יום שלישי, 13 ביולי 2021

מכתבים למיכאל - מזיכרונותיו של גרשון פרדקין - 5

 

נשיא מדינת ישראל -יצחק בן צבי (1963-1884) צילום מויקופדיה תמונות



מיכאל היקר                                                                               בית חולים שיבא 1994 

אני ממשיך בסיפורי פקיעין.למעשה אפשר לכתוב ספר שלם על קורות הקשר הזה עם משפחת זנאתי, שהתחיל בשנת 1942-3 ונמשך עד עצם היום הזה.הילדים היו ביגור וכעת החלטתי לעזור קצת ליוסף, כי החיים בפקיעין היו מאוד קשים.

נשארה רק משפחה אחת, משפחת זנאתי.

שאר המשפחות התפזרו בארץ חלק בחדרה,חלק בטבריה והשאר משפחה פה,משפחה שם,בעצם כמעט כולם ניתקו את הקשר עם פקיעין.

כולם יצאו או ברחו במאורעות 1936: גם יוסף ומשפחתו עזבו לאחר שיוסף הוכה מכות קשות על ידי כנופיית ערבים.

יוסף ומשפחתו היו המשפחה היחידה שחזרה.

כתבתי באותם ימים ליצחק בן צבי, שכיהן כראש הועד הלאומי, הגעתי אליו לפגישה בירושלים.

הוא מאוד שמח לשמוע על משפחת זנאתי: הוא בעצם הכיר את פרשת פקיעין טוב יותר מכל אדם אחר, הוא כתב את קורות היישוב בארץ וחקר במיוחד את יהודי פקיעין. 

כאשר הגעתי לתכלס, הוא אמר לי שהוא מאוד מצטער , כי אין הוא יודע איך אפשר לעזור בכסף לחיזוק המשק של יוסף בפקיעין. אבל  עשה רגע של חושבים ואמר :" גש לרחל אשתי, היא אישה מאוד מעשית וייתכן והיא תוכל לעזור", וכך אמנם היה.

היא התקשרה עם מנהל המחלקה להתיישבות וכעבור כחודש בישרה לי, שאכן יוסף יוכל לקבל סכום של 300 לירות לקנות פרה ופרד וכן לקנות חומרים לתיקון הרפת והבית..


                                             רחל ינאית בן צבי -אשת נשיא המדינה (צילום משנות השישים-ויקיפדיה תמונות)

בפרוץ מלחמת העצמאות ברח יוסף ומשפחתו באישון לילה לנהריה. 

דרוזים הגיעו אליו ודרשו ממנו מיד לעזוב, כי שמעו שהלילה יבואו להרוג את כל אנשי המשפחה ולבוז בז.. כמה צעירים דרוזים מזוינים ברובים עזרו לקחת את המיטלטלין (כל מה שאפשר היה להעמיס על גב פרד) והגיעו בדרך לא דרך לנהריה.

הדרוזים הבטיחו שישמרו על הבית..ואכן כך היה, אחרי המלחמה , כאשר שב יוסף לכפר, הוא מצא את כל תכולת הבית במקום וכך יכול היה להזמין את סעדה הביתה (הילדים למדו לאחר יגור בירושלים, כך שהם לא חזרו עם ההורים לכפר).

במלחמת השחרור לחמתי בחטיבה 7 בגליל.יום אחד הגיע במרוצה אחד משומרי השער ואמר לי שערבי רוצה לדבר איתי, רק איתי. 

הוא מדבר עברית קצת משונה, אבל עברית (ידעתי שזה יכול להיות רק יוסף זנאתי).

רצתי לשער ואכן היה זה יוסף, לבוש בכפיה, מכנסים של דרוזי ומזוקן.

נפלנו איש בזרועות רענו,לא ראיתי אותו מספר שנים, מיום שעזבתי את יגור.

לקחתי אותו איתי למשרד, סגרתי את הדלת וביקשתי שלא יפריעו לנו.ישבנו יותר משעה וסיפרנו איש לרעהו חדשות.

יוסף חיפש אותי יותר משבועיים . הלך ונסע ממקום למקום ובשום מקום לא יכלו להגיד לו היכן אני נמצא. ..לאחר חיפושים אלה הגיע ליגור ואמר לחברים אותם פגש :" אני לא זז מיגור עד אשר אתם מוצאים לי היכן גרשון.

הוא בארץ אני יודע,אני לא זז מכאן."

 ואכן התחילו לחפש אותי,פנו לצבא, לחברים ואף אחד לא ידע בדיוק .

יוסף ישב בכניסה לחדר האוכל , לא רצה להיכנס לאכול וצריכים היו להביא לו אוכל. הוא אמר להם שהוא לא יזוז ואכן לא זז..לבסוף התקשרו לירקונה (שם גרתי עם משפחתי) וכל מה שאבא שמריהו יכול היה להגיד להם: , הוא נמצא בגליל".. 

ואכן, חיפש אותי בגליל ומצא אותי בעכו.

סבא גרשון

                                         יוסף זנאתי




אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה