יום ראשון, 11 ביולי 2021

מכתבים למיכאל - ההתקפה בכפר - (גרשון פרדקין מספר מזיכרונותיו -4-)

 


ילדי יגור בטיול לפקיעין


 

מיכאל היקר                                                                             בית חולים שיבא 1994 

אני ממשיך לספר את סיפור פקיעין..

הילדים היו ביגור ומפעם לפעם הופיע יוסף עם סלים מלאים בפירות גנו כמתנה לקיבוץ ואנו המשכנו לבקר בפקיעין בסדרת הטיולים לגליל. באותה תקופה היה אי שקט בארץ. הערבים נצלו את חולשת השלטון הבריטי והמלחמה העולמית ופגעו פה ושם ביהודים במיוחד בדרכים

קבוצה קטנה מגדוד הנוער 6 בנות ו4 בנים הגענו ללון בבית זנאתי.

קבלת הפנים הייתה נפלאה כמו תמיד, אבל הרגשתי שמשהו לא כתמול שלשום.יוסף היה מתוח במיוחד, בקושי דיבר:ראיתי שהוא כל פעם יורד החוצה.סעדה ישבה מאוד שקטה,פחדה להוציא את זה, והאווירה הקשה פגעה גם במצב הרוח הטוב שלנו.

 היה לי אקדח קטן מפורק בתוך המימייה. הרכבתי אותו והכנתי אותו לפעולה:היינו בקומה השנייה בבית זנאתי: את הבנות השכבנו ,לישון" כמובן, אף אחד לא היה מוכן ללכת לישון.

אבל אף אחד לא הוציא הגה מפיו.פרקתי כיסא ונתתי לכל אחד מהבנים רגל ובכך היינו מוכנים להתגונן, אני עם האקדח הקטן שלי וארבעת הבנים עם רגלי הכיסא. 

בחוץ שמענו צעקות,ריב,פה ושם שמענו גם יריות. 

כמובן שלא עצמנו עין וחיכינו לגרוע מכל, לפריצה אפשרית של ערבים לבית של זנאתי.

ידעתי, שלא מדובר באנשי כפר פקיעין - רוב אנשי הכפר היו דרוזים, מרביתם ידידים אישיים של יוסף, והקבוצה המוסלמית הקטנה לא הייתה מעיזה להרע לאורחים של יוסף. 

בשעה 2 אחר חצות נכנס יוסף לחדר , לבן כסיד ונדמה לי שהזדקן לפחות בעשר שנים. 

הנערים נרדמו, כי היה זה לאחר יום קשה ביותר בסיור בהרי הגליל ואני היחידי שנשארתי ער, כי ידעתי שעלי לחכות לבואו של יוסף.


ילדי יגור בביקורם בבית זנאתי (סריקה של נדב מן -מרחביה מאלבום של אריה בן גוריון)

יוסף סיפר לי בלחש מה בדיוק היה. 

כנופיית ערבים מזוינים ברובים ואקדחים הגיעה לכפר:מרבית אנשי הכנופיה היו מכפרי הגליל, שניים היו מחורפש, כפר השוכן לא רחוק מפקיעין. שני הערבים מחורפש  הביאו את אנשי הכנופיה לפקיעין במטרה לפגוע באורחים של זנאתי.

 יוסף אמר להם, שהוא מוכן שיהרגו אותו ואת אשתו , שייקחו את הפרה והפרד, שייקחו הכול, אבל הוא לא ייתן להם לפגוע באורחים,דבר מקודש אצל כול אנשי המזרח.

לשמע הצעקות והיריות התקבצו אנשי הכפר מסביב לכנופיה והמוכתר (ראש הכפר) הדרוזי אמר לאנשי הכנופיה, שאנשי פקיעין לא יתנו יד למזימה הזאת ולא ירשו לפגוע באורחים בכפר. 

הוא הציע לראש הכנופיה שיתפסו את היהודים בצאתם מן הכפר, כי עליהם להגיע לחניתה.. 



ב-4 בבוקר הערנו את הנוער, הם הבינו את חומרת המצב.בלי הגה ובשקט גמור התלבשו, לקחו את התרמילים ויצאו בלווית יוסף ועוד דרוזי שהיה לו רובה לכיוון הכביש של עכו- צפת, 

הליכה מזורזת של כמה שעות , וכאשר האיר היום הגענו לכביש.

 יוסף והדרוזי חזרו באותו שביל לפקיעין ואנו נפלנו באפיסת כוחות בשולי הדרך.

יוסף לחץ את ידי בשתי ידיו, בלחיצת יד נפרד מכל אחד מהנערים.

גם הבחור הדרוזי ניגש אלי ואמר :" ברובה זה הייתי מגן עליכם, אתם אחים שלנו". הגענו ליגור יום קודם מוקדם יותר מאשר היה מתוכנן, אבל את כל היום בילינו בשינה. אי אפשר היה להעיר אותנו, וכמובן קורות הלילה בפקיעין נשארו להיות סוד כמוס...

שלכם סבא

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה