יום רביעי, 14 במרץ 2018

דליה ברנשטיין - לזכרה -




דליה
בשנות הארבעים נשמנו את ילדותנו . נשימה של ראשוניות בקיבוץ שלומד בדרך הקשה לקום על הרגלים. חברת הילדים הייתה קטנה בתחילה ולכן את קבוצת 'אורן ' כילדים צעירים היו צריכים לשלוח לקיבוץ שריד כדי ללמוד.
בעין השופט לא היו מספיק ילדים כדי לספק להם חברה . ההורים היו נוסעים כול שבועיים לבקר את ילדיהם והפרידות היו קשות גם להורים וגם לילדים. 
בעין השופט קבוצת 'עופר ' תפסה את הבכורה . בשנים ההן היה נהוג לשלוח שליחים לארצות הברית להדריך את הדור הצעיר של תנועת 'השומר - הצעיר ' ולבצע שליחויות מטעם המפלגה והתנועה. הילדים שזכו לבלות כמה שנים באמריקה -בחזרתם לקיבוץ היו  נערצים על ידי כול הילדים לא רק מקבוצתם. אלא מכלל החברה.
באחד מימי החופש הגדול אחד מבני השליחים האלה הביא זוג אופנים נוצצות לכיתת 'עופר.' הילדים בלעו את האופנים בעיניהם. גיורא בעל האופנים הכריז שהאופנים בשביל כולם וכולם יכולים לנסות לנסוע עליהם. מיד הובאה פיסת ניר והחל רישום מי הראשון ומי אחריו. היו ילדים שכבר הכירו את רזי העבודה על הפדלים והיו כאלה שלא ידעו כלום.
ביום שלישי בערב נתנו ילדי 'עופר 'לילדי 'אורן ' את האופנים כדי שייהנו גם הם מהפלא הזה. אחרי ארוחת הערב הלכו ילדי 'עופר' לראות איך ילדי 'אורן 'מסתדרים ומצאו אותם רוכבים על פי התור. 
הגיע התור של דליה . 
גדעון מקבוצת 'עופר ' התנדב לעזור לה כי היא לא ידעה לנסוע בביטחון. בסיבוב הראשון דליה נסעה והגיעה עד למזכירות. אחר הגיעה התור שלה שוב .גדעון יצא אחרי האופנים שהיא נסעה עליהם. גדעון מספר : כשהתקרבנו לשער הצפוני היא אמרה לי: מה אתה רץ אחרי: אינני תינוקת. 
אז שאלתי אותה : איך תסתובבי? 
היא ענתה לי אל תדאג! אני אעלה לבד. 
דחפתי את האופנים מאחור והיא אמרה: השתגעת? אל תדחוף את האופנים וצחקה. 
הייתי עייף והפסקתי לרוץ אחריה. היא נסעה הלאה ואני הלכתי מאחור."
דליה נסעה על האופנים והתקרבה לסיבוב הכביש. הנהג צפצף ודליה זזה הצידה ולפתע מרוב בהלה עזבה את הפדלים, המשיכה בנסיעה אבל בלי הפדלים.
הפעוטון של קבוצת אורן בחדרה

האוטו התקרב  וכשדליה הגיעה סמוך לגלגל האחורי היא כבר לא שלטה באופנים. עם הגלגל הקדמי של האופנים עשתה דליה איזו תנועה לקראת הגלגל האחורי של האוטו. הייתה זו תנועה מהירה "מספר גדעון" ואני הייתי במרחק גדול מהמכונית, ראיתי שהיא נפלה מיד מהאופנים. כשהאוטו המשיך לנסוע צעקו ממנו האנשים בקולי קולות. האוטו נעצר והאנשים רצו לדליה בכול המהירות, אני הלכתי משם לא יכולתי להסתכל. בהתחלה חשבתי שהיא רק נפצעה , אולם אחר כך אמרו לי שהיא נהרגה .זה היה איום, לא מצאתי מרגוע ,הייתי עצוב מאוד."
האוטו היה אוטו משא שדפנותיו היו פתוחות ועמוסות בחבילות חציר. הנהג לא יכול היה להבחין בילדה שבאה מאחור עם אופניה והסתבכה בגלגל האחורי. 
דליה ילדה בת שתיים עשרה נהרגה . הקיבוץ כולו קיבל שוק- הלם טוטאלי. המקום שהיה צריך להיות הבטוח ביותר לילדיו, מגרש המשחקים המהנה ביותר , הפך בין לילה למלכודת מוות.
נהג המשאית נכנס לדיכאון ולא יצא מביתו כחמישה חודשים , אחר קם ועזב את הקיבוץ. ההורים של דליה - ינק שינה - יואב  ואשר שני אחיה הקטנים . לא יכלו לעכל את אסונם וגם הם עזבו את המקום בדמעות צער.