 |
אישה ערבייה על שלל תכשיטיה- מהויקופדיה תמונות |
רכוש נטוש
ליקטה, ערכה וכתבה עפרה בריל
יש משהו נוסטלגי בזיכרונות שלנו על מלחמת השחרור, התרפקות על הישראלי היפה, טהור המידות, שנזהר בכבודו של האויב שממול. הסיפורים שליקטתי מארכיונים קיבוציים שונים מעידים על ההתלבטות הגדולה שהייתה לחברי הקיבוץ הצעירים שהתחנכו על ברכי תנועות הנוער הציוניות, לנוכח המלחמה, התבוסה והבריחה של תושבי הכפרים הערביים בעקבותיה. הרעיון הבסיסי והמוסרי שהוטבע בתנ"ך, שאין לקחת שלל מהאויב, גרם לרבים מהחברים ייסורי נפש, אבל לא פעם המציאות הקשה של עוני וחוסר גברה.
בקיבוצי עין השופט, קיים סיפור המטמון. באחת מפעולות טיהור הכפר כפריין, חיילי הפלוגה שביצעו את הפעולה, חזרו לקיבוץ עם שלל מבתי התושבים. השלל כלל תכשיטי נשים ושבריות. לחיילים לא היה עניין גדול בתכשיטים והם חילקו אותם לנו, הילדים, שכמובן שמחנו באוצרות שנפלו לידינו. המחנכים שלנו פחות שמחו ובשיחת חברה גיבשו החלטה, שיש להחזיר את כל התכשיטים לקופסה (כי אין לקחת שלל מהאויב) – לקבור את הקופסה, ובבוא השלום להחזיר את התכשיטים לתושבי הכפר.
הקופסה נקברה בידי אחד המחנכים, וברבות השנים נשכח מקום קבורתה. חורש אורנים גדול צמח במקום והמחנך המזדקן לא זכר היכן נקברה.
הילדים שהפכו לבוגרים, מאוד רצו למצוא את הקופסה והביאו מגלה מוקשים שבעזרתו גילו חלקי מתכות שונים, אך הקופסה נשארה קבורה באדמה. יום אחד החל טרקטור לחפור באזור קבורת הקופסה, כדי להכין את השטח לבניית בית ילדים חדש. והנה, מתוך האדמה התגלתה הקופסה.
ההתרגשות שעברה בין צעירי הנקודה הייתה גדולה. המטמון נמצא. לאחר כבוד הובא למוזיאון, אבל גם שם נטמן. לא היה נעים להציג את הקופסה עם התכשיטים לעיני רבים.
חבר קיבוץ הזורע, לוי גרנות, שהיה ה"מוכתר" של הקיבוץ וקיים קשר הדוק עם תושבי הכפרים הערביים קירי ואבו זריק, מספר מזיכרונותיו:
לא רק אני לא הבינותי שהם לא יחזרו. אני זוכר שהלכנו לשם. הבאנו גם רכוש לתוך הקיבוץ – שקי תבואה, עגלות, בהמות. ולטר היה אז רכז המשק, ואני זוכר אותו מדבר בשיחה, בהתרגשות רבה מאוד, בתוקף. משפט אחד אני זוכר שאמר: אני לא רוצה שהם, שכנינו, כאשר יחזרו, ימצאו מרכושם בתוך הקיבוץ! הדבר הגיע לאבסורד: עדר פרות הסתובב בהרים בלי רועה ובלא שהשקו אותו. הערבים היו רגילים להשקות אותו בכל יום במעין לרגלי אבו-זריק. העדר הגיע אלינו. "ההגנה" הביאה אותו אלינו, ואנחנו, מתוך רצון לשמור על יחסי שכנים עתידיים, גירשנו אותו. קיבוץ שכן לקח אותו וזמן רב צחקו על "הזורע". זה מעיד, איך בתוך המלחמה, לא אנחנו ולא אחרים לא ראינו את הנולד. היה מי שטען שתמיד היו זעזועים מלחמתיים במזרח התיכון ואיתם העברות אוכלוסיה.
 |
עדר פרות בלי רועה |
ועוד מזיכרונותיו של חבר קיבוץ הזורע, אשר בנארי – "זיכרונות של חלוץ מארץ אשכנז":
במהלך הקרבות על משמר העמק, כבשו אנשי הפלמ"ח את הכפרים שבמזרחה – רוביעה ומנסי, ותושביהם נסו מזרחה, לכיוון ג'נין. כעבור ימים אחדים הופיעו כוחות חי"ש מחיפה וכבשו את הכפר אבו-זריק, שכננו, וכן את אבו-שושה, הכפר השני ששכן בינינו ובין משמר העמק. גם תושבי כפרים אלה נטשו את כפריהם ואת רכושם וברחו מזרחה. חברי הזורע, שביקרו בכפרים הנטושים, היו עדים למעשי ביזה ברכוש הנטוש, הן מצד אנשי החי"ש, והן בידי אנשים שבאו מרחוק לחפש שלל. בקיבוץ נערך דיון בעניין הרכוש הנטוש שנמצא בכפר וסוכם, שחברי הזורע לא יכנסו לכפר כדי לחפש דברים בעלי ערך בתוך הבתים, אבל הקיבוץ הכניס לחצרו בהמות שנשארו ללא בעלים, וזמן מה לאחר מכן נמסרו למשרד האפוטרופוס על הרכוש הנטוש. באותו חודש, אפריל 1948, השתלטו כוחות "ההגנה" גם על חיפה ועל טבריה והחלה הבריחה הגדולה של ערביי ארץ ישראל. בעקבותיה קיבלה בעיית הרכוש הנטוש של הבורחים יתר תוקף והמדינה שבדרך נקטה בצעדים כדי להסדיר את העניין עד כמה שהדבר ניתן בתנאים הקיימים.
