יום חמישי, 16 בספטמבר 2021

הכרך שנשרף - מסה ספרותית מרתקת של אלישע פורת ז"ל מעין החורש על ספרו של אבא קובנר (זל)

 


אלישע פורת


ספרים אכן נשרפים!


לזכרו של יעקב בסר, אכסנאי נדיב ומעודד.


בשנת 1999 השלמתי מסה ספרותית-בלשית, מעין תחקיר מורחב, שכותרתו היתה: הכרך הנשרף, וכותרת המשנה: היה או לא היה חלק שלישי לטרילוגיה פנים אל פנים של אבא קובנר. חשבתי לנכון להביאה לראשונה אצל יעקב בסר ז'ל, וזאת משני טעמים: ידעתי את יחסו המיוחד, המכבד ומוקיר, את אבא קובנר ויצירתו. וחשבתי לנכון להשיב מעט תודה ליעקב, שלא היסס לפרסם כמה מסות "הזויות" שלי, בשנים קודמות. האחת על גנסין השניה על ליאופולד להולה, ועוד אחרת על יזהר. ואמנם יעקב מייד זיהה שיש במסה הזו, הבלשית למחצה, הרבה עניין, בצד אניגמה מטרידה, שלא באה על פתרונה.


למען הדיוק אציין בדיוק מתי נדפסה המסה ב"עיתון 77":  *. "הכרך הנשרף", מסה בלשית, על קובנר, "עתון 77", שנה כ'ג, גליון 232, תמוז תשנ"ט, יוני 1999. עמ' 22 עד עמ' 27.  בלווית שתי תמונות של קובנר, וכמה מלים חמות בפתיח של יעקב בסר. המלים החמות של יעקב בסר עודדוני מאד, כיוון שהמסה עמדה בזכות עצמה, אך הוכחות מוצקות לשריפת כתב היד בידי אבא קובנר עצמו לא היו אז בידי. יהיו הדברים הקצרים המובאים כאן נר לזכרו של יעקב.


סיפור שריפת הכרך השלישי הילך שנים רבות כשמועה לא בדוקה, בין קוראיו הנאמנים של אבא קובנר. עד כמה היה ביקוש עירני לחלק השלישי של סיפור המלחמה בדרום הארץ, למדתי רק לאחרונה. חברה טובה, בת קיבוץ דרומי ותיק, שמתגוררת זה שנים בקיבוצי, עין החורש, סיפרה לי שאביה היה מבקש ממנה בכל פגישה, בטרם נסיעתם חזרה לעין החורש, שתשאל אצל אבא קובנר ומה עם החלק השלישי? מתי הוא מניח כבר בידי קוראיו את סיום הטרילוגיה? הוא טען שקובנר הותיר את קוראיו באמצע המתח של סיפורו. ואני מניח שהיו עוד קוראים רבים כמותו. הסיום הקטוע מצד אחד, אבל מבטיח מצד שני, של הכרך השני, השאיר אצל רבים טעם של עוד, טעם של ביקוש ועניין בסיום הסיפור.


לא אלאה את הקוראים של "עיתון 77" בחזרה על תוכן מסתי הבלשית. מי שרוצה לקרוא אותה במלואה, הרי מראי המקום לפניו כאן למעלה. אספר רק על סיום הפרשה, סיום מדהים ובלתי צפוי, שהתרחש ממש בימים אלה, של ראשית חודש מאי 2007. לאחר כמעט שמונה שנים של אי ודאות, ספיקות והרגשה לא נוחה שאולי בכל זאת התרחשו הדברים אחרת, הגיעה ההוכחה הניצחת. זמן רב ביקשתי אחריה. זמן רב בלשתי אחריה. נאמן לאינטואיציה שלי, שהדריכתני בדרכי, נוכחתי סוף כל סוף בנכונותה ובנכונות הנחת העבודה הראשית שלי: שאבא קובנר אכן כתב ואכן השלים את הכרך השלישי של פנים אל פנים! ושאבא קובנר, בחמת רוחו ובסערת נפשו, אכן שרף במו ידיו את כתב היד של הכרך השלישי!


הנה כאן כמה דברים שכתבתי בעניין, אל הפרופ' יובל דרור, מאוניברסיטת תל אביב, שסייע בידי להשיג את הראיון, מיד עם קבלת צילומי הראיון שערך העיתונאי עמי שמיר עם אבא קובנר. התרגשתי מאד כמובן. זו לא היתה בשורה טובה, ללא נחמה, אבל עצם הידיעה כאן היא חשובה ומשחררת. סבורני שלקוראים יהיה עניין בדברים: 


שלום יובל, אנסה, ללא ההתרגשות של אתמול, להסביר לך את חשיבות הגילוי. אתה שלחת לי צילום מראיון עם אבא קובנר שערך עמי שמיר, עיתונאי  וותיק מ'למרחב',  בראשית מאי 1970. כלומר ממש באותם הימים שזכה בפרס ישראל לספרות, במשותף עם לאה גולדברג. להזכירנו, היה זה עדין בעיצומה של מלחמת ההתשה בתעלת סואץ. 

עמי שמיר חזר וכינס את העמודים הפנימיים, שכתב במשך שנים רבות, בעיתון המנוח 'למרחב'. הוא הוציא את ספרו זה בהוצאתו הפרטית - אטד - ואולי משום כך הדברים לא הגיעו לא אל הרישום הביבליוגרפי הראוי ולא אל החוקרים. שם הספר הוא: עֲמוּדֵי פְּנִים, עיתונאות בנימה אישית, הוצאת אטד, רחובות, 2002.

שנים רבות הציקה לי השאלה, ששימשה יסוד למסתי הבלשית, מדוע 'פנים אל פנים' הוגדר כטרילוגיה, פאר יצירתו של אבא קובנר - אבל בפועל יצאו רק שני הכרכים הראשונים. החלטתי לפני כמה שנים לגלות מה העניין, ויצאתי להרפתקת תחקיר - אני לא מעז לקרוא לכך מחקר - מרתקת. הרפתקה שהתמשכה כמעט שמונה שנים. 

 ישבתי לכתוב את המסה בעיקר בהסתמך על אינטואיציה, על היכרות ממושכת עם אבא קובנר, ועל פירורי מידע שהצלחתי למצוא. ובעוד אני כותב את המסה, הגיעה אלי שמועה, שיש יהודי בשם פרופסור  דניאל ים, ממכון ויצמן, חוקר תוספי מזון ותרופות, הטוען מזה שנים, באזני ידידים, שאבא קובנר גילה לו בשעתו, בסוף נובמבר 1956, ששרף את החלק השלישי של הטרילוגיה. 

 כמובן שיצרתי איתו קשר מיידית, נפגשנו פעם או פעמיים וראיינתי אותו ארוכות. עדותו היתה מדהימה. הוא היה האיש שליווה את קובנר במסע הנצחון שלו ביבשת דרום אמריקה, בשנת 1955. הם מאד מאד התקרבו במהלך המסע. ודניאל ים הפך לאיש סודו הצעיר של קובנר. ליווה אותו במטוסים וברכבות ואף הצליח לסדר לו ויזה לשוויץ. קובנר היה פסול על ידי שלטונות שוויץ כאן בארץ, מסורב ויזה כמובן, בשל עברו הן בתנועת 'הנקם' והן כשמאלן מ'השומר הצעיר'. 

 דניאל ים היה חבר קיבוץ רמות מנשה עד גיל ארבעים ואז עשה מהפך בחייו יצא ללמוד. עזב את הקיבוץ, ותוך זמן קצר הפך למומחה בתחום התרופות ותוספי המזון. אך כתוצאה מעזיבתו החפוזה את הקיבוץ ומנדודיו הרבים מדירה לדירה, הם היו חסרי כל כשעזבו את רמות מנשה, אבדו לו כל הגלויות המכתבים והמסמכים שיכלו לאשר את סיפורו המדהים על שריפת הכרך השלישי. 

 אני כמובן השתכנעתי מייד מהסיפור! אני אוהב סיפורים הזויים שכאלה! וכדרך משוררים, יסולח לי הדבר, השלמתי מהדמיון מה שהיה חסר. כיוון שהיתה לי הנחת יסוד - שהספר אכן נכתב ואכן גם נשרף - לא היה לי קשה לקבל את דבריו. לעומתי הפרופ' דינה פורת, ההיסטוריונית הבכירה שכתבה את הביוגרפיה הענקית על קובנר - מעבר לגשמי - לא הרשתה לעצמה כמדענית והיסטוריונית רצינית, לסמוך רק על השמועה. היא אמנם קיבלה את התיזה שלי, ואף הביאה אותה במפורט בספרה, ביחד עם עוד עדויות רבות משלי על קובנר. אך ציינה במפורש כמובן, שאין מקורות ואסמכתות מהימנות דיין לסיפור. 

 סיכמנו בינינו שאני אפרסם את המסה, כ'מעשה בילוש ספרותי', ולא כתחקיר היסטורי. ואמנם עשיתי כך, והמסה התפרסמה במלואה בשעתו, בעיתון 77, בחודש יוני 1999, אצל יעקב בסר. אך הדבר הציק לי בכל זאת. היכן שהוא בעולם, חזרתי ואמרתי לעצמי לא פעם, חייבת להיות אסמכתא לדברים, כך חשבתי כל השנים. היכן שהוא בעולם מתגלגלת פיסת נייר, פתקה, צעטאלע, שתוכיח חד משמעית את נכונות הנחתי. 

 והנה, אתמול, הגיעו הדפים המצולמים ששלחת לי. הראיון  שעשה עמי שמיר אתו, ובהם מאשר אבא קובנר עצמו את שריפת הספר!!. ליותר מזה אפילו לא פיללתי!. איזו אסמכתא נפלאה! ואכן הרגשתי נפלא, עם האישור המפתיע לאינטואיציה שלי, שהוליכתני בדרך הנכונה. ואגב בצדק שאלו המתנגדים להנחה: אבא קובנר ושריפת ספרים?? לא, זה לא ייתכן! האיש שראה אולי את שריפת הספרים היהודיים הגדולה בהיסטוריה, הוא יעז וישרוף ספר?? האיש שהגיע בין ראשוני הצבא הסובייטי והפרטיזנים לגיטו וילנה החרב, והתגייס מייד עם חבריו, להצלת ספרית סטראשון, או מה שנותר ממנה, והעבירה לאמריקה, לארכיון ייוו'א, הוא ישרוף את ספרו? ואפילו ברגע של חולשה נוראה, ואפילו ברגע של כעס עצום, ואפילו ברגע של תסכול עמוק. אבא קובנר הוא האחרון שיעז לשרוף ספר! 

הראיון הוא מרתק, ויש בו פנינים נוספות, אך לא נרחיב בהן כעת. כותרת הראיון "עם אבא קובנר: כל דור צריך להישרף בשריפתו הוא". בראיון הקצר מציג עמי שמיר לקובנר כמה שאלות מהותיות, אחדות מהן כמובן ברוח הימים, בל נשכח שהראיון נערך בחודש מאי 1970. אבל תשובותיו של קובנר חדות וברורות, ואפילו קשות. הראיון מחזיק כארבעה עמודים, ואני מביא את סיומו המפתיע, המאשש את סיפור שריפת כתב היד.

בעמ' 407, בספרו של עמי שמיר, אנו קוראים:

ומה עם אבא קובנר המספר? מלבד שבעה ספרי-שירה – שהראשון בהם "עד לא אור", הופיע ב-1947, והאחרון השנה, (כלומר בשנת 1970), - כתב קובנר שני ספרי פרוזה – "שעת האפס" ו"הצומת", שהופיעו תחת קורת גג אחת בשם "פנים אל פנים". שני הכרכים, שעלילתם מלחמת השחרור, ראו אור בשנים 1953-1955. ומאז עברו חמש-עשרה שנה, ודבר פרוזה נוסף משל קובנר, לא ראה אור. מדוע?

"משום שמה שכתבתי מאז, לא הניח את דעתי, והעליתיו באש. פשוט שרפתי".

ומה הלאה?

"עוד לא אמרתי סוף פסוק".

מתשובתו של קובנר ניתן להסיק, שכבר תכנן אז, באוגוסט 1970, ספרי שירים ופואימות נוספים. אך אולי גם ניתן להסיק ממנה, שגם בכתיבת הפרוזה שלו, עוד לא אמר סוף פסוק?


 

 






יום שני, 13 בספטמבר 2021

הכרך שנשרף - מסה בלשית של אלישע פורת (ז"ל)

 


הכרך שנשרף

(היה או לא היה כרך שלישי לטרילוגיה "פנים אל פנים" של אבא קובנר?)

אלישע פורת משורר וסופר מקיבוץ עין החורש  עוקב במשך שנים אחר יצירותיו של אבא  קובנר.בשנת 1999 פרסם אלישע מסה ארוכה,הכתובה כמעשה בילוש ספרותי.במסה הוא מנסה לעלות טיעון שבטרילוגיה "פנים אל פנים" פאר יצירותיו של אבא קובנר,ראו אור שני כרכים ראשונים הכרך השלישי נשרף. פרקים מתוך מהמסה:

"המשלש המתוכנן"   

    "המשלש המתוכנן" הוא ביטוי עברי ייחודי שטבע החוקר דן מירון - מי שעוסק ביצירתו של אבא קובנר כבר שנים הרבה - לביטוי הלועזי "טרילוגיה".

 מקובל על החוקרים והעוסקים בתחום, ולא רק על הפרופ' מירון - שאכן התכוון המשורר והסופר אבא קובנר, להמשיך ולפרסם כרך שלישי, לאחר השניים שפרסם, לטרילוגיה שלו "פנים אל פנים". מתוך דבריו של דן מירון: "...אחרי הופעת "המפתח צלל" (שהיא הפואמה השלישית שפרסם אבא קובנר), שקע קובנר בעבודתו על הרומן "פנים אל פנים", ששני כרכיו (מתוך "המשלש המתוכנן") ראו אור, הראשון ב-1953, והשני ב-1955. לפרק זמן ארוך כאילו הושעה עיסוקו בשירה, אף כי הקשרים התמאטיים, ואפילו הצורניים והסגנוניים, בין כרכי הרומן לפואמות שקדמו להם היו הדוקים. בשנת 1961, לאחר שהתעייף קובנר מן הרומן, וחזר אל השירה...", עד כאן הדברים של מירון מתוך "בשולי הכרך", שהוסיף לכרך הראשון של "כל שירי אבא קובנר", הוצאת מוסד ביאליק, 1996.  

    בדברים הבאים אנסה לצייר את סיפורו האפשרי של הכרך הנעלם, ולהראות שביטויו של הפרופ' דן מירון "ולאחר שהתעייף קובנר מן הרומן" - אינו מקיף את כל ההליך המעניין אך הבלתי ידוע ברבים, של סיום כתיבת הפרוזה הרומניסטית של קובנר, זו שעסק בה למן ראשית שנות החמישים, ועד סופה העצוב בקיצה של שנת 1956.  

    השאלה הראשונה שעולה היא אם כן, מה קרה לכרך השלישי של הטרילוגיה? מדוע לא נכלל ב"פנים אל פנים"? כזכור, נדפסו רק שני הכרכים "שעת האפס" ו"הצומת". האם באמת הבטיח המשורר לכתוב ולפרסם כרך שלישי? ואם באמת כתבו, מה עלה בגורלו? ומדוע לא נדפס עד היום? ויותר מכך, רשאים אנו לשאול האם נותר בעיזבונו של המשורר כתב היד "האבוד"? ואם לא, האם נותרו סימנים או שיירים או שרידים אחרים מכתיבתו זו? שהרי היה זה יותר מסתם "משלש מתוכנן", כלומר טרילוגיה שהוא תכנן. זה היה "משלש מובטח". ורבים מקוראי הפרוזה של קובנר, ומקוראי הפרוזה העברית הצעירה, שלאחר מלחמת הקוממיות, ציפו ל"משלש" זה בקוצר רוח, כמובטח. 

    פרק הזמן הקצר הזה, של ראשית שנות החמישים עד אמצען, היה ככל הנראה הפרק היחיד בחייו של קובנר כיוצר, שהקדיש לכתיבת הפרוזה הרומניסטית שלו. אפשר שצודק כאן דן מירון, שהייתה זו תקופת מעבר קצרה, בין השלמת גל הפואמות הראשון שלו, לבין התכשרותו לקראת גל הפואמות הבא, שהופיע מאוחר יותר, החל מאמצע שנות ה-60. קשה לדעת היום, האם היה זה רק פסק זמן מתוכנן, שייחד המשורר ליצירת הפרוזה שלו; או שבאמת הייתה זו הזדמנות שלא תשוב יותר בחיי היצירה שלו: לנצל את משבר הכתיבה הזמני שלו, לאחר שהשלים את הפואמות הראשונות, ולנסות את כוחו, לראשונה - ולצערנו גם לאחרונה - בכתיבת פרוזה סיפורית. 

     כדי להבין את השאלות בדבר גורלו של הכרך השלישי, כדאי להעיף מבט מעט כללי יותר על חייו ויצירתו של המשורר באותן השנים. מאד ייתכן שהייתה לו הרגשה חריפה של התמסמסות מואצת של העבר הקרוב. החוויות העזות של היציאה מאירופה ההרוסה, הלחימה ביערות, השמדת גטו וילנה , והפרשה הקצרה אך המתסכלת של חבורת "הנקם" - החלו ל"התנדף" מעצמן באווירת הארץ האינטנסיבית והקדחתנית של אותם ימים. 

     וכאילו לא די בזמן החולף שהחל להשכיח אותן, באו שלוש שנים מאד מאד דחוסות ומרוכזות, של הקמת המדינה והמלחמה הקשה שבאה בעקבותיה, מ-1946, שנת הגיעו ארצה, ועד תום המלחמה ב-1949. אבל גם חוויות התשתית של מלחמת הקוממיות כבר החלו להישכח במהירות, ב"יום השני", או "בבוקר שלמחרת" הקמת המדינה. אפרוריות הקיום והצרות הרבות של ביסוס המדינה הצעירה, עם המאבקים הפוליטיים האלימים שניהל בן-גוריון נגד יריביו שמשמאל, ובהם תנועת השומר הצעיר ומפ"ם, שאבא קובנר השתייך אליהן, תנועות שהיו שותפות מלאות של בן-גוריון רק מאתמול - איימו להשכיח לגמרי את השנים הדחוסות שבהן מילא המשורר - מרצונו או אנוס היה (על פי סדר המאורעות) - תפקידים מכריעים בכמה זירות.

 בזירת המחתרת בגטו, בזירת הלחימה הפרטיזנית ביער, בזירת ניסיונות הנקם בגרמנים ובזירת הלחימה בדרום הארץ של חטיבת "גבעתי". 

     ניתן להניח שאבא קובנר, בשבתו אל כתיבת הטרילוגיה שלו "פנים אל פנים" הונע בין השאר על ידי הרצון העז להציב זיכרון עולם, חי דובב ומעוצב, לשנים המכריעות שנדחסו אל חייו בתוך פחות מעשור. וכך, בין אם מתוך הריק האמנותי שנתאפשר לו שלא בטובתו, בשל המשבר החריף שבכתיבת שירתו; ובין אם מתוך בחירה והתקדשות לנושא הזיכרון החומק, חרף התביעות המתמידות של היענות לשירתו הדוחקת עליו - מצא לו קובנר את "הסדק" הצר שבין הזמנים, כמה שנים אלה של פרישה מאונס מן השירה, ושל התמסרות לפרוזה הרומניסטית. 

     סדק צר זה הסתבר בדיעבד כיחיד בחיי האמנות והיצירה שלו, והוא לא ישוב עוד בחייו לכתיבה מסוג זה. 

    כך כתב את שני הכרכים הראשונים מתוך "המשלש המתוכנן" שלו.     אלא שהדברים לא עלו כל כך פשוט. תכונות החידוש שמתוך שאיבה מתוך המקורות, שציינו את שירתו המקורית, לא עמדו כל כך לפרוזה שלו. ובעצם ניתן לומר שאין היא ניצבת בראש יצירות הפרוזה של הדור. ועוד אנו צריכים לזכור ששני הכרכים של "פנים אל פנים": "שעת האפס" ו"הצומת", יצאו רק שנים ספורות לפני "ימי צקלג" למשל, של ס. יזהר. יצירה כבירה בפרוזה, שהציבה התייחסות שונה לחלוטין לדרכי העיצוב וללשון העיצוב של מלחמת הקוממיות. 

     האם חש אבא קובנר עצמו (לאחר פרסום שני הכרכים הראשונים) שאין כתיבת "המשלש" עולה בידו כפי שציפה? 

האם הסיק מדברי הביקורת הספרותית, שבחלקה אמנם שיבחה את עבודתו, אך בחלקה גם הסתייגה ממנה באופן די חריף, שעליו לעצור לשהות קצרה? 

לחשוב, לשקול, להעריך מחדש, בטרם ישוב אל שולחן עבודתו להשלים את כתיבת הכרך השלישי? האם החליט אז, לאחר פרסום הכרכים הראשונים, שעליו להפסיק או לשנות את כתיבתו? 

     הוא היה בעל חוש ביקורת עצמית מפותח, ויש להניח שידע לשפוט את יצירת עצמו בכל החומרה הראויה. ואם אפשר לומר שלאחר שסיים את הגל הראשון של הפואמות שלו נקלע למשבר בשירתו, הרי בכתיבת הפרוזה שלו יצא ישר מתוך מצב משברי. ולא הייתה בה שום בשורה חדשה: לא  בשורה צורנית ולא אחרת. חלק מהמבקרים הטיחו בו שהוא פשוט ממשיך את כתיבת "הנוסח" הריאליסטי המוכר והשדוף. מעין כתיבה מיושנת, כתיבה מוכרת וידועה, שרק כישרונו, חריפותו והבחנתו האמנותית הן שהצילו את כתיבתו מלהיחשב מסורבלת ומאכזבת מייד עם הופעת הספרים. 

     ובכל זאת, על פי העדויות החדשות שבידנו, הוא לא עצר. הוא המשיך בכתיבה שקדנית של החלק השלישי של "המשלש". כנראה, כפי שתכנן, אך בהחלט אפשר שתוך שינויים שאליהם הגיע, אם מתוך עצמו ואם מתוך הערותיה התובעניות של הביקורת. 

קוראיו הנאמנים, אלה שעקבו אחרי גיבורי שני הכרכים הראשונים, ציפו להמשך. הציפייה להמשך הייתה גם נחלתם של מבקרים ועורכים מהעולם הספרותי, בעיקר ממחנה השמאל, המקורב למפ"ם ולתנועת השומר הצעיר. כך שלמרות הביקורת ולמרות ההסתייגויות הרי שבאופן מאד כללי אפשר אולי לומר שהייתה הסכמה והיה רצון של הקהילה הספרותית, לראות את אבא קובנר משלים, כמובטח וכמתוכנן את "המשלש המובטח".

אלישע פורת בצעירותו




"ארגנטינה, ברזיל ולבסוף שוויץ..."

     שני הכרכים הראשונים של הטרילוגיה היו המושגים של אותם הימים, ראשית שנות החמישים, הצלחה מסחרית ממשית. כמה וכמה הדפסות נדפסו משניהם, והיה ביקוש רב לספרים גם מצד מוסדות המדינה, כמו משרד החינוך, מרכז הספריות הציבוריות ועוד. גבורתם הנחושה של מגיני קיבוץ נגבה, ויוצאי הפרטיזנים המנסים להשתלב בחברה הישראלית החדשה, הלהיבו את קוראיו. במיוחד בקיבוצים, אך נמצאו קוראים רבים גם בחוגי השמאל בערים, וקוראים אחרים שמצאו עניין בהם. פרשת קיבוץ ניצנים במלחמה, אותה פרשה אומללה שליוותה את קובנר בשנים מאוחרות יותר, עוד לא תפסה אז תאוצה, ולא העיבה עדיין על סיפור חייו. וכל כמה שטרחו מבקרים מסוימים לעשות הפרדה בוטה בין "שירתו" של קובנר ל"פרוזה" שלו - לא המעיטו את מספרם של המשחרים לסיפור מלחמת הקוממיות. סיפורה של חטיבת "גבעתי": בני הקיבוצים הוותיקים, מתנדבי מושבות הדרום, בני השכונות הקטנות והדלות של תל אביב, וניצולי התופת באירופה. 

     אבא קובנר לא השיב מעולם, ככל הידוע, תשובה ברורה וחד משמעית, האם כתב או לא כתב את החלק השלישי של הרומן, ואם כתב, מה עשה בו. הוא סתם ולא פירש, ולא סיפק את סקרנותם של עיתונאים סקרנים, מבקרים וקוראים טרחנים וסתם מעוניינים. במשפחתו טוענים, שהוא פשוט אמר כמה פעמים שהכרך השלישי, אם באמת היה כזה - "הושמד". ואין מוסיפים פרטים מועילים, היכולים לסייע בשפיכת מעט אור על הפרשה. אך יש בהחלט טעם בשאלה, מדוע "הושמד"? באילו נסיבות "הושמד"? ובעיקר: על מה נסב הכרך השלישי, בטרם "הושמד"? האם ניתן להניח שהוא כתב בו על אפשרות הגשמתו של משטר סוציאליסטי בארץ, לאחר המלחמה? האם כתב בו על הקיבוץ, כזירה מיוחדת, שבה מתפתחת "קומונה של אמנים"? האם המשיך וגלגל את גיבוריו מן הכרכים הקודמים, אל איזה סיום אוטופי בכרך השלישי? 

     ואולי מותר לשאול גם יותר מכך: האם ניסה לצייר בו, או לחזות, את גורל ישראל בשנים הבאות? כלומר, אלו המתחילות מאמצע שנות החמישים והלאה? האם שיקע בו את תפישותיו המיוחדות לגבי גורל העם היהודי שנשמד? או לגבי לשון היידיש, שהייתה כל כך יקרה לליבו? האם אפשר שהוא פרש בספר את גרסתו שלו, המקורית, המלאה והבלתי-מקוצרת למה שמכונה "פרשת ניצנים"? 

    שלל האפשרויות, שאף אחת מהן לא אושרה, אך גם לא נסתרה, של תוכן "הכרך הנעלם", יכול ממש לסחרר את ראשו של כל קורא עברי, שיצירתו של קובנר קרובה לליבו. 

     לאחר הפסח, באפריל שנת 1955, יצא אבא קובנר למסעו הבלתי-נשכח אל היבשת הדרום-אמריקאית ואל יהודיה. המסע כלל הרצאות ומפגשים עם חניכי תנועת הנוער של "השומר הצעיר", ועם ארגוני שמאל יהודיים אחרים הקרובים למפ"ם. עד מהרה הפך מסע ההרצאות למסע ניצחון מהמם של המשורר היהודי בין הקהילות היהודיות של אמריקה הלטינית. מן העדויות שבידנו עולה, שכתב היד של הכרך השלישי, או פנקס רשימות הצמוד לו, היה בידיו של קובנר במשך כל מסעו.

דניאל ים חוקר תוספי מזון ותרופות ממכון ויצמן היה האיש שליווה את קובנר במסע הניצחון שלו ביבשת דרום אמריקה בשנת 1955 . במהלך המסע הם מאוד התקרבו ודניאל הפך לאיש סודו הצעיר של אבא קובנר.דניאל טוען באוזני ידידיו כבר שנים שקובנר גילה לו ששרף את החלק השלישי של הטרילוגיה. 

     המסע היה מעייף ואפילו מפרך , אך גם מאוד מוצלח. אבא המשיך לכתוב טיוטות במהלך נסיעותיו האינסופיות ברכבות, בחדרי המלונות, ובמועדוני "השומר הצעיר" שבהם התארח במהלך הסיור.

 הוא לא נח מכתיבתו , אפילו לאחר שסיים ימים קשים במיוחד במהלך המסע. הוא חלף את ארגנטינה לאורכה ולרוחבה, והמשיך לאורוגווי השכנה. וסיים את מסעו, שלימים תתחוור חשיבותו ליצירתו השירית, בגל הבא של הפואמות, במפגש מרגש ומדהים עם תרבותה הפגאנית של ברזיל. 

     כל מי שקרא את הפואמה יוצאת הדופן שלו, "אדמת החול" 1961, יכול בנקל להבין איזו חוויה מסעירה עברה על המשורר, בעת ששהה בצפון-מזרח ברזיל. האם נכון יהיה לשער, שבמהלך נסיעתו "המטריפה" נשא עימו כל הזמן את צרור הדפים של "הכרך הנעלם"? 

     בתום סיורו המתיש, בן ארבעת החודשים בדרום-אמריקה, יצא אבא קובנר בדרכו חזרה. קודם לאירופה, לצרפת, לשליחות קצרה מטעם התנועה, ומשם לחודש של הפוגה, החלמה ומנוחה בשוויץ. הצטרפו אליו לחופשת ההתאוששות וההבראה בשוויץ אשתו ויטקה החולה, ובנו הקטן מיכאל. בהרים השלווים של שוויץ, בסוף הקיץ של שנת 1955 השלים כנראה את הכתיבה הראשונה של החלק השלישי. מן העדות שבידנו עולה, שבמהלך כל התקופה הזו שנמשכה גם עם שובו לארץ, הייתה נימה אופטימית ברורה בדבריו המקוטעים והמרומזים על כתב היד. הדברים הסתדרו כמו שקיווה וכמו שתכנן. גם הקיץ הדחוס והמתיש שבילה בנסיעות, לא עיכב את מהלך הכתיבה. אלא אולי אפילו להפך, סייע בדרכים שלא נוכל אף פעם לדעתן במדויק, להשלמת הכתיבה הראשונה. 

     ואפשר מאד שגם המפגש המהם והמוחץ שלו, עם יהדות ארגנטינה אורוגוואי וברזיל, שנהרה בהמוניה לחזות בו ולשמוע את דבריו של "המשורר, הפרטיזן, לוחם 'גבעתי'", היה לו חלק בגיבוש וזירוז הכתיבה של הספר הנעלם. יהודי דרום-אמריקה נתנו לו המון כבוד, והרעיפו עליו הרבה חיבה והרבה אהבה. 

     בשבילם ובשביל יהודים רבים מקומות שונים בעולם - אבא קובנר היה שילוב מדהים של יוצא השואה ונביא התקומה. האחד שגח ממש מתוך הר-הדמים של "בדמיך חיי", אל גבעות הלס והחול של גבעות הדרום, שבהן הוכרע גורלה של המדינה הצעירה לחיים. לזמן קצר, לתקופת חודשי ביקורו, הוא נתן להם לפתע טעם של גאווה לאומית, של תקווה, ושל הרגשה שהקורבנות העצומים שידע העם היהודי לא היו לחינם. 

     לא הייתי מאריך בתיאורים הללו, אלמלא הטענה שנשמעה בביקורת הספרות, לאחר שיצא הכרך השני של "המשלש המתוכנן" - "הצומת" - שחלה מעין "חסימה" בכתיבת הפרוזה הסיפורית של קובנר. ושיש כנראה למחברו קשיים לא פעוטים בהשלמת הטרילוגיה. 

    לדעתנו הצנועה,  לא חלה שום "חסימה" בכתיבתו. ושום עיכובים בלתי מתוכננים.

     שום דבר בשלהי שנת 1955 לא בישר על הקשיים הצפויים לאבא קובנר בהשלמה המובטחת של ספרו. 


"היכן אנו בעולם?"

     החודשים האחרונים של שנת 1956 היו גדושים באירועים מסעירים בארץ ובעולם. בסוף אוקטובר פרצה מלחמת סואץ, ובאותה עת פלשה ברית המועצות להונגריה, והכניעה ברגל דורסנית את המרד ההונגרי. אבא קובנר עבר את שני האירועים הללו בצורה מאד קשה. הוא ממש נקרע באותם הימים בין המאורעות המסעירים. 

     ובסופו של התהליך, לאחר הישיבה דרמטית של הועד הפועל של הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, שנערכה בקיבוץ מעברות בימים האחרונים של חודש נובמבר 1956, אבא קובנר נקלע למצוקה אישית ונפשית קשה מאד. מצוקה שאולי יש בה מעט כדי להסביר את הגורמים שהביאו אותו לשריפת כתב היד הנעלם, החלק השלישי של הטרילוגיה "פנים אל פנים". 

לאחר שובו משהותו הקצרה בשוויץ, שם עלתה בידו כנראה להשלים סופית את כתב היד, הוא חזר במצב רוח אופטימי, והוא עבד על השלמת ספרו בכל הזמן שחלף. יש להניח שהוא כבר החל בגישושים, אולי אפילו בצעדים ממשיים, כדי לפרסם את הספר. לא הייתה לו בעיה של עורך, הוא עצמו נחשב לעורך מעולה, גם בשביל אחרים. לא הייתה לו בעיה של בית הוצאה. הוצאת "ספרית פועלים", שהוציאה זמן קצר קודם לכן את שני הכרכים, "שעת האפס" ו"הצומת", החשיבה את הרומן כולו, על שלושת חלקיו, כ"רומן הדגל" שלה באותן השנים. לא הייתה לו בעיה של מימון, היה ברור שהספר יוצא על חשבונה של ההוצאה, כלומר על חשבון הקיבוץ הארצי, שישא ובכבוד, בהוצאת הפקת הספר. 

     ואז, בהפתעה כמעט גמורה, נחתו עליו שני המאורעות הדרמטיים הללו. ופתחו מחדש "פצעים מדממים", שאולי מעולם לא הגלידו באמת. החרדה העצומה שלו למדינת ישראל הקטנה והמאוימת לא הרפתה ממנו. מאז הימים הקשים של פלישת הצבא המצרי, ומאז הימים שהוא, עם לוחמי חטיבת "גבעתי", עצרו בקשיים עצומים את הטורים המצרים שהיו בדרכם לתל אביב. 

     הוא מעולם לא שכח עד כמה היה דק ושביר המחסום העלוב של קומץ ישובים מכותרים וחטיבה לוחמת אחת, מותשת וקטנה. אפשר למצוא ביטוי לחרדה הזו, בתוך יצירותיו השיריות ובתוך הכרכים הראשונים של הטרילוגיה. ואפשר כמובן למצוא ביטוי קיצוני לחרדתו זו ב"דפים הקרביים" שכתב בעת הקרבות. אותם "דפים קרביים" שלימים הפכו נושא לביקורת נוקבת כנגדו. החרדה הקשה לגורל המדינה הקטנה ויהודיה לא תניח לו גם בעתיד. ויש לנו עדויות מעניינות, עד כמה היה חרד ערב מלחמת ששת הימים. שלא לדבר על מה שעבר עליו, לפי עדות בני המשפחה ומכרים קרובים, ואולי לא מצא ביטוי הולם ביצירתו, בחודשים הקשים של מלחמת יום הכיפורים. 

     הפלישה הסובייטית להונגריה, מעשי האלימות הקשים והטבח האכזרי במתקוממים ההונגרים, פתחו מחדש את הצלקות המכאיבות שנשא אתו עוד מימי קרבות הפרטיזנים ביערות של ליטא  ורוסיה הלבנה. הוא ניהל בשעתו, סמוך לעלייתו ארצה ומעט אחר כך, מערכה פוליטית כנגד ראשי הקיבוץ הארצי ופעיליו, כדי שיכירו באנטישמיות המרושעת של המשטר הקומוניסטי. הוא הובס אז במאבקו בתוך התנועה. הורחק ממרכזי ההכרעה והעשייה הפוליטית של תנועתו. אך לא חזר בו מדעותיו. 

     ועכשיו, בשלהי שנת 1956, חזר אליו הכול: האטימות הרוסית המפחידה, הטמטום והרשעות של המשטר, הרצחנות הדורסנית, הכול כפי ששמע העולם וגם ראה, בשידור כמעט ישיר, מרחובות בודפשט הבוערת. בפעם האחרונה בחייו הוא ניסה לערער על סמכותם של המנהיגים המוכרים של מפ"ם והקיבוץ הארצי, ולהביאם לידי הכרה והודאה ברורה בזוועות המשטר הסובייטי. אך גם הפעם הוא לא הצליח, ונחל מפלה מידי הממסד הוותיק. 

מפלה מכאיבה שהייה בה אפילו מעט השפלה. חזיון מכאיב שבא לידי ביטוי צורב בישיבה הסוערת ההיא, של הועד הפועל, שנערכה בקיבוץ מעברות. 

    התרגשות גדולה שאחזה בו ולא הניחה לו בשל שני האירועים המסעירים, הכבידה מאד את ידה על אבא קובנר באותם ימים. ומי שיודע כיצד נוהגים משוררים חרדים בימי חרדה אשר כאלה, ודאי יבין למה אני מתכוון. ניתן אולי להניח שחשבונות מחשבונות שונים נערכו במוחו הקודח באותם ימים מסוערים. כולל גם חשבון דרכו הספרותית. האם תהא זו השערה רחוקה, אם נניח שהכרך הנשרף של הטרילוגיה, נכתב דווקא על החיים העתידיים בקיבוץ ובמדינה? על "החיים החיוביים", לפי תפיסת הימים ההם, ואולי גם על החיים העתידיים של העם היהודי בכלל? שהרי אצלו כל המעגלים היו מחוברים ומהודקים ללא אפשרות הפרדה: המעגל העברי עם המעגל הישראלי ועם המעגל היהודי. ואם בנה בשני הכרכים הקודמים של הרומן את "התשתית הקיומית" של העם המתחדש; ואם ייחד את שני הכרכים הראשונים ל"נושאים הגדולים" של "בדמיך חיי", הרי רק הגיוני הוא לשער בזהירות הדרושה כמובן, שאכן היה תוכן הכרך הנעלם תוכן עתידי במובן כלשהו. ובמידה כזו או אחרת לא התייחס אל מה שהיה ולא אל מה שהווה - אלא אל מה שיהיה. 

    אולי אפילו תוכן המשיק לגבולות האוטופיה החברתית והלאומית. אפשר להניח, שהוא המשיך וניהל את גיבורי "הצומת" ו"שעת האפס" מן החורבן והשואה, מן המצור והאיום של מלחמת הקוממיות, מעמידת הגבורה של קיבוצי הדרום וחטיבת "גבעתי" - אל העולם החדש שראוי שייבנה בישראל החדשה. האם נבהל מ"יום הקטנות" האפרורי, שהציף את המדינה, וגרם לסופרים בני דורו לכתוב, ממש באותם ימים, רומנים מפוכחים ואירוניים על הפער המתרחב שבין החלום למציאות? קשה לדעת, מה גם שהוא לא הקל על המתעניינים, ולא הותיר אחריו שום סימן, שום עדות, לתוכנו האפשרי של הספר. 

"הדיקטאטור הגדול"

     ב- 25 לנובמבר שנת 1956 נערכה הישיבה הסוערת והגורלית לגבי קובנר, של הועד הפועל של הקיבוץ הארצי בקיבוץ מעברות. הדראמה הכפולה, שבאה לידי גילוי בישיבה המיוחדת הזו, ראויה למחקר נפרד ומקיף מידיו של היסטוריון בקי. ראשי הקיבוץ הארצי ומפ"ם התכנסו לישיבה של חשבון נפש אישי ופוליטי. חשבון קשה וכאוב, שכן ההיסטוריה ומהלכה המהיר דחקו את התנועה למצב של אלם, של התגוננות מביכה ופחד מפני שבירת האיקונות המקודשים. מתנועה מובילה, שיש לה יומרות לחזות את העתיד, הפכה תנועת "השומר הצעיר" באותם ימי נובמבר אחרונים של 1956 לתנועה מצטדקת, מתגוננת ונבוכה עד עמקי הווייתה. תנועה אחוזת חרדה גדולה שמא איחרה את הרכבת הנכונה אל עולם המחר.... 

     אבא קובנר הגיע אל הישיבה מתוח ונסער, וקרוב להתפוצצות מרגשות, כתוצאה מכל המתח והחרדה שעברו עליו מאז התרגשו המאורעות. לעומתו הגיעו המנהיגים הוותיקים, ובעיקר מאיר יערי, נחושים בדעתם "שלא לשפוך את התינוק עם מי-הגיגית...". כלומר לא להתנתק מהעולם הקומוניסטי, חרף הדיכוי האכזרי של המרד ההונגרי. ובאשר לשאלה הגדולה האם צריך היה להצטרף למלחמת סיני, דיברה ההנהגה בקול מתון: מאיר יערי תמך כרגיל בעמדותיו של בן-גוריון, ויעקב חזן, גם הוא כרגיל, ניסה להתנגד להן תחילה, אבל השלים עימהן מחוסר ברירה. 

     שוב בא לידי ביטוי חריף, כמו בישיבות קודמות בעבר, הניגוד המושחז בין המשורר חד הלשון חד העין וחד הלב, המנסה להבין "היכן אנו בעולם הזה?" - לבין מנהיגים משופשפים ומנוסים שמטרתם אחת: להוציא את התנועה שלימה, גם מהמשבר הכפול הנוכחי. 

     על מה שהתרחש בישיבה ההיא בקיבוץ מעברות יש עדויות שונות ואפילו סותרות לא במעט. אך לפי העדות שבידנו, אבא קובנר אכן נטל חלק פעיל, תוקפני ולא מתפשר, בסדר היום של הישיבה. עד שהורחק והובס בידי המנהיגות הוותיקה. הוא הגיע דחוס עד להתפוצץ ברגשות של חרדה וזעם ואפילו מחאה, וניסה להדביק בהן את באי הישיבה. ויותר מכך, להעביר אליהם את הרגשת הדחיפות ההכרחית שבשינוי הקו הפוליטי הישן. הוא באופן אישי עבר ממש משבר ומהפך אישי חריף בתוך כמה ימים. הוא התנגד בתחילה, בכל נפשו, מתוך חרדה קיומית חדה, לפתיחת מלחמת המנע נגד הצבא המצרי בסיני. אבל לאור הניצחון המדהים הוא שינה בתוך ימים ספורים את דעותיו. ממש כפי שעשו אז, באותם ימי אופוריה רחוקים, כמה וכמה אישים במחנה השמאל. וכדאי כאן להביא משהו מדבריו, כדי לעמוד על עומק הזעזוע שאחז בו: "...חשתי שמה שעומד להתרחש - זה שואה גדולה בתולדות ישראל (!), ותהיתי איפה היא מפלגתי... סבור הייתי כי מפלגתי חייבת לצאת לרחובות. אחרי ליל נדודים העליתי על הנייר שתי שורות ובם (!) כתבתי: 'על דעת עצמי ועל דעת רעי שימותו עם שחר - אל תצאו למלחמה הזאת' לעשותם כרוז ברחובות. אך הנה פתחתי את הרדיו והזמן פלש לחדרי, וחבריי סיימו את המלחמה..." 

     ובהמשך דבריו הוא אומר עוד: "... היום, אחרי מערכת סיני, אני מהרהר: אם הייתה זאת שעת אפס - לא אדע, אבל מה פירוש שעת אפס בלי שעת כושר, אני יודע...". והוא מוסיף עוד יותר: "... אחת לאלף הייתה לנו הזדמנות כזאת, להלחם במלחמת הגנה - עם בעל ברית בעל שיעור קומה. 

ואם הצלחנו להגיע להישגים אלה, בלי חורבן והרס, אגיד: בין מלחמת הגנה מאד צודקת על חורבן ערינו, ובין מבצע אשר בנסיבות פנטסטיות-פוליטיות נתאפשר לנו לבצעו - אני בוחר בשני!..." 

     הוא הרחיק לכת מההנהגה המסתייגת. עבר עליו משבר קצר וחריף מאד, והוא קם למחרתו מפוכח, ותומך נלהב במהלכי מלחמת סיני. גם את צעדו הקיצוני הזה לא יכלה הנהגת הקיבוץ הארצי ומפ"ם לקבל, והוא חטף על כך כהוגן בתשובות חריפות ואף קנטרניות מאגף השמאל שהשיב לדבריו המתלהמים. 


     דווקא ידידו, שמעון אבידן, נשא דברים מפוכחים בגנות המלחמה ובזכות השלום. וביקר קשות את מהלכי מבצע סיני, שהביאו לדעתו רק הצלחה צבאית קיצרת מועד, אבל דחו את השלום. שמעון אבידן הוא גם שדחק בו במשך שנות כתיבת הטרילוגיה, שיחדל כבר מכתיבה על "מה שהיה", ויכתוב גם על "מה שיהיה!". שיוביל כבר את גיבורי שני הכרכים הראשונים "אל עתיד חיובי". כמובן, ברוח "הריאליזם הסוציאליסטי" בנוסחו המרוכך והישראלי. חבל שאיש כמו שמעון אבידן, שהיה נקרע בכל פעם בין קרבתו והערכתו לקובנר, ובין נאמנותו לתנועה, לא השאיר לנו פרטים שהיו יכולים להועיל כאן בהסרת הלוט מעל תעלומת שרפת הכרך השלישי של "פנים אל פנים", והשמדת כתב היד. 


     דבריו המתלהמים של קובנר בעניין היחס לברית המועצות והעולם הקומוניסטי לאחר דיכוי המרד ההונגרי, היו קשים אף מדבריו על מלחמת סיני. לפי העדויות שבידנו, הוא גילה מלכתחילה יחס אוהד מאד למתקוממים ההונגרים, וכינה אותם אפילו "האחים שבבודפשט". אבל כנראה שנזהר יותר בביטויים שהביא בפני הציבור, ולא היה גלוי כל כך, כמו שנהג בהזדמנויות פרטיות. בדיון הקשה שהתפתח, הוא פרץ אל הבמה ואמר בין שאר דבריו: "... אין לכנס ישיבה הדנה בסעיפים כל כך חשובים" והתכוון בכך כנראה שללא הכנה מספקת לישיבה שבמהלכה יינתן גם למתנגדים שכמותו להביא את דברם, ואת עמדתם הסותרת את עמדת ההנהגה, ולהביאם בפני כל חברי התנועה - הרי שאין לכנס בכלל את הישיבה. והוא הוסיף: "... לשווא ציפיתי לשני דברים קטנים: מה אנו מציעים להסדר הבעיה? וכן ציפיתי לשמוע - היכן אנו בעולם הזה...". 

     וכשהתלהט הדיון, ואנשים הפריעו לו, קראו לו קריאות ביניים מעליבות, הוא אמר: "... יש המייעצים לשים פדות בין רוסיה המעצמה - ובין רוסיה הבונה את הסוציאליזם..." הוא לא יכול היה בשום אופן לקבל הפרדה אבסורדית שכזו. לשון הקצרנות היבשה, העילגת והמדלגת, שנרשמה באותה ישיבה היסטורית, אפילו היא אינה מצליחה כאן, לאחר שנים רבות כל כך, לכסות על הדראמה שהתרחשה בחדר האוכל הקטן והדחוס של קיבוץ מעברות, בליל הסתיו ההוא, בסוף נובמבר 1956.  

     בדין וחשבון מפורט יותר, מצאתי קטעים נוספים מדבריו: "... כלום באמת לא ידענו על גורלם של סופרי יידיש? של אישי המהפכה היהודים?? הייתה לווית כבוד של רייק, אבל של סלאנסקי - טרם הייתה...", הוא התכוון כאן למשפטי פראג הזכורים לשמצה. עד שהוא ממש מזדעק: "... כיצד נאלח (!) הדור לרגלי דיקטטוריים קטנים, שהיו הדום לדיקטאטור הגדול?..."

 שנאתו לסטאלין, אבי אבות הטומאה הייתה ממש גורפת, וזה עוד טרם גילה העולם את הדו"ח של הועידה העשרים! 

     והוא ממשיך וקורא למנהיגי הקיבוץ הארצי לגלות הבנה ואהדה אל המתקוממים ההונגרים: "... לדידי, מוקד כל הזעזוע העובר על העולם המהפכני - הוא על גדות הדנובה... כיצד עומדים רבבות פועלי הונגריה בקור וברעב משביתתם מול הטנקים הסובייטים?... מי שאינו מתקומם נגד הדבר הזה, שהוא קורא לו טרגדיה, ואינו קורא לו טבח! מי שמצדיק את הדין על טבח הונגריה - מצדיק את הדין על השמדת ישראל!..." עד כדי כך היו הדברים כרוכים והדוקים בנפשו הנסערת.

"אין ספר, שרפתי אותו".

     ישיבת הועד הפועל במעברות לא קיבלה כמובן את דעותיו. מאיר יערי, יעקב חזן וחברים אחרים השיבו לו בחריפות, אפילו בבוטות, הסתייגו מרעיונותיו הקיצוניים כביכול. אך נזהרו בכבודו, שלא לדחוק אותו   אל מחוץ למחנה. אך הוא, כמו בתקופות אחרות בחייו, נשאר לפתע לבדו. אף על פי שנדמה היה, גם אז וגם במקרים אחרים שבהם התעמת עם ההנהגה, שיש לו תומכים רבים, הוא נותר כמו תמיד ללא "דיוויזיות" של ממש. הוא שב לביתו, נסער ונרגש, ונאלץ להתמודד לבדו עם כל כובד תסכולו ומרירותו. 

     תנועת השומר הצעיר, הקבוץ הארצי על מוסדותיו, מפלגת הפועלים המאוחדת - כולם לא יכלו להסכים עם דעותיו "הימניות" כביכול, "הלאומיות" כביכול, "האנטי סובייטיות" כביכול. התנועה לא יכלה להסכים עם תביעותיו הקיצוניות, להתנערות מוחלטת מ"עולם המהפכה" הסובייטי, ולא עם תמיכתו המוחלטת במחייבי "מבצע קדש". גם רגישותו המיוחדת, "רגישות המשוררים שאין מושלה", גם היא לא הובנה כראוי בלהט הוויכוח הפוליטי. ובדומה למשוררים גדולים אחרים בשעתם, כמו נתן אלתרמן וכמו אמיר גלבוע, הפך הוא עצמו "בשר גופו של המשורר", ובשר יצירתו - לטרף מדמם לחרדותיו שלו האיומות, שלא מצא להן משכך. 

     מה קרה לו בחדר עבודתו, שבשולי החורשה העבותה, "בקצה המחנה" של קיבוץ עין החורש, כששב קודח מהישיבה הלילית הקשה בקיבוץ מעברות? האם החליט ממש באותו הלילה, טרוף וכנוע לרגשי מפלתו הציבורית, או באחד הלילות הסמוכים לו - להתנכל ליצירתו הוא? לבשר הכתוב מבשרו? האם אז החליט לשרוף את כתב היד של החלק השלישי של הטרילוגיה שלו? של "המשלש המתוכנן", שהיה כאמור כבר בגדר "משלש מובטח"? 

     קשה לדייק עד כדי כך, ולומר בדיוק באיזה לילה ובאיזו שעה הושמד כתב היד. אבל ניתן לשער שהדבר אכן קרה באחד הלילות שבאו לאחר ישיבת הועד הפועל של הקיבוץ הארצי. קשה לדייק עד כדי כך ולומר בדיוק האם שפך חומר הצתה על התיק או התיקים שבהם היה מוכל כתב היד. האם קרע את הדפים ושרפם בתוך חבית מתכת חצויה, ששימשה לו לשרפת האשפה ליד צריף עבודתו? או שמא שרפם בתוך ערמת גזרי איקליפטוסים שאסף מהחורשה? או אולי באמת "השמיד" את הספר בדרך אלימה אחרת? 

     מפני שלפי העדות שבידנו, הוא נראה ליד המדרגות של בית הקיבוץ הארצי הישן, ברחוב איתמר בן אב"י בתל אביב, כמה ימים לאחר הישיבה המרה ההיא. הוא היה מתוח, חיוור, ועצבני מאד. וכשנשאל ישירות, על ידי מקורב שידע היטב שכבר השלים בהצלחה את כתיבת הכרך השלישי: "ומה עם הספר, אבא? מתי יצא לאור?" - הוא השיב לחוץ ונרגש במיוחד: "אין ספר." אמר, ולא הישיר מבטו אל השואל, ידיד מקורב וזוכר. "אין ספר. שרפתי אותו". 

     "המשלש המתוכנן" בא אל קצו מוקדם מדי. הוא לא זכה להגיע אל סיומו המתוכנן. אבא קובנר, ברגע של ייאוש קודר, כתוצאה מהצטברות הרסנית של אירועים קשים, שגרמו אולי לחשיפת "הצלקות" הדקות מ"פצעיו המדממים", וחשפו לפתע מה שחשב שלעולם לא ייחשף שוב, השמיד במו ידיו את כתב ידו. הוא לא חיכה לימים אחרונים, ולא העביר מסרים לתלמידים נאמנים, או לבני משפחה מסורים. הוא לא נזקק לשליחים ולא לממלאי רצונו. במו ידיו עשה את המעשה, והשאיר את שוחרי יצירתו תוהים ומקשים עד היום, כארבעים וכמה שנים לאחר המעשה.  

     מה היה שמו של הכרך הנעלם? ומה היה תוכנו? ולאן גלגל את גיבוריו, שעשו עם קוראיהם דרך ארוכה מכרכי "הצומת" ועד "שעת האפס"? האם באמת הציע בספר שנשרף "עולם של מחר" בדיוני, שלפתע, לאור האש העצומה שנתלקחה בעולמו, בסוף שנת 1956, הבין שמה שבדה והניח בספר היה רחוק מדי, טוב מדי, אופטימי מדי, חיובי מדי - מן העולם האכזר שחשף אל מולו שוב את ציפורניו? 

     תהא סיבת השריפה אשר תהיה, ויהא הכתוב בספר הנשרף אשר יהא, "פנים אל פנים" נשאר בתולדות הפרוזה העברית החדשה כ"משלש מתוכנן" שלא התממש. ויצר בכך טיפוס ייחודי של טרילוגיה, שבה הספר השלישי, הספר החסר, הוא רק בבחינת געגוע. טרילוגיה שחלקה השלישי, המשלים, שהופך אותה למעשה אמנותי מושלם, יחסר בה לתמיד. 

     "אשנב ההזדמנויות" הצר והקצר, שנפתח ביצירתו של אבא קובנר ליצירת פרוזה סיפורית וכתיבה רומניסטית - נסגר לתמיד. הוא לא שב מאז לכתוב פרוזה סיפורית. שוחרי יצירתו יכולים אולי להתנחם בכך, שממש באותם ימים קודרים של סוף שנת 1956, אפשר וכבר היה עסוק בכתיבת טיוטות ראשונות לפואמה המופלאה שלו "אדמת החול".


שבע שנים לקח לאלישע פורת מאז שיצא להרפתקה המופלאה של ביסוס התזה שלו בדבר שריפת הכרך השלישי של אבא קובנר ועד שקיבל אסמכתא שאכן כך היו הדברים.

באחד הימים קיבל מידידו יובל דרור צילום של ראיון שערך עמי שמיר עיתונאי וותיק מ"למרחב" עם אבא קובנר בשנת 1970- בשנה בה זכה בפרס ישראל יחד עם לאה גולדברג.

באותו ראיון מודה בפעם הראשונה אבא שאכן שרף את כתב היד.

אפילו דינה פורת שכתבה ביוגרפיה ענקית על קובנר –מעבר לגשמי- לא הרשתה לעצמה כמדענית והיסטוריונית רצינית לסמוך על השמועה  שכתב היד נשרף,היא הביאה את העובדה הזו כהנחה שאכן כך קרו הדברים אך לא היו לה מקורות ואסמכתות לסיפור.לכן גם היא הופתעה כאשר אלישע התקשר אליה ואמר שיש בידו אישור כתוב שאכן כך היו הדברים.






     


יום חמישי, 5 באוגוסט 2021

נמרוד שמעי ז"ל - על ה'שומר הצעיר ' במרוקו (כתב על התקופה הזו פרופסור רוני לוי בן לברט )

 לפני כשבוע קיבלנו הודעה מקיבוץ עין החורש - נמרוד שמעי נהרג בתאונת דרכים. לזכרו של נמרוד אני מעלה כתבה שפורסמה ב'זמן הירוק' על פעילותו של נמרוד בקן ה'שומר הצעיר' במרוקו בשנות השישים.


נמרוד כילד עם אימו


קיבלתי פנייה מרתקת מפרופסור , סופר ומשורר רוני לוי. רוני ביקש ממני מידע על נמרוד שמעי שהתחנך בקבוצת 'עופר' (בקיבוץ עין השופט ), ביקש אפשרות ליצור איתו קשר. עזרתי לו בעזרת עמוס כרמל  חבר קבוצת 'עופר'.הקשר הטלפוני נוצר והאיש היה נרגש מאוד. נמרוד היה מדריך של רוני בקן ה'שומר הצעיר' במרוקו. את סיפורו על קן ה'שומר הצעיר' במרוקו הוא מספר כאן:

 הגענו לארץ במסגרת גרעין  יחדיו של השומר הצעיר, חלק היינו סטודנטים ממרוקו וחלק מבלגיה, לאחר פעילות ציונית שהתנהלה במחתרת בעיר טנג'ר במשך כשנה ארוכה בהדרכתו של נמרוד שמעי, יצאנו להכשרה בצרפת לתקופה של כמה חודשים ולאחר מכן עלינו לארץ, עברנו לקיבוץ כרמיה וקיבוץ מגן.

 זה היה נמרוד שהסתובב כערבי דובר צרפתית שגייס את כולנו בבתי הקפה של העיר תוך נקיטת סיכון אדיר ושהה איתנו ב-ECOLE ZETTE . איך אפשר לשכוח את התקופה המדהימה במחיצתו של האיש הענק שהיה נמרוד, הוא ואשתו הדסה. ידע את שירי ברנסנס וברל בעל פה ושר אותם בצרפתית, כן, התימני המקסים והמחונן שהיה נמרוד. אני חייב לדעת מה עלה בגורלו, אני יודע שהוא מקיבוץ מזרע, כ-50 שנה חלפו מאז ואני נעשיתי פרופסור, סופר ומשורר. אני מת לדעת על מצבו, הוא בטח כבר בן שמונים ויותר, אגדה בעיניי. 


נמרוד שמעי


וכאן מוסיף רוני את סיפורו של הקן במרוקו :

התיעוד השמור בארכיוני תנועת 'השומר הצעיר' לגבי גרעיני העלייה של בני נוער ממרוקו הינו דל ומועט, הוא אינו מאפשר לבחון את פעילות שליחיה ובטח לא את מעמדה של התנועה במרוקו בעיקר בסוף שנות השישים. עיקר התיעוד חושף את הפוליטיזציה של  מנגנוני הסוכנות היהודית ושאר מניעיהם הנסתרים במאבק לעלייה. קיימים אוספים מועטים של פעולות התנועה שנאספו בעיקר לקראת מלחמת ששת הימים, אולם זהו אוסף פרטי המבוסס כולו על עדויות של בני הנוער שעלו לקיבוץ בתקופה זו כמצוין ברשימה צנועה זו, הכוללת קטעי זיכרונות ותיעוד בעל פה.

לאחר מלחמת העולם השנייה, החלו לפעול במרוקו  תנועות נוער ציוניות רבות כבני  עקיבא, הבונים, דרור, השומר הצעיר ואחרות. תנועות אלה נאבקו על נפשן של בני הנוער היהודיים במרוקו. ראוי לציין את המאמצים הרבים שנעשו על ידי המפעל הציוני לקראת גיוס הנוער והבאתו לארץ. 


תנועת ה'שומר הצעיר' פעלה בעיקר בערים הגדולות כמו קזבלנקה, רבת וטנג'יר, בהן התרכזו בני נוער ממעמד הביניים, בוגרי אליאנס וגימנסיות צרפתיות , בני נוער שכבר לא מצאו את דרכם בחיי התרבות המקומית ואשר שאפו לעתיד טוב יותר מחוץ לגבולות מרוקו.

 על תנועות הנוער הציוניות היה לגייס נוער זה ולקרב אותם להגשמה ציונית במקום לאפשר להם להתיישב בצרפת ובקנדה, שתי מדינות בהן נהרו משפחות עמידות רבות. 

בני הנוער שפעלו בקנים השונים של תנועת 'השומר הצעיר' נבחרו בקפידה על ידי שליחי התנועות ועברו הכשרה יום יומית במפגשים שהתקיימו בדירות מסתור שנקראו קן מקומי. במפגשים למדו החניכים עברית מודרנית, הרחיבו את אופקיהם אודות ארץ ישראל  המתחדשת,  למדו על מפעלי הציונות, על הקיבוץ, שרו שירים עבריים ורקדו ריקודי עם ישראליים.

 בסופי שבוע יצאו לטיולים ביערות עם המדריכים ולמדו  באופן מעשי על החיים עצמם. בסיום נשלחו בני הנוער להכשרה חקלאית בצרפת בחווה החקלאית  ECOLE ZETTE. זה היה מעין כפר חקלאי שדמה לקיבוץ עם  שדות זרועים, רפת ודיר וחיים משותפים.

 בסיום ההכשרה היה על בני הנוער להחליט עם לשוב למרוקו או לעלות לארץ במסגרת גרעין הגשמה. לא זכור לי מקרים על בני נוער ששבו למרוקו.


השומר הצעיר במרוקו (צילום:ויקיפדיה תמונות)

ב-1966, נאסרה כל פעילות ציונית במרוקן. תנועת הנוער ה'שומר הצעיר' התקשתה לפעול בחופשיות והתחילה לפעול במחתרת. רשימה זו עוסקת בתקופה זו, אחשוף את קורותיה של התנועה ומעשי שליחיה המסורים והאמיצים. אציין כי רוב בני הנוער בפעילות הציונית במחתרת באו מערים שונות ,דבר שהוסיפה למורכבותה של הפעילות, אך רובם היו מחוברות למטרת העלייה, לציונות חילונית ולחזון שיבת הגלויות.

בעבורי כנער יהודי חילוני, המפגש הראשון שלי עם השליח  נמרוד שמעי היה מרגש ביותר בעבורי, זו הייתה מעין יקיצה ציונית מכוננת. כל בני דורי בעיר טנגיר התכוננו לנטוש את העיר ולנסוע לעבר חופים מבטחים אחרים וטובים. 

באותו קיץ, שמעתי לראשונה על ארץ ישראל החדשה ועל שואת יהדות מזרח אירופה, על אסון ספינת אגוז, לראשונה התוודעתי על יומנה של אנה פרנק ועל מרד גטו וורשה,כך התחיל הסיפור הציוני שלי.

אני זוכר שישבתי באחד מבתי הקפה  במרכז העיר, ענדתי שרשרת זהב וסמל מגן דוד, ואז הופיע המלאך שלי, איש שחרחר בעל חזות ערבית ברברית, חייך אלי ושאל אותי על כתובת בעיר אודות בית הכנסת על שם נהון. מה לערבי ולבית כנסת, שאלתי את עצמי. במהרה הביט בי ובחיוך מתוחכם אמר לי שהוא עורך מחקר על הקהילה היהודית בעיר מטעם עיתון צרפתי. הוא אף שאל אותי אם ידעתי משהו על מדינת ישראל ואני פשוט אמרתי לו שלא ידעתי דבר על ישראל. דבריי משום מה מצאו חן בעיניו, הבין מהר מאוד כי יהודי הייתי, התעקש לשלם את החשבון ונפרד ממני בשלום. 

באותו שבוע פגשתי אותו שוב ואז גילה ששמו היה נמרוד, שמו העברי הפתיע אותי מאוד. “נמרוד שמעי, שמי”, אמר לי בחיוך.

ידעתי עכשיו שיש לי חבר ערבי ושמו נמרוד, הוא היה הרבה יותר מבוגר ממני, הוא בטח  היה בין עשרים ושמונה לפחות, אינטלקטואל אמתי, חכם ושנון,  בעל חוש הומור וכישרון, אלו לא מילים מוגזמות, פשוט האיש הערבי נמרוד, האיש המנומס והאדיב הזה מאוד הרשים אותי.

וכבר בסוף אותו שבוע היה לי חבר מיוחד ושמו נמרוד שמעי, הוא בטח בי ואני בטחתי בו.

יום אחד הזמין אותי לביתו, הוא התגורר בדירה שכורה במרכז העיר.

 זה היה מעין מרתף של בית, בפנים הכול היה חשוך, על אחד הקירות התנוסס דגל ישראל, לא היינו לבד, נכחו עוד שני אנשים בחדר, מאוד נבהלתי כי הם לבשו גלביות עם קפוצ’ונים שהסתירו את פניהם.

“אל תפחד איש יקר”, אמר לי, “אנחנו יהודים כמוך”

חשתי נדהם, הייתי לגמרי מבולבל.

 "אלה הם חבריי”, שב ואמר.

הם היו נציגים של ה'שומר הצעיר',  באו מישראל להקים קו מקומי מחתרתי של ה'שומר הצעיר'

ואני מאוד התרגשתי, חשתי בטוח. 

סמלי ארץ ישראל עטפו אותי מכל עבר, נמרוד ראה בי  פוטנציאל גיוס ועזר. באותו שבוע  נמרוד השביע אותי בנוכחות שני חבריו, עם יד על ספר תנ"ך. הוא סיפר על המפעל הציוני בעולם ובמרוקו, סיפר לי על הקיבוץ, על הצבא ועל התנועות הציוניות הפועלות בעיר. נמרוד ראה בי בן ברית נאמן, סמך עלי בכול, הזמין אותי לאירועי התרבות של העיר. 

כך הפכתי מנער ביישן חסר דאגות  לפעיל ציוני במחתרת. מידי יום נסענו לקן להקשיב להרצאות על ציונות, למדתי לראשונה על דרייפוס כי בבית הספר לא לימדו כלל על העם היהודי זולת המהפכה הצרפתית, הקולוניאליזם ושאר נושאים על התרבות הצרפתית.

סמל השומר הצעיר (צילום: מויקיפדיה תמונות)


שיא הפעילות בתנועת ה'שומר הצעיר' היה כרוך במעין חינוך מחדש של בני הנוער המגויסים, בעיקר חינוך על תולדות עם ישראל בכל הדורות, על גזענות ואנטישמיות,  על השואה באירופה וחלק ממדינות צפון אפריקה, להתחיל קרוא וכתוב בעברית מודרנית ובעיקר להיות מודעים על כל ההתרחשויות בארץ ישראל.

 במסגרת תפקידי כפעיל ציוני טרי וכמגויס נלהב לתנועה, היה עלי לגייס חברים יהודים על פי קודים והוראות ברורות ולהביאם למפגש סודי ראשוני עם המדריכים “המוסתרים”, כל זה הרחק  מעיני השלטונות ובחשאיות גדולה. נהגנו ללכת רק ברגל שלא יראו אותנו יחד, היה חשוב לשמור על ביטחוננו. 

ההגעה לקן הייתה תורה שלמה: שלושה נעצים על הדלת דרש שלוש נקישות, שני נעצים שתי נקישות, חלון חיצוני פתוח העיד על נוכחות בקן.

בפחות מחודשיים הספקתי לגייס כ-עשרה פעילים חדשים, כל אחד נבחן היטב על ידי נמרוד וחבריו, החשיפה נעשתה בתום שבועות ארוכים של בירורים וחקירות עד להשבעה הסופית, בדרך כלל כול המגויסים אושרו לאחר הסרת המסכות של המדריכים, בכל אירוע חשיפה הורמו כוסות גזוז ועוגיות דבש, כל הפעילות נעשתה באופן חשאי ביותר,הורי המגויסים לא ידעו דבר, זכורים מקרים בודדים שבהם הורים התלוננו  למול השלטונות,  פעמיים פונה הקן מכל תכולתו המחשידה עד עבור זעם, המדריכים והשליחים עמדו בכוננות הסתלקות ליד הנמל מחשש למעצרים. 

ברור כי התנועה לא זכתה לגיבוי ההורים, הקהילה ובתי הספר, הרי התנועה פיתחה תוכנית חינוכית מותאמת עם מטרות ויעדים רעיוניים וחינוכיים מוגדרים היטב, בעיקר חילוניים, דבר שבוודאי עורר את התנגדות הקהילה שראתה בפעילות הציונית גורם מתסיס העלול לסבך את מוסדותיה ושאר ארגוניה החברתיים.


היהודים במרוקו חוגגים את הנצחון על גרמניה הנאצית (צילום:ויקיפדיה תמונות)

 כפי שכבר ציינתי הורים מסוימים פנו לשלטונות אך אלה פעלו תוך עצימת עיין ולא הפריעו להמשך הפעילות של הקן. בסופו של דבר, מספר החניכים שפעלו בתנועת השומר הצעיר  שבתקופה זו נאמד בכמה אלפים, נערים ונערות שחוו תהליכי חילון ומודרנה ובעיקר תהליך התעוררות ציונית

נמרוד הפך את כל הקבוצה לחבורת צעירים אידיאליסטים, קבוצה ספוגה בערכים של שיתוף ועצמאות, עיצוב תרבות גרעינית וחיזוק הקשרים והחברויות. אני עדיין שומע את קולו הנאה והסמכותי: ”דרך החינוך ניתן לשנות את העולם, הציונות הוא מעין פסיפס, כל אחד מביא את המשבצת שלו וביחד נוצר מרקם ציורי מדהים". איזה פטריוט היה והינו האיש הנפלא נמרוד, אוהב אמיתי לעם ישראל ולמדינת ישראל, אדם איכפתי לכל מה שקורה בארץ הזאת  ובתפוצות. לכול זה הוא נתן ביטוי חד מאוד בעשייתו ובפעילותו עם הגרעין שלנו, אלו אינן  מילים נמלצות-  אלא מילות הערכה והערצה לאדם הראוי לכל הכבוד.

רוני לוי בן לברט


בצילום חברי קבוצת 'עופר' עם המורה שלהם דוב ורדי בשנות השישים (ארכיון הצילומים של עין השופט)

יום רביעי, 14 ביולי 2021

מכתבים למיכאל - (מזיכרונותיו של גרשון פרדקין ) 6




                                           גרשון פרדקין (המקור:מיכל קציר)

 

 מיכאל היקר                                                                                 בית חולים שיבא 1994 

גם היום אחרי 45 שנה זכורה לי הפגישה עם יוסף לכל פרטיה. הסתגרנו בחדר והמזכירה לא נתנה לאף אחד להיכנס. כולם היו בטוחים שאני יושב שם עם ערבי מרגל, שמוסר לי פרטים מאוד חשובים.ואכן, כקצין מבצעים של החטיבה הייתי בסוד העניין..שאלתי את יוסף, למה הוא מגדל זקן ? הוא חייך אלי את חיוכו הטוב ואמר :,נשבעתי שעד שאני לא מוצא אותך לא אתגלח, היום אני אתגלח".

מטרת בואו של יוסף והחיפוש שלו למצוא אותי היו קשורים לנושא כיבוש הגליל. 

הוא ידע , כמו שידעו רבים, שאכן עומדים היהודים לכבוש את הגליל והוא פחד שצה"ל יהרוס את פקיעין שלו.

יוסף אחז את ידי בשתי ידיו ואמר : " גרשון, אתה זוכר איך הצילו אותך ואת הילדים שהיו אתך ? אנשי כפר פקיעין הצילו אותם ועכשיו עליך להציל את הכפר שלנו פקיעין." 

הרגשתי שידיו רועדות, דמעות זלגו מעיניו והוא המשיך : " אני אוהב את הכפר שלנו,אני אוהב את כולם בכפר שלנו והאמן לי, שזה הדדי והם אוהבים את כל היהודים". 

  1. ידעתי את תכנית כיבוש הגליל. על חלק אחד מהחטיבה , גדוד 72 , היה לכבוש את תרשיחה ולנוע לצפון – מזרח ולהתחבר בכביש הצפון עם שני הגדודים הנותרים, שהיה עליהם לכבוש את מירון, גוש חלב וחלקו המזרחי של כביש הצפון, כולל המשטרה צפונה מגוש חלב..ידעתי , שאין לנו כל כוונה לכבוש כפרים בשטח, במיוחד לא את פקיעין שלא היה בדרך..יכולתי להביט אליו, ללחוץ חזק את ידו ולהגיד לו, שאנו לא נכבוש את הכפר..


הצעתי לו, שלא יגיע לכפר, אלא ימסור להם שאסור לצאת מהכפר ובשום פנים ואופן לא לברוח: לשבת ולחכות עד אשר אשלח מחלקה לשמור עליהם..וכך היה. 

הגליל נכבש ב- 60 שעות ורבים מאנשי הכפרים ברחו.

                     כיבוש הגליל (ויקיפדיה תמונות)


אנשי פקיעין קיבלו את הבשורה מיוסף ומרבית אנשי הכפר נשארו במקום. כמה משפחות ערביות ברחו, אבל הדרוזים שמרו על  הרכוש שלהם והיה עלי לטפל אצל שלטונות צה"ל לתת להם לחזור לביתם בשלום. 

כפי שהבטחתי שלחתי כמה ג'יפים לפקיעין לשמור על הסדר.. מפקד החטיבה, קצינים מהחטיבה ופיקוד הצפון הגיעו לחגיגה שערכו לנו אנשי פקיעין. בראש השולחן ישב יוסף ונכבדי הדרוזים וכולם ידעו, שהיה זה יוסף זנאתי שהציל את הכפר..

כל ימי חייו של יוסף היו יחסים מצוינים בין משפחת זנאתי לאנשי הכפר.

במשך שנים רבות שררו יחסי רעות של ממש בין משפחת פרדקין מירקונה ומשפחת זנאתי מפקיעין.

ביקורים הדדיים ובמיוחד קשר עם יוסף.לימים יזמנו ביקור הדדי של שתי המשפחות זנאתי ופרדקין אצל נשיא המדינה שזר, את התמונות מביקור זה הוא שמר למזכרת.

                                                       אריה בן גוריון יוסף ושאול זנאתי


יוסף לא ידע, ששאול בנו בכורו ימות לפניו.

אחת ממשאלות ליבו הייתה , שבנו יוכל להגיד קדיש על קברו ואכן למד הבן עברית,עבד במשרה קבועה בנהרייה, גידל את חמשת ילדיו, אבל לפקיעין לא הגיע.

פשוט לא היה ממה להתפרנס בכפר.הוא נפטר בגיל 50 והגענו מירקונה להיות עם יוסף.

היות  ויוסף ואני היינו מזרע כוהנים , אסור היה לו להיכנס לבית קברות.

כך ישבנו שנינו יד ביד משוחחים על חיים ומוות, על חלומות שהיו לו, שפקיעין תשגשג עם קום המדינה ויבואו יהודים להתיישב ולהחיות את המקום.

יש קצת בתים,יש קצת אדמות. במקום זה יישבו את פקיעין החדשה (כמה ק"מ מפקיעין) וזנחו את פקיעין האמיתית.. איש מאמין היה יוסף;הוא אמר לי על מותו של שאול בנו יקירו: "אלוהים נתן, אלוהים לקח, יהי שם ה' מבורך". 

 שלך סבא גרשון


  1. מבצע חירם היה הגדול והמורכב במבצעי חזית הצפון (פיקוד צפון במושגי ימינו), במהלך מלחמת העצמאות. המבצע נערך בשלבים האחרונים של המלחמה, בין ה-28 ל-31 באוקטובר 1948כה עד כח בתשרי תש"ט, ובמהלכו כבש צה"ל את מרכז הגליל העליון וחלקים מן הגליל התחתון, ובכך השתלטה ישראל על כל שטחו של הגליל. כן כבש צה"ל, באופן זמני, חלקים מדרום לבנון. בעקבות המבצע, נעקר צבא ההצלה בפיקוד פאוזי קאוקג'י מהאזור, מארץ ישראל בכלל, ולמעשה חדל להיות כוח צבאי משמעותי. מבצע הבזק, שנמשך כ-60 שעות, גרם ליציאה המונית של ערבים תושבי הגליל לכיוון לבנון. מבצע חירם, שהיה המבצע הצבאי האחרון בחזית הצפון הציב את גבולה הצפוני של מדינת ישראל, עם לבנון, על הגבול המנדטורי.

 המקור   מויקיפדיה


יום שלישי, 13 ביולי 2021

מכתבים למיכאל - מזיכרונותיו של גרשון פרדקין - 5

 

נשיא מדינת ישראל -יצחק בן צבי (1963-1884) צילום מויקופדיה תמונות



מיכאל היקר                                                                               בית חולים שיבא 1994 

אני ממשיך בסיפורי פקיעין.למעשה אפשר לכתוב ספר שלם על קורות הקשר הזה עם משפחת זנאתי, שהתחיל בשנת 1942-3 ונמשך עד עצם היום הזה.הילדים היו ביגור וכעת החלטתי לעזור קצת ליוסף, כי החיים בפקיעין היו מאוד קשים.

נשארה רק משפחה אחת, משפחת זנאתי.

שאר המשפחות התפזרו בארץ חלק בחדרה,חלק בטבריה והשאר משפחה פה,משפחה שם,בעצם כמעט כולם ניתקו את הקשר עם פקיעין.

כולם יצאו או ברחו במאורעות 1936: גם יוסף ומשפחתו עזבו לאחר שיוסף הוכה מכות קשות על ידי כנופיית ערבים.

יוסף ומשפחתו היו המשפחה היחידה שחזרה.

כתבתי באותם ימים ליצחק בן צבי, שכיהן כראש הועד הלאומי, הגעתי אליו לפגישה בירושלים.

הוא מאוד שמח לשמוע על משפחת זנאתי: הוא בעצם הכיר את פרשת פקיעין טוב יותר מכל אדם אחר, הוא כתב את קורות היישוב בארץ וחקר במיוחד את יהודי פקיעין. 

כאשר הגעתי לתכלס, הוא אמר לי שהוא מאוד מצטער , כי אין הוא יודע איך אפשר לעזור בכסף לחיזוק המשק של יוסף בפקיעין. אבל  עשה רגע של חושבים ואמר :" גש לרחל אשתי, היא אישה מאוד מעשית וייתכן והיא תוכל לעזור", וכך אמנם היה.

היא התקשרה עם מנהל המחלקה להתיישבות וכעבור כחודש בישרה לי, שאכן יוסף יוכל לקבל סכום של 300 לירות לקנות פרה ופרד וכן לקנות חומרים לתיקון הרפת והבית..


                                             רחל ינאית בן צבי -אשת נשיא המדינה (צילום משנות השישים-ויקיפדיה תמונות)

בפרוץ מלחמת העצמאות ברח יוסף ומשפחתו באישון לילה לנהריה. 

דרוזים הגיעו אליו ודרשו ממנו מיד לעזוב, כי שמעו שהלילה יבואו להרוג את כל אנשי המשפחה ולבוז בז.. כמה צעירים דרוזים מזוינים ברובים עזרו לקחת את המיטלטלין (כל מה שאפשר היה להעמיס על גב פרד) והגיעו בדרך לא דרך לנהריה.

הדרוזים הבטיחו שישמרו על הבית..ואכן כך היה, אחרי המלחמה , כאשר שב יוסף לכפר, הוא מצא את כל תכולת הבית במקום וכך יכול היה להזמין את סעדה הביתה (הילדים למדו לאחר יגור בירושלים, כך שהם לא חזרו עם ההורים לכפר).

במלחמת השחרור לחמתי בחטיבה 7 בגליל.יום אחד הגיע במרוצה אחד משומרי השער ואמר לי שערבי רוצה לדבר איתי, רק איתי. 

הוא מדבר עברית קצת משונה, אבל עברית (ידעתי שזה יכול להיות רק יוסף זנאתי).

רצתי לשער ואכן היה זה יוסף, לבוש בכפיה, מכנסים של דרוזי ומזוקן.

נפלנו איש בזרועות רענו,לא ראיתי אותו מספר שנים, מיום שעזבתי את יגור.

לקחתי אותו איתי למשרד, סגרתי את הדלת וביקשתי שלא יפריעו לנו.ישבנו יותר משעה וסיפרנו איש לרעהו חדשות.

יוסף חיפש אותי יותר משבועיים . הלך ונסע ממקום למקום ובשום מקום לא יכלו להגיד לו היכן אני נמצא. ..לאחר חיפושים אלה הגיע ליגור ואמר לחברים אותם פגש :" אני לא זז מיגור עד אשר אתם מוצאים לי היכן גרשון.

הוא בארץ אני יודע,אני לא זז מכאן."

 ואכן התחילו לחפש אותי,פנו לצבא, לחברים ואף אחד לא ידע בדיוק .

יוסף ישב בכניסה לחדר האוכל , לא רצה להיכנס לאכול וצריכים היו להביא לו אוכל. הוא אמר להם שהוא לא יזוז ואכן לא זז..לבסוף התקשרו לירקונה (שם גרתי עם משפחתי) וכל מה שאבא שמריהו יכול היה להגיד להם: , הוא נמצא בגליל".. 

ואכן, חיפש אותי בגליל ומצא אותי בעכו.

סבא גרשון

                                         יוסף זנאתי




יום ראשון, 11 ביולי 2021

מכתבים למיכאל - ההתקפה בכפר - (גרשון פרדקין מספר מזיכרונותיו -4-)

 


ילדי יגור בטיול לפקיעין


 

מיכאל היקר                                                                             בית חולים שיבא 1994 

אני ממשיך לספר את סיפור פקיעין..

הילדים היו ביגור ומפעם לפעם הופיע יוסף עם סלים מלאים בפירות גנו כמתנה לקיבוץ ואנו המשכנו לבקר בפקיעין בסדרת הטיולים לגליל. באותה תקופה היה אי שקט בארץ. הערבים נצלו את חולשת השלטון הבריטי והמלחמה העולמית ופגעו פה ושם ביהודים במיוחד בדרכים

קבוצה קטנה מגדוד הנוער 6 בנות ו4 בנים הגענו ללון בבית זנאתי.

קבלת הפנים הייתה נפלאה כמו תמיד, אבל הרגשתי שמשהו לא כתמול שלשום.יוסף היה מתוח במיוחד, בקושי דיבר:ראיתי שהוא כל פעם יורד החוצה.סעדה ישבה מאוד שקטה,פחדה להוציא את זה, והאווירה הקשה פגעה גם במצב הרוח הטוב שלנו.

 היה לי אקדח קטן מפורק בתוך המימייה. הרכבתי אותו והכנתי אותו לפעולה:היינו בקומה השנייה בבית זנאתי: את הבנות השכבנו ,לישון" כמובן, אף אחד לא היה מוכן ללכת לישון.

אבל אף אחד לא הוציא הגה מפיו.פרקתי כיסא ונתתי לכל אחד מהבנים רגל ובכך היינו מוכנים להתגונן, אני עם האקדח הקטן שלי וארבעת הבנים עם רגלי הכיסא. 

בחוץ שמענו צעקות,ריב,פה ושם שמענו גם יריות. 

כמובן שלא עצמנו עין וחיכינו לגרוע מכל, לפריצה אפשרית של ערבים לבית של זנאתי.

ידעתי, שלא מדובר באנשי כפר פקיעין - רוב אנשי הכפר היו דרוזים, מרביתם ידידים אישיים של יוסף, והקבוצה המוסלמית הקטנה לא הייתה מעיזה להרע לאורחים של יוסף. 

בשעה 2 אחר חצות נכנס יוסף לחדר , לבן כסיד ונדמה לי שהזדקן לפחות בעשר שנים. 

הנערים נרדמו, כי היה זה לאחר יום קשה ביותר בסיור בהרי הגליל ואני היחידי שנשארתי ער, כי ידעתי שעלי לחכות לבואו של יוסף.


ילדי יגור בביקורם בבית זנאתי (סריקה של נדב מן -מרחביה מאלבום של אריה בן גוריון)

יוסף סיפר לי בלחש מה בדיוק היה. 

כנופיית ערבים מזוינים ברובים ואקדחים הגיעה לכפר:מרבית אנשי הכנופיה היו מכפרי הגליל, שניים היו מחורפש, כפר השוכן לא רחוק מפקיעין. שני הערבים מחורפש  הביאו את אנשי הכנופיה לפקיעין במטרה לפגוע באורחים של זנאתי.

 יוסף אמר להם, שהוא מוכן שיהרגו אותו ואת אשתו , שייקחו את הפרה והפרד, שייקחו הכול, אבל הוא לא ייתן להם לפגוע באורחים,דבר מקודש אצל כול אנשי המזרח.

לשמע הצעקות והיריות התקבצו אנשי הכפר מסביב לכנופיה והמוכתר (ראש הכפר) הדרוזי אמר לאנשי הכנופיה, שאנשי פקיעין לא יתנו יד למזימה הזאת ולא ירשו לפגוע באורחים בכפר. 

הוא הציע לראש הכנופיה שיתפסו את היהודים בצאתם מן הכפר, כי עליהם להגיע לחניתה.. 



ב-4 בבוקר הערנו את הנוער, הם הבינו את חומרת המצב.בלי הגה ובשקט גמור התלבשו, לקחו את התרמילים ויצאו בלווית יוסף ועוד דרוזי שהיה לו רובה לכיוון הכביש של עכו- צפת, 

הליכה מזורזת של כמה שעות , וכאשר האיר היום הגענו לכביש.

 יוסף והדרוזי חזרו באותו שביל לפקיעין ואנו נפלנו באפיסת כוחות בשולי הדרך.

יוסף לחץ את ידי בשתי ידיו, בלחיצת יד נפרד מכל אחד מהנערים.

גם הבחור הדרוזי ניגש אלי ואמר :" ברובה זה הייתי מגן עליכם, אתם אחים שלנו". הגענו ליגור יום קודם מוקדם יותר מאשר היה מתוכנן, אבל את כל היום בילינו בשינה. אי אפשר היה להעיר אותנו, וכמובן קורות הלילה בפקיעין נשארו להיות סוד כמוס...

שלכם סבא

יום שלישי, 6 ביולי 2021

מכתבים למיכאל (גרשון פרדקין מספר מזכרונותיו )-3-


ילדי בית הספר מיגור בביקורם בפקיעין אצל משפחת זינאתי (שנות הארבעים)

 

 למיכאל היקר!                                                                               תל השומר 1994

בין הבטחה למציאות ולביצוע יש מרחק גדול.הגעתי לקיבוץ ומה שחשבתי שיהיה לי קל לבצע מתברר שזה קשה במיוחד. מזכיר הקיבוץ אמר לי שזו בעיה כספית.הוא חושב שזן צריך לעלות אז בשנת 1943- כ300 לירות.הון עתק .סכום לא מעשי.פועל בנין קיבל 5-8 לירות לחודש ומזה הוא צריך היה לפרנס משפחה, כך שבעצם קביעת סכום עתק כזה היה כדי למנוע ממני כל פעולה.

אבל הייתה הבטחה וכל פעם שהייתי נפגש עם החבורה שהייתה איתי בפקיעין הם שאלו אותי: "נו, מתי יגיעו ילדי זנאתי ליגור?" זה רדף אותי יום ולילה וידעתי , שלא תהיה לי מנוחה עד שיגיעו ילדי זנאתי ליגור.

סיפור ארוך של כמה שבטועות או אולי חודשים: בעמל רב השגתי את הסכום.היה זה רק הסכם בעל- פה ביני ובין מרכז הכרם.הוא זקוק היה לעדור את כל הכרמים ביגור ופועלים לא היו לו.הסיכום היה,שאני אשלח אליו בגיוס את חניכי הגדוד וכתמורה הוא יעביר את הסכום שהמזכיר קבע.300 לירות של פעם.

התלהבות בלתי רגילה אחזה בנערות ונערי הגדוד.במבצע השתתפו גם מחלקה משער העמקים ומבית ספר הדתי בכפר חסידים,עבדו אחרי הלימודים, לפני הלימודים ובשבת.בשמחה רבה קיבלתי את האישור על הסכום והגעתי בריצה למזכיר הקיבוץ.שוד ושבר הוא צריך להביא את הבעיה בפני המזכירות הקיבוץ.

ומזכירות הקיבוץ בקושי רצתה לשמוע את אשא יש לי להגיד בנושא.החלטה עקרונית, הם לא מוכנים שעבור עבודת גיוס ישלמו כסף, במיוחד לנערים.נשארתי עם הפתק, ילדי זנאתי נשארו בפקיעין ואני פשוט לא ידעתי מה לעשות .

                                                        ילדים יהודים בבית הספר בפקיעין - צילום מתוך מרכז המבקרים שבפקיעין (צילם:שי גטריידה)

פשוט בושה .אחד הבטיח,אנו כולנו עבדנו למען מטרה חשובה ובמזכירות הקיבוץ החליטו וקבעו, שלא מביאים את הילדים ליגור.

בצעד של ייאוש הגעתי אל אחד הידידים הקרובים שהיו לי במשק.אדם שקט,נמוך קומה,מהלך היה תמיד בצעד איטי.אף פעם לא ממהר. הוא שמע בעניין רב את הסיפור והבין, שאני לא יכול אישית לראות את משפחת זנאתי ואני לא יכול לספר לאנשי הגדוד איך סידרו אותי בקיבוץ, מצב ללא מוצא.

סט דיבר בשקט בשקט,אבל מאוד ברור:"אני חבר ועדת הנוער בקיבוץ: בעצם,אני יושב ראש הועדה.ביום שישי בערב מקיימים אסיפה מיוחדת בנושאים שונים.אני אעלה את הנושא הנוער ואבקש אותך להציג את הנושא."

אף פעם לא דיברתי באסיפת קיבוץ, גם לא נאמתי בשום מקום בפני אנשים מבוגרים ומאוד התרגשתי.

סיפרתי באסיפה על המפגש של הנוער שלנו, הנוער שלהם, עם משפחת זנאתי בפקיעין.

סיפרתי על ההבטחה שלנו ליוסף וכמובן את ההבטחה שישלמו לנו. את הכסף הזה נעביר חזרה לקיבוץ לטיפול ואירוח הילדים.הוספתי,שאנו  מתחייבים לטפל בילדים,לעזור להם ללמוד, וקרה דבר שלא קרה מעולם בקיבוץ.

                                            בית הספר היהודי שהיה בפקיעין (צילום ממרכז המבקרים שבפקיעין) צילם: שי גטריידה


ביגור פעם ראשונה החליטה האסיפה הקיבוץ ברוב מוחלט , בעצם כולם (חוץ מאנשי המזכירות) הרימו ים של ידיים לקבלת הילדים.. כאשר גמרתי את ה"נאום" ונגמרה ההצבעה, כולם קמו ומחאו כפיים כאילו הייתי זמר, שחקן, או בדרן.

הודעתי ליוסף, שיביא את הילדים לקיבוץ . 

יוסף עם סעדה אשתו, מרגלית הבת ושאול הבן הגיעו לקיבוץ. קבלת הפנים הייתה לבבית ביותר.

אנשי הגדוד התגייסו לעזור. בעיות לא חסרו, הילדים אף פעם לא ישנו במיטה.

אף פעם לא התקלחו או התרחצו בצורה מסודרת: שאול בן ה-11 לא ידע צורת אות. 

צריך היה ללמדם פרטי התנהגות ,הגיינה,ניקיון וכמובן את כל הלימודים שאף פעם לא למדו.

הייתה זו שנה מאוד קשה ומאוד חשובה לילדים ולנו.שנה של התנדבות ועזרה לא רק לילדי זנאתי, אלא עזרה גם לעצמנו, כאשר אתה עוזר, אתה עוזר לעצמך.



שלך סבא גרשון


           המורה שלמה לוי ותלמידיו - בית ספר עברי 1920 פקיעין (צילום מתוך מרכז המבקרים שבפקיעין - שי גטריידה)


יום חמישי, 1 ביולי 2021

מכתבים למיכאל (גרשון פרדקין כותב זיכרונות) -2-

 גרשון אינו דמות מהאגדות , אלא מדריך ומחנך בשר ודם, ששהה ביגור כשנתיים בתחילת שנות ה-40

לפני כמה שנים ,פגשה מרים שחר (מיגור) את אלמנתו של גרשון , הלוא הוא גרשון פרדקין.באותה פגישה נתברר הקשר בין גרשון ויגור, ונודע למרים על קובץ מכתבים שכתב גרשון לנכדיו ובו מסופר גם סיפור על קליטת ילדי משפחת זינאתי מפקיעין ביגור."

 מתוך הקובץ "מכתבים למיכאל" אני מביאה את הדברים כפי שכתב גרשון:

למיכאל היקר                                                                     תל השומר 1994 

הסיפור המרגש ביותר של יגור זה סיפורם של ילדי פקיעין, או משפחת זנאתי מפקיעין.צריך להזכיר שלפי האגדות יהודי פקיעין אף פעם לא יצאו לגלות: בית הכנסת היום עומד על חורבות בית כנסת עתיק ויש חוקרים המאמינים , שבית כנסת זה נבנה על בית כנסת עתיק יותר.

את הסיפור על פקיעין סיפר לנו סבא שמריהו ז"ל.היה זה ב-1907, כאשר הוא וחברו הטוב החליטו לרכב ממסחה (כפר תבור) לעכו,לים. בדרך הם החליטו לבקר בכפר פקיעין, כי שמעו שיש שם קהילה יהודית אשר לא יצאה לגלות.

כרגיל באותם ימים לבושם של אבא וחברו דמה לזה של רוכבים ערבים, סוסה מקושטת,עקל ועביה ירוקה ואקדח.כאשר הגיעו לפקיעין לא האמינו היהודים , כי אכן גם הם יהודים.יהודי על סוס עם רובה על שכם היה להם משהו לא מתקבל על הדעת.הם לא ראו יהודים כאלו.אמנם פגשו יהודים בצפת ולצפת לפעמים הגיע מישהו מירושלים או טבריה.

אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהגיעו יהודים על סוסים.

בצילום: יוסף מרגלית ושאול זינאתי



התקופה הייתה תחילת אביב.חקלאי פקיעין גמרו את זריעת החיטים והשעורים, הכינו את גני הירק,עישבו ועדרו את עצי הפרי, הרימון התאנה והזית.והגיע חג הפסח.

ואבא,סבא שמריהו ,סיפר לנו שחג פסח כזה לא היה לו אף פעם בחיים.ראשית, לא נתנו להם לצאת: לקחו את הסוסים והעמידו אותם תחת משמר של כמה צעירים וזקני העדה אמרו להם בצורה ברורה: " אתם נשארים לחג". מרשימה במיוחד הייתה תפילת החג בבית הכנסת העתיק.כל העדה, זקן וטף היו לבושים בלבן: גם לאבא וחברו נתנו בגדים לבנים, כך שאי אפשר היה להבדיל בינם לבין שאר בני העדה (אבל מהרובים והאקדחים לא רצו להיפרד, מה שבטוח בטוח..)

מפגש עם יהודי פקיעין בבית הכנסת העתיק 




כל יום מימי חג הפסח הם חגגו עם משפחה אחרת.המארחים הראשונים היו משפחת הרב, אחריו השוחט, המורה וכך הלאה.אף אחד לא עבד במשך כל ימי החג, רק האכילו את הפרות, הפרדות והחמורים:כמובן, גם את העזים השחורות והכבשים.

בחג הפסח פתחו היהודים את דלתות ביתם וארחו את השכנים הערבים והדרוזים.יכולת לראות, שאכן רעות של ממש קיימת בכפר.לעזוב את פקיעין היה להם קשה מאוד.אפילו שתי כלות מצאו עבורם.לסבא שמריהו רצו לתת את בת הרב.

כך שהשם פקיעין היה אי שם שמור במוחי.החלטתי, שפעם כשתהייה לי אפשרות אגיע לפקיעין, ביגור ניתנה לי האפשרות להגשים חלום ישן.




קיבוץ יגור בשנות הארבעים (מאתר פיקויקי)

בספר על פקיעין אפשר לקרוא קטע מיומנו של המדריך גרשון,אני לא אחזור על הקטע הזה, הצצתי ונפגעתי.הכפר בשיפולי הגבעות, חצי הררי, שדות, עצי פרי ועצי זית לרוב.

ואין הכפר בולט למרחוק.אתה רואה את הכפר רק כאשר אתה מגיע אליו. הבתים, בחלקם בנייני אבן ומרביתם לבני בוץ, התאחדו כל כך יפה עם הנוף.הכפר והנוף, הנוף והכפר הפכו למקשה אחת.אין אתה יכול להבדיל בין הנוף והכפר.

רושם הפגישה עם יוסף זנאתי זכורה לי, כאילו הייתה רק אתמול.נביא,דמות קדומים המדבר עברית מליצית,עברית ישר מהתנ"ך, 

מדבר בשקט בשקט, דמעות זולגות מעיניו: "הצילו את הילדים שלי, הם מסתובבים ברחוב, לא יודעים צורת אות .והם הדור האחרון ליהודי פקיעין". עמדנו סביב יוסף ונדמה לי , שגם לנו היו דמעות: לא חשבתי, שילדי הקיבוץ והעיר מסוגלים להתרגש עד לדמעות. הבטחתי ליוסף שאקח את הילדים לקיבוץ. מהיכן שאבתי את האומץ להבטיח ואני עדין זר בקיבוץ, שרק זה מקרוב הגעתי אליו.אבל הבטחתי וכל הנערים והנערות סביבי אמרו:גם אנו מבטיחים. 

שלכם סבא גרשון



יום חמישי, 10 ביוני 2021

מכתבים למיכאל - קובץ זיכרונות של גרשון פרדקין על יהודי פקיעין -1-

 




 מרגלית זינאתי (  הצילומים מויקיפדיה תמונות)

מכתבים למיכאל

גרשון נולד בשנת 1918 ברוסיה. הוריו שמריהו וגיסיה פרדקין עולים לארץ ב1925.על פי סיפורי המשפחה בהגיעם לחוף יפו, כרעו ההורים על ברכיהם ולהפתעת שלושת ילדיהם נשקו את החול כשדמעות זולגות על פניהם. אביו קנה לכול ילד (גרשון,גאולה ואברהם)תפוז,לקחו דיליג'נס ונסעו לזיכרון יעקב (שם גרה אחותו של האב)וכול הדרך שרו "שירי מולדת" רוסיים, כעבור כמה חודשים עברה המשפחה למקווה ישראל. האב שמריהו קיבל שם עבודה כמדריך חקלאי במטעים ובפרדס,וגיסיה האם, עבדה כאחות האחראית על כול התלמידים.גרשון הוא דוד של מיכל לישנסקי- קציר.אימה גאולה לישנסקי-עמיר הייתה אשתו ואם ילדיו של טוביה לישנסקי האח של עבריה , ילדיו של רבקה ויוסף לישנסקי שסיפורו בלבד יכול למלא חלל של חדר. ואחרי שהבנו איפה אנחנו נמצאים נספר הפעם על גרשון.

מכתבים למיכאל הוא קובץ מכתבים שנכתבו על ידי סבא גרשון (לבכור נכדיו מיכאל)- בתקופה בה נאבק במחלת הסרטן. במשך שלוש שנים, מדי שבת, התקבצה המשפחה מסביב למעטפה לבנה ובה מכתב מסבא גרשון. ממכתב למכתב נאספו הסיפורים המתארים פרקי חיים השזורים בתקומת עם ישראל בארצו.

הפעם אביא בפניכם סיפור מיוחד במינו על קליטת שני ילדים יהודים מפקיעין ביגור.תמצית הסיפור נמצא בעיתון של יגור ונכתב על ידי נטע –( ארכיון יגור) במדור - סיפורי מקום.

קליטת שני ילדים מפקיעין ביגור

ביומן יגור משנת 1943 אנו קוראים: "בבשורה ,שהשמחה והצער מהולים בה יחדיו- התבשר המשק השבוע בקליטת שני ילדי פקיעין האחרונים".ועוד:"בביקורנו הרבים בכפר פקיעין, ובמיוחד אצל האב, נוצרו קשרי ידידות ואמון..מדי פעם שפך לפנינו את מרי לבו, ותפילתו האחת גאולת ילדיו מנכר הכפר.. למשמע האפשרות לסידור ילדיו ביגור אורו עיניו ונישק את ידינו, כשדמעות בעיניו".."ילדי פקיעין הגיעו ביום שני ליגור.חברת ילדי בית הספר ערכה להם קבלת פנים נאה, הם שוכנו בבנייני בית הספר, מלמדת אותם צפורה חפץ".

ארבעה חודשים לאחר מכן בנובמבר 1943 נכתב ביומן יגור:

"ילדי פקיעין ביגור – זאת זכותו של גרשון המשוטט"

"הכרנו כולנו את גרשון. כשנתיים התמסר ביישובנו לחינוך הנוער,עשה את עבודתו בצניעות , בלי רשמיות,חי את חיי הנוער יום יום ..החדיר והעמיק את הקשר האמיץ לארץ.

גרשון אינו דמות מהאגדות , אלא מדריך ומחנך בשר ודם, ששהה ביגור כשנתיים בתחילת שנות ה-40

לפני כמה שנים ,פגשה מרים שחר (מיגור) את אלמנתו של גרשון , הלוא הוא גרשון פרדקין.באותה פגישה נתברר הקשר בין גרשון ויגור, ונודע למרים על קובץ מכתבים שכתב גרשון לנכדיו ובו מסופר גם סיפור על קליטת ילדי משפחת זינאתי מפקיעין ביגור."

בצילום : אריה בן גוריון  מבית השיטה עם חניכיו  מבקר בפקיעין אצל משפחת זינאתי - שנות הארבעים





יום שבת, 10 באפריל 2021

מיומנו של סבא (אברהם מזרח - אבא של ריבצ'ה ויינר כותב יומן ב1940 בהיות הקיבוץ בן עשר שנים)


 מרגש מאוד למצוא עדות של אבא שבא לבקר את בתו שחיה בקיבוץ הצעיר שרק מתחיל את דרכו - וכותב יומן בו הוא מפרט את שראות עיניו ומנסה להבין את החלוצים הצעירים שבונים חברה חדשה יש מאין. כזה הוא כתב היד שמסרה לי רותי ויינר בתם של סיומקה וריבצ'ה אחות לעודד ויינר וחדוה ויינר ז"ל. אברהם מזרח אבא של ריבצ'ה מתאר את החיים בקיבוץ עין השופט בשנת 1940 .




יומנו של סבא


באתי ל'עין השופט' יחד עם אשתי באדיבות ריבצ'ה. בתי ריבצ'ה יודעת לכלכל כל דבר.. רושם אדיר עושה עלי קיום בפועל ממש בתוכן של הקריאה: "כל דיכפין יתר ויאכל"..

כל יום באים אורחים ומקבלים את ארוחתם, מטילים סתם נערים ואף משטרה אנגלית – דברו ערבית ועברית- כיום מתקבלים באותה הפשטות והתמימות ואפשר לומר בחמימות- כך היה מקבל הסבא שלי אורחים. והסבתא היתה מאכילם ממיטב מטבחה. ותשלומים – מאן דבר שמיה!.. חס ושלום - היה סבא אומר – קבלת שני אורחים כקבלת השכינה הוא...

פניתי לאילנה הקטנה בת ארבע ולאסוני פניתי אליה בלשון זכר- צחקה צחוק עסיסי: תביט! תביט!  אוי..אוי.. והרימה הכתונת להראות לי את מינה.. נתביישתי , ממה ?





נתקבלה ידיעה ע"י הרדיו ממותו הפתאומי של זאב ז'בוטינסקי באמריקה- החברים קבלו את הידיעה בדומיה- שום הערות והערכות, דומני שחיכו לעיתון -מה נכתב ב"דבר", רק כשבאתי הביתה, מצאתי שתי שכנות מן האימהות של החברים, משוחחות ביניהן- הראשונה- ער איז געווען אזרווסער מענש- השמה-ומיד איז די פעולה, ער איז יורופ הין וועג- הראשונה- יע אמת- ער האט פרל  צרות פורטיוף..


5 אוגוסט

באותו היום החליפו החברים דעותיהם בדבר ז'בוטינסקי לרגל מאמרי הערצה בעיתונים (הדבר) כמעט שלא נתחדש כלום ממה שאמרו הזקנות..

כ- 25 חיילים אנגליים ביקרו "בחדר האוכל". כבדו אותם במה שאפשר- אחרי זה צלם אחד מן הצבא צלם שולחן אחד עם יושביו החיילים. בקשוני לשבת על יד השולחן- הסכמתי – חשבתי אז אם  בקשוני צרפתיים לא הייתי מסכים, מפני שיש לי טינה בלבבי על שלא נתנו להחריב את פריז.. ואנו בזמנו נתנו להחריב את ירושלים..




6 באוגוסט-

בשעה שתיים עשרה הרגשנו שחיפה עוד פעם הופצצה- זו הפעם השלישית- והנה ארובות עשן מיתמרות ועולות השמיימה- ועשן מתפשט לאופק. נבהלתי מאוד- בייחוד לגורלו של בני שעובד על יד הטנקים- בצהרים נודעו פרטים ונחה עלי דעתי במקצת. היום עבר בהרהורים רעים, לעת ערב אחרי ששמעתי את הודעת הרדיו התיישבה דעתי לגמרי.




7 באוגוסט

קבלתי מכתב מבני שהוא עבר לעבוד בעיר במשרד.


8 באוגוסט

בערב הייתה הרצאה, לכתוב עליה ביקורת לא כדאי. ההרצאה היתה על אומנויות החדישות בצרפת ובגרמניה.


9.באוגוסט

הנני פה ב"עין השופט" תשעה יום ועוד לא כתבתי שום דבר מרשמי אודות הקיבוץ עצמו. זה מפני שאני סובר שכל מה שאשהה פה יותר, תהינה רשימותיי יותר מדויקות. עוד אחכה..

10. באוגוסט

שבת כרגיל. יש חברים ששבתם חול – ואת היום שמגיע להם שובתים באחד מן ימות השבוע. החבר שלא שובת בשבת  עושה זאת מטעמים משקיים כגון: שאם אפשר לדחות את העבודה, או שדווקא בשבת בזמן שהעגלות אינן בעבודה, אז דווקא אז אפשר לתקנן, או כדומה.


11.באוגוסט

ישבתי על ספסל. פגשתי ילדים מגיל 4 בתחילה צחקתי ושחקתי אתם- לבסוף התחילו להציק בכל מיני צביטות על הקרחת שבראשי- עד שגערתי בהם. אז לקח אחד, בנו של טוביה , נכדו של לישנסקי הידוע (שהיה חבר של אהרונסון) וזרק בפני סמרטוט מלוכלך- כמובן שגירשתי אותו. ספרתי מזה למטפלת- למחרת בא הילד שסרח ובקש ממני סליחה- כמובן שנעתרתי לו .

פה המקום להאריך קצת על אופן  החינוך של הילדים בקבוץ. זהו חינוך לגמרי שונה וחדש. אינני יודע מהו עכשיו החינוך ברוסיה, האמנם הוא שונה מזה שראינו עד כה ?, מוכרח להודות שיש בחינוך זה קצת מאמריקאיות- כבר כתבתי במקום אחר, שבאמריקה מכתירים את הילדים מעל הראש והבן זקונים הוא ממש מלך בבית. הסברתי אז : שבארצות  אירופה הילדים הם "ריחיים על צווארי ההורים" – ומשום זה אפשר שתת הכרה לא מוכרחה להיות שמחה עם הופעת ילד חדש -ואי לזאת הילדים היו  למכביר. לא כן באמריקה, שישנה תת הכרה אחרת. כל בן שנולד הוא סעד לעת זקנה ,והמומנט הזה הוא גם בקבוץ ובמידה ידועה היום בכול אירופה. אמנם לא בזה בלבד אני מתעניין. יש פה סגנון אחר בעצם התפתחותו של הילד-: הוא לא מכיר אבא ואמא כמקור היחיד שדואג אודותיו-יש לזה מטפלות והוא במובן ידוע בלי השגחת ההורים, עצמאי. יש לו חרות גמורה למלאות רצונו בכול המובנים ואפילו אם הילד רוצה לשחק עם רמשים הזוחלים עלי אדמות , אין מוחים בידו - אבל  אל תחשבו שהילדים הם נכס כללי- לא ולא, לעיתים תכופות מתמסרים ההורים לילדיהם הם, בכל חום לבם ונעימות אבהית ואימהית...שעות אחרי העבודה, הם, כלומר: השותפים לילד- האב והאם, מבלים עם ילדיהם זמן רב. 

למי שישנו ילד יותר מבוגר מטייל אתו בשעות הפנויות. אפשר שבעיר ,איפה שהאב טרוד בפרנסתו היום יומית- אין לו הזדמנות כזו. פה יש להעיר- שאף על פי שבקבוץ החיים הם קולקטיבים ובכל זאת מפותחת פה במידה גדולה הכושר האינדיבידואלי- כלומר: לדברים שהם פרטיים לחבר ולחברה, כמו הילד ומשפחתו, הם מסורים להם במידה יותר רבה מהאדם העירוני. אני שואל את עצמי איך ישתלשלו ויסתדרו הדברים האלה אחרי שנים: אם למשל , יהיה סכום חברים בלי משפחות- וחברים שתהינה להם משפחות גדולות- איך יהיה המאזן בין הפרטיות והכלליות? איך? יכול להיות שאין זו שאלה כלל, מפני שאלה האנשים שחשקה נפשם לחיי הקבוץ, הם אלה על פי רוב מאנשים בעלי לב טוב ורחב , וזו אפשר הסברה שהניע אותם לחיים כאלה- אנו רואים שישנם אנשים עירוניים בעלי מעוף גדול- שמתמסרים למשפחות של זולתם ודואגים לגורלן כמו שלהן. ובכל זאת השאלה בעינה עומדת, מה יהיה עם המחונכים האלה , בזמן שיגיע הזמן והם יהיו הורים? אם הקשר המשפחתי לא יתרופף לגמרי? למדתי בחיי שכל מה שהקשרים המשפחתיים יותר מותרים, היחסים בינם לבין עצמם יותר קרובים. תמיד השגחתי שאצל השכן שלי שגר בחדר אחד במרתף ביחד עם שמונת ילדיו- היחסים ביניהם יותר קרובים ונפשיים. ידוע מתוך הניסיון, שאם יעזוב בן עם הוריו וייסע לארצות רחוקות- יזכור את ההורים יותר מבן עשיר.

12. באוגוסט

ערב תשעה באב שנת תש' – שמענו את הרדיו הירושלמי בערב. מכיוון שבאו אמירות קינות על ידי הרדיו- ואני רחוק כבר מזמן בחיי מבית המדרש - בכל זאת שמעתי את הקינות ברעידה נפשית. ובזמן הדקלום של חנה רובינא זלגו עיני דמעות. באותו היום בקרתי יחד עם משפחתי את הקבר של הקדושים שנהרגו בימי המאורעות. קבר אחד עשוי מאבן ועליו שמם של החלוצים- אפרים טיקטין ואליעזר קרונגולד.על שם אפרים נטעו חורשה ועל שם אליעזר עוד יטעו. אפרים היה הראשון שטרח ועסק בנטיעות היער. בסביבה זו על יד הקבר הזה, ישנו עוד קבר, עדין בלי מצבה. אחד מן החברים שמת באמריקה. בקשתו האחרונה היתה מאת הוריו לקברו פה. רצונו קיימו. שמו -אברהם זייגר. לאפרים ישנו בקבוץ ילד- אומרים שקלסר פנים של אביו לו. גם לו קוראים אפרים.



עודד הקטן , שיחיה לאורך ימים, שאל אמנם- מה זה ? הסבירו לו את הכל, מלבד זה שלא אמרו לו שמידי ערבים- השכנים- נרצחו- ואפשר שנכון כך. מפני שהיום הערבים השכנים הם פה אורחים תמידיים, כמעט בכל יום הם באים לחצר הקיבוץ- באים לרופא ובאים לפקיד של  " הכשרת הישוב". ימים לפני זה עברה דרך החצר תהלוכה של כמה עשרות איש רכובים על גמלים, חמורים וסוסים. זאת הייתה לרגל חתונה של ערבים באחד הכפרים הסמוכים. באו הנה כדי להזמין את חברי הקבוץ לחגוג - אמנם לפנות ערב נסעו הרבה חברים/ות לשם. ערבי אחד זקן שרכב על סוס דוהר, אמר לי שזהו "פנטזיה"- כשראיתי איך הכלה(כנראה צעירה מאוד)רכובה עם חברותיה על גמל רפוד מרבדים יפים. הרהרתי –המראה היה כמו בזמן שאמנו רבקה באה , ונפגשה עם יצחק והפמליה של אליעזר עבד אברהם.

הגברים הלכו ברגל או על סוסים וחמורים- הנשים כולן נהיו רוכבות על דבשות הגמלים ולכל גמל וגמל היה דגל צבעוני. חשבתי שאצל השכנים חתונה מסדירים בקולי קולות ואצלנו הקיבוצניקים מסדרים את זה בצנעה מופרזת? האם אין דרך לעשות זאת - ממוצע?

באותו יום בקרתי את היערות – באמת קשה לכנות את זה יערות- במובן הרגיל- אמנם למי שיש מעוף, קשה לראות יערות עבותים כפי שאני מכיר. ראיתי כמה מרץ וכמה עמל מושקע בנטיעות. בצדי הדרכים נטועים ברושים ובתוך היער אורנים וכבר ישנם מקומות שגודלם יותר מגובה איש- וזה רק שנתיים .ואת כול הנטיעות עושה הקרן קימת כדי להחזיר לארצנו את דמותה הקודמת.


13 באוגוסט

תשעה באב שנת ת"ש- כתבתי מאמר לשם היום הזה, חשבתי להקריא אותו לפני איזה שהוא קהל- אבל לא מצאתי קהל, וזהו פשוט יען שמטבע הדברים חברי 

ה'שומר הצעיר 'הם אנטי דתיים. והם חשדו בטח שאני אדבר בעד הדת.


14 באוגוסט

כמה ימים לא רשמתי ביומני- הייתי חולה זו פעם ראשונה במחלת הפלשתים...טחורים- חסרים לנו מילים למושגים פשוטים יום- יומיים- והנה ילד יושב על סירו- המטפלת מאיצה עליו שימהר, היא אומרת לילד: תתאמץ. והמשפט הזה לא נכון  מכמה טעמים. מצאתי בספרו של שטיינברג "משפט האורים" -טחר-דחה דחוק, לחוץ החוצה. בתלמוד נאמר : מאן דואל לבית כיסא.. לא לטחר טפו-לא ילחץ מאוד להוציא צואתו.

לכן אני מציע שהמטפלת תגיד לילד שיושב על הסיר: טחר מעט. וכשהילד עומד לעשות איזה דבר גבורה : בלמוד או בהתעמלות- תגיד "תתאמץ!" וכשיגדל הילד יהיה אצלו דבר מובן מאליו. מהו אומץ רוח ומהו המושג "טחורים".




30 בספטמבר 1940

אחרי שהרגשתי שאני חולה, חדלתי לרשום במחברת זו- ולבסוף עזבתי את הקבוץ אחרי שביליתי שם שלושה שבועות ויומיים. באתי לחיפה ועל פי בדיקת הרופאים נתגלה שאני חולה במחלת הדיזנטריה. גם מהצרה הזו ניצלתי ונשארתי בחיפה אף על פי שהשונא פוקד אותנו לעיתים תכופות. אבל כבר לא מתרשמים כמו בפעם הראשונה- התרגלנו .יש לנו מקלט טוב שמסתתרים בו בזמן ההפצצה..



1 ביולי 1947 

באתי עוד פעם לעין השופט- הפעם לרגל החג הגדול שלהם , כי לפני עשור שנים דרכה רגל יהודי על גבעות הרי אפרים וזה כדי לכונן עוד פעם ישוב יהודי אחרי אלפים שנה.

והנה אני נוכח בחג העשור של עין השופט- התרשמתי מכול מה ששמעתי וראיתי- הרבה חברים לקחו חלק פעיל בהכנת החג, והשתתפו בפועל בקיומו.

על המגרש הגדול שלהם העמידו במה זמנית ועל ידה שולחנות וספסלים עבור חמש מאות איש שישבו וסעדו. התחילו את החג עוד ערב לפני זה. כול חברי הקבוץ הלכו לגבעת ג'וערה , איפה שבאו לפני עשור מחדרה. אז כבר היה האיחוד בין קבוץ אמריקאי ובין קבוץ בניר, תחת השם עין -השופט – בדרך לגבעת ג'וערה סרנו לבית הקברות, ששם הונחו זרים על קברות הקדושים אפרים ןאליעזר שנפלו מידי מרצחים ועוד על אי אלה קברים. אחד מחברי השומר הצעיר באמריקה  שצווה לקוברו בעין השופט וצוואתו קיימו. ואחד שמת אחרי ניתוח, זה אבא של חבר שבא להשתקע בארץ. בג'וערה ישבנו סביב סביב למדורה של אש בחצר, ושמענו ברכה לחג מפי אהרון אפרת ואברהם הרצפלד שבא במיוחד . לזה האחרון יש קול אדיר ויש לו קשר לשירי חסידים מפולין. את השירים הללו השמיע לנו. מאוחר בערב עזבנו את המקום. בשבת הכינה ריבצ'ה סעודה קלה בשביל כולם. אני רוצה להודות לנהג של הקיבוץ שנקרא ינק על הובלותיי באוטו קטן. אחרת לא הייתי יכול להשתתף בעליה לג'וערה כי רגלי כבדות ולבי חלש מכדי ללכת בעקבות צעירים שעלו ברגל.



עיקר החג התחילו בשחרית לילדי הקבוץ בהצגת 'מלך אוהב בגדים' (בגדי המלך החדשים) הידוע. המשחק היה חי ורענן הילדים וגם הגדולים נהנו מאוד מההצגה.

לפנות ערב בחמש היו שולחנות ערוכים מכול טוב, יינות ומגדנים. התיישבו על ידם כחמש מאות איש והייתה גם הצגה. אחד מהמסובים התחיל לספר איך היתה ההתייעצות הראשונה בדבר העברתם מחדרה למקום שומם עם סכנת התנפלויות מהשכנים. והוא ממשיך לספר היסטוריה וכך הלאה. בינתיים על במה צדדית הוצג מחזה- איך בחור פולני נפגש עם בחורה אמריקאית .הם מתחברים וצריכים לחפש אחרי חדר משותף. התחלת האיחוד של קבוץ 'בניר' וקבוץ 'אמריקאי'...לבסוף באו הברכות- גם אני ברכתי אותם.


ערב ל"ג בעומר שנת תש'א

אני עברתי דרך גן בנימינה- חיפה. קוראים אותי: מזרח! מזרח! והנה מכרים יושבים על ספסל ,יושבים ומתפלספים על מנוסתו של הס מגרמניה. אחד אומר והשני סותרו כמנהג הנהוג. בינתיים באו שני ילדים עם קופסאות כחולות של 'קרן קימת' כמנהג הנהוג בכול -ל"ג בעומר" – כולנו קנינו את הסרט. אחד יהודי עשיר שבא לא מזמן מוורשה קנה פה בית גדול. דווקא הוא לא קנה סרט. אחד מהחבורה מר קרמן מפינסק- סיפר מעשיה.

בעיתון דבר פורסם מאמר על החינוך בארצנו. הוא קרא למאמר דור עקשן. פה ניתן להבין את הגישה לפרובלמה שנקראת – חינוך ילדים- הרבה דברי פולמוס נכתבו ומעטים הסכימו לדעתו.

אני רוצה לרשום את דעתי שהחינוך בכלל אין בכוחו להשפיע על ילד בעל מזג רע. 

בחודש יולי 1947 יתקיים בקבוץ עין השופט חג העשור לקיומם על מקום זה. הוזמנתי על ידי בתי ריבצ'ה חברת הקיבוץ .נודע לי שחברי הקיבוץ מוציאים עיתון לחג זה- אני כותב עבור העיתון מאמר:

הרושם הראשון

ההתרשמות הראשונה מהארץ היתה בקבוץ עין השופט- עד שלא באתי אליכם לא זכיתי לחוש את טעם ארץ מולדת, ארץ שכל הימים התגעגענו אליה. מקום מגורי אחרי עליתי ארצה היתה העיר חיפה, עיר עם כול מעלותיה וחסרונותיה של כול עיר אחרת בעולם. אבל מכיוון  שראיתי את חייכם הטבעיים בקבוץ , ראיתי בעליל שהחיים בקבוץ אינו דומים לכפר פולני. בקבוץ מנהלים משק שיתופי , מודל שאין דוגמתו בעולם .ראיתי בחייכם פה התעניינות בכול מה שנוגע לחיי העם בגולה ובארץ. חשתי שאתם מביטים על חייכם פה כדוגמה עבור יתר העם בכל מעשיכם, רואים שאתם מקימים דברים עבור אחיכם בגולה. אתם דואגים לעבד שטח חיים טבעיים של עובד אדמה בהוספת נוחיות מהיום יום  של חיי כרך.. אני זוכר שפעם אחת היה בפולניה מיניסטר שהיה נוסע מכפר לכפר והיה דורש בהלכות היגיינה. קודם כל דרש שיבנו בתי כסאות ובתי מרחצאות בכול כפר- אולם האיכרים התנגדו לזה, באומרם שאנחנו לא רוצים מנהגי הכרך.. לנו די בשדות וערוצי נהר עבור ההיגיינה שלנו..

ביננו לבין עצמנו, אפשר להיות גאה על הופעה אחת שלא יכולה להיות בשום אומה – כול הדלתות פתוחות וגם המגרות שבשולחנות -ואין שום חשש אפילו של 'שמא יגנבו חפציו' רכושו הפרטי- אפילו כסף מזומן אם ישנו מונח לבטח כמו תחת שמירה ולא יגנבו את הכסף.

כתב : אברהם מזרח(נשוי לליבה מזרח ) ההורים של ריבצ'ה וינר (אימא של רותי וינר)