יום רביעי, 24 בדצמבר 2014

התלבטות - שיחות עם חניכי תנועת השומר - הצעיר מבלגיה בשנות השמונים





ה ת ל ב ט ו ת


למרות פעילות ענפה, מתקשה "השומר הצעיר"בבלגיה, אחת התנועות הותיקות במערב אירופה,לרכז גרעין גדול לעליה לישראל. עולים כארבעה-
חמישה בוגרי תנועה בכל שנה. רובם מוצאים דרכם לאוניברסיטאות, ורק מיעוטם מגיעים לקיבוצים. השנה הגיעו כ-50 חניכי התנועה למחנה עבודה בהרי-אפרים.

עופרה בריל, "חותם", 24.7.1981

להוציא חמישים בני-נוער מבלגיה, כשהפיתויים בה כה רבים, להתגבר על הפחדים של ההורים וההתלבטויות של הנערים עצמם, ולהביאם בימים אלה לישראל – אין זו משימה קלה. נשא בה בהצלחה אליעזר פלד מרמות-מנשה, בעזרתו של ערן מקיבוץ דליה. שניהם משמשים כיום שליחים של התנועה בבלגיה. כחמישים מחניכי השומר-הצעיר בבלגיה הגיעו למחנה עבודה בארץ. הבוגרים נמצאים בקיבוץ רמות-מנשה, הצעירים במוסד החינוכי בהרי-אפרים.

אליעזר יושב בחדרי, שזוף מהשמש הישראלית, נהנה מכל רגע של שהייה בארץ.
"את יודעת מה זה בשבילי השמש הזו?
בבלגיה אין כמעט שמש, ארץ עם מזג אוויר אפור המשפיע גם על האנשים. קשה להאמין כמה מזג האוויר משנה את האופי והמנטאליות של האנשים.
התנועה בבלגיה מתרכזת בשתי ערים – עיר הבירה בריסל ועיר הנמל אנטוורפן, שהם שני עולמות. 
אנטוורפן היא מוקד התרבות ועיר הבירה של הפלמים.
היא בנויה בסגנון שמרני, הסגנון האירופאי הקלאסי, והקהילה היהודית בה מגובשת וחיה במעין גטו.
בריסל הרבה יותר מודרנית.
היא עיר בינלאומית ופתוחה להשפעות. מלבד כל הממסד הבלגי, המלך ומוסדות הממשלה, שוכנים בה מרכז נאט"ו, מועצת השוק המשותף והרבה ועדות בינלאומיות הקשורות לאו"ם ולאונסק"ו. מוסדות אלו משנים את האווירה בעיר, היא פתוחה וחופשית לזרים.

הקהילה היהודית מפוזרת על פני העיר, וזה מכביד על עבודת השליח. קושי נוסף כרוך בצורך לעבוד בשתי הערים. התנועה מכירה בקושי הזה, אבל מבחינה כספית לא ניתן להחזיק שתי משפחות שליחים.
הוחלט להיעזר בערן מקיבוץ דליה, העובד למחייתו כשוער בבית-ספר של הקהילה באנטוורפן ועושה כמיטב יכולתו בהדרכה בתנועה.
הקהילה מאוד ותיקה, החלה להתרכז בעיר אחרי הפרעות במזרח-אירופה. יש שני בתי-ספר יהודיים ברמה מאוד גבוהה. אחד מהם דתי-ממלכתי, בסגנון המקובל בארץ, והשני שייך לזרם האורתודוקסי, במתכונת של ישיבה. רוב ילדי היהודים לומדים בבית-הספר הממלכתי דתי ולבוגריו אין כל קושי להשתלב בלימודים באוניברסיטה בארץ, אם הם מחליטים לבוא ארצה.
ריכוזה של הקהילה מקל מאוד על עבודת השליח. אין שום קושי לרכז נוער במסגרות קבוצתיות".


התנועה הוותיקה במערב-אירופה


"השנה חגגנו בבריסל שישים שנה לייסוד תנועת "השומר-הצעיר" בבלגיה" מספר אליעזר. "זוהי אחת התנועות הוותיקות במערב-אירופה. מייסדיה באו בשנות ה-20 ממזרח-אירופה. הגרעין הראשון השלים את קיבוץ עין-החורש. עשינו מסיבה גדולה, שריכזה כאלף איש. הזמנו את בוגרי הקן, והיינו עדים לפגישות מרגשות מאוד.
האווירה ברחוב היהודי לא מעודדת הליכה לתנועת נוער המחייבת הגשמה ועלייה לארץ. הנטייה הכללית היא יותר בכיוון של "הנוער הציוני", שהוא מחנך להגשמה ולא לעלייה. אנו נאבקים באווירה ברחוב בהצלחה קטנה יחסית. הקן באנטוורפן מונה כארבעים חבר'ה, אבל אני מאמין שקיימת אפשרות להרחבה.
לאנטוורפן מגיעים יורדים רבים מישראל וגם נושרים מברית-המועצות. הישראלים ברובם קשורים בעסקי הבורסה. להם יש השפעה שלילית על החלטת הנוער לעלות לארץ.

בבריסל יש כמה מרכזים יהודיים.

לאחרונה התחילה לפעול שם תחנת רדיו יהודית, המשדרת ב-א.פ. ושידוריה נקלטים גם באנטוורפן. משדרים בעיקר בצרפתית, אך יש גם תוכניות בעברית, יידיש ולאדינו.
יוצא גם שבועון ברמה גבוהה לבעיות יהודיות עולמיות ובעיות ישראל. לאחרונה התחילו לנשב רוחות של ערעור על מרכזיותה של ישראל בחיי היהודים, ויש רצון לשמור על אחדותה של הקהילה בבלגיה.

המרכזים מקיימים פעילות נוער ענפה, המהווה תחרות רצינית לתנועות הנוער החלוציות. על אף המכשולים, הקן בבריסל נחשב לקן טוב וגדול, רשומים בו יותר ממאה חניכים, המתחלקים לארבע קבוצות גיל. יש מדריכים שהם בוגרי הקן.

הבעיה האמיתית היא הקושי העצום לגבש גרעין בגודל משמעותי, שיעלה לארץ. העלייה מתבצעת בטפטוף קל, ארבעה-חמישה חבר'ה בשנה, ורובם מעדיפים ללמוד באוניברסיטה.
רק מעטים מגשימים בקיבוץ. עתה נעשה ניסיון לשלב לימוד באוניברסיטה עם קשר הדוק לקיבוץ הקולט, קיבוץ חורשים. החבר'ה לומדים ובסופי שבוע באים לקיבוץ, משתתפים בכל התורנויות והתישבוצים וכמובן באירועים המתקיימים בקיבוץ. כך הקליטה יותר הדרגתית והסיכויים טובים יותר. 

גם בעיר ליאז' קיים ריכוז יהודי די גדול, אבל שם הקהילה מנסה לשתק את פעילותן של תנועות הנוער, ובייחוד של "השומר-הצעיר". ממש בציפורניים מצליחים להחזיק שם את הקן ולשמור על פעילות תקינה."

יום שני, 15 בדצמבר 2014

לנצח עם הלב- שיחה עם אהרון חרל"פ


אהרון חרל"פ  1965


לנצח עם הלב

עופרה בריל, "השבוע בקיבוץ הארצי."8.2.1974
בתודה להדפסה המחודשת לנועה קריב לביא

אני אדבר על הניסיון שלי כילד. אימא שלי החליטה שבגיל חמש אנגן על פסנתר. לא הייתה לי ברירה וניגנתי. אי אפשר לומר שהתלהבתי בהתחלה,כי כל ההתחלות קשות. לא אהבתי לעבוד, אהבתי יותר להופיע בפני קהל. ניגנתי יותר בשביל הקהל מאשר בשבילי. במשך הזמן, כשהתבגרתי, התהפך הגלגל.התחלתי לנגן רק לעצמי, בשביל עצמי. עכשיו הגעתי לשלב כזה, שאני מנגן גם לעצמי וגם לאחרים. שלושה שלבים באהבה למוזיקה..."


זהו אהרון חרל"פ, גבר צעיר ומקסים, שבא אלינו באחד הבקרים וכבש אותנו בסערה, לימד אותנו לשיר, ניצח על תזמורת, ארגן מקהלה. בצילום-של-רגע, נותן לי אהרון תמונה על עצמו:
"נולדתי בקנדה, ומגיל חמש למדתי פסנתר. כשהתבגרתי, חשבתי ללמוד רפואה, אבל אהבתי למוזיקה הייתה חזקה מדי, ולאחר שלוש וחצי שנות לימוד עזבתי את המקצוע. בגיל 21 נסעתי לאנגליה ולמדתי ניצוח, ומשם באתי ארצה, ישר לקיבוץ עין-השופט. באתי הן בגלל החינוך התנועתי שקיבלתי, והן מתוך סקרנות, אך הרגשתי הייתה שזו 'אהבה ממבט ראשון'. הקמתי תזמורת קאמרית קטנה בעין-השופט וניגנו. אחרי שנתיים עזבתי לתל-אביב והמשכתי ללמוד ניצוח באקדמיה של גארי ברטיני.
במשך כחמש שנים ניצחתי כאורח על רוב התזמורות בארץ, כולל הפילהרמונית. נסעתי שוב לקנדה וניצחתי שם על יצירותיי, שהושמעו בטלוויזיה, בליווי שקופיות מן התקופה שביליתי בארץ.
לפני שלוש שנים יצאתי להשתלם בווינה, וניצחתי שנה בדרום-אפריקה. לפני שנתיים חזרתי לארץ מתוך כוונה להישאר.
בזמן הזה עבדתי עם התזמורת הקיבוצית הקאמרית, וגם עם תזמורת בני-הקיבוצים. הופעתי כפסנתרן בקיבוצים עם יחיעם פלד (חליל, קיבוץ דליה). בכוונתי להמשיך בעבודתי עם תזמורת הקיבוצים. אני מרגיש את הכוח העצום הגלום בקיבוץ, כוח שצריך לנצל אותו, ואני מתכוון לעשות זאת".

אהרון מתאמן על פסנתר בחדר המוזיקה בעין השופט 1965


ללכת לקראת האמן, לתת לו אפשרויות


האם התנאים בקיבוץ אינם מגבילים את אפשרויות האמן להתפתח? האם אדם שנטל על עצמו לנגן על כלי, יכול בתנאי הקיבוץ להגיע לרמה גבוהה?
"הדבר תלוי בראש וראשונה בקיבוץ" – אומר אהרון – "וכל קיבוץ מתייחס לבעיה אחרת. עד למלחמה הבעיה הייתה קשה בעיקר בקיבוצים צעירים וזעירים, ששם לחץ העבודה הוא גדול, וקשה למנגן לקחת ימי-עבודה רבים לנגינה. היום, כדי להגיע לרמה, זקוק אדם שיש לו פוטנציה ורצון, לשלוש-ארבע שעות של נגינה ביום, ואותם חברי קיבוצים שאני מכיר, ואשר הגיעו לרמה, עבדו קשה, ובעיקר בשעות הלילה הקדישו שעות רבות לכלי. לכך נחוץ כוח-רצון  ואמביציה גדולה, שלעיתים היא מתנגשת עם עקרונות הקיבוץ וחיי הקיבוץ, והפתרון הוא לא פעם עזיבה".
"נדמה לי שהיום יש דגש רב מדי על הצורך שאמנים ישתלבו בכל תחומי חייו של הקיבוץ, יתרמו את תרומתם בכל – גם בחיי התרבות, גם בעבודה, גם במילוי תפקידים, זה יוצר עומס רב. אני מסכים שגם מאמן יש לדרוש כמו מכל חבר אחר, אך יחד עם זאת יש לתת לו את כל האפשרויות להתפתח. מוכרחה להימצא פשרה".

מהן "כל האפשרויות"?

"אפילו לנגן על חשבון העבודה. חבר אשר צריך להשקיע כמה שעות בכלי הנגינה שלו, ואת זה עליו לעשות אחרי שמונה שעות עבודה במטעים, אין לו הכוח ואין לו המרץ להתמיד. אם לא תימצא דרך לשלב את הנגינה בתוך החיים, ימשיכו לעזוב כוחות שירצו להתקדם מבחינה מוזיקלית. הגענו לזה, שקיבוצניק יכול לצאת ליומיים בשבוע לנגן בתזמורת בקיבוצית. זו התקדמות רצינית!".

בנקודה זו נדלק אהרון, שהרי לגביו התזמורת היא ילד טיפוחים, אהבה של יוצר ליצירתו.
"לנצח על תזמורת הקיבוצים – זה בשבילי תענוג גדול! המנגנים אוהבים לנגן ובאים מתוך רצון. זהו ההבדל בין חברי קיבוצים למנגנים בעיר, שצריכים להתקיים, והמוזיקה הופכת לפרנסה, ולעיתים גם למעמסה. נכון, בחברה שלנו לעיתים קרובות מדי הכסף הוא דחף להתקדמות, אבל העובדה שיש אנשים שהגיעו לרמה מוזיקלית גבוהה ללא דחף כספי, אלא רק מתוך דחף פנימי, זה הדבר היפה והטבעי ביותר. להם – לאנשים שיכולים להגיע להישגים אמנותיים בלי דחיפה מטריאליסטית אפשר לקרוא "האמנים האמיתיים". גם בעיר יש אנשים כאלה, ועוד קיבוצניקים רבים יגיעו להישגים גדולים אם תינתן להם האפשרות.
היחס אל האמנות בקיבוצים היום הוא הרבה יותר ליברלי. מכירים בצורך של האמן להתפתח, מתחשבים בו, וכוח אמנותי גדול שיש לו עתיד טמון בתנועה הקיבוצית".

שיחת רעים על הדשא- אמציה דיין אהרון חרל"פ ויעקב שגיא

יום שני, 8 בדצמבר 2014

לא כל מה שנוצץ הוא יהלום




הרשימה נכתבה לעיתון 'משמר לילדים' בשנות השמונים

יום אחד שאל אותי עינב: "מה את חושבת, אפשר לחתוך יהלום?" שאלתו של עינב הובילה אותי לרעיון לחפש יהלומים. לצערי הרב, לא יכולתי להפליג באוניה ולעבור מרחקים כדי להגיע לארצות אפריקה, ושם לנדוד לנחלים או למכורת היהלומים.

עינב בריל ז"ל בן ארבע


לכן, נאלצתי להסתפק בספרים ולהבין בעזרתם מהו היהלום, היכן מוצאים אותו, איך כורים אותו מתוך האדמה, להכיר יהלומים היסטוריים, ולהשלמת התמונה – לבקר במלטשה ליהלומים.
ועל "המסע" שערכתי בעקבות היהלומים – אספר לכם.

היהלום הוא אחד מהפלאים היפים ביותר שהעניק לנו הטבע. כבר לפני שנים רבות מאוד משכה אבן החן הזאת את עיניהם של בני-האדם. היא נזכרת בתנ"ך, בנבואת יחזקאל (כ"ח, י"ג). בבגד החושן שלבש הכהן הגדול, נמצא היהלום במקום השישי מבין האבנים הטובות המעטרות אותו. החושן והאפוד הם אחד משמונה בגדי הכהונה; ארבעה טורי אבנים הבהיקו על חזהו של הכהן הגדול בבואו אל בית המקדש. בכל טור שלוש אבנים לפי הסדר הזה:
אודם, פטרה, ברקת נופך, ספיר, יהלום לשם, שבו, אחלמה תרשיש, שוהם, ישפה

בשפה העברית כונה היהלום במשך זמן רב בשם אחר – שמיר.
ביוונית קראו ליהלום "דיאמנט", שפירושו – הבלתי מנוצח.
ובאמת: קשיות החומר, שממנו עשוי היהלום, נחשבת עדיין לפלא ולחידה, שמדענים רבים עדיין לא הצליחו לפענחה – אפילו כיום, אחרי שהמדע הגיע להישגים מופלגים שכאלה בתחומים אחרים.

אם קיבלתם "תיאבון" לחפש יהלום, ניצבת בפניכם עכשיו הבעיה: היכן לחפשו?
מכרות היהלומים הגדולים ביותר בעולם נמצאים בדרום-אפריקה, בזאיר, בברית-המועצות, בברזיל ובוונצואלה.
אבל עד שהאדם ידע שאפשר למצוא יהלומים במעבה האדמה, לקח זמן רב.
בשנת 1867 שוטט צייד יענים בשדה פתוח באפריקה הדרומית – ולפתע גילה שם יהלומים. הוא נדהם מיופיין של האבנים, אבל לא הבין עד כמה הן יקרות.
אחריו מצאו ילדי האיכרים המקומיים אבנים נוצצות בעת משחקם בשדה – והן נתגלו כיהלומים. מיד התפרסם המקום ביהלומיו, ואלפים נהרו לשדות היהלומים וחיטטו בעפר, כמו תרנגולות המנקרות אחר תולעים...


אי אפשר לספר על היהלום בלי להבין מהו, ומה סודו.
היהלום הוא החומר הקשה ביותר המצוי בטבע, והוא מסוגל לחתוך זכוכית. על כן משתמשים בו הרבה בתעשייה ובמלאכה, לקידוח וליטוש זכוכית.
במסורי יהלומים משתמשים כדי לנסר אבנים, ובאבני משחזת המצופות באבקת יהלומים מלטשים עדשות. ביהלומים קטנים משתמשי כדי לייצר מחטים משובחות למכשירי פטפון.

יום רביעי, 3 בדצמבר 2014

חלום של ילדות- שיחה עם אלישע פורת







מזכרת מסופר - משורר - בלש ספרותי ראשון במעלה וקולגה לכתיבה שמאוד אהבתי את כתיבתו..

חלום של ילדות

עפרה בריל משוחחת עם אלישע פורת בעקבות צאתו לאור של ספר סיפוריו לילדים.

עופרה בריל, "השבוע בקיבוץ הארצי " – 25.4.1975

"שמש אחר-הצהרים כבר החלה יורדת מערבה – אל בין גבעות החוף הרחוקות. צפרים נתנו קולן בשירי-ערב ערבים. משפחות של צבי-מים, שהיו מתחממים להם להנאתם על גבי קרשים סחופים הטילו עצמם למים בפתאומיות משקשקת! והסופיות הרתיעו מעלה ומטה את טלאי-הלובן המזהירים שעל זנבותיהם. זמירי הסוף עדיני נוצה ואנפות מצעקות – התרוממו בהולות מן הסבך כשקול מצעדן הכבד של הצאן הפתיען במחבואן. ובאמצע שיבולת המים – שייטו להן נוטריות ארוכות שפם! הצפרדעים, ויותר מהן הקרפדות פתחו במקהלה מקרקרת המבשרת ערב מתקרב ואולי גם גשם קרוב. ובחורשות הרחוקות נתנו קולם התנים – ביללות חדות וקטועות. כן, הערב כבר קרב! והכבשים היו שבעות ואפילו לא נגעו בירק שלאורך הדרך. בשמים המאפירים חצו להקות שחפים חדי-מעוף  -  אל חניוני הלילה שלהם, ופה ושם כבר הדליקו פנסים בישובים הרחוקים שעל ההר"...


כך מתאר אלישע פורת בספרו "הירח השתגע" את נופי ילדותו בארץ-ישראל של שנות ה-40.
אלישע, חבר קיבוץ עין-החורש מושך בעט שלא לפרנסתו, אלא באותן שעות שבא לו לכתוב ולספר את סיפוריו, אולי משום כך, ספוגים אותם סיפורים בשורשיות ואהבה למקום בו חי ובילה את ימי ילדותו המאושרים.
אולי משום כך, אפשר להסכים איתו, כאשר הוא טוען: "אמנם אינני כותב לילדים במפורש, אלא כחלק אגבי מכתיבתי, אבל אני בהחלט מסכים איתך, שכתיבה לילדים דורשת הרבה מחשבה ותכנון.
בשוק הספרים מוכרים לילדינו הרבה זבל, וקשה לבחור ולהוציא את המוץ מהקש. אם ילד קורא בילדותו ספר גרוע, ימשיך לקרוא בבגרותו אותו סוג של ספרים. 

עיצוב הקורא מתחיל בגיל צעיר מאוד. ודאי שהייתי רוצה להילחם בכל אותן שלישיות ורביעיות שלא נותנות לילדים דבר, רק מרוץ אחר העלילה. חינוך לאומץ לב? איני מאמין, זה מודבק, לא כנה, לא ישר, אך מה אני, הקטן, יכול לעשות"...

והילדים לא מוותרים, רוצים סיפור, ואפילו שיהיה בעל-פה, ואז מתאמצים ומתחילים להיזכר בסיפורי ילדות, במעשים של שובבי הקבוצה, שנכנסו להיסטוריה הקיבוצית, בתקופה של קיבוץ אחר במקצת, משוחרר יותר וספונטני יותר, והסיפורים קולחים, וכל שנותר לעלותם על הכתב.ומעיד אלישע: "כשהילדים התחילו לשאול, מה היה כשאתה היית ילד – נאלצתי להתאמץ ולהיזכר וגיליתי, להפתעתי, שגם לנו הייתה ילדות יפה ועשירה בחוויות. אם לא ניתן לה ביטוי, היא תלך לאיבוד. אינני מתכוון לשלל העצום של פרטים קטנים הנותנים את הנוסטלגיה. מה היה בשנות ה-40? איך קראו לחמור זה? ואיך לבשו את הנעליים? לא התכוונתי למבנה הנוסטלגי של התרחשויות הילדות שלנו, אלא לרוח אותם הימים. רציתי ליצור אגדה, לא אגדה במשמעותה הפשטנית, כי רבות מההתרחשויות לקוחות מהמציאות, אלא אגדה של אנשים חיים.
פעם אחת היה מלך
ולמלך הייתה מלכה...
ולמלך היה כרם...
ובכרם הייתה ציפור...
מהלך אבא עם בתו בשבילי הקיבוץ, בדרכם לבית-הילדים, ומזמר לה את שירו של אבא שלו "אבא, והמלך אהב את המלכה? כן בתי, מאוד אהב, אז מדוע אין השיר מספר על כך?" אמרתי לך בתי, כי זו דרך השירים."
וכך מהלכים השניים ומפרשים כל אחד בדרכו שלו את מילות השיר, ואלישע בדרכו שלו מספר לנו את סיפור שילוב הדורות. שאלתי את אלישע עצבות זו למה? האם בשל שילוב הדורות, שהיא מסמלת?
"לא הסיפור עצוב, השיר עצוב, והוא שהישרה עצבות על כל הסיפור. זהו שיר, שאבא שלי הביא איתו ממשפחתו שלו, והיה מזמר לי אותו כילד פעמים רבות. הניגון מצא חן בעיני. ערב אחד, אחרי שנים רבות כשליוויתי את בתי לבית-הילדים, הניגון חזר לפתע עם המילים העבריות, והילדה התחילה לשאול, התחלנו לחקור את מילות השיר, והבת גילתה עניין רב. הסיטואציה הייתה מפתיעה לגבי, לכן העליתי אותה על הכתב. אמת, נמצא בי המומנט של שילוב דורות, אך לא הוא שהישרה עצבות על הסיפור, אדרבא, מה עצוב בשילוב דורות? לא פעם קרה לך, שילדך שקוע בספר ולפתע משהו מרגיז אותו, והוא מטיח בפניך: 'אבא, למה כתוב כאן מין ציפור או מין פרח, האם הסופר לא יודע איך קוראים לציפור או לפרח?' ואתה צריך למלמל משהו במבוכה: יתכן בן שהסופר פשוט לא יודע..."


אלישע יודע. הוא מכיר היטב את נופי קיבוצו. הוא מצייר ציור אמיתי של טבע. יודע לקרוא כל צמח, עוף או חיה בשמם הנכון, והוא טוען: "אנחנו חיים בסביבה הקרובה מאוד לטבע. הקיבוץ, לפני שלושים שנה, היה קרוב עוד יותר לטבע. הטבע היה בתוך הקיבוץ. התנים התרוצצו מסביב לגדר (כמה שפחדנו...). 

בספרות ילדים אני שונא, כשסופר מכנה חיה 'מין חיה' או 'מין עוף'. אנו חיים בעולם בו יש לכל דבר שם, ואם אתה כותב נכון את השם, זה מקרב את הילדים לעולם הטבע. אני שמח שיש לי אפשרות לכנות כל דבר בשמו. השמות הם חלק מהנוף".

"בקיבוץ של אז, כשרצו לראות סרט בחדרה, היו צריכים לרתום עגלה לשני סוסים ולהתגלגל עד חדרה, וכשהגננות רצו שהילדים יראו סרט בחדרה, נטלו את שני העגלונים הטובים בקיבוץ, העמיסו את הילדים ודהרו לחדרה. אבל סוס הוא סוס, וקורה לו מה שיכול לקרות לכל אחד מאיתנו, נוקע רגלו בדרך חזרה, והשעה מאוחרת, כל הקיבוץ על הרגליים, ההורים מודאגים מאוד. והנה מופיעים הילדים באוטו משטרה, והשמחה הספונטנית פורצת (אולי אפילו רקדו הורה באותו מעמד...)".

בכמה סיפורים הצלחת לתת ביטוי נפלא לאותה ספונטניות שהייתה כה אופיינית לאותם ימי בראשית של הקיבוץ.
"נכון, בילדותנו הייתה קירבה מופלאה בין עולם הילדים לעולם המבוגרים. ידעו כל דבר וחיו את החוויות במשותף. הילדים חיו בעולם שלם, בלי סדקים ובלי בקיעים.
הכול היה מוגדר.
ידעו מה טוב ומה רע.
היום העולם יותר מורכב, צריך להסביר דברים רבים יותר. אמנם הייתה אז הבעיה של מלחמת השחרור והעם היהודי בתקופת ימי השואה , אך בחיי הקיבוץ הייתה הרגשה של שלמות. אינני חושב, שהייתה לנו ילדות מאושרת יותר מזו של ילדינו. ממרחק הזמן היא נראית יפה. בימינו הילדים מקבלים יותר גם בחדר ההורים וגם בבית-הילדים. אחרי הכל, ילדות מאושרת תלויה הרבה בילד ובהורים, באיזו מידה הם יוצרים חומה מפני רוחות הזמן, ובאיזה אקלים פנימי הם מזינים את ילדם".

בספר, שעיצובו הפנימי תואם את תוכנו, נעים לקרוא. גם המבוגר נהנה וגם הילד. אבל מו"לים ישראלים רבים הבינו, שעיצוב הספר חשוב מתוכנו. 
שאלתי את אלישע: "האם חלה התקדמות בספרות הילדים? איך מרגילים ילד לקרוא?"
"אני קורא מעט ספרות ילדים, בעיקר את הספרים שילדי קוראים. יש התקדמות עצומה בעיצוב הספר, אך לאו דווקא בתכנו. בסיפור לילדים חשוב, לדעתי, שהילד הגומר לקרוא יישאר עם משהו בידו, איזו השקפה, איזו מסקנה, איזו רוח של דברים. בספרי "הירח השתגע” רציתי להשאיר לילד הקורא את הרוח של אותם הימים. לגמור ספר ילדים ולהישאר בלי כלום זהו בזבוז של שאנסה גדולה, וחבל. שוחחתי רבות עם ילדי, אחרי שסיפרתי להם את הסיפורים, כדי להבין ולדעת אם הם תפסו את אותה נקודה שרציתי לרמוז עליה בסיפורי. הם תפסו – וזה שימח אותי. 
להרגיל ילד לקרוא? כן, זו בעיה. חשוב שנרגיל אותו לקרוא ספרות טובה מילדות. מחברת המבוגרים נושבת רוח שאינה מחשיבה ביותר את הספרות כמכשיר להעברת חוויות. בימינו כבר יש סוגים רבים אחרים של טכניקות להעברת חוויות, והספר נשאר בקרן זווית. בילדותנו, הספר שימש כמכשיר כמעט בלעדי להעברת חוויה רוחנית, לכן כל כך הרבו לקרוא, וכיבדו יותר את המילה הכתובה. למחנך, הצריך לחנך היום לקריאה ולהתמודדות עם אותם פיתויים חיצוניים, הדבר כמעט בלתי אפשרי".



יום ראשון, 23 בנובמבר 2014

גן התומר - כתב יגאל דפני





חגיגת ביכורים בגן התומר 1994 צילם  אביב שרון


גן התומר - כתב יגאל דפני- בן עין המפרץ

חלום גן התומר נולד  כאשר ישבתי על טרקטור וכיסחתי את צמחי הקנה סביב עץ התומר. עץ התומר שהפך עם השנים לסמל הקיבוץ. העץ הזקוף והגאה ששרד בלב הביצה, סיפורים רבים לו לתומר עליהם גדלנו ילדי עין המפרץ.

כיסוח הקנה סביב עץ התומר התרחש לרגל כניסתם לתנועה של ילדי קבוצת דקל  הקבוצה של הבת שלי חגית.
כיצד הופכים חלום שהוא פרי דמיונך למציאות. איש לא ביקש ואולי גם איש לא רוצה בו. כיצד מניעים קיבוץ להיות שותף ולהגשים חלום שהוא שלך?
חולפות מספר שנים, אני ממתין לשעת כושר. שנת 1988 מתקרבת, בשנה זו יציין הקיבוץ יובל לעליה על הקרקע, זה הזמן המתאים להגשמת החלום.
בתזמון נכון החלום הופך לפרוייקט, והפרוייקט החל מתגלגל. לצוות המוביל מצטרפים שני חברים שנדלקו לרעיון, דורון ילון רכז הבניה ואדריכל במקצועו ושלמה אשכול אדריכל צעיר בן המקום. שלמה נבחר לאדריכל הפרויקט.

שלמה אשכול מסביר את תוכניות גן התומר לחברי הקיבוץ

התומר- סיפור על עץ תומר וקהילה של קיבוץ

התומר עם הביצות שמסביבו- 1938


התומר

 (מתוך הספר של יוסף ויץ – נוף ואדם)
יוסף ויץ היה יד ימינו של אוסשקין ברכישת קרקעות מטעם הקרן קימת לישראל.


הרשימות האלה מוקדשות באהבה למשפחתי שבעין המפרץ- משפחת דפני. תודתי ליגאל דפני וארכיון הצילומים של עין המפרץ שעזר לי בקבלת החומרים.הוקסמתי מהרעיון שקהילה שלמה של קיבוץ יוצרת חיים סביב צילו של עץ תומר.

 (חלק ראשון  )-

אחרי משא ומתן רב ודיון ממשוך קם סוף- סוף המישור הגדול.הידוע עתה בשם "עמק זבולון", לקניינה של הקרן הקיימת , הוא המישור המשתרע על עשרות אלפים מדונם,חבוק בין זרוע הקישון בדרום ובין זרוע הנעמן בצפון, בואכה עכו העיר.
תעודתו של המישור לגבי ההתיישבות העתידה נסתמנה מיד:שלישו ליישוב תעשייתי, שלישו לישוב עירוני ושלישו לישוב חקלאי.
והכיוון הוא מדרום לצפון, כלומר, שהחלק הנועד להתיישבות חקלאית הוא בצפונו של המישור סמוך לעכו, מקום שהאדמה מתרחבת מזרחה, מעבר לנחל הנעמן,ונמצא הנחל חוצה אותה לשני גושים:האחד הוא הגוש המזרחי, שטחו כ-4000 דונם, ואדמתו אדמת – חמרה שחורה וכבדה, והאחד, הוא המערבי , שטחו כ- 8000 דונם ואדמתו אדמת- חול חיוורת נקלה.
יותר מזה לא היה ידוע על טיבו וסגולותיו. ומובן , כי לשם תיכון ישובו נדרשו פרטים וידיעות נוספים, מבוססים על חקירה ובדיקה.וזוהי החקירה המוקדמת, שהיתה לפני עינינו, חבורה בת שלושה אנשים,כשאמרנו לסייר את השטח ולבדקו.


היה בוקר נאה בראשית ימי שבט.לפני יומיים הצליפה חשרת – מטר על פני הארץ, ועתה נשבה רוח מהחרמון, והשמים היו גבוהים, תכולי- צחים.יצאנו מעכו רכובים על סוסים בשביל המוליך מזרחה אל הריע צפת.הסוסים צעדו בטוחות, כשראשי העם מורמים ובאפם ירחיו את העשב.ואף אנו, הרוכבים, רוח טובה שכנה בנו, היא הרוח המצויה בכל סיור באדמה חדשה, כשאתה צופה בעיני חזון את ישובה הקרוב.
לפנינו רבצו הרי הגליל אחוזי חלום- תכלת, וסביבנו השתרע המישור הפולט אדים חוורוורים כסימן לרוויה שבקרבו, והמישור ריק מישוב, שומם מאוהל,ושממותו אנו אורגים את מסכת ישובו.
אולם חיש מהר סרה מאתנו מהרוח הטובה, מקץ אלפים פרסות מהעיר הגיענו לגבול האדמה המבוקשת, ומה נגלה לפני עינינו?מרחב אלפי דונמים שממזרח לנעמן ולמערבו מוצף מים. אם הנעמן הוא שגאה ומימו כיסו את עין האדמה, או גשמי ההרים הם שחרדלו בערוציהם וכאן מצאו בקעה להתפשט בה?

בין כה וכה ופני האדמה לא נראו בכל גבולותיה, כי אם אגם מים שאלפי שמשות משתקפות בו וגלים זעירים משחקים בו:וצריף עץ מהלך בו ושברי לוחות שטים בו.ואין שיח ואין עץ בכל הסביבה, כאילו הכול נמחה , ולא שרד אלא- התומר!


הנעמן עובר על גדותיו- חורף 1959-50 צילם שלמה ארי - עין המפרץ

יום רביעי, 12 בנובמבר 2014

החצר והלחם- עזרא לאודון

באחד ממפגשי קבוצת "רקפת" כתב עזרא לאודון רשימה מרגשת על הקיבוץ של פעם.סיפור געגועים  ...תהנו כפי שאני נהניתי...
 נובמבר 2012
ליבוש ואפרים 

החצר והלחם  \ עזרא לאודון

לפני כחודשיים, בהלוויה, סופר על לייבוש העגלון, הסובב עם סוסתו ברחבי עין השופט ואפרים הקטן יושב לידו על מושב העגלה ומאמץ אותו להיות אביו.
זהו סיפור מדהים שהביא לנגד עיני את מתאר החצר של עין השופט של שנות החמישים - ערב רב של מבנים משונים שמוקמו באופן אקראי. 

ברשותכם נעשה כעת סיור לצד מבנים אלו בקצב סוסתו של לייבוש.




על ראש הגבעה מגדל המים המרובע, תפקידו לתצפת אך הוא לעולם לא נגיש. חדריו אטומים כלפי הנוף ובין הסולם לקיר מושלכות מיטות סוכנות מפלדה. קומתו הראשונה – חדר הדואר – בפיקודו של הסבא של וויסר.
להולך כלפי צפון-מזרח נגלים 2 מגדלים נוספים – האחד מרובע ובסיסו נמוך והשני עגול ומפואר. שני המגדלים סמוכים האחד לרעהו אך אין בינם שום אינטראקציה ואהבה. 
מגדל המים





המגדל מרובע עשוי מבטון מטוייח והוא חסר תועלת כמעט מיום הקמתו, והשני, העגול יפהפה ומיוחד, נדבכותיו מלבנים אדומות. מחסן התבואות של ממש בעל כבוד והדר.
מישהו נטע שתילי ברושים רכים כל כך קרוב לקיר המבנה עד כדי כך שהם נאלצו לגדול באלכסון.
שנים רבות אוחסנו שקי חיטה על סיפוניו. שם למדנו מה זה בדיוק "לנפות את המוץ מן התבן". אזור המגדלים צופה היטב אל נוף ג'וערה – ערש קיבוצנו.





יום שבת, 8 בנובמבר 2014

חוות אלנבי- בית ספר לילדי קיבוץ נצר סירני והסביבה (חלק ג)

חוות אלנבי- בית ספר לילדי קיבוץ נצר סירני והסביבה



     



טקס לכבוד חג הפסח






רובצים על הדשא


כיתה בשנות השישים






טקס לכבוד חג הפסח





גן הירק של בית הספר




חדר המלאכה



טקס לכבוד חג הפסח




יום שלישי, 4 בנובמבר 2014

חוות אלנבי ותחילתו של קיבוץ נצר סירני (חלק ב)



הגנרל אלנבי


חוות אלנבי


בראשית מלחמת העולם הראשונה השתכן מטה הצבא הגרמני בחוות שפון והמטה התורכי בבאר יעקב.לאחר הכיבוש האנגלי של החצי הדרומי של הארץ כאשר הגיעו הבריטים למקום,קבעו בבית היפה את המפקדה הצבאית הראשית, בה ישב הגנרל אלנבי.
סמוך לביר סאלם נסללה מסילת הברזל ממצרים ללוד,ובקרבתה הוקמו מחנות צבא שמצפון להם היה גוש המחנות שנותרו מאז, בסרפנד,היא צריפין.
כאן גם חנו הגדודים העבריים הראשונים שהתנדבו בימים ההם לצבא הבריטי כדי לסייע בשחרורו ארץ ישראל.
ביר סלאם קשורה ישירות בתולדות היישוב .
במרץ 1918 יצא ארצה "ועד הצירים" בראשות חיים וייצמן, שנפגש עם אלנבי בבית הגרמני בביר סאלם..וייצמן התוודע לעוינות הקצינים הבריטים כלפי הציונות.

על אלנבי לא עשו רושם מכתבי ההמלצה של ראש הממשלה לויד ג'ורג וג'יימס בלפור, בעל ההצהרה החשובה בזכות הבית הלאומי, משני עברי הירדן.

בראשית נובמבר 1919 ביקש וייצמן מגנרל ווטסון, ראש מינהל האזרחי הבריטי,לקבל את הרכוש הגרמני הנטוש,הן מפעלי התעשייה בערים והן המושבות ביר סאלם, שרונה ווילהמלה.
הוא רצה לחכור את הנכסים לשלוש שנים בכדי להושיב עליהם חיליים יהודיים משוחררים.
וויצמן פנה לדרגים בכירים בממשל הבריטי אבל התוכנית לא הוגשמה.עברו שלושים שנה עד שהמושבות האלה הפכו ליהודיות.

במלחמת העולם עשניה הפכה שוב חוות שפון למרכז צבאי בריטי.
בחווה היה בית ספר לקצינים וסמוך לה בית חולים צבאי. 
סמוך לקום המדינה נודע לאנשי הביטחון בבאר יעקב שהבריטים עומדים למסור את חוות שפון והשליטה על הסביבה לידי הלגיון הערבי.

הבחורים מההגנה תופסים עמדה בבית אלנבי 1948

יום שני, 3 בנובמבר 2014

ביר סאלם –חוות שפון - חוות אלנבי


היתומים הסורים בחוות שפון



הנקודה הראשונה של קיבוץ נצר סירני


באחד הימים קיבלתי הזמנה לבר מצווה ב "חוות אלנבי "הסתובבתי בין המבנים  (בייחוד המבנה ששופץ ) מוכת הלם היופי. השחזור של המבנה היה כל כך מדויק וכל כך יפה שהרגשתי שאני חייבת לבוא לכאן שוב , כדי ללמוד יותר על ההיסטוריה של המקום. "חוות אלנבי " ממוקמת ממש ליד גדר קיבוץ נצר סירני ההיסטוריה שהיא אוצרת בתוכה מגיעה ל - 100 שנה  ויותר.. ביקשתי מעובדי ארכיון נצר להכין לי חומר העוסק בהיסטוריה של החווה וקיבלתי מהם מלוא הטנא ומלוא היחס ועל כך תודתי.
הצילומים מארכיון קיבוץ נצר סירני.



היתומים הסורים מתעמלים בחוות שפון 1890



חוות שפון

בשנת 1860 ערכו המוסלמים בסוריה ובלבנון טבח בנוצרים (המרוניטים).
האב שנלר (לותרני) הקים בירושלים את "בית היתומים הסורי" בו שוכנו ילדי הנרצחים. ברבות הימים נוספו תלמידים אחרים במוסד, לאו דווקא יתומים. שנלר בקש חלקת אדמה נוספת להקים עליה בית ספר חקלאי ובית יתומים שיהווה סניף ל "מוסד שנלר " בירושלים.
החווה הוקמה בשנת 1890 כבית יתומים בידי הכומר  לוודוויג שנלר, ובית היתומים נוהל על ידי משפחת שפון. ממבני החווה שרדו שני מבנים של בתי קומתיים גדולים.
האב שנלר היה פטריארך של המיסיון האבנגלי בארץ ישראל. הוא כתב ספר בו יש תיאור  של החיים באותה תקופה.

התעמלות בוקר של היתומים הסורים בחוות שפון




-ליפציג 1925

(מדף 240 בספר של לודביג שנלר)

ביר סאלם
כבר הזכרנו קודם את ביר סאלם, מושבתנו החקלאית בקרבת הים התיכון, במרחק עשר שעות הליכה  מירושלים.
ביר סאלם שלנו נוסדה בשנת 1890. המייסד הקשיש של בית היתומים הסורי רצה לייסד במקום הזה מושבה חקלאית כדי להכשיר בביר סאלם ילדי הארץ הערביים לאיכרים חרוצים. אחרי מאמצים בלתי פוסקים קיבל מידי הממשלה התורכית קרקע:345   הקטאר (100 אקר אמריקאים) לתקופה של 40 שנה לחכירה. כל אחד נענע ראשו לנוכח התכנית "ההרפתקנית של שנלר הזקן" להפוך שממה זו שכנראה נשארה משך 1500 שנה מדבר בלתי פורה לחקלאות פורחת.
אבל החריצות העיקשת הגרמנית עליה וודאי הייתה פרוסה ברכת האל, הצליחה מעבר לכל משוער. צעד אחר צעד העניין התקדם. האדמות הנרחבות עובדו. הפועלים הנאמנים, בהנהגת המפקח ד.
שאף חפרו את הבאר העמוקה הראשונה אשר העלתה המים מעומקה, פרדסי תפוזים ולימונים ניטעו.
אבל הייתה תקלה גדולה לעניין, הממשלה התורכית לא נתנה לנו את האדמה כרכושנו אלא רק בחכירה ל- 40 שנה.
לאחר תקופה זו הייתה כל האדמה המעובדת , על כל הנטוע ונבנה בה , לרשות התורכים.
עלינו  כל המאמצים וההוצאות של הפריית השטחים והפאשים התורכיים היו נשכרים מן הפירות של עבודתנו. אבל לאחר שאי אפשר היה להשיג יותר, נרתם האב שנלר במרץ,לאחר לבטים גדולים בהתחלה, סמך על אלוהים שבזמן  הנכון כבר תיהפך החכירה לרכוש. אמונה זו אמנם לא הכזיבה , אם כי הוא עצמו , כבר לא חווה זאת בחייו.

בשנת 1906 יכולנו לקנות את האדמות בעד מחיר זול יחסית. אמנם בוצעה קנייה זו,כרגיל,בסגנון תורכי. היהודים שמו עיניהם על האדמות שערכם עלה באופן ניכר כתוצאה מ-  16 שנות עבודתנו, והם נשאו  ונתנו עם הפאשה כדי לפחות לקנות חלק מן האדמות שחכרנו כדין ל-40 שנים.
לא עלה בידיהם לעקור מידינו את הכול , כי לנו היה גיבוי על ידי הממשלה הגרמנית הכול יכולה. כך השיגו, מן הפאשה כנראה בעזרת לחיצות ידיים מוזהבות, למסור להם שליש של אדמותינו הטובות ביותר שהפכו לרוכשם.
על חוזה הקנייה עבור שני השלישים הנותרים הצליח המנהל תיאודור שנלר ב15 באוקטובר 1906 לחתום, וכך אמנם, ניזוקו קשות על ידי אי הצדק של היהודים ושל הפאשה, אבל מה שנשאר לנו הפך לרכושנו ממש.......

לבטי מצוות

מפגן אומץ של בני מצווה בקיבוץ בארי


ל ב ט י   מ צ ו ו ת

מזל טוב, הבן או הבת שלכם מגיעים לגיל מצוות. אבל מה עושים? 
איך חוגגים? 
לעלות למצדה או לעלות לתורה? 
מה משמעותי יותר לילד? 
אך מעבירים לילד את המשמעות האמיתית, ההולמת השקפה חילונית, אך
מחוברת, יחד עם זאת, ליהדות?
 על טקסי בר המצווה בתנועה הקיבוצית, מאז העניקו בכפר גלעדי רובה לכל ילד שהגיע לגיל 13 ועד לסמינר "בר המצווה" שמציעה היום המדרשה ב"אורנים".


עופרה בריל, "הדף הירוק", 3.7.1996

חגיגת בר מצווה במצדה


מראשית ההתיישבות הקיבוצית, הייתה מבוכה גדולה בכל מה שקשור בציון בר-המצווה בדרך המסורתית. היה חיפוש בלתי נלאה לצביון אחר, המותאם לחיינו הקיבוציים.

ב-1 במאי 1947 נחוג בקיבוץ בית השיטה חג הבר-מצווה הראשון עם כיתת "אלון". הקיבוץ היה בן שלוש-עשרה, המתיחות בארץ גאתה, מלחמת השחרור עמדה בפתח וגם הילדים גויסו לעזרת הישוב. את טקס הבר-מצווה הראשון נקרא לעצב אריה בן-גוריון, בוגר הריאלי שבחיפה ומחנך בבית הספר של בית השיטה.

"כמחנך צעיר בקיבוץ צעיר, נדרשתי לקיים אירוע שעדיין אין לו תכנים, לא סמלים, לא ערכים, ולא פעילויות שמהן אוכל ללמוד", הוא מספר. "ידעתי, שמה שלא אעשה בטקס, אקים פה כעין אבן מול מחנכים שיבואו אחרי, לכן האחריות הייתה גדולה. הקיבוצים השכנים לנו היו תל-יוסף ו-עין-חרוד, אנשי העלייה השלישית, עם בנים בוגרים משלנו, לכן הלכתי לשאול וללמוד מהם".

"משמעות בר-המצווה בעין-חרוד הייתה הכנסת הילדים בעול העבודה", כתב בשעתו נחום בנארי. "קבוצת הילדים נעתקת מבית-הספר ועוברת להיות עם הציבור כולו. בחדר האוכל קיבלו חברי המשק את הילדים הצעירים בהדרת חג, שם גם נפגשו עם נוער אחר מהסתדרות הנוער העובד, שבאו מהעיר להכשרה חקלאית". לדברים אלה הוסיף בנו, יאיר בנארי: "ציון בר-המצווה היה יותר מהכיוון התנועתי. הצטרפות לנוער-העובד, שעיקרה שיחות במסגרת הכיתה, השתתפות פעילה במחנות וסמינרים של התנועה. עם פרוץ המאורעות הוכנס גם השימוש בנשק (היינו בני 12-13) למסגרת פעולות חברת-הילדים".

בכפר גלעדי, עוד מימי ארגון "השומר", הייתה קיימת מסורת, שילד המגיע לגיל 13 מוכנס בעול מצוות ההגנה ומוסרים בידו/ה רובה. אריה: "העניין של מסירת נשק בידי ילדים היה לא לשם ראווה, לא לשם מפקד אש וזיקוקי דינור, אלא כחלק אורגני ממה שקורה מסביב. תקופת השלטון הבריטי, האיסור לשאת נשק, החצר הקיבוצית חפורה בתעלות, הפלמ"ח מתאמן בחשאי – והיה ברור שהילדים בני ה-12 שותפים מלאים. הם היו אלה שרצו בין העמדות, העבירו תשדורות, למדו איתות בדגלים ומורס, עמדו על גג קומה עליונה והעבירו תשדורות לקיבוצים אחרים. אחת החברות בקיבוץ סיפרה לי, שבהיותה בת 12, אבא שלה, שהיה המא"ז, השביע אותה יום אחד, שכל מה שהיא רואה ושומעת בבית, בשיחה הקשורה לנשק והחבאתו, היא כאילו לא שמעה ולא ראתה. זה באמת נכנס לקוביית השכחה שלה ועד היום היא לא מסוגלת לדבר על זה".

החייט לימד טעמי המקרא
במבט לאחור אריה מוכן להודות בטעותו: "כל מה שעשינו והערנו אל תוך שנת הבר-מצווה עם הילדים הראשונים, היה אמת ואורגני לסביבה הקרובה, חינך ובנה, אך בחלוף השנים, כאשר המדינה הוקמה והקיבוץ התבסס, תכני הבר-מצווה והטקס עצמו הפכו להצגה לא חשובה ולא אמיתית. טעינו, כאשר הצענו לבני הי"ג משימות כתחליף למושג מצווה במובן האנושי יהודי – משימה היא תמיד חד-פעמית, קיצרת חיים, והמשימות היו שונות ומשונות כמו: ליל שמירה עם שומר בקיבוץ, נסיעה עם הגזבר לעיר ליום עבודה, חלוץ בודד בשדה (הפך עם השנים ליום של פיקניק עם ההורים), ראיון עם דיילת אל-על, ניכוש עשבים ליד ביתו של קשיש ועוד דוגמאות טפלות, שאין בינן לבין משמעות הרעיון של מצווה ולא כלום. תפיסת המצווה ביהדות היא תמיד נורמטיבית, על-זמנית, נכונה לכל מקום ולכל זמן ולכל החיים.



כולנו מכירים את המטבע הלשוני שהוא משפט שקרי, על האב שצריך לומר לבנו בגיל בר-מצווה – 'ברוך שפטרנו שעונשו של זה'. אנחנו הבנו את האמרה הזאת אחרת ואמרנו – כן, ברוך, אבל ברוך שקשרנו. חשבנו, שבית הספר הקיבוצי מחנך להמשכיות והיה ברור לנו שצריך לתת ביטוי לקשר הזה. הטקס הראשון שנוצר בבית השיטה הביא את הילדים בחולצות כחולות למגרש, ההורים הסתדרו אחרי הבנים עם זר פרחים שקטפו בגינתם וברגע מסוים הילדים פנו לאחור, קיבלו מהוריהם את זר הפרחים ושילבו ידיים. כך נוצרה שרשרת של שני דורות, שעם השנים גדלה לשלושה וארבעה דורות. זה היה ביטוי סמלי המובן לכל".


יום שישי, 24 באוקטובר 2014

עלילות מסע התמרים



בן ציון ישראלי בוחן עצי תמר בגיזה שבמצרים 1937


מסע התמרים

על פיתוח ענף התמרים בארץ ישראל:

בשנת 1924 הביא יוסף וייץ לארץ ממצרים חוטרים. הקליטה הייתה קשה. בכנרת נקלטו אחדים ומהם יצאו חוטרים ששימשו לפיתוח מטע תמרים. בן ציון ישראלי, חבר קבוצת כנרת, עסק בענף התמרים וחלם על הכנסת התמר כענף חקלאי חשוב לחקלאות הארץ. בן ציון ישראלי נסע לעיראק בשנת 1933 וקנה שם כמות קטנה של חוטרים שהובאו לכנרת. בשורת מסעות נוספים קנה ישראלי אלפי חוטרים נוספים בעיראק ובמצרים, אך שיא פעילותו היה לאחר קום המדינה, בשנת 1954, כאשר נסע דרך איראן לעיראק תחת זהות שאולה, כי הרי ישראל ועיראק היו אויבות, ורכש כ-70,000 חוטרים שהובאו בסיכון רב לישראל. 
חברו להרפתקה היה יאני אבידוב, איש נהלל, והסיפור כולו, סרט מתח אחד גדול, מסופר בספרו של יאני אבידוב "עלילות עיראק". בן ציון ישראלי לא זכה לראות את התמרים שנרכשו בעיראק מגיעים לישראל. הוא חזר לישראל לפני שהחוטרים הועמסו על אוניה ונהרג באסון המטוס במעגן ביולי 1955. יאני אבידוב, שהיה עמו באיראן בעת הרפתקת רכישת החוטרים המשיך לבדו, וסוף הסיפור הוא, שאוניה איטלקית העמיסה את החוטרים במהירות בזק ועם שטרי מטען מפוברקים, לפיהם החוטרים מיועדים לאיטליה עברה בשלום את תעלת סואץ והגיעה לישראל. 
עשרות אלפי החוטרים שהגיעו לישראל הם היסוד של ענף התמרים בישראל, ואת זאת יש לזקוף לזכותם של בן ציון ישראלי ויאני אבידוב, שסיכנו אישית את חייהם בנסיעתם לעיראק, מדינת אויב, בזהות מושאלת, כדי להביא את התמר לישראל.
(מהאינטרנט)



יום ראשון, 12 באוקטובר 2014

חיות המדבר


עדר ראמים בחי בר יטבתה - 2010 צילם שלומי שטרית


חיות הנגב

המבקרים בשמורת "חי-בר" ליד יטבתה אינם רבים. הם באים עם ציפיות של תיירים, מחפשים אטרקציה, אך הם מוצאים צמחיה מדברית, ציפורים מעניינות וחיות בר המתמזגות להפליא בטבע, לאוהבי הטבע צפויה חוויה.


עופרה בריל, "חותם", 21.12.89

מי שחי רוב ימות השנה בד' אמותיו, בבית רב-קומות, בעיר מלאת עשן, במשרד מרובע, זקוק כמו אוויר לנשימה ליציאה למרחב, לטייל ברחבי ישראל. לא לכל אחד יש כסף וזמן לממש חלום של נסיעה לחו"ל, אז מסתפקים בתנור גז, אוהל, משקפת צלילה, ויורדים דרומה.
עד מלחמת ששת הימים, ירידה דרומה פירושה היה אילת וחופיה.
כאשר נפתחו מרחבי סיני למטיילים הישראליים הם לא בזבזו זמן, הציפו את המדבר היפהפה הזה במאות ואלפי מבקרים, ושכחו את אילת, על חופיה המקסימים, על נופה הרבגוני, ועל האפשרויות הטמונות בה לתייר הישראלי הממוצע.
כיום, כשסיני נסגרת בפנינו נתח אחר נתח, תחזור אילת וסביבתה להיות מוקד "עליה לרגל" של הישראלים הזקוקים למפגש עם המדבר, עם "הריאות הצהובות" של המדינה.

רשות שמורות הטבע, הקרן הקיימת לישראל, החברה הממשלתית לתיירות, אגף העתיקות, החברה להגנת הטבע, עיריית אילת והמועצה האזורית חבל איילות – כל אלה חברו יחד כדי להכין תשתית תיירות רחבה יותר למטייל הישראלי.

לאחר שהכרנו את סיני, נעשה הנגב בעינינו למדבר קטן ודחוס, ועתה עליו להכיל את כל התכונה הצבאית המתפנה מסיני.
הצפיפות יוצרת קונפליקטים בין האינטרסים של הצבא וגורמי ההתיישבות האזרחית, לבין הרשויות האחראיות על שמירת אוצרות הטבע ואתרי הנוף.
יש הצעות לפתרונות לטווח הארוך, כגון פינוי ההתיישבות האזרחית באזור ניצנה לטובת שטחי האימונים של צה"ל, כיוון שכיום אין יתרונות התיישבותיים לאזור ניצנה. אזור רמת הנגב יישאר בחלקו אזור התיישבות, אומר זאב טומקין, המכונה "זורקין", רכז תיירות ונוף במועצת חבל איילות.

"המדבר נעשה קטן עלינו עם כניסת צה"ל, אנחנו מתאמצים לזכות בנתחים שיותירו צה"ל ונקודות ההתיישבות שיתווספו, כדי שנוכל לפתח כאן תיירות. הצרכים של צה"ל הם עצומים, וזהו נתון. אך אנו מנסים ליצור שיתוף פעולה והבנה בין הגורמים השונים, כדי להשאיר מעבר פתוח למטיילים".


"תראי, לטבע יש שני צדדים. אתר נוף יפהפה כבקעת-עובדה ייהפך לשדה-תעופה, וכל שנשאר לנו לעשות הוא להיאבק על השוליים. אך לעומת זאת צה"ל מכשיר דרכים, אשר יאפשרו גם לקהל הרחב גישה למקומות שונים ומגוונים.
ויש לנו מה להציע לציבור הישראלי, ולתייר הזר (גם תיירות מחוץ-לארץ נמשכת לנופים מדבריים). מעבר לנוף המדברי, יש לנו ריבוד סלעים מעניין ביותר, המשתרע מבקעת-תמנע ועד אילת.
טופוגרפיה מעניינת – אזור המכתשים, תמנע, הרי אילת, וכן יש בעלי-חיים מדבריים: צבאים, יעלים, שפני-סלע, זאבים, שועלים, ציפורי-טרף, והצמחייה המדברית המצויה באזור הזה.
המדבר תמיד היה דבר חי, וגם האדם היה פעיל פה והשאיר שרידים רבים מעושר של תרבות.
רק היום אנחנו מתחילים ללמוד על ההיקף העצום של התרבות הזו.
מטרתנו העיקרית מתמצית לא רק בפיקוח על המקומות הקיימים, אלא פיתוח מקיף של האזור. השלמנו תוכנית מתאר לפיתוח התיירות בכל תחום המועצה, ערכנו סקר מקיף של כל האתרים (אתרי נוף, שרידים חקלאיים וארכיאולוגיים) וקבענו סדרי עדיפויות לפיתוח.
בשלב ראשון אנחנו רוצים לפתח את ציר הערבה, ואפשר יהיה להגיע דרכו לאתרים מעניינים. עם ישראל, בזרימתו לסיני, הפך את הנגב לעונש שצריך למהר ככל האפשר לעבור אותו...עם ההיערכות החדשה של צה"ל עלול אוצר ארכיאולוגי רב ערך להיעלם.
אנחנו מנסים לעזור לחוקרים וארכיאולוגים להציל חלק מהדברים, ולאוספם למוזיאון ההולך ומוקם באזור. עזרנו לרשות שמורות הטבע לפתוח את שמורת חי-בר לקהל הרחב. התוכניות רבות ואנחנו מקווים לשיתוף פעולה בין כל הגורמים".

יעל, דוברת "הרשות לשמורות הטבע", מציינת בפני כמה עובדות חשובות.
 במערך ההיערכות של צה"ל בנגב, קיים שיתוף פעולה מלא בין צה"ל לבין הרשות לשמורות הטבע. כל פרויקט של בנייה או של פיתוח שנעשה במסגרת היערכות מחדש של צה"ל מלווה על-ידי פקחי הרשות. בעזרת הסכם לשיתוף פעולה יכולים פקחי הרשות להגיש תלונה נגד חיילים וקצינים אשר חורגים מההוראות לשמירת הטבע והנוף ופוגעים בו (רק לאחרונה נשפט סגן משנה לשלושים וחמישה ימי מחבוש על כי לא שמע להוראת פקח של הרשות, והעביר ציוד כבד לפתיחת תוואי של כביש תוך פגיעה בנוף).

במקביל לכך, מימן צה"ל את עבודתם של אדריכלי נוף מקצועיים, אשר גם הם מלווים כל פעולת בינוי ופיתוח בנגב, תוך הקפדה ושמירה על צביון הנוף המיוחד של הנגב.
כל תוואי של סלילת כביש נבדק בקפדנות שלא יהווה פצע בנוף, שהמבנים לא יסתירו ולא ישברו את הנוף. 
בחירת הצמחייה במחנות מותאמת לאופי המדברי של המקום. נעשית פעולת לימוד והדרכה כיצד להשתמש בשפכים ובביוב של המחנות לשימוש חוזר, ועוד פתרונות רבים שנתנו עליהם את הדעת.

יום שלישי, 7 באוקטובר 2014

גן החיות עובר דירה


פסלו של מרדכי שורנשטיין, מייסד גן החיות, בגן העיר תל אביב (פוסל על ידי קטה אפרים מרכוס) מהויקופדיה

גן החיות בתל אביב

גן החיות התל אביבי נפתח ב-17 בדצמבר 1938 הודות לעולה מדנמרק, הרב ד"ר מרדכי שורנשטיין, שהיה רב העיר קופנהגן. שורנשטיין אהב חיות וכשעלה לארץ ישראל, רכש מספר חיות באיטליה. בשנת 1935 פתח ברחוב שינקין 15 בתל אביב חנות בעלי חיים, שבה החזיק למכירה ציפורים ויונקים. נקודת המשיכה העיקרית בחנות הייתה קוף, מן הסתם הקוף הראשון שראו ילדי תל אביב ואולי אף רבים מן המבוגרים בעיר. שורנשטיין נתן לחנות את השם "גן חיות". בשנת 1936 התקיים בתל אביב יריד המזרח ולשורנשטיין הוקצתה פינה מכובדת להציג בה את בעלי-החיים שלו.
אחרי שנסגר היריד, לאור ההתעניינות הרבה שגילה הציבור בחיות, העביר שורנשטיין את גן החיות שלו אל בית ברחוב הירקון 65, אך דיירי הרחוב לא ששו לקבל את השכנים החדשים. היו פניות לסגור את גן החיות המאולתר, בעיקר לאחר שביוזמת ראש העיר ישראל רוקח נתרמו לו זוג אריות ובהמשך גם זוג נמרים. הציבור צבא על המקום לראות את החיות, אך הסכנה לתושבי המקום גדלה והלכה, ועמה הלחץ לסגירת גן החיות.
בד בבד עם הלחץ מצד התושבים, גבר הלחץ שהפעילו חובבי החיות בתל אביב ובארץ, ובסופו של דבר ניאותה העירייה להקצות שטח של עשרים וחמישה דונם במה שהיה אותן שנים צפון העיר, הלא-מיושב עדיין. השטח נרכש מתושב כפר סומייל אברהים שוקי אפנדי‏[1]. חיות רבות נתרמו לגן החיות הצעיר, עוד ועוד כלובים ומכלאות נבנו ולבסוף, בנובמבר 1939, הושלמה בניית הגן והחיות הועברו אל משכנן החדש והמודרני, יחסית לאותם ימים.

המידע על גן החיות  נלקח מהויקופדיה

גן חיות עובר דירה

החיות יסתגלו במהרה למעונן החדש בספארי של רמת-גן, לא כן עובדי גן -החיות בתל-אביב, המשקיפים בעצב על העבר ובחשש על העתיד."תסתכל על החיות, אני מרגיש שהן עצובות ומדוכאות" – אומרים העובדים, ומדברים, בעצם,על עצמם.

רשימה שהתפרסמה ב"חותם" מוסף 'על המשמר' בשנות השמונים.
עם סגירת גן החיות והמעבר לספארי שברמת גן.

באחד משירי הילדים שר המשורר עד כמה עצוב לעבור אחר הצהרים ולראות ש"הגן שלנו סגור"; אך עצבות זו היא כאין וכאפס לעומת אותה עצבות התוקפת אותך למראה גן-החיות הסגור. גן-החיות של תל-אביב ייהפך בעוד שנה או שנתיים לחניון ענק לכלי-רכב, ואותה פינת חמד של קצת ירק, קצת חיות, קצת טבע תעבור דירה. אמנם לדברי מוטקה, הווטרינר המשופם ורחב הגרם של הספארי, זה בדיוק כמו לעבור משכונת מצוקה להרצליה פיתוח.
 אך גם בתנאי המצוקה אהבנו אותם, והם יחסרו לנו, הבאים עם ילדינו לבלות חופשה בעיר הגדולה, ובעיקר לילדי תל-אביב, שדורות מהם ספגו את ריחות הגן וקולותיו. נכון, הספארי אינו רחוק, והחיות בוודאי ייהנו שם מהמרחבים והאגמים, אבל משהו קטן צריך היה להשאיר לנו, עץ אחד או שניים, אולי טווס, חמור ועז, משהו שהילדים יוכלו ללטף לגעת להריח.

וינרב, המנהל של גן-החיות, מוצף עיתונאים בזמן האחרון, לכן גם אינו מתרגש עוד וכאילו כל יום עוברים דירה, נשאר קצת אדיש למהפך העובר על החיות.

"כן, חלק מהחיות כבר עברו לספארי. זוג הקרנפים, נקבת סוס-היאור והוולד שלה, טפיר אחד (חיה הדומה לחזיר שמוצאו מדרום-אמריקה), כמה צבאים ישראליים.
ההעברה לא תסתיים בכמה שבועות, נקווה שלא יותר מכמה חודשים. בספארי לא הושלמה עדיין הכנת המקום לקבלת החיות ועובדים במשנה מרץ להקמת המבנים והכלובים, אך זו עבודה רבה. מצטער? ודאי! אבל מתנחם בכך שהחיות יועברו לתנאים הרבה יותר משופרים.
יש כאן ניסיון מעניין לשילוב הספארי עם גן-החיות.
המבקר יוכל לבקר בגן-החיות ואחר להמשיך ולטייל בשבילי הספארי. כן, את צודקת, המגע הישיר והקרוב בין החיה למבקר ילך לאיבוד, אבל גם התנאים שהחיה נמצאת בהם חשובים לנו, וכדי לא לאבד לגמרי את המגע הישיר בין החיה לילד מקימים בספארי פינת חי קטנה, שבה יהיו כמה כבשים, חמורים, עיזים ותרנגולות שיסתובבו חופשי, והילדים יוכלו להאכיל אותם, לגעת, למשש. נדמה לי שחלק מאותה פינת חי כבר קיים".

איחלנו לוינרב הצלחה בתפקידו החדש בעירייה, ונכנסנו לגן השומם.
נדמה שהחיות מסתכלות עלינו במבט בוהה, מתגעגעות להמולת הילדים. גם יגאל המטפל מתגעגע לימים הטובים של גן-החיות.
 יגאל, צנום גוף, מנסה בכבדות לשונו להסביר לנו שלהיות מטפל חיות זו לא סתם עבודה, מי שלא אוהב חיות לא יכול להחזיק מעמד שמונה שנים בעבודה כזו. "תסתכלי על יעקב!" בתוך הבריכה מציץ זוג עיניים גדולות של היפופוטם ענק. "אני מרגיש שהוא עצוב ומדוכא, כל היום הראש שלו במים. ביום שישי לקחו לו את בת-זוגו, והוא נורא מתגעגע אליה" –
יעקב מכיר אותך?
אני שואלת את יגאל.
"בטח מכיר אותי.
יעקב! יעקב!" צועק יגאל "בוא הנה", וכאילו כדי לאשר את דברי המטפל המסור, מרים ההיפו ראש ענק מעל פני המים.
 מול הבריכה הוצמד ארגז ענק. כאשר יעקב יחליט להיכנס לתוכו, אפשר יהיה לסגור את הברזלים, להביא מנוף שיעמיס את הארגז על המשאית, ההיפו ינחת בספארי, וסיפור איחוד המשפחה יסתיים.
אבל ליעקב יש זמן. טוב לו במים הצוננים של הבריכה, שום דבר לא מושך אותו לארגז. "לפעמים", אומר יגאל, "הם צריכים הרבה זמן להתרגל לארגז. זה יכול לקחת שבוע או שבועיים עד שאפשר ללכוד אותו". יגאל מאושר, הוא לא ייאלץ להיפרד מהחיות, הוא עובר לעבוד בספארי, הוא יוסיף להתראות עם מותק הפיל הגדול, אשתו ורדה ובנם הקטן זלמן (שיש הקוראים לו שלומי, משום שנולד ביום חתימת הסכם השלום). משפחת הפילים מנהל עדיין חיים שלווים בגן-החיות, מקדמת כל בוקר בקריאות נרגשות את פניו של יגאל, נהנית מזרנוקי המים שהוא מתיז עליה, אך לא לאורך זמן, בקרוב גם הפילים ימצאו עצמם בדירה החדשה, עם ארבעה כיווני אוויר.

גן החיות בשנות החמישים- הצילום מהויקופדיה

יום שישי, 3 באוקטובר 2014

מכתבים מהעבר- ימים ראשונים במשמר העמק 1936

ימים ראשונים במשמר העמק 1936


יהודית נחמדת


את רואה שאני ממלא בדייקנות את המוסכם בינינו. מכתב לשבוע (נדמה לי שזה היה הסיכום). אבל את כבר מפירה קצת את החוזה. עוד לא קבלתי מאתך תשובה למכתבי הראשון.
הימים הראשונים להיותי כאן היו עבורי ימים קשים מאוד.
לא מצאתי שום מוסד קיבוצי אשר יטפל בסידורים שלי.
המזכירה מספרת לי את צרותיה שהיא מטופלת בהם לרגלי העדר ועדות בקיבוץ ושהכול מוטל עליה.
היא שולחת אותי למסדר האורחים. מסדר האורחים מספר שאין לו מקומות אפילו בעד אורחים, ואני הרי לא אורח אלא "משתלם" (במשמר העמק יש מלבד חברי קבוץ: אורחים, מחזירי ימי עבודה, מחליפי ימי עבודה, גרעין, נוער גרמני, פועלי המוסד ומשתלמים).
הרי הוא לא מחויב לדאוג לי. ועדת דירות הקודמת טוענת שכבר חודשיים שהם גמרו את תפקידם ואם הקיבוץ כל כך הרבה זמן לא יכול לבחור ועדה חדשה, הרי הם לא אחראים בעד המצב.
ועדת המינויים טוענת שהם הציעו כבר לקיבוץ כמה וכמה ועדות, אבל החברים לא מסכימים לקבל את התפקיד והם לא יכולים לעשות יותר כלום.

ובין כה וכה אני נשאר בלתי מסודר, ומחכה עד אשר הקיבוץ סוף סוף יבחר ועדת דירות.
הדבר הזה מצא כבר הד רב בקיבוץ, בשיחות הקיבוץ ובשיחות סתם נותנים אותי בתור משל, ומצביעים על המצב הנורא שנוצר.
מסדר האורחים מאיים שהוא יסדר את כולם בבית החדש אשר אך נגמר, ואומנם הוציא את איומו לפועל, וסדר אותי באחד החדרים.
אבל המקום הזה הוא רק זמני, לכן אני אפילו לא הכנסתי את כול חפצי שם וסדרתי שם רק מיטה לשינה.
יתכן מאוד שלו הייתי נפגש במצב הזה באיזה קיבוץ אחר, הייתי אורז את חפצי ושב הביתה והייתי מודיע להם שאני אבוא בזמן שהם יהיו מוכנים לקבל אותי.

אבל את יודעת שיש לי אהדה מיוחדת לקיבוץ משמר העמק. אני מעריץ אותו כל פעם יותר ויותר. למרות כל האי נעימות שיש לי בזה שאין לי חדר איפה לבלות את הערב, למרות הכול אני מרגיש פה איזו שלוה פנימית. איזה שקט פנימי, אשר אני אף פעם לא מרגיש אותו אצלנו.

פה מתבלט לפני תמיד החיובי והיפה שבחברה הקיבוצית, הקולקטיביות, שלטון השכל, והרצינות לכל דבר קטן שבקטנים שבחיים.
לכל אותם הדברים אשר אני כל כך רוצה לראותם אצלנו ואשר בהם הייתי יכול לחיות לפי טבעי ולפי אופיי ובלי לבוא לידי ניגודים עם החברה. את כל זה אני רואה פה.

פה אני רואה את הכפר עם צדדיו החיוביים ואת חבר הקיבוץ עם תכונות הכפרי. ואומר לך את האמת אני מלא קנאה לקיבוץ הזה.
מובן שאני לא פעם מקבל מצב רוח כשאני מתחיל להשוות את המצב פה עם המצב אצלנו.

אבל מעט מאוד אני חושב על זה, כי לרוב אני נמצא במצב של שכחה לגבי הקיבוץ שלנו. אני שוכח עליו לתקופות די ממושכות.
ואני לא מצטער על זה, כי בינתיים אני חי בסיפוק. אני בטוח שכשיהיה לי גם חדר טוב, פינה פרטית נוחה, אז אני ארגיש פה מצוין.
נוסף לזה אם נצרף את התנאים האובייקטיביים, מזון טוב ובשפע, יתכן מאוד שאני גם אבריא ואוסיף משקל.
ובכן יהודית, מה דעתך על התמונה האידיאלית שציירתי לך?

אחרי זה את חושבת לבטח, ואני? אני בכלל לא נכנסת כגורם לכל המצב שלך?

אם כן אומר לך יהודית, שאני חושב ומחפש איך באמת להכניס אותך גם כן לתוך מערכת החיים שלי במשך השנה הזאת. זה יהיה הכרח עבורי.
אני לא אוכל לשבת פה במנוחה שלווה מבלי לחשוב על זה ששם את נאבקת קשה עם חברה אשר את בוחלת בה ואשר את לא מוצאת בה את מה שאת רוצה ואשר גורמת לך הרבה התלבטויות פנימיות ללא מוצא מהם.
אני גם לא אוכל, וגם לא רשאי להתעלם ממצבך בקיבוץ וממצבי רוחך, ומהתלבטויות שלך.
זה לא מספיק עבורי לחיות פה שנה ולהתרכז רק על חיי אני מבלי לקרב אותך לאותם חיים אשר אני אחיה פה.
ועל זה אני חושב הרבה, יהודית, אינני יודע עם יספיקו לי המכתבים ואפילו הביקורים הקצרים.
יתכן מאוד שאני אדרוש מאתך, כעבור כמה זמן, שאת תדרשי את החופש שמגיע לך ושתבלי את כולו אתי. אבל לזה עוד נשוב לעת עתה הדבר הוא עוד לא אקטואלי, אני מוכרח עוד יותר להשתרש בעבודה ובקיבוץ הזה, ואז יהיה לי יותר קל לכתוב לך בקשר עם זה.

אתמול היה פה נשף ילדים. ילדי משמר העמק המבוגרים חדלו להיות "ילדים" ועוברים להיות "נוער" .
הם עוברים למוסד החינוכי. סיפוק של "נחת" היה שפוך על פניהם של הורי הילדים האלה. אין לך שמחה יותר גדולה מזו, כשהורים רואים את ילדיהם, מתבגרים ויוצרים חברה באותו הרוח שהם רוצים.
הם ראו את ילדיהם על הבמה יושבים ומתווכחים ביניהם על הפרובלמות של חברה שלהם - חברת הילדים. 
על הצורך לעזור להורים ולקיבוץ, על זה שמספיק להם לדבר דברים יפים על עבודה אלא שהם צריכים כבר באמת לעבוד.
(זה היה לקראת החופש שלהם, ובאמת הילדים כבר עבדו במשך החופש חצי יום במקצועות שהם בעצמם בחרו).
וכעת לאחר החופש הם מנתחים את התקופה הזו את חדירתם לעבודה, כמה שהם הצליחו ומה שהם לא הצליחו. הם מדברים על הצורך לייצר יחסים יותר עמוקים בין הקיבוץ ובינם. הם מרגישים שהם כבר יכולים לעזור .