפים ללא רחמים. כל אחד בקיבוץ, מעבר לגיל מסוים, היה צריך להתאמן בנשק – לירות ברובה או לזרוק רימונים, נשים וגברים כאחד.
לערבים היה הרבה כוח אדם שיכול היה להתקיף והם התקיפו יום ולילה.. בראש המגדל שלנו היה פנס מיוחד, כמו זה שיש על אוניות, והיה חבר שהיה מומחה לצופן מורס. הוא היה שולח הודעות ובקשות לעזרה, בעזרת הפנס, ואפשר היה לראות את זה למרחוק – עפולה, נהלל, משמר העמק, כי אנחנו היינו על גבעה. לרוב הייתה מגיעה עזרה מהישובים הקרובים וגם מהמשטרה הבריטית.
היינו צריכים להגן גם על דפנות המשאית שלנו, כשנסענו מחוץ לקיבוץ. אי אפשר היה לנסוע לחיפה במשאית פתוחה. נסענו במשוריינים. גם אני נהגתי במשוריין ואפשר היה "להתבשל" מהחום שבפנים.
אף פעם אי אפשר היה לדעת אם הערבים לא אורבים בצידי הדרכים. למשל, חמישה ק'מ מעין השופט היה הכביש למגידו ובאותם קילומטרים היינו נערכים ודרוכים ורכב הפורד הישן שנהגתי בו, היה צריך לעלות את העלייה, כשהוא מוגן ע'י לוחות מתכת ועץ.
תאר לך את משקל הרכב! וברכב הזה הסעתי אנשים, שהיו צריכים לצאת מהקיבוץ או לנסוע לבית חולים. את הדרך הזו לעולם לא אשכח!