יום שלישי, 6 ביולי 2021

מכתבים למיכאל (גרשון פרדקין מספר מזכרונותיו )-3-


ילדי בית הספר מיגור בביקורם בפקיעין אצל משפחת זינאתי (שנות הארבעים)

 

 למיכאל היקר!                                                                               תל השומר 1994

בין הבטחה למציאות ולביצוע יש מרחק גדול.הגעתי לקיבוץ ומה שחשבתי שיהיה לי קל לבצע מתברר שזה קשה במיוחד. מזכיר הקיבוץ אמר לי שזו בעיה כספית.הוא חושב שזן צריך לעלות אז בשנת 1943- כ300 לירות.הון עתק .סכום לא מעשי.פועל בנין קיבל 5-8 לירות לחודש ומזה הוא צריך היה לפרנס משפחה, כך שבעצם קביעת סכום עתק כזה היה כדי למנוע ממני כל פעולה.

אבל הייתה הבטחה וכל פעם שהייתי נפגש עם החבורה שהייתה איתי בפקיעין הם שאלו אותי: "נו, מתי יגיעו ילדי זנאתי ליגור?" זה רדף אותי יום ולילה וידעתי , שלא תהיה לי מנוחה עד שיגיעו ילדי זנאתי ליגור.

סיפור ארוך של כמה שבטועות או אולי חודשים: בעמל רב השגתי את הסכום.היה זה רק הסכם בעל- פה ביני ובין מרכז הכרם.הוא זקוק היה לעדור את כל הכרמים ביגור ופועלים לא היו לו.הסיכום היה,שאני אשלח אליו בגיוס את חניכי הגדוד וכתמורה הוא יעביר את הסכום שהמזכיר קבע.300 לירות של פעם.

התלהבות בלתי רגילה אחזה בנערות ונערי הגדוד.במבצע השתתפו גם מחלקה משער העמקים ומבית ספר הדתי בכפר חסידים,עבדו אחרי הלימודים, לפני הלימודים ובשבת.בשמחה רבה קיבלתי את האישור על הסכום והגעתי בריצה למזכיר הקיבוץ.שוד ושבר הוא צריך להביא את הבעיה בפני המזכירות הקיבוץ.

ומזכירות הקיבוץ בקושי רצתה לשמוע את אשא יש לי להגיד בנושא.החלטה עקרונית, הם לא מוכנים שעבור עבודת גיוס ישלמו כסף, במיוחד לנערים.נשארתי עם הפתק, ילדי זנאתי נשארו בפקיעין ואני פשוט לא ידעתי מה לעשות .

                                                        ילדים יהודים בבית הספר בפקיעין - צילום מתוך מרכז המבקרים שבפקיעין (צילם:שי גטריידה)

פשוט בושה .אחד הבטיח,אנו כולנו עבדנו למען מטרה חשובה ובמזכירות הקיבוץ החליטו וקבעו, שלא מביאים את הילדים ליגור.

בצעד של ייאוש הגעתי אל אחד הידידים הקרובים שהיו לי במשק.אדם שקט,נמוך קומה,מהלך היה תמיד בצעד איטי.אף פעם לא ממהר. הוא שמע בעניין רב את הסיפור והבין, שאני לא יכול אישית לראות את משפחת זנאתי ואני לא יכול לספר לאנשי הגדוד איך סידרו אותי בקיבוץ, מצב ללא מוצא.

סט דיבר בשקט בשקט,אבל מאוד ברור:"אני חבר ועדת הנוער בקיבוץ: בעצם,אני יושב ראש הועדה.ביום שישי בערב מקיימים אסיפה מיוחדת בנושאים שונים.אני אעלה את הנושא הנוער ואבקש אותך להציג את הנושא."

אף פעם לא דיברתי באסיפת קיבוץ, גם לא נאמתי בשום מקום בפני אנשים מבוגרים ומאוד התרגשתי.

סיפרתי באסיפה על המפגש של הנוער שלנו, הנוער שלהם, עם משפחת זנאתי בפקיעין.

סיפרתי על ההבטחה שלנו ליוסף וכמובן את ההבטחה שישלמו לנו. את הכסף הזה נעביר חזרה לקיבוץ לטיפול ואירוח הילדים.הוספתי,שאנו  מתחייבים לטפל בילדים,לעזור להם ללמוד, וקרה דבר שלא קרה מעולם בקיבוץ.

                                            בית הספר היהודי שהיה בפקיעין (צילום ממרכז המבקרים שבפקיעין) צילם: שי גטריידה


ביגור פעם ראשונה החליטה האסיפה הקיבוץ ברוב מוחלט , בעצם כולם (חוץ מאנשי המזכירות) הרימו ים של ידיים לקבלת הילדים.. כאשר גמרתי את ה"נאום" ונגמרה ההצבעה, כולם קמו ומחאו כפיים כאילו הייתי זמר, שחקן, או בדרן.

הודעתי ליוסף, שיביא את הילדים לקיבוץ . 

יוסף עם סעדה אשתו, מרגלית הבת ושאול הבן הגיעו לקיבוץ. קבלת הפנים הייתה לבבית ביותר.

אנשי הגדוד התגייסו לעזור. בעיות לא חסרו, הילדים אף פעם לא ישנו במיטה.

אף פעם לא התקלחו או התרחצו בצורה מסודרת: שאול בן ה-11 לא ידע צורת אות. 

צריך היה ללמדם פרטי התנהגות ,הגיינה,ניקיון וכמובן את כל הלימודים שאף פעם לא למדו.

הייתה זו שנה מאוד קשה ומאוד חשובה לילדים ולנו.שנה של התנדבות ועזרה לא רק לילדי זנאתי, אלא עזרה גם לעצמנו, כאשר אתה עוזר, אתה עוזר לעצמך.



שלך סבא גרשון


           המורה שלמה לוי ותלמידיו - בית ספר עברי 1920 פקיעין (צילום מתוך מרכז המבקרים שבפקיעין - שי גטריידה)


אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה