יום שבת, 8 בדצמבר 2018

קרום בחלב - סיפור ילדות - עופרה בריל



צילום מויקופדיה תמונות




קרום בחלב – 2018 - עופרה בריל

אנחנו ארבעה ילדים בחדר , מכונסים תחת השמיכות העבות וגומרים את שנת הלילה עם קולה הצורמני של המטפלת שלנו – בוקר טוב ילדים.. בבקשה לקום . לצחצח שיניים ולהתלבש. עוד חצי שעה התעמלות בוקר. 
יהודית המטפלת עוברת בין ארבעת החדרים ומכל חדר אתה יכול לשמוע את אנחת האי רצון לקום, לצאת מהחום המפנק של השמיכה. 
המטפלת שלנו ממהרת , לוקחת פח וקנקן לחלב ודוהרת למטבח בית הילדים . 
אנחנו בינתיים מסודרים ומצוחצחים לקראת יום חדש. לכול אחד ואחת מאתנו יש תא המחולק לשניים – בצד אחד מסודרים בצורה ממושמעת בגדי השבת ובצד השני מפוזרים כיד כישרון הילד בפיזור או בסידור, בגדי העבודה . 
לארוחת הבוקר  מצטרף המורה שיקה , בשמונה בבוקר ארוחת בוקר. 

קבוצת אלומה עם ברכה לבנה


הכול מוכן על השולחן . קערת פלסטיק עם לחם , כמה עגבניות ומלפפונים , קערית עם גבינה לבנה , וצפיחית ריבה מתוקה לכול אחד מאתנו. 
- בתאבון! - נשמעת הקריאה היום יומית - תודה ! אנחנו עונים.
ארוחת הבוקר מאוד עניינית , השיחה בין הסועדים קולחת .זה מספר על מפגש שהיה לו מאמש עם חתול מיוחד וזה מספר על המלטה שראה ברפת . המטפלת לא יושבת לרגע, טורחת בין הילדים ושואלת כל אחד כמה פעמים , אם הוא רוצה תוספת . את ההפתעה היא שומרת לסוף הארוחה .
באותם ימים לא היו תוספי מזון , או ויטמינים שאפשר להוסיף למזון הרגיל ולתת לילדים שקצת יבריאו יותר. 
מפה לשם נאמר בחוג המטפלות שקרום של חלב זה מאוד בריא לילדים. המטפלת החרוצה שלנו ניגשה לסיר הגדול שממנו לוקחות המטפלות את החלב לבתי הילדים ואספה בכישרון רב את כול הקרום שהיה בסיר. 
ולאט לאט עברה בין כולנו ומזגה את החלב והוסיפה עם כפית את הקרום. 


יהודית קוצר (המטפלת שלנו ) עם ליבוש קוצר ( בעלה ) בשנות השישים (צילום מנחם וקסלר)


אני ראיתי את הקרום ומיד קיבלתי בחילה – איך שותים את הדבר הזה ?
- אף אחד לא קם עד שהוא גומר את כול החלב מהכוס שלו! – נשמעת ההוראה מיהודית.
כולם - כמעט כולם , עושים מאמץ וגומרים לשתות את החלב יחד עם הקרום. 
אני לא מסוגלת , יושבת בוהה בכוס החלב ומתפללת שיבוא איזה גמד ויעזור לי לשתות . 
נשארתי לבד בשולחן – ' את לא קמה עד שאת לא גומרת! '– אני שומעת את קולה של יהודית מעלי. 
מתחילות לי דמעות בעיניים. אני לא יכולה...לשתות את זה... 
מעבר לכתף אני רואה את גדעון חברי לכיתה קורץ לי בעיניו – כאילו אומר אני אעזור לך. גדעון ניגש לדלת ומכניס לחדר האוכל שלנו את ויקי כלבלבון מתוק שקיבלנו במתנה מאחד החברים בקיבוץ. יהודית לא רואה את הכלבון והוא מיד רץ מתחת לשולחן ומתחיל ללקק את הרצפה מכול השאריות של ארוחת הבוקר שנפלו למטה . 
אני בזריזות מוציאה בעזרת הכף את הקרום מהחלב וביד אחת מושיטה לויקי את היד עם הקרום. ויקי משתולל משמחה ומלקק לי את היד ומנסה למצוץ את האצבעות. אני מאושרת מחייכת אליו ומנקה את היד במכנסים. 
עכשיו זו כבר לא בעיה , בסתימת אף ולוקחים שלוק והחלב נגמר. תודה לויקי שעזר לי לגמור את הקרום שבחלב -  ואם תרצו הודאה מעומק הלב , גם היום אני לא יכולה להסתכל ולהריח קרומים בחלב. 

רינה ברקת עם ויקי 



יום שישי, 16 בנובמבר 2018

גנן גדול גדל בגן - שיחה עם אבידן איילשטיין



ילדי סחלב שנות התשעים




פורסם בעיתון הקיבוץ בשנת 2014


גנן גדול גדל בגן... / עפרה בריל משוחחת עם אבידן איילשטיין


כבר מספר שנים מוביל אבידן ילדים רכים במדרכות הקיבוץ, עוצר ליד הפרחים והעצים ומספר להם עליהם, מפגיש את הילדים עם סבים ואנשים שחיים בקהילה ומחבר בינם לבין הקהילה הקיבוצית. 
אבידן הוא גנן העושה את עבודתו עם כל הנשמה. לא פלא שהכרה זו ביכולותיו הביאה לבחירתו כשותף בקבוצה קטנה של גננות מהאזור, שאירחו גננות מגרמניה בחילופי ידע והתרשמות וביקרו שם.
פגשתי באבידן כדי לשמוע על עבודתו עם הגיל הרך ועל התרשמותו מהגן בגרמניה.

אבידן נולד בצרפת, בעיר שטרסבורג, למשפחה דתית. כאשר היה בן חודשיים עלתה המשפחה לארץ וגרה ברמת גן. לאחר מכן עברה המשפחה לכוכב יאיר - שם היא מתגוררת עד היום. אבידן התחנך כבן למשפחה דתית אדוקה: קבלת שבת, בית כנסת, שמירה על כשרות, תפילות ולמידה בישיבה.
לצבא הוא מתגייס לשירות מלא. במכינה לצבא הוא נמצא בגוש קטיף.

אבידן: 
"מי שאומר לך שהוא ראה את חוף הים היפה בארץ, סימן שהוא לא היה בחוף של גוש קטיף. חוויתי את המקום במלוא העוצמות שלו, מדהים, הדיונות של החול שיורדות למים... כתלמידי מכינה דתית, במקום ללכת לטבול במקווה - היינו הולכים לטבול בים. הסתובבנו באזור בלי פחד. סדר היום בישיבה היה אינטנסיבי מאוד. קמים בבוקר לתפילת שחרית -ומסיימים את היום לקראת חצות. חלק גדול מהלימודים היה מוקדש לשילוב עם הצבא. איך, כנער דתי, אתה מתגייס לצבא ושומר על אורח חיים דתי המייצג את החברה הדתית. מאוד נהניתי מתקופת הלימודים במכינה".
אבידן מתגייס ליחידה קרבית דוכיפת, הולך לקורס קצינים ושם מוריד את הכיפה וחוזר בשאלה.

"אורח החיים הדתי כבר לא מתאים לי, חוץ מלחלל שבת כבר לא הקפדתי על כלום. התהליך לא היה מהיום למחר, אלא תהליך ממושך של שאלות, תהיות והתלבטויות. 
המשפחה קיבלה את ההחלטה בצורה מאוד קשה. אימא,  שהיא אידישע מאימא, קיבלה את ההחלטה שלי 
בלי בעיות, אבל אבא עבר משבר רציני. 
אבא הוא אדם מאוד מאמין, מקפיד בכל הלכות התורה, מתפלל שלוש פעמים ביום וכן הלאה... אבל היום - כל זה כבר מאחורינו. אנחנו ביחסים טובים, אני נוסע אליהם בשבתות. בביתי הפרטי אני שומר על כשרות ועושה קידוש בשבת. אצל ההורים אני שומר שבת - קלה כחמורה. 
הגענו להבנה, אני עם ההורים ואני עם אלוהים... הוא לא מציק לי יותר מדי ואני משתדל לכבד אותו כמה 
שאני יכול".

ילדי סחלב שנות התשעים


האהבה לילדים החלה אצל אבידן כבר מגיל צעיר. הוא זוכר את עצמו עושה בייבי-סיטר ושרות כאופר כבר מגיל חמש עשרה. ההורים טסים לחו"ל ואבידן, כנער, מכין לחמישה ילדים ארוחות ולוקח אותם לבית הספר. 
בסיום הצבא הוא עושה תואר ראשון בחינוך מיוחד לגיל הרך באורנים.
למה דווקא חינוך מיוחד?
"כי אני עצמי ילד של החינוך המיוחד והיה לי ברור שאם ללמוד חינוך - אז אני מכוון לחינוך המיוחד".
אחרי הלימודים טס אבידן לארצות הברית - ללמוד רכיבה טיפולית. בחזרה לארץ אבידן משלב עבודה כגנן בגן ילדים במושב שרונה ואחר הצהרים עובד עם ילדים ברכיבה טיפולית.

ההיכרות עם לילך מביאה את השניים לחיות בקיבוץ.
"החיים בקיבוץ מתאימים לי מאוד. מיד התחלתי לעבוד עם הגיל הרך. יש בי אהבה גדולה לבעלי חיים, אני מאוד נמשך לטבע ולירוק. כאשר אנו יוצאים לטיול עם הילדים, אני מביא איתי מגדיר צמחים וזכוכית מגדלת, עוצר ליד כל פרח שהילדים לא מכירים, פותח את המגדיר - ועושה היכרות בין הילדים לפרחים.

אני גם מאוד מחובר לשירי הילדים של פעם. האתר 'זמרשת' הוא פשוט נפלא. יש שם תימלולים לכול השירים ששרנו בילדותנו והרבה לפני, והמילים כל כך נוגעות גם בילדים של היום. 
היום יש בשוק שירי הילדים שקשה לי איתם. לשירים יש תפקיד ייעודי - זה לניקיון וזה לאהבת המשפחה וזה... 
נחמד - אבל דומה להאכלת ילדים במסרים בכפית.
השירים של לוין קיפניס, לאה גולדברג, ביאליק, יש בהם עדינות בלתי רגילה ויופי מיוחד, לא תמיד הם קלים להבנה - אז במקרים כאלה אני מתווך. חשוב לי לחשוף את הילדים למדרג לשוני גבוה. גם לילדים בוגרים יותר אני מקריא פסוקים מהתנ"ך כדי לחשוף אותם לעברית התנ"כית".
איך החיבור שלך עם ההורים?
בעקבות ההכשרה שלי בחינוך המיוחד - זו נקודת החוזק שלי, אני יודע לדבר עם ההורים, אני יודע להרגיע ולשוחח על הבעיות של הילדים בצורה רגישה. ההורים נחשפים בפני ונעזרים בי, יש תקשורת טובה.
אני מרגיש שבכלל, אנחנו כצוות חינוכי עושים עבודה משותפת לעזרת המשפחה - שבשלב כזה זקוקים לנו. 
לידה שמתקרבת, ילד שצריך לעבור חדר, השכבות קשות ועוד שלל בעיות שהורים לילדים בגיל הרך נתקלים בהן. בעבודה חינוכית חשובה מאוד עבודת צוות, ואנו כצוות - מגובשים מאוד. מדי שבוע אנו עושים פגישה ומתכננים את הפעילות יחד.

כשאתה בטיול עם הילדים, יש לך אפשרות לספר קצת מההיסטוריה של הקיבוץ?
בגילאים הצעירים כל נושא תפיסת הזמן קשה לילדים. לכן, אני מתרכז יותר בחיבור לקהילה. מול הגנון עשינו גינה ונעזרנו באמנון חזקיהו. יחד איתו עדרנו ושתלנו. היום כשאמנון עובר במדרכה הילדים צועקים "הנה אמנון שלנו"! אנחנו מזמינים את עמוס כרמל שינגן לילדים בחליל בקבלת שבת, צור קרמר מוזמן לנגן בגיטרה, רבקה מנגנת לנו בכינור, 
גם סבא נחום ירון מנגן בחליל. כך שההיכרות מלווה בחוויה והילדים זוכרים ומכירים. לפני שנה הלכנו לקבלת חג הפסח באלתם, הלכנו לארכיון, הולכים לאידה לראות את אוסף החנוכיות שבביתה - זהו חיבור לקהילה. החיבור לקהילה הוא משהו מאוד מרכזי בחינוך הקיבוצי, הילדים הולכים בקיבוץ ומרגישים בבית. 
בגיל מאוחר יותר עושים תורנויות ותשבוצים, וזה חלק מהקהילתיות, אבל בונים את התחושה הזו בגיל צעיר."

לא מזמן היית חלק ממשלחת חילופי גננות מטעם המועצה שלנו ונסעת לגרמניה. ספר על החוויה הזו.

- יום אחד קיבלתי טלפון מרותי גרשוני, האחראית על הגיל הרך במועצה, והיא שאלה אותי אם אני רוצה להצטרף לפרויקט של חילופי גננות מגרמניה.
נתתי את הסכמתי. קיבלתי לשבוע גננת גרמנייה בשם אווה, שבאה לצפות בחיי היום-יום החינוכי שלנו. לאחר מכן נסעתי לגרמניה, כדי לחוות את היום-יום בגן שאווה עבדה בו. הפרויקט נועד לראות גישה חינוכית שונה וללמוד האחד מהשני. אווה הגננת הצטרפה אלינו מהבוקר עד שעת צהרים, השתתפה במכלול הפעילויות שאנחנו עושים בגנון. היא התרשמה ממספר דברים: הפעילות במשק חי עם פלור - והחצר גרוטאות. החיבור של הילדים לחיות הרשים אותה מאוד, והחופש למשחק הקיים בחצר הגרוטאות.
חצר גרוטאות זוהי תופעה הקיימת רק בקיבוצים, אין דבר כזה בעולם.

היית רואה בעיני רוחך הקמת חצר גרוטאות בגן בגרמניה?
אני לא חושב שזה מתאים לאופי הגרמני המוקפד והמאורגן מאוד. שם הכול כל כך מסודר ומתוקתק - שאין דבר כזה כמו גיבוב של חפצים... ועוד לילדים. אווה, הגננת מגרמניה, התרשמה מאוד מהטיולים שאנו עושים עם הילדים ומהחופש שניתן להם. הם יכולים לרוץ, להתעכב, לחקור, ללמוד, הם לא צריכים להחזיק ידיים וללכת בזוגות.. בחורף יוצאים לטיול עם מגפיים, טיולי בוץ,  קופצים ומשתוללים בכל שלולית שנקרית בדרך - חוזרים לגן רטובים מכף רגל ועד ראש - ומחליפים הכול בגן.
אחרי מספר שבועות טסתי עם קבוצה של גננות מהאזור לגרמניה. התארחתי בגן של אווה, במטרה לצפות, לראות וללמוד, להיחשף למשהו חדש. בגן יש עשרים ואחת ילדים, אך מנעד הגילאים גדול מאוד, מגיל שנתיים ועד גיל שש. שיטת העבודה בגן היא שילוב של הגישה האנתרופוסופית עם שיטת הגן הזורם. 
אין סדר יום מובנה, הילדים באים בבוקר ואין שום שיחה עם ההורים - רק במקרים חריגים במיוחד. יש ריחוק גדול בין הצוות להורים. הילד שמגיע לגן אחראי על עצמו ועל סדר היום שלו לאורך כול היום. 
מגיל שנתיים הילד מחליט מתי הוא אוכל. אין ארוחת בוקר בה עוצרים את כול פעילות הגן. 
למדתי שצריך לתת לילד הרבה יותר אחריות, לא לגונן כל הזמן. 
בישראל אנחנו עסוקים כל הזמן בלגונן, ולמעשה קיצצנו את הכנפיים של הילדים, הם כבר עושים מעט מאוד דברים לבד. יש אצלנו ילדים בגן שבקושי מצליחים להתלבש לבד. בגרמניה, כבר מגיל שנתיים עושים זאת בלי קושי מיוחד. צחצוח שיניים - יש ילדים שפשוט לא יודעים לעשות זאת, ההורים עושים את הדבר מתוך 
אחריות לבריאותם. בגרמניה אין דבר כזה, הילד מצחצח שיניים לבד מגיל צעיר ביותר - ואף מבוגר לא ניגש לבדוק אותו. לא צריך כל הזמן לזנק ולעזור, אפשר לתת לילדים להתמודד לבד.
בגן הגרמני שביקרת הילדים יוצאים לטיול?
מעט מאוד. הסביבה היא כפרית אבל דומה מאוד לעיר אצלנו. יש מכוניות ואוטובוסים. בשביל לטייל צריך לחצות פסי רכבת. הם יוצאים לטיול לעיתים רחוקות, הולכים בזוגות ומחזיקים ידיים. אין דבר כזה לרוץ חופשי. לובשים בגדים מיוחדים לטיול כדי לא ללכלך את הבגדים של הגן. גם כשהם יוצאים לשחק בחצר, יש להם בגדים מיוחדים לבוץ, כמו מעין מעילי סערה. בטיול של הקטנטנים הם יושבים בעגלול מאוד רחב, 
שיש בו כסאות וחגורות בטיחות. הילדים יושבים בעגלול חגורים - וכך מטיילים. מדהים לראות את זה...
הילדים מאושרים בגן?
ודאי, ילד הוא ילד. יש שם המון שמחת חיים וצחוק ויחד עם זה הם יודעים לשבת ולהקשיב יפה. יש שם דרישה מאוד גדולה לאיפוק הקשר עם הגננת, אך הם מקבלים אותה בשמחה. הילדים אוהבים לבוא לגן, הם מאושרים שם, אבל זה מאוד שונה מהסביבה החינוכית שלנו.
בסופו של יום אני שמח שגדלתי כילד ישראלי 
המגדל את ילדיו כישראלי.





































יום שבת, 10 בנובמבר 2018

סמל בוגרים



יוסי בריל מקבל סמל בוגרים -ארכיון הצילומים עין השופט



סמל בוגרים


בשנות החמישים אנחנו היינו בין בוגרי מוסד הרי אפרים. בית ספר תיכון  שהוקם ב1950 לשלושת הקיבוצים רמת השופט עין השופט ודליה. חיים תוססים של נעורים. 
גולת הכותרת בחינוך שלנו הייתה השתתפות בתנועת הנוער השומר הצעיר . שם ספגנו צופיות אהבת הארץ ודיבור משכנע עד כמה חשוב להשלים את הקיבוץ שלנו. פעולות התנועה היו תמיד כמבצעים צבאיים, חשאיות, ידיעת השטח, הכנת אוכל בשטח, והכרות עם החי והצומח הסובב אותנו. 
שנה לפני סיום תקופת הלימודים שלנו התכנסנו באחת הכיתות  והמדריכים הצעירים דיברו אתנו על השנה האחרונה שהיא שנה מכרעת לקבלת סמל בוגרים. ומה המשמעות של שנה מכרעת ? 
מה היה צריך להכריע את הכף כדי שנקבל או לא נקבל את סמל הבוגרים ? 
שיחות אישיות. כול אחד מאתנו היה חייב להתייצב בפני הקבוצה, לשמוע מה יש לחברי הקבוצה להגיד עליו, ולהצהיר שהוא מתכוון לחזור לקיבוץ אחרי הצבא. קבוצת ילדים בוגרים מעמידה למשפט את חבריה ואחר היא זו שמחליטה מה יהיה פסק הדין-האם נקבל את הסמל או לא ?


בערב קיץ של סוף ספטמבר הגיע תורי לעמוד במבחן הבגרות. לקראת הפעולה כולם לובשים את החולצות הכחולות עם העניבות השחורות . 
עומדים בשורה ומתפקדים. שני המדריכים הבוגרים קצת יותר מאתנו מובילים את השיירה ליער שבו כבר מוכנה המדורה. חושך מפחיד קצת אבל אנחנו קבוצה גדולה ומתגברים. 
מגיעים לשטח המדורה וכולם מתפזרים סביבה האחד מתרפק על השני וכולם מנסים לספוג קצת את חום המדורה. שני המדריכים מביאים שירון של כמה שירים וכולנו פוצחים בשיר. 

אני יושבת מכונסת בעצמי , מפוחדת, אף פעם לא חשפתי את מחשבותיי ותקוותי לפני חברי לקבוצה. הייתה לי חברה אחת טובה שלה לפעמים ספרתי על עצמי והרגשתי , אבל עכשיו הפורום הגדול שישמע וישפוט מאוד מפחיד אותי. המדריכה מפסיקה את השירה ואומרת בקול ברור–היום אנחנו דנים באילנית. האם לאילנית מגיע סמל בוגרים או לא ? אילנית מה את יכולה לספר על עצמך?
אני מתחילה לדבר כאילו מתוך חלום – כאילו שאני יוצאת מהגוף שלי ומספרת על מישהי אחרת - אני בדרך כלל עושה מה שכולם עושים. לומדת ברצינות ועושה שיעורי בית . אף פעם לא ויתרתי על פעולה . אני תמיד עובדת בכול מקום שסידור עבודה מסדר אותי. לא הייתי אומרת שאני תלמידה הכי טובה  , אבל אני מאוד משתדלת. לא חושבת שאהיה אחרי הצבא לא אחזור לקיבוץ – כמעט בטוח שאחזור . וזהו מה שיש לי לספר. השתתקתי. והשתיקה הייתה מסביבי אף אחד לא דיבר. עכשיו חשבתי הם יתחילו לצלוף בי ואיפה אני יכולה להסתתר ?
לאט לאט החלו טיפות של מילים להיזרק באוויר .- אני חושבת שאילנית היא באמת בסדר עם כולם. – כן- אבל יום אחד ראיתי אותה צובעת את השפתיים! – אז מה . היא ניסתה פעם אחת זה לא אומר שהיא גנדרנית. אני פעם ראיתי שהיא לא הספיקה את שיעורי הבית אז היא העתיקה מיעל את התשובות . זה קורה ללא מעט ילדים היא לא המקרה היחיד. כפי שאני רואה את אילנית היא בטוח תגשים בקיבוץ ואין סיבה לא לתת לה סמל בוגרים .

השיחה קלחה באמירות של זיכוי ואהדה . כבר התחלתי להרגיש נינוחה ואמרתי לעצמי שאת החלק הקשה עברתי. הזיעה הקרה שפשטה בי בהתחלה החלה להתנדף ונעשה לי קר. רציתי כבר לקום ולחזור לבית ולמיטה החמה .המדריכים הרימו ידיים והשתיקו את כולם 
- חברים! אנחנו מסיימים את השיחה על אילנית. ועושים הצבעה מי בעד לתת לאילנית סמל בוגרים – חמש עשרה ידיים הורמו.- ומי נגד ? עשרה הרימו נגד. הסתכלתי בריכוז רב מי היה נגד. לא האמנתי שגם חברתי הטובה הצביעה נגד. הסמקתי והחוורתי כאחד – איך היא יכולה לעשות לי דבר כזה? 
קבלתי את הסמל במפקד ל"ג בעומר של אותה שנה . הסמל היה בשבילי ציון דרך בחיי . ידעתי  שלאורו של הסמל אהיה חזקה יותר ואדע לעמוד על שלי. לחברתי לא יכולתי לסלוח וניתקתי אתה  קשר . 
היו  כמה חברים שבאותן שיחות קשות ביער סביב מדורה אמרו אמת פנימית שלהם .שלא בטוח אם יישארו בקיבוץ אחרי הצבא והם אלה שלא זכו בסמל הנכסף. את הפצע הזה הם סוחבים עד היום. 
אני וויתרתי על חברות וקבלתי סמל – עם השנים התחלתי לחשוב שזו לא הייתה עסקת חבילה טובה. אבל הערכים של הסמל נטמעו בי לכול חיי – השומר הוא איש אמת !

עינב בריל 1971-2011













יום שלישי, 30 באוקטובר 2018

פנינים מחגיגות ה-70 לקיבוץ עמיר



פנינים מחגיגות השבעים לקיבוץ עמיר

קיבוץ עמיר עלה על הקרקע ב- 1939 ומייסדיו הם מ'השומר הצעיר ' בליטא ופולין. קיבוץ עמיר עלה לאדמות חיאם אל-ואליד מערבית לקיבוץ להבות הבשן. את האדמות קנתה הקרן הקיימת לארץ ישראל מידי האמיר פאע'ור- שייח' - מהשייח'ים של שבטי ערב אל-פאד'ל, ערביי הסביבה סברו שהשם עמיר לקיבוץ הוא לכבודו של האמיר. משמעות השם היא אלומת שיבולים. עמיר הוא הישוב האחרון לישובי חומה ומגדל. ב- 1942 עבר הקיבוץ לאדמות דווארה. בשנת העלייה מנה הקיבוץ 158 חברים ו- 13 ילדים. בשנים האחרונות עבר הקיבוץ מהלך של הפרטה והחברים מקבלים משכורות.
(פורסם לפני כעשור ב"מה נשמע" עלון הארכיונאים של התנועה הקיבוצית והמושבים)
תודה לארכיון עמיר על הצילומים

קיבוץ עמיר חוגג שבעים

במסגרת חגיגת השבעים לקיבוץ עמיר הועלה מופע יפיפה שמשקף את תולדות הקיבוץ על פי מכתבים שכביכול נכתבו על ידי חברים שחיו בכל מיני זמנים. את המכתבים כתב שחר שפירא על פי עדויות מהארכיון.
להנאתכם חלק מאותם מכתבים:

י"א כסלו תש"א
לובה ואפריים היקרים, שלומות

אוי לוביצ'קה, לו רק ידעתם היכן הכנו שורש, כיצד נקרא בדרכינו המקום השומם והנפלא הזה...
'חיאם אל וואליד' הוא שמה של קבוצתנו הקטנה, ובדמיוני, לו רק ייהפך לישוב קבע, יהיה נאה כעמיר שיבולים. היום אנו מונים קבוצה של 40 חברים וחבירות כולם כבר עובדיי כפיים מנוסים ויגעים. היבלות על הידיים מהעבודה הקשה מזכירות לי בכל יום שלא לשווא באתי לארץ ישראל. בגולה לא יכולנו לדמיין את גודל המעשה... לבוא וליישב כאן את הביצות הטובעניות האלו, ואילו עכשיו כל מכאוב הופך אנדרטה מהלכת לתקומת יינו. הציונות היא לנו הסוסים, והעוז למחרשה.
אני ניצבת בערבים למול המגדל מוקף הגדרות שבנינו בין לילה ומשתוממת מיופיו... ובליבי עדיין שואלת, האם כל זה היה כדאי?
עכשיו כבר לילה, הבחורים מכינים מדורה גדולה ותכף נתכנס לריקודי הורה ופינג'אן. אברשה נכווה אמש מהפרימוס, הוא מתקשה להיות זהיר בימים אלו, רק עכשיו התגבר בקושי על הקדחת הארורה והחום עדיין משפיע עליו. הרופא מגיע אלינו אחת לשבועיים על סוסו וגם אז אין בידו את המדיצינה שתקל בסבלם של החולים. הוא כמובן הרופא היחידי באזורינו ובכל פעם שפוגש חולה במצב רע, הוא מביט בו בחומרה ואומר "אתה מוכרח לראות רופא"... האנופלס באים למקורות המים בהמוניהם, העבודה עם הקילות לא תמיד עוזרת והחולים חלשים מאוד. ועם זאת אנחנו רוקדים בערבים, מנגנים באקורדיון החלוד שהבאנו מביאליסטוק ונהנים ככל שמסתייע בעדינו.

לאחרונה יצאו בחורינו לשטחים הפתוחים של חיאם, ושם על פי השמועה התפתחה קטטה בין בולק ויולק לפלאחים המקומיים. הם טענו, בשפתם, כי האדמות שלהם וכי אפשר לפתור את הפרובלמה באמצעות המוכתר המקומי. ואילו בולק שאינו בקי בשפה הערבית פירש את מילותיהם ככוונת זדון והטיח לעברם 'דוס אינטרסאנטר מיר אזוי וישניי פיר א גאנגנר יור'. לקח לו זמן מה להתגבר על עלבון המכות שחטף מהפלאחים. הוא מסתובב כבר יומיים בראש מורכן ומתכנן אופנסיבה כנקמה.

בינתיים מתארגנת הקבוצה שנותרה בחדרה עם הילדים ויתכן שבקרוב יצטרפו אלינו (נוך אביסעלה). כולי תקווה שהפרו גרמה הזו לא תזמן אתה צרות נוספות, ויחד עם זאת הגעגועים ליקירינו גדולים ואי הידיעה מכרסמת בליבותינו. האמונה בצדקת הדרך היא שמחזיקה אותנו ותנחה את דרכינו על פי תורתו של אבינו מארקס וערכיה של אימא רוסיה.

עוד ברצוני לספר לכם כי בהמלטה האחרונה נולד פר עברי חדש, ובאסיפת הקבוצה הוחלט ברוב קולות לקרוא את שמו 'גליל', אם כי מרבית החבירים כבר קוראים לו 'חיאמ'ל', כאות חיבה ליישובינו הדל.
היבולים השנה היו נמוכים מאוד ובכלל, אנו מתקשים לגדל כל ירק בסביבת הביצה.
בערב יוצאים השומרים הרכובים ומגינים על אדמותינו ועל שדותינו, הם למדו במהרה מן המקומיים כיצד לנהוג בסוסים והופכים אחד אחד לנוטרים מן השורה, שזופים, גאים ויפים. לצערי טרם הגיע הזמן לכתת חרבותינו לאיתים, כנראה שעוד נכונו לנו מאבקים ארוכים עם שלטון המנדט הבריטי ועם הערבים המקיפים אותנו מכל עבר, אבל העשייה עוד מפעמת בקרבינו ורוחינו איתן.

לעיתים אני מתעוררת בלילה חם ומסתובבת לי לאיטי בשבילי העפר ובחושך מצריים. בתוך קולות הצרצרים וחיות הלילה אני רואה ברוחי מן אילוזיה... כשכל זה יגמר, אני חושבת לתומי, כשהמנדט יסתלק מן הארץ ונלמד לחיות עם שכניניו הערבים בשלום, כשנבנה את בית הקבע שלנו פה, איך ייראה??? ומתוך החושך עולה לה תמונה בראשי... ובתמונה ישוב פורח, שדות מקצה לקצה, ילדים ובתי ילדים, חדר אוכל גדול במרכז הישוב, דשא רחב ידיים ובו תמרים מניבים, ובצילם מועדון חברים, מקום לאספות הישוב...
וביטחון ויבול יפה ושגשוג, ורופא שבא לפחות פעם ביומיים, ומנוחה ליגע ומרגוע לעמל בסוף יום עבודתו...
אבל מה אני חולמת עכשיו? המלאכה עוד רבה ובין כך נראה החלום כמרחק מזרח ממערב מחיי היום יום שלנו.

יקיריי, עליי לגשת לתורנות עוד כמה רגעים ולהאכיל את בנות הכנף המקרקרות שלנו, מיד אחר כך אגש לריקודי ההורה הסוערת. אך קודם דורשת אני בשלומכם... מה עם הילדים האינגל'ה שלי? ומה עם דודה זושה? מייסרו דרישת שלום חמה למכרינו בניכר. הישמרו נא מן הצוררים הגויים, אל תיתנו להם סיבות להכאיב לכם. לכאן מגיעות שמועות על המלחמה הנוראה המתחוללת על אדמת אירופה, ואנו מצפים לכם בכיליון עיניים שתבואו ליישב כאן את ארץ אבותינו ולהיות עימנו. שלוחה לכם מכאן דרישת שלום חמה, חיזקו ואימצו, עוד נכונו לנו ימים טובים יחד. 'זיין געזונט'.

בדאגה ואהבה רבה
הניה ואברשה 



יום רביעי, 17 באוקטובר 2018

לעוף - כתבה עופרה בריל

הצילום מויקופדיה תמונות


נפתח חוג חדש בגילאור – כתיבה יוצרת – זו תרומתי לחוג


לעוף


המסע שלי התחיל בצהרים – כשהחלפנו ספרים בספריית הילדים שקרובה לבניין 'אלומה'. כולנו ידענו שבצהרים חייבים לקרוא ספרים ואהבנו מאוד את השעה הזו , שכולם שקטים ומרוכזים בקריאת האותיות הקטנות שבספר - המוביל כול אחד מאתנו למחוז אחר . אני הבאתי ספר של זול ורן שבו יש  הרפתקה של טיסה בכדור פורח . עפתי יחד עם גיבורי הספר לשמים , שכולם היו מכוסים ברחיפה של ציפורים שליוו את הכדור . חשתי את משב הרוח והתחושה שהעולם שלמטה נעשה קטן יותר ויותר. והיה עוד ספר שקירב אותי לשמים – אגדה שהיא כולה עשויה מכנפים , על עשרת אווזי הבר שכול לילה נפגשו עם אחותם שהייתה יצור אנוש . הם הפכו לאווזי בר בגלל כישוף. הסיכוי שלהם לחזור ולהיות בני אנוש הייתה תלויה באחותם שבמשך כול לילה תפרה כסות של כנפיים לכול אחד מהם , ואם לא הספיקה המשיך האח לעוף כאווז בר. בימים ובלילות שאחרי,  היו חלומות עם רצון להגשמה ברורה של טיסה בכדור הפורח. השנים עברו והחלום נשאר בגדר חלום. ראיתי מראות מרהיבים של כדורים שסנוורו את עיניי ביופיים. מקבץ של אוהבי הרחיפה בכדור בונים וצובעים כדורים בשלל צבעים וטסים כציפורים ענקיות ויפות כמו טווסים בשלל צבעיהם . תמיד חשתי קנאה , למה הם יכולים כך לחוש את השמים ואני עדין על הקרקע. בני גדל וכבר לא התאים לו טיסת הרפתקאות עם אימא , ואז נולדו הנכדים . וכול שנה חיכיתי שיגדלו עוד קצת ויטוסו אתי בכדור פורח. כל שנה הייתי צריכה לוותר על החלום בגלל שהם לא בדיוק התאימו לטיסה שכזו. ואז זה קרה –סימנתי בעיגול גדול את הרצון שלי לטוס בכדור פורח ואמרתי לשי – האיש שמלווה אותי בעדינות רבה ובהכלה , בעזרת הטבע שמסבבינו והטבע שלנו כבני אדם - בוא לטוס אתי !שי זרם והסכים . בשעת בוקר מוקדמת נסענו לשדה ליד עפולה חיכינו שמבער הכדור יפיח אש חמה וינפח את הכדור. עמדתי מוקסמת מול הפלא הזה, איך חום התבערה נותן נפח שגדל וגדל והופך להיות כדור ענק. לאחר אישור מהמדריך התחלנו לעלות על הסל שלקח אותנו יחד עם הכדור לשמים. השחר החל לבצבץ , והשמש החלה להאיר את  חושך הלילה. הכדור מתרומם לאט לאט והנשימות שלנו נעשות יותר ויותר עמוקות. המראות שמתחתינו עוצרות נשימה ביופיים. העיר הופכת לכוורת נמלים קטנה שמתרוצצים בה בני אדם ומכוניות שקשה להבדיל ביניהם. השדות הופכים למרובעים בצבעים שונים. השמש כבר מאירה את המראות של ההרים והקיבוצים והערים שאנחנו חולפים מעליהם. לאט לאט המדריך מפחית את חום הלהבה והכדור שוקע בכיוון הקרקע. הנחיתה קצת מקלקלת את החוויה. נוחתים על שדה רגבים קשים וזוחלים מארגז שהיינו בו במשך הטיסה .

אבל בכול מקרה , קשה לשכוח את המעוף הזה – מעוף של ציפור ענקית שבני אדם המציאו ונתנו לנו האנשים הפשוטים לחוות. 


טיסה מרגשת. הגשמתי חלום.

הצילום מויקופדיה תמונות



יום רביעי, 10 באוקטובר 2018

נומה עמק - קטע מספר של רות נצר

פסלו של אוגוסט רודן- נכבדי העיר קלה  (צילום מהויקופדיה)



כשערכתי את עלון הארכיונאים- מה נשמע- הגיע אלי קטע מספר שעדין היה בכתובים. קטע מופלא שכתבה רות נצר על ילדותה בקיבוץ של פעם. 



נומה עמק


רות נצר


(פרק מתוך ספר בכתובים על ילדות בקיבוץ בשנות החמישים).


                                        (פורסם ב'גג', כתב עת של אגוד הסופרים.)

מקום מגורי הילדים נקרא בית: 'בית ילדים', ומגורי ההורים נקרא 'חדר'. איזה היפוך יוצרות אירוני. אני זוכרת במעורפל שמגוריהם של הורי מועברים מחדר לחדר בשנים המוקדמות, והם אינם מוצאים מנוח, עד שהתמקמו בחדר בו מרוכזים עיקר זיכרונות הילדות המוקדמת שלי.
הרהוט בחדר ההורים היה מינימלי; מיטה, ארון, שולחן, כיסאות, שידה. אני זוכרת אהיל בד אדמדמם של מנורת קריאה, הבד הארגמני מכווץ, כמו חצאית בד, סביב מותן האהיל. במעומעם עולה בי גם זיכרון של וילאות בצבע קרם, עם הדפסים של פרחים חומים גדולים.
על הקיר הייתה תלויה תמונה אחת שאימא אהבה, תמונת פסל של הפָּסל הצרפתי רודן: פני אישה מהורהרת מכונסת בעצמה, ממש כמותה.  פסליו של רודן היו אחת מאהבותיו הגדולות של אבא. הוא אהב במיוחד את הפסל הגדול בו נראים נכבדי העיר קָלֶה כשהם מתווכחים ביניהם כשעליהם למסור את מפתח שַעַר עירם לכובש; הדרמה המאופקת, הלבטים המיוסרים, הדרת הכבוד של נכבדי העיר הגאים – כל אלה השתלבו עם דמותו של אבא. אולי פסליו של רודן היו האהבה המשותפת של אבא  ואימא.   
הם דיברו ביניהם גרמנית, מעל ראשינו; שפה שלא הבנו ולא רצו שנלמד אותה, כדי שהעברית לבדה תהיה לחם חוקנו. לגרמנית היו תמיד הדים אפלים, ולמעשה נידו בקיבוץ את הגרמנית וההורים השתמשו בה רק כדי לומר בנוכחותנו מה שלא רצו שנבין. לימים סלדתי מהשפה הגרמנית. אבל גרמנית הייתה שפת אמם ובשפה ההיא דברו עם הוריהם בילדותם והם גם המשיכו לדבר גרמנית עם הוריהם שבכל השנים של שהותם בארץ לא למדו את העברית. באיזשהו אופן הגרמנית שאבא ואימא דברו בה הייתה בעלת גוון מרוכך ולא הייתה בה הנוקשות הדוחה והמאיימת של הגרמנית שפגשתי בסרטים למשל.

מן הגולה הביאו הורי מעט מן המעט, תזכורת לעולם האלגנטי הבלתי מושג שהיה שם ואבד. 
הייתה להם מפת שלחן אחת, שהביאו מגרמניה, שהיו עליה הדפסי זהרורי זהב, אותם ניסיתי ללקט, אלא שלאט לאט דהו ונעלמו.
כשתמותו –  המפה תהיה שלי  –  אמרה הילדה שהייתי.
לא הבנתי מה אמרתי. 
אימא הביאה אתה כרכים של ספרי גיתה ושילר עטורים בקליגרפיה גוטית מוזהבת, שהעלתה בדמיון ניחוח אגדות, טירות וציידים ביערות רחוקים, שבילים, שועלים, ואחו נרחב.
והיו גם ספרי תמונות של הכשרה לחקלאים –  עם תמונות מרהיבות של פרות דשנות אדמדמות, סוסים אציליים, סייחים אדמדמים, גועים, צוהלים, בין תרנגולות צבעוניות מקרקרות מן הדפים. הכול בספרים האלה היה יפה ואמיתי יותר מהסוסים והתרנגולות והפרות שהיו בקיבוץ. 
חדרי ההורים היו בטור של ארבעה חדרי משפחות במבנה אחד נמוך ומאורך, שיש לו מרפסת משותפת. חברי הקיבוץ אימצו לעצמם את מנהג המקום, מנהג הערבים, ובנו את הבתים הראשונים האלה מלבני בוץ וקש, מחוּפים בטיח. בחדר ההורים הייתה תמיד ג'ארת מים, גם זה כמנהג הערבים, ג'ארה של חרס פשוט שהמים בה מים צוננים תמיד.

נוטר  שותה לרוויה מהג'ארה בעלייה של קיבוץ עין השופט  לג'וערה 1937 (ארכיון הצילומים עין השופט)



יום שני, 1 באוקטובר 2018

פרצתי את המצור -סיפורה של אסתר זקס לבנה ז"ל




אסתר עם מיכל בת הארבע



פרצתי את המצור
סיפורה של אסתר (זקס) לבנה ז"ל (שהייתה בין חלוצות  קיבוץ רוחמה )
ב-1911 רכשה קבוצת יהודים מרוסיה את אדמות ג'ממה, קיבוץ רוחמה של היום. הם הקימו במקום חווה חקלאית, אשר רבים מראשי תנועת הפועלים בארץ, שהיו לימים ממנהיגי היישוב היהודי כולו, עבדו בה ורקמו את חלומותיהם .הראשונים , שלושים אנשי  אגודת "שארית ישראל" מרוסיה, ביקשו להקים במקום אחוזת מטעים, במסגרת מפעל האחוזות שפעל בארץ ישראל לקראת מלחמת העולם הראשונה. קבוצת פועלים עיבדה את אדמות רוחמה והכינה את המטעים לחברי האגודה.

החברים קבעו לעצמם תקנון ובו עקרונות הבאים: חובת עבודה עברית, הפרשת 10% מהאדמה לטובת הפועלים הוותיקים ובניית שיכונים למענם,. את החווה ניהל צבי הירשפלד, שהקפיד על עקרון העבודה העברית. בינו לבין הפועלים שררו יחסים מצוינים. בחווה נחפרה באר וניטעו בה שקדים, גפנים, זיתים, תאנים וחרובים, וכן קטניות למיניהן , תפוחי אדמה, סלק סוכר, חיטה ושעורה.
רוחמה הייתה הישוב היהודי הראשון בנגב הצפוני, מבודדת ורחוקה מן הישובים היהודיים הדרומיים יותר.
ב1913- ערב מלחמת העולם הראשונה, הותקפו הפועלים ברוחמה בידי שכניהם הערבים והיישוב נהרס במלחמת העולם הראשונה.
ב1920 עלתה למקום קבוצת פועלים חדשה, אבל בעקבות מאורעות 1929 נאלצה לעזוב. חברי הקבוצה שבו לעבד את אדמות החווה ב1932 – ונאלצו לעזוב פעם נוספת במאורעות 1939-1936 .בשנת 1943 כאשר המאבק נגד הספר הלבן של ממשלת המנדט הבריטי היה בעיצומו, עלתה ההתיישבות בנגב לראש סולם העדיפויות הלאומי והוחלט ליישב מחדש את רוחמה.
הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר הטיל את המשימה על גרעין "עמל", שבמשך שבע שנים המתין בחולות קריית חיים לתורו להתיישבות. חברי הגרעין היו יוצאי תנועת השומר הצעיר מפולין, רומניה ומבולגריה, שהתאחדו למען המטרה המשותפת- הקמת קיבוץ במולדת- ובינתיים עבדו לקיומם בנמל חיפה בחורף ובעבודות מזדמנות בקיץ. ב19.3.1944 – ירד הגרעין עם שלושים ילדיו דרומה, ונטה את אוהליו באדמות רוחמה החרבות.
המתיישבים הצעירים נאבקו בבעיות סחף ומחסור בעוד הם בונים את משקם. באותה שנה נבחרה רוחמה לשמש בסיס אימונים ליחידיות  המגן של היישוב ( ה"הגנה" והפלמ"ח ). מרוחמה יצאו יחידות הפלמ"ח לעזרת ההתיישבות החדשה שקמה בנגב המערבי והדרומי.ב-1946- הטיל הצבא הבריטי מצור על הקיבוץ בחיפושיו אחר נשק המגן, ורוחמה התנסתה שוב בחוויית ההרס והחורבן, אך לזמן קצר בלבד: משהוסר המצור חודשה תנופת הבנייה. עם פלישת המצרים (15.5.1948 ) וניתוק הנגב מצפון הארץ הייתה רוחמה לבסיס מרכזי ל"חטיבת הנגב" וממנו התנהלה ההגנה על הנגב הנצור. ברוחמה רוכזו האספקה והנשק, שהגיעו בדרך האוויר בלילות (במבצע 'אבק' ) אלה סייעו לפריצת המצור ולהדיפת האויב המצרי מן הנגב כולו.
במהלך מלחמת העצמאות ואחריה גדל הקיבוץ , נקלטו גרעינים של חברי תנועות הנוער החלוציות מאירופה המערבית וכן משפחות וצעירים מהארץ, התחדשה בניית המשק.
הסיפור שלנו ראוי לו שיהיה לו קוו הרקיע הזה כי אסתר לבנה ז"ל וזלמן לבנה היו חברי הגרעין שהקימו את רוחמה .
אסתר מספרת : באוגוסט 1946 שמו אלפי צנחנים אנגלים מצור על רוחמה. "הכלניות" המפורסמות אז לשמצה בישוב. במשך 7 ימים צרו על הקיבוץ בחפשם אחרי נשק בלתי  לגאלי. אין יוצא ואין בא. מלאכת ההרס נעשתה בשיטתיות. חיפשו את הסליקים  של ההגנה, פתחו את קירות הצריפים, פתחו את הרצפות , גם של חדר האוכל, הפכו את חדרי המגורים, התעופפו נוצות באוויר, הרסו את מבני המשק, חיפשו על גוף החברים. חלק מהאוכלוסייה הוכנס למכלאות, אסור היה להסתובב במשק..

זלמן ואסתר לבנה ז"ל



ברוחמה התאמנו אז אנשי ההגנה ביניהם היה מוטה גור. בישוב המרכזי בארץ לא ידעו על מה שקורה אצלנו . חיפשנו דרך איך להודיע לישוב על מעשי ההתעללות וההרס של הצבא האנגלי. התנדבתי לצאת  החוצה, התחזיתי לאשה בהריון. היה לי מחזור ושכנעתי את הרופא הצבאי שאני בסכנה והוא הסכים שיובילו אותי באמבולנס צבאי לביה"ח הצבאי בסרפנד.
את המשחק שיחקתי טוב. בהתקרבנו לרחובות העיר, הודעתי למלווים הצבאיים שלי כי אסרב ללכת לבית-חולים צבאי. עקשנותי הביאה אותי לבית חולים פרטי ליולדות ברחובות.
מיד עם בואי ביקשתי את הרופא שעמד לבדוק אותי, כי עלי להיפגש דחוף עם עיתונאי. אני חושבת שהיה זה קפלן מ"על-המשמר", אשר שמע לראשונה  אשר קורה ברוחמה.
קפלן הבהיל עיתונאים ונציגי ציבור אחרים. נפגשתי אז גם עם גולדה מאיר. למחרת בכל העיתונות הופיעו כותרות ענק על ההרס שזורעים האנגלים ברוחמה.
הייתי בביה"ח 3 ימים וחזרתי באמבולנס פרטי לרוחמה, שעוד הייתה במצור. אני זוכרת שהבאתי איתי פלמים לצילום. כל אותם ימים סוערים כתובים בעיתונות ובתולדות הישוב.
מתוך העיתון באידיש "לעצטע נייעס" 8.8.1945 מאמרו של אבא באטוויניק מוקדש ל-10 שנות רוחמה:
"... באוגוסט 1946 שמו 1000 חיילים אנגלים מצור על רוחמה. במשך 7 ימים נמשכו החיפושים בקיבוץ. הם חיפשו נשק בלתי לגאלי ובהזדמנות זו החריבו את המשק. נשק, הם לא מצאו, אמנם נתגלה סליק, אולם הוא היה ריק. האם באמת לא היה נשק או שמגלי המתכת שלהם לא עבדו בסדר. זאת חידה עד היום. עם מגלי המתכת שלהם הם חפרו את כל בתי המגורים, גם את חדר האוכל הגדול. במשך 7 ימים אלה הקיבוץ היה מנותק מן הישוב עד שחברתם, אסתר זסק, אשר נמצאת כיום בקיבוץ עין השופט, הצליחה לשכנע את המפקד האנגלי שהיא בהריון והיא "מוכרחה" לנסוע לת"א. אמבולנס צבאי הסיע אותה לת"א. בבואה לת"א היא לא הסכימה שייקחו אותה לבית-חולים צבאי. לבסוף הם נכנעו והביאו אותה לבית-חולים פרטי. משם היא התקשרה לעיתונאים ולמחרת כל הישוב ידע מה קורה ברוחמה...".

בית ילדים מופגז בקיבוץ רוחמה  בשנות הארבעים- מאתר פיקוויקי


בספר "המשימה-רכש" מאת פנחס וזה, הוצאת "מערכות" עמוד-45 כתוב – "... בימי החיפושים נותקו כליל קשרינו עם החוץ. הרגשתנו הייתה, כי למרות שיגור שני הגדנע"ים, אין יודעים בישוב ולא כלום על המתרחש ברוחמה. שלשת ימי המצור הראשונים עברו עלינו כבר ואנו עודנו מנותקים מהישוב העברי. החלטנו להבקיע בכל מחיר את חומת המצור. לצורך זה אחזנו בכמה אמצעים. הודענו לבריטים כי האוכל ברוחמה אזל ולפיכך עלינו להצטייד במזון... הבריטים היו מוכנים לתת לנו ממזונם, או להביא לנו מזון מבחוץ. סירבנו בנימוק שלא נאכל לחם חסד ואנו נביא לעצמנו את מזוננו.
עד שהתנהל המו"מ בעניין ההספקה הפעלנו תוכנית אחרת. חברת ועדת הבריאות של הקיבוץ, הלא היא החובשת, התייצבה בפני המפקד הבריטי ובפיה הודעה שאחת החברות שלנו עלולה להפיל מרוב התרגשות והיא זקוקה על כן באורח דחוף לרופא נשים. מיד הובא אליה רופא הצנחנים הבריטי.  החברה "החולה" דחתה אותו בהודיעה כי תובעת היא להיבדק ע"י רופא נשים.
לאחר דין ודברים ומשא ומתן מייגע, הופיע אמבולנס צבאי בריטי אשר הוביל את חברתנו לבית החולים בסרפנד, היום צריפין, ששימש כבית-חולים צבאי בריטי. גם משהובאה לסרפנד לא הסכימה חברתנו שיטפלו בה הרופאים המקומיים. היא עמדה על דעתה ותבעה במפגיע להובילה מיד לרופא הנשים המטפל בה באופן קבוע ונמצא בביה"ח ליולדות ברחובות. "החולה" הזהירה את הרופאים הצבאיים הבריטים, כי אם לא ימלאו את בקשתה, הרי הם נוטלים על עצמם אחריות כבדה למדי. אזהרתה ועקשנותה עשו כנראה את שלהם ובסופו של דבר החליטו הרופאים להיעתר לבקשתה.
תחת שמירה צמודה הועברה לבית החולים ליולדות ברחובות. כאן ניתנה לה ההזדמנות להשלים את משימתה ולרמוז כי יש לקרוא אל מיטתה מיד מישהו מהעומדים בראש הישוב. כן רמזה על הצורך לחבר דו"ח מתאים על מחלתה. האנשים במקום תפסו מיד את כוונת התמרון והבינו במה מדובר. הנעשה ברוחמה נודע בציבור ".
בזמן המצור על רוחמה מיכל הייתה בת 4. הילדים היו בקיבוץ. זלמן היה בשליחות בפולין וחזר ארצה  ב-1947.
מלחמת השחרור, הצבא המצרי מתקדם לאורך החוף, יד-מרדכי עולה באש, פינוי ילדי רוחמה בלילה לראשון-לציון, האימהות יוצאות עם הילדים, זלמן נשאר עם הגברים וקומץ בחורות ברוחמה. הפצצת ראשון-לציון, הילדים היו אז בטיול במושבה והסתתרו בגן הציבורי. לאחר מכן הועברו הילדים לבית-ספר "שבח" בת"א. הנגב במצור, הכבישים חסומים, הקשר מתנהל על ידי אווירונים, בלילות הולכים דרך השדות לרוחמה וממנה. אחרי הסרת המצור חזרנו עם הילדים לרוחמה.


יום שבת, 25 באוגוסט 2018

האימוץ - סיפרו ג'ין ואלכס מאיר



ירמיהו חגי אלכס מאיר ג'ין מאיר ותמר מאיר




האימוץ
סיפרו אלכס וג'ין מאיר
כתבה עופרה בריל
מתוך החוברת "תנו לחיות לחיות" - 1987

סיפורה של מיצי מתחיל לפני שנים רבות, כשרק באנו לקיבוץ. תמר הייתה ילדה פעוטה ומאלכס דרשו שיצא למערכת הבחירות. הילדה כעסה שאני נוסע כל כך הרבה, אבל נרגעה כשהבטחתי להביא לה חתולה כשאחזור מהפעילות.
כשחזרתי ידעתי שעלי לעמוד בהתחייבותי. חיפשתי חתולה בכל מקום ולא מצאתי עד שיום אחד נתקלתי במקרה בחתול רחוב. היא משכה את ליבי בזנבה המיוחד שהיה שחור וזקור כלפי מעלה. תפסתי אותה והבאתי אותה בשמחה רבה לתמר. החתולה הצטרפה למשפחתנו וקראנו לה מיצי.
באותה תקופה לא היה נהוג בקיבוץ לגדל חתולים בבית. כל החתולים היו משוטטים ונהנים לאכול מהאשפה הזרוקה ליד המטבח. מיצי שלנו הייתה חתולת הבית הראשונה. היא התרגלה מהר מאוד לביתנו החם ונהנתה מהאוכל שהגשנו לה. עד מהרה נתעברה מיצי והמליטה גורים חמודים. היא התגלתה כאימא נהדרת, תענוג היה לראותה מטפלת בגורים.
יום אחד יצאתי לעבודתי בפלחה, לשדה שהיה בקרבת קיבוץ גבעת עוז. חרשתי במחרשה גדולה ונהניתי ממראה רגבי האדמה הנשפכים מלהב המחרשה. לפתע עצרתי את הטרקטור. בקרבת להב המחרשה הבחנתי בשני גורים קטנטנים של חתול בר. הם היו מבוהלים, התכנסו לתוך עצמם מרוב פחד, כאילו רצו להיבלע בתוך האדמה. לקחתי אותם בזהירות בידי. הם היו כל כך יפים!! נראה היה שהאם נטשה אותם, כי הם מיד חיפשו בגופי מקור ליניקה. ריפדתי את ארגז הכלים של הטרקטור בשק והנחתי בפנים את הגורים הקטנים.
באותו יום הקדמתי לחזור הביתה, הדרך לעין השופט כאילו התארכה פתאום. כשהגעתי, עצרתי את הטרקטור ליד החדר שלנו, הוצאתי את הגורים ובהתרגשות רבה הבאתי אותם לחדר. ג'ין עמדה והכינה תה. כשראתה את חתולי הבר הוקסמה מיופיים אבל חששה שמא ימותו אצלנו.
החלטנו לנסות ולתת למיצי שלנו, שהייתה אחרי המלטה, לאמץ את הגורים. לא היינו בטוחים שהיא תקבל אותם. הנחנו את הגורים על שמיכה במרחק מה ממיצי. החתולה הריחה בחוש המיוחד שלה שיש משהו מוכר בחדר - גורים הזקוקים לה. לאט לאט נגשה אליהם, רחרחה אותם והתיישבה לידם כדי לתת להם לחוש את חום גופה. כשהגורים החלו להרגיש יותר בטחון, היא הפנתה את פטמותיה לעבר פיותיהם. השניים זללו בתיאבון רב, גמעו ושתו חלב לרוויה.
מיצי שלנו אימצה את חתולי הבר בלי שום בעיה, הם ראו בה אימא לכל דבר.
כשגדלו הגורים והיו לחתולי בר יפיפיים, החלו גם להתנהג כחתולי בר פראיים, ואנו בצער רב החלטנו למסור אותם לגן חיות שבחיפה.
אם תיסעו לבקר בגן חיות שבגן האם בחיפה, אולי תפגשו בצאצאים של אותו זוג חתולי בר שמצאתי לפני שנים בשדות שלנו.

ג'ין מאיר עם הפסל יצחק מרחב מקיבוץ מרחביה שעוזר לה להכין את פסל הדג בבריכת הילדים



יום ראשון, 12 באוגוסט 2018

ההכנה של ההכנה - עופר רימסקי







ההכנה של ההכנה 

כתב: עופר רימסקי (משמר העמק)

הוקרא באזכרה לעינב שנערכה ביום שישי  10.8.2018

בוקר יום ראשון ה – 16.7.95 נפתח בידיעה בחדשות על התאבדותו של מוטה גור, אנחנו שמענו את החדשות האלה בחורשת אורנים ליד קיבוץ ברעם ובשלב הזה עוד התבדחנו על מותו של מוטה, על עזית שנשארה לבד, על מות הגור שלה ועוד. 
היינו רגע לפני היציאה להכנה של ההכנה של הצופי נודד, בהמשך השבוע נצחק הרבה פחות אבל בשביל זה צריך לחזור כמה צעדים אחורה. "סמינר צופי נודד", שהחניכים קראו לו גם "סמינר הישרדות" הוא הסמינר החשוב והטוב ביותר שהיה בזמנו לתנועת השומר הצעיר להציע לחניכיה, הרעיון היה להעמיס קשיים על הגוף והנפש ותוך כדי כך לזקק מחשבות ותובנות על עצמך ועל הקבוצה. 
את תיק הגב מחליף שק תפוחי אדמה אליו מחברים חבלי תמ"ה כרצועות, המזון לשלושה הימים הראשונים מורכב מקילו גרעיני חיטה בערב הראשון, קילו גרגירי חומוס בערב השני וצנצנת דבש בשלישי, תוסיפו לזה קופסת שימורים ריקה לבישול, גפרור אחד לכל הסמינר וזהו, שיהיה בהצלחה. 
עברנו אותו כחניכים בקייץ 87, הדרכנו אותו כיג'ימלים ב – 90 ועכשיו חברנו, עינב ואני, במשימה הראשונה שלנו ביחד, להוביל אותו. על מנת שהחניכים יעברו סמינר משמעותי וטוב, צריכים המדריכים שלהם לעבור את אותו סמינר בדיוק, או כמו שאנחנו קוראים לזה "הכנה אחד לאחד", כדי שהמדריכים יעברו הכנה טובה צריכים המדריכים הבוגרים, ה"ראש-ראשים", לעבור את אותו סמינר בדיוק, הכנה להכנה, כבר אמרנו. 
התאספנו שישה ביער ברעם, ברוך כהן משריד, בחור מבריק ומצחיק במיוחד שהיה חבר טוב, אבנר הדס, ילד טבע ושמוצניק מדביר שנענה למשימה, עידן שפירא, פרא אדם מקומי, שגם הביא אתו את חפצי, החברה האמריקאית שלו שכנראה לא הבינה עד הסוף למה היא מצטרפת, עינב ואני. 
אני הייתי אחרי ניתוח בברך ככה שמוניתי להיות הליווי הרכוב של המסע מה שהשאיר את כל עול ההדרכה על עינב. חמישה שקי תפוחי אדמה נתפרו לתרמילים, שלושה ליטר מיים לכל אחד הועמסו, ביס אחרון מטבלת שוקולד, לגימת קולה אחרונה וההכנה להכנה יצאה לדרך.
הסיכום של עינב ושלי היה שהוא מעביר את כל התכנים במהלך ההליכה ואני מצטרף לשיחות הערב ואחראי עליהם, בערב הראשון פגשתי את הכח בנחל דישון ומצב הרוח היה מצוין, "למי שעבר מסע 120 עם פק"לים, טיול כזה לא יכול להיות קשה !" הודיע אבנר בנחרצות ובשביל עינב ובשבילי, מטאראולוג וימאי, רק לשמוע את זה כבר היה מספיק קשה. 


גם בערב השני, שפגשתי אותם במקום שנקרא "חרבת נבוריה" הם עוד היו במצב רוח מרומם, החום והטיפוס על הר אביתר לא הצליחו לשבור אותם, הרעב קצת כן, מזל שהחבאתי טוב את הקולה שלי בג'יפ וניקיתי את כל פירורי הבורקס ממושב הנהג. יום שלישי ה – 18.7.95 היה יום קשה במדינת ישראל, באשקלון נפלו שני פועלים אל מותם, בואדי קלט, נרצחו שני נערי גבעות שיצאו לטיול, מול חופי ראש הנקרה נפל מטוס של חיל האוויר ובו שני טייסים, אחד מהם ממשמר העמק ובערד, בהופעה של משינה, נמחצו אל מותם 3 נערים. בלי קשר לכל אלו, הגיעו חמשת האמיצים שלנו לאזור קיבוץ כפר הנשיא, ללילה השלישי במראה, ריח ומצב רוח של גוויות, כל נסיון שלי לתאר להם את ארוחת הערב המפנקת של מחר עלה בתוהו, צנצנת הדבש המסכנה מזמן כבר לוקקה עד תום והדיבורים על מסעות ופקל"ים, כמו גם החיוכים נעלמו, היעד הושלם, מחר בסיכום יהיה על מה לדבר.

ביום רביעי אחר הצהריים, נפגשנו שוב בנקודת הסיום של הטיול, פארק הירדן, הייתה לי הרגשה שהם שמחים לפגוש אותי אבל במחשבה נוספת, יכול להיות שהשמחה הייתה למפגש עם השולחן שחיכה מאחורי ועליו אבטיח קר חתוך, פיתות, חומוס, פסטרמה וקולה, הרבה קולה. הצעתי לא להתנפל כדי שלא תכאב הבטן ושיישאר מקום לארוחת הערב אבל רגע  אחר כך, נעלם כל מה שהיה על השולחן כלא היה, כולל הקליפות של האבטיח, רגע נוסף עבר ועינב, שהסדיר את הנשימה, לקח פיקוד והכריז על שעתיים שינה, דקה עברה וכבר לא היה לי עם מי לדבר. 
לארוחת הערב הוכן סיר של 18 ליטר ספגטי בולונז, כמות שמספיקה בשגרה לחמישים איש בערך, הכוח התעורר, רחץ בירדן, מצב הרוח עלה ולאחר שתיים שלוש צלחות של ספגטי התחלנו בשיחת הסיכום. בשלב הזה גילינו את יכולות החפירה של חלק מהנוכחים והשיחה האריכה והאריכה מבלי שנראה סיום באופק, דיברנו על רוח האדם, על מהות החינוך, על אידיאולוגיה ובשעה אחת בלילה הכריז עידן שהוא מוכן להמשיך בשיחה רק אחרי עוד סיבוב של בולונז. הסיר חומם, הצלחות חולקו ובשעה שלוש בלילה, סיימנו את שיחת הסיכום הארוכה ביותר בהיסטוריה של השומר הצעיר. בשעה שש וחצי בבוקר, התעוררנו בבהלה לקולות שקשוק מוזרים, מבט מהיר ימינה ושמאלה הבהיר את התמונה, עידן התעורר רעב ויצא לעוד סיבוב של בולונז, הפעם, בלי לחמם את הסיר.
תכנית היום האחרון הייתה פשוטה, מצטופפים כולם על הג'יפ, ומכירים, בצורה רכובה את מסלולי החוליות הנוספים, אלה שלא הלכנו, אני על ההגה, עינב בעמדת מורה הדרך וארבעה ארבעה על הג'יפ הדוהר מאחורה. חצי השעה הראשונה של הנסיעה עברה חלק כאשר עינב מפליא בהסברים וסיפורים המלווים מדי פעם בקריאת העידוד העצמי "טוב עינב !" אבל פתאום השתרר שקט מוזר מאחורה, עינב לידי עוד הסביר קצת אבל גם הוא השתתק לאט לאט, הסתכלתי עליו לראות אם הוא ישן אבל הוא היה ער, ער ולבן כולו. חשבתי לעצמי שזאת הפעם הראשונה בחיים שלי שראיתי את עינב לבן וכמה מטרים אחר כך הרגשתי דפיקה קלה בכתף, ברוך סימן לי לעצור. 
התמונה הבאה לא הייתה קלה לצפייה, רגע אחרי שעצרתי את הג'יפ, עמדו ארבעה בחורים ובחורה, כל אחד מהם ליד עץ אחר והקיאו את נשמתם. זה היה אקורד הסיום של ההכנה להכנה, משם נסענו בדממה מוחלטת ישר הביתה ועל ההצעה שלי לעצור לאכול צהריים בדרך אף אחד אפילו לא התאמץ להגיב.
הסמינר עצמו היה הצלחה גדולה אבל אני לא יודע איזה השפעות היו להכנה הזאת על כל אחד מאיתנו, מה שאני כן יודע, ששבועיים אחריה הודיע ברוך על שינוי כיוון בחיים וחזר בתשובה, חפצי, מצידה, חזרה לארצות הברית וכל השאר חזרנו לשגרת חיינו רק שכמה שנים טובות אחר כך עוד לא נגענו בספגטי בולונז.



יום שישי, 27 ביולי 2018

אל הבארות - כתבה עדנה קרמר




צמד הפרדות של הקיבוץ בשנות הארבעים

אל הבארות
כתבה עדנה קרמר
הופיע בקובץ "תנו לחיות לחיות" - 1987

ערמון, בנה של הסוסה הלבנה עדינה, תמיד נראה בעיניי כסוס אביר מאגדה. 
רגליים דקות וארוכות היו לו, רעמה חלקה ומבריקה ופרווה חומה שבשמש ממש נצצה. כולם ידעו שערמון הוא סוס שקט ונוח. בעיניים שלו אפשר היה לראות שהוא גם חכם. כשדחפתי לפיו חתיכות חרובים שביררתי מתוך התערובת, היה לועס בתיאבון ונושף עלי נשימות חמות. ערמון הכיר אותי הכי טוב מכל הילדים והבין כל מה שאמרתי לו.
בשעת אחר-הצהריים אחת רכבתי עם אבא ברל על גבו של ערמון אל בארות המים. השמש הייתה קרובה לגגות קיבוץ דליה כשירדנו בדרך המובילה להר הסיד. בדרך היו לאבא תמיד אוצר של סיפורים - על הפרוז'קטור בג'וערה, על כאב הבטן של מוכתר כפריין, על התן המשוגע ועוד. לפעמים היו גם שירים מצחיקים שאפשר ללמד אחר-כך את הילדים - "תום איש חופים",  "ובראש הולך התיש", "פז כולה רז כולה" ועוד. הסיפורים והשירים קולחים ושעטות ערמון מלוות אותנו בקצב קל.
ערמון הכיר היטב את הדרך וכלל לא הצטרכנו לכוון אותו. משני צדי הדרך נעו גלים גלים של שבלים. שדרת הברושים שבקצה השדה הלכה והתקרבה ומעליה התרוממה גבעת ג'וערה. כשעלינו למעבר הסיד חשבתי שאם יישאר לנו זמן נלך לחרוט ציורים בסלע. הקיר הלבן והפריך היה כבר מלא ציורים ושמות של ילדים מכל הטיולים שלנו.

הגענו לבאר. אבא קשר את ערמון לעמוד הגדר ונכנסנו פנימה. משאבת הדינמו נראתה באפלולית כמו חיה ענקית נוהמת. סובבנו יחד את השיבר הגדול שהתחיל לנוע על צירו יותר ויותר מהר, עד שרעד ונקש מתחת לידיים מעוצמת המים הזורמים.
גמרנו ויצאנו לבאר השנייה, בדרך התלולה שיורדת לבוסתן הקטן. פחדתי שערמון יחליק וייפול במדרון וחשבתי שאולי כדאי לי לרוץ למטה ברגל. אבל ערמון היה זהיר ומנוסה והגענו בשלום.
כאן, למטה הקדים הערב לרדת והבאר כולה הייתה מוצלת. אבא קפץ מגב הסוס וקרא גם לי להצטרף אליו. לא רציתי לרדת ואמרתי:
- אני אשאר על ערמון ואחכה לך בחוץ.
- ומי יעזור לי לסובב את השיבר?
- אתה תסובב לבד ואני אשמור על ערמון.
- אז בואי למטה, רדי מהסוס ונקשור אותו. תוכלי לחכות לידו.
-        אני יכולה לחכות על הגב שלו- התעקשתי.
אבא מיהר כדי שנספיק לחזור לפני שהחושך ישיג אותנו. הוא השחיל בחיפזון את המושכות סביב צינור הברז ואמר: "שמרי על עצמך תיכף אצא". נשארתי לבדי על גב ערמון.
נעים להפליג בדמיונות בשעת דמדומים כשהבאר נראית מכושפת. ערמון כבר לא היה סתם סוס מהאורווה שלנו, אלא סוס אביר מאגדה ואני רוכבת על גבו לסלע הסיד שנהפך לארמון לבן...
לפתע נקטע החלום מקול צהלת סוסים שנשמע מרחוק. ערמון נדרך בבת-אחת. בקושי הספקתי להבחין מעבר לשדות בסוסה הלבנה עדינה וכבר ענה לה ערמון בקול צהלה, ניתק את המושכות ופרץ קדימה.
צעקתי מרוב פחד: "אבא בוא מהר! ערמון, עצור!!!" אך הסוס המשיך לדהור בדילוגים גבוהים שהקפיצו אותי על גבו. נאחזתי באוכף בכל הכוח וצעקתי. הדהרות הרמות הגלישו אותי לצד. ניסיתי לחבק את האוכף, את הסוס, ופתאום דילוג גבוה ו..הופ! נפלתי על הארץ ופני כבושים באדמה.
כמו מבעד לערפל שמעתי שעטות סוסים וצעקות: "מה קרה לילדה? ", "איפה היא?"
"תפוס את ערמון"...

זאב טל על הסוסה ליד האורווה בשנות הארבעים


מישהו הרים אותי והתחיל לנקות בעדינות את פניי החבולים. היה זה איסקה שהגיע אלי ראשון, רכוב על עדינה. מהצד השני הגיע אבא בריצה מבוהלת. איסקה הרגיע אותו :"למזלה נפלה על שדה חרוש.." בדקו אותי מכל עבר לראות אם אין פצע אנוש או שבר ".
"הילדה יצאה בחסד, הרבה שריטות ושפשופים, אך אין מה לדאוג "- המשיך איסקה להרגיע.
עיניי זלגו דמעות. "נו, די לבכות" ניחמו אותי, "נחזור לבאר. יש שם מים, נשטוף את הדם והכול יעבור".
אבל אני לא יכולתי לכבוש את הבכי. בכי של כאב ויותר מכך של עלבון. אסור היה לערמון לברוח ככה. הוא ידע שאני יושבת עליו לבד. 
ראיתי את ערמון עומד בשקט ליד עדינה אימו וסירבתי לעלות על גבו. איסקה עלה על ערמון ואבא הרכיב אותי על עדינה חזרה לבאר. המים הצוננים קצת צרבו וקצת נעמו לי, אבל הדמעות לא פסקו. איך סוס גדול כזה לא יודע להתאפק כשהוא רואה את אימא שלו? אני אף פעם אל ארכב עליו, לא אטפל בו ולא אתן לו חרובים!!!!
היה כבר חשוך וקריר. רכבנו חזרה בדרך העולה הביתה לקיבוץ. משדרת הברושים נשארה רק שורה של צללים אפלים והשיבולים היו ים של חושך. מרחוק יללו תנים ומולנו נצצו אורות הקיבוץ. הגענו.
איסקה נשאר להתיר את הסוסים ואבא לקח אותי לצריף המרפאה, שם האחות ציירה על פני ביוד. חבר אחד צחק ואמר שאני נראית כמו ציור מקושקש או כמו מפה גיאוגרפית. התביישתי ללכת עם הפנים המקושקשים לבית-הילדים. כולם יצחקו והכול בגלל ערמון.
אימא ניסתה לשכנע אותי ללכת לישון, אבל התעקשתי וסירבתי. לבסוף היא אמרה לאבא בצחוק: "אולי נכין לה מסכה שתסתיר את הפנים?". אבא אמר: "לא צריך להכין, יש לה כבר מסכה נהדרת" ובלחש הוסיף: "אם ישאלו אותך יותר מדי שאלות, תגידי שזאת המסכה שלך לפורים". כולנו צחקנו והלכתי לישון.

האורווה והסוסות בשנות הארבעים


עבר שבוע והשריטות שהגלידו העלו קרום דק. בשעת אחר-הצהרים אחת הלכתי לחדר-ההורים. כנראה שהייתי שקועה במחשבות ולפתע מצאתי עצמי בדרך לאורווה. מיד עלו בי רגשות כעס ונקם: "עכשיו אטפל בכל הסוסים ובערמון-לא!". נכנסתי לאורווה והשתדלתי להתעלם מערמון אבל דווקא הוא צהל לקראתי. התאפקתי לא להביט בו ולקטתי חתיכות חרובים מתוך התערבות בשביל הסוסים האחרים. ערמון שוב צהל. הצצתי לעברו וראיתי שהוא מביט בי בעיניים עצובות וטובות. אולי הוא מתחרט? אולי הוא בכלל לא התכוון?
התקרבתי אליו. ערמון הרכין את ראשו ואכל בתיאבון את החרובים מתוך ידי. הרגשתי את נשימתו החמה מלטפת כמו תמיד.
והנה מישהו תפס אותי מאחור והניף אותי על גבו של ערמון. זה היה אבא. 
שוב יצאנו יחד על גב ערמון אל הבארות.