הורי קבוצת ערבה מספרים על ילדותם

קבוצת ערבה

ילדי ערבה נולדו בשנים 1974-5.שלא כמנהגי אני רוצה הפעם להביא סיפורי הורים של ילדי ערבה שנכתבו כשהילדים היו בכיתה ג.

נאוה
נאוה הייתה כלבת הטיפוחים של המשפחה. כלבת זאב יפיפייה, טובה, אצילה שלוותה בנאמנות את שנות ילדותי. עד היום אני מתרגש כאשר אני נזכר במבט עיניה הטובות.
אחד הדברים האהובים עלי ביותר היה לאחוז ברגלה השמאלית המושטת אלי לאות שלום וידידות.באותן שנים היוותה נאוה חלק בלתי נפרד מחיי- ובכל פעם שהייתי מגיע לחדר הייתי מחפש אותה, רץ, משחק, משתובב ושמח אתה מאוד.
נאוה הייתה אהובה מאוד גם על שאר ילדי הקבוץ. ואילו החברים המבוגרים נטו לה חסד מייחוד בזכות מה שאירע במלחמת השחרור . באותם ימים קנתה נאוה את עולמה, וכך היה המעשה:
קבוץ חצור הוקם על גבעה גבוהה, במרחק לא רב מן הדרך הראשית שבין אשקלון לתל אביב.בראשית המלחמה פלשו המצרים בכוח גדול מכיוון עזה, והתקדמו צפונה. 

בהגיעם מאל מול חצור נעצרו. והחלו להפגיז את הקיבוץ. אנו הילדים הועברנו למקום אחר כדי להתרחק מן הסכנה ואילו החברים המבוגרים נשארו במקום, כדי לשמור ככל יכולתם על קיום הקבוץ- כולל השקיית גן הירק וטיפול בפרות, בכבשים ובכול שאר ענפי המשק. בסיום כל הפגזה היו החברים יוצאים בזריזות מן התעלות והמקלטים, רצים לרפת, לצאן וללול ומאכילים ומטפלים בבעלי החיים. 
ומי עזר להם לחזור למקלטים בזמן? 
לפני התחלת ההפגזה מהבאה? נאוה. 
לנאוה היה חוש שמיעה מפותח ביותר כמו לרוב הכלבים וכך למדה להבחין בשריקת הפגזים בהיותם עדין באוויר. במרחק רב מן הקיבוץ. לחברים היה סימן: ברגע שהיו רואים את נאוה רצה במהירות כשזנבה מושפל בין רגליה לעבר המקלט- היו יודעים שההפגזה מתחילה והיו רצים אף הם , מודיעים לכולם ונכנסים למקלטים בזמן. כך עזרה נאוה לחברי הקיבוץ בשעתם הקשה ביותר.
 והם לא שכחו זאת . ברבות הימים כאשר נסוגו המצרים ואנו הילדים חזרנו לקיבוץ,פגשה אותנו גם נאוה ושליטפתי את עורה והסתכלתי בעיניה הרגשתי שהיא רוצה לספר לי..בדרכה שלה על כל מה שאירע.

גבי רשף

מתחת למיטה
יום אחד אחרי הצהרים היה חם מאוד והתחשק לי לקרוא מתחת למיטה את הספר "טרזן "כי היה שם קריר .קראתי..וקראתי..ונרדמתי.
בינתיים ירד הערב וההורים התחילו לדאוג. חפשו אצל חברות, חפשו כבר בכול מקום אחר וכבר עמדו להזמין את המשטרה. כשלפתע הרים אבשלום (האח) את כיסוי מיטתי וראה אותי ישנה להנאתי עם הספר " טרזן " בידי.

יונה פלבס

בימי ילדותי אבא שלי עבד ברפת, אני זוכרת שבאותה תקופה חלבו את הפרות בידיים כשאבא שלי עבר עם דלי ושרפרף מפרה לפרה. חולב שתי פטמות ביחד וכשהדלי התמלא היה שופך את החלב לתוך כד שעמד על עגלה.
כך היו עוברים מפרה לפרה. את כדי החלב המלאים היו מכניסים לתוך מקרר גדול שהיו בו גושי קרח ומים קרים. כשהמקרר היה מלא כדים, בא אוטו ומעמיס אותם לתנובה.
את העטינים והפטמות היו מנקים בעזרת סמרטוט ודלי מים. ולא כמו היום בשפריצים וצינורות.
מאוד אהבתי ללכת עם אבא שלי לחליבה , לשבת לידו ולעזור לו לנקות וגם לחלוב.

חביבה לבנה

נוח לינדהיים - עבודה של נטע שפירא בהדרכת אסתר חכים

אריה שרון אדריכל מנצח - צילום מהאינטרנט

נח לינדהיים

נח לינדהיים (1908- 1939) הוא בנם של רמה ונורווין לינדהיים.
נח נולד בארה"ב, אביו היה עו"ד ידוע שנפטר בגיל צעיר יחסית.
על אימו, אירמה 'רמה' לינדהיים ראו בעבודתי "ידיד אמריקאי".   
נח לינדהיים למד אדריכלות והשתלב בעבודה במשרדו של האדריכל הידוע אריה שרון. אריה שרון היה מי שהחל  בשנים אלו להיות אולי הדמות המובילה באדריכלות ובתכנון בישראל.
הוא תכנן יישובים רבים ומבנים רבים, ביניהם בי"ח "בילינסון" בפתח- תקווה ובי"ח "רמב"ם" בחיפה. כשקמה מדינת ישראל תכנן אריה שרון את תכנית האב היישובית הראשונה שלה וגם זכה במהרה בפרס ישראל על חלקו בתכנון ובניית הארץ.
נח הצעיר התבלט במשרד חשוב זה.
באותם הימים, כאשר ישוב עברי היה עולה לקרקע, היו המוסדות הציוניים (שלפני קום המדינה), מעמידים לרשותו קרקע, תכנית אב לישוב ומממנים/ תומכים בתחילת הקמתו.
התכניות היו נעשות ע"י מחלקה בסוכנות היהודית, לפי עקרונות מנחים, ולא לפי רצונותיהם של המתיישבים דווקא.
בשלב שני- משרדו של אריה שרון החל בשנות ה-30 לקבל מהסוכנות עבודות כמשרד פרטי. 
נח לינדהיים התקשר לקיבוץ "אמריקה- בניר", שישב בחדרה והמתין לקבלת קרקע עבור התיישבות קבע. בקיבוץ זה היו יוצאי פולין ואמריקה, הקיבוץ האמריקאי וגם הקיבוץ ה"מעורב" הראשון בארץ.
נח הכין עבורם תכנית ליישוב, לפי העקרונות שהנחו את משרדו של אריה שרון באותן השנים, ועל כך- ראה פירוט בהמשך. התכנית (היפהפייה!) לא יצאה לפועל במתכונתה המדוייקת, אך שמורה כיום (יוני 2008) בארכיון "עין השופט". 
בתוך זמן קצר, בעזרתה של רמה לינדהיים, של לואיס ד. ברנדייס- השופט העליון היהודי הראשון בארה"ב ומראשי הנהגת הציונות, ושל קבוצת המנהיגים אליהם היו קשורים ("קבוצת ברנדייס", וגם על כך ראו בעבודתי "ידיד אמריקאי") נמצאו עבור הקיבוץ קרקעות החווה החקלאית הערבית ג'וערה, הסמוכות למשמר העמק, ונרכשו ע"י המוסדות הציוניים.
במהרה הוחלט לשנות את שמו של הקיבוץ ולקרוא לו "עין השופט", ע"ש השופט ברנדייס, והוא עלה להתיישבות בג'וערה ב- 5.7.1937. לאחר מספר חדשים עבר הקיבוץ לגבעה הסמוכה, שהייתה פחות תלולה ונוחה יותר להתיישבות, ושם הוא שוכן עד היום.
בשנים אלו, בתוך זמן קצר, פוקדים את משפחת לינדהיים מספר אסונות- הלן, אשתו של נח, נהרגה בתאונת מטוס. לזוג לא היו ילדים.
נח, אלמן טרי וחולה במחלת כליות, נוסע לארה"ב, שם הוא מכין את הביתן הארץ ישראלי בתערוכה בינלאומית, ומתקשר שם לאשה חדשה.
נח לינדהיים נפטר בשנת 1939 ממחלת כליות והוא בן 31 בלבד, כשהוא טורח על הכנת הביתן  שבתערוכה הבינלאומית בניו- יורק.
אחיו דונאלד,  נהרג במלחמת העולם השנייה בחזית הגרמנית, ביום האחרון של המלחמה ב-  1945. הוא קבור כיום בהולנד.
אפרם של נח, הלן, רמה ונורווין טמון בבית הקברות של קיבוץ משמר העמק.  
על שמו של נח לינדהיים נקראה גבעת ג'וערה, שהפכה בינתיים לבסיס צבאי: גבעת נח. 

רמה לינדהיים עובדת במשתלת משמר העמק - שנות השלושים

 עקרונות לתכנון קיבוץ בעבודתו של נח לינדהיים ותצפית מג'וערה לעין השופט

כשמבקרים בקיבוצים הסמוכים משמר העמק ועין השופט, הקשורים שניהם בחייהם של בני משפחת לינדהיים, ניתן להתרשם מההבדלים התכנוניים ביניהם, ששרדו מאז הקמתם ועד ימינו (יוני 2008).
משמר העמק, הותיק שבין השניים, נוסד ב- 1922, ועלה על הקרקע במקומו הנוכחי ב- 1926,
בשנים אלו עדיין "קיבוץ" צורת חיים והתיישבות חדשה, ולא היה בנמצא ידע ונסיון בתכנון יישוב שכזה.
במשמר העמק, למשל, הכניסה לקיבוץ עד היום היא דרך אזור התעשייה (ה"מלאכה" בעבר) והרפת גם היא נמצאת בסמוך. לידם נמצא חדר האוכל והדשא המרכזי של הקיבוץ, שני מרכיבים שניתן למצוא בכל קיבוץ, כשהם סמוכים אחד לשני, אבל לא בהכרח לשער הכניסה, לרפת ולאזור המלאכה.
ותיקי עין השופט מספרים שקודם עלייתם הראשונה לקרקע, לג'וערה, התארחו חלקם במשמר העמק, וכשראו את ה"בלגאן" התכנוני, פנו לכל מי שיכלו שבעין השופט תהיה תכנית אב מסודרת.
עין השופט, לעומת זאת, עלה על הקרקע ב- 1937, ולמקומו הנוכחי בראשית 1938. עוד קודם לכך כבר הוכנו במשרדו של אריה שרון- שהוזכר קודם, ובהשתתפותו של נח לינדהיים, מספר תכניות אב לפי עקרונות מנחים דומים, שאחת מהן התקבלה לבסוף.
באותן 11 שנים שבין עליית שני הקיבוצים לקרקע כבר התפתחה תורה לתכנון קיבוצים, שהתבססה על הנסיון, על רעיונות שהוכיחו עצמם ועל רעיונות וסגנונות בינלאומיים שהיו מקובלים אז בעיקר במערב אירופה שם למדו חשובי האדריכלים שפעלו אז בארץ.
הכוונה בעיקר לסגנון ה"באוהאוס" שנקרא מחוץ לגרמניה "סגנון בינלאומי", ועיקריו: תכנון פונקציונאלי וצנוע, קווים זורמים וצורות גיאומטריות מאוזנות ו"נקיות", ובנוסף- לרעיונות כמו "ערי- הגנים" ועוד, שכאמור היו מקובלים אז בעולם האדריכלות.
ניתן למצוא בקיבוצים שתוכננו משנות ה- 30 ועד ימינו את המאפיינים הבאים:

1. תכנית שנראית יפה גם על הנייר- קווים רצופים וצורות הנדסיות שלמות.
2. הפרדת אזורים:
א. איזור מלאכה וחקלאות.
ב. איזור מגורים.
ג. במרכז הישוב- מגדל מים וחדר אוכל, וסמוך להם שירותים "אזרחיים":  שירותים ציבוריים ממש, מחסן בגדים ומכבסה, מקלחת משותפת... 
ד. איזור גן ציבורי שהפך במהרה ל"הדשא הגדול", שקצהו האחד מתחיל מחדר האוכל, ובסמוך נמצא בדרך כלל גם בניין המשמש כמועדון.
ה. בקצהו השני של הדשא הגדול נמצא בדרך כלל איזור מבני החינוך, שנבנו ככל שגדלו והתרבו הילדים ביישוב, כך שהדשא וחדר האוכל נגישים לילדים, מבלי להתרחק ממקומם ומבלי לחצות יותר מדי דרכים עם תחבורה. אכן תכנון יישובי מעולה!

החלוקה לאיזורים נשמרת גם כאשר היישוב גדל, היות שלכל אחד כיוון התפתחות משלו, וחדר האוכל והמוסדות הסמוכים לו נשארים במרכז.   
חשוב: כבר בתכנון המקורי יש דרך אחת לכניסה לאזור המחיה של הקיבוץ ודרך שנייה המקשרת את אזור המלאכה אל השדות.

קיבוץ עין השופט 1939

ועכשיו לתצפית קצרה מג'וערה לעין השופט:  

מג'וערה רואים את חלקו המזרחי של עין השופט, הלא היא חצר המשק של היישוב (איזור התעשייה, המלאכה והחקלאות) שלמרות שגדלה והתפתחה היא המשכה של חצר המשק מיומו הראשון של הקיבוץ.
חצר המשק תוכננה בחכמה רבה על המדרון המזרחי, כשהרוחות הבאות בעיקר ממערב מצננות את אזור המגורים, ואח"כ נושאות את הריחות שעולים מהרפת וכו' הרחק מהקיבוץ ולא לתוכו...
המגדל המרובע הנראה בראש היישוב הוא מגדל המים- הבניין הראשון שנבנה בשטח, וסמוך לו- חדר האוכל ואיזור השירותים.
שני המגדלים האחרים, העגול והמרובע, שבסיסם נמוך מעט משל מגדל המים, הם במקור מגדלי תבואה (אסמים לתוצרת חקלאית ולמזון לבהמות), שלמרות שכיום אינם משמשים יותר לכך- מסמנים את מרכז חצר המשק הישנה של הקיבוץ, שכאמור המשיכה והתפתחה מאז, על המדרון המזרחי של הגבעה- מצפון לדרום.

כתב : נטע שפירא
סייעה בהכנה: אסתר כרמל- חכים, רמת השופט