יום חמישי, 25 באוגוסט 2016

לא זז הרוורס? - שלשה סיפורים על עינב- כתב עופר רימסקי

עברו כבר חמש שנים לפטירתו של בני האהוב עינב- עופר חברו הטוב ממשמר העמק מצליח בסיפוריו להחיות מחדש את דמותו של עינב בדרך המקורית שלו.

שלושה סיפורים על עינב

 

עינב בריל זכרונו לברכה 

"לא זז הרוורס ?"


אנחנו יוצאים לטיול הכנה!
ככה היינו מכריזים בכל פעם שצץ משהו שהיה פחות נעים או סתם פחות מתאים לנו באותו רגע.
-    תוכלו לעזור מחר בהעמסת מזרונים בגבעת חביבה ?
-    מצטערים, מחר בדיוק אנחנו בטיול הכנה ?
-    ולדיון בעוד שבועיים על הראציונל של י' מעונינים, תגיעו ?
-    חבל, זה דווקא היינו מעונינים אבל... אנחנו בהכנה
-    וביום שלישי הבא ? יש יום עיון חשוב של מחלקת גרעינים,
-    יום שלישי ? אייי,  בדיוק קבענו טיול הכנה
-    מתי קבעתם ?
-    ממש עכשיו, כלומר, מזמן, אנחנו נפגשים שם עם כמה אנשים, בודקים דברים...
וחוזר חלילה, אבל בחודשים שלפני קייץ 96, הקייץ של הסמינר צופי שלנו, באמת נסענו לא מעט לטיולי הכנה. בטיולים האלו, שהתחילו בשש בבוקר ולעולם אי אפשר היה לדעת מתי ואיפה הם ייגמרו, עשינו הכל, נפגשנו עם כל הפונקציונרים בגליל העליון, מצאנו את כל שבילי הגישה האפשריים לירדן, סימנו סנדות לכריתה, שיחי פטל להרמה ואפילו, לא נעים להגיד, אפילו דיברנו על הראציונל של הסמינר. את ההכנות ניצלנו גם להכרת העורף הקולינארי בקריית שמונה והסביבה, למפגשים עם ספקי שאוורמה, פילוח מאפיות קוראסונים ועוד, באחת ההכנות חישבנו ומצאנו בכמה "מק'דרייב" צריך לעצור ובאיזה בין תל אביב לשמורת הבאנייס על מנת שכל הזמן תהיה לך ביד כוס מילקשייק וניל לא ריקה, בהכנה שאחר כך גם ביצענו את זה הלכה למעשה.


באחד הימים הגענו למסקנה, מסיבה שבטח אז נראתה מאוד מוצדקת, שנקודת הסיום של שייט הרפסודות צריכה להשתנות ומוכרחים למצוא נקודה חדשה, פינינו יום, לקחנו את הרנו אקספרס שלי ויצאנו צפונה. את הבוקר ניצלנו לקשקשת וניירת במועצה האזורית ובסביבות חמש אחר הצהריים מצאנו את עצמנו נוסעים לאורך הירדן, דרומית לכפר בלום, מחפשים נקודה טובה לחניית אוטובוסים, נגישות לגדה, קצת צל ועוד. באחת הנקודות הציע עינב שנציץ רגע לירדן, לראות אם בכלל יש זרם בחלק הזה, יציאה מהרכב לא היתה אפשרית משיקולי טמפרטורה ולכן סובבתי את הרכב לכיוון הירדן והתחלנו להתקרב לגדה. רגע לפני שהגלגלים הקדמיים מתחילים לרדת, עצרנו, רכנו קדימה, ראינו את זרימת הנחל, שילבנו לרוורס ו... נסענו חצי מטר קדימה. נתתי ברקס בכל הכח, חטפתי שאגת פאניקה מעינב, שוב מוט ההילוכים לרוורס, שחרור של הברקס לאט לאט ושוב, האוטו בשלו, רוצה לירדן.
משכנו את ה"אמברקס" בכל הכח, יצאנו בזהירות מהאוטו, שמנו אבנים מתחת לגלגלים ועשינו הערכת מצב, יש לנו אחד רנו אקספרס עם הפנים לנחל בזווית מפחידה, אחד הילוך לרוורס שלא נכנס ושני בחורים צעירים במצב יאוש והזעה מתקדמים. לאנשים נורמלים יש בשלב הזה שלוש אפשרויות, או למצוא פתרון, או להזעיק עזרה או להתישב על הרצפה ולהתחיל לבכות, אנחנו בחרנו באפשרות הרביעית ופתחנו בסדרת חיקויים של מיכה, הרכז הטכני של ההנהגה ברגע שהוא מקבל את ההודעה על רכב שנפל לירדן. "תראו, עופר ועינב.... רכב זה לא סירה.... אני לא מבין מה עבר לכם בראש.... לעידו זה לא היה קורה...." עידו סיים לעבוד בהנהגה לפני שנה אבל בשביל מיכה זה תמיד היה "למה אתם לא יכולים להיות כמו עידו..." .

עופר רימסקי


אחרי שסיימנו להצחיק את עצמנו, והבנו שללכת ברגל עד "באגט חן" בקרית שמונה ייקח לנו יותר מדי זמן, החלטנו להתעשת, עינב עמד על הפגוש האחורי של הרנו כדי לשמור את הרכב על הגדה ואני חדרתי בזהירות לכיוון ידית ההילוכים על מנת לגלות שהכבל שאמור להכניס את המוט לרוורס, נקרע. ברנו אקספרס היה מין כבל כזה שבשביל רוורס צריך למשוך אותו למעלה, התמונה הבאה היתה המשעשעת מכול, אני בכסא הנהג, רגל אחת מצמידה את דוושת הברקס בכל הכח לרצפה והרגל השניה מחכה לפעולה, עינב בכסא לידי עם פלאייר ביד, מותח ידנית את הכבל כלפי מעלה, מנסה להכניס לרוורס ותוך כדי זה נותן פקודות בקול המיוחד שלו המאוד גבוה ושמור לרגעי פאניקה אמיתיים. לא ברור איך, אבל זה עבד, הרנו הבין את חומרת המצב ונאות לנסוע לאחור עד למצב בו שוב היה בזווית מקבילה לקרקע, ואנחנו חזרנו לנשום באופן עצמוני.
בדרך חזרה התקבלו ברכב שתי החלטות חשובות, האחת היא שהסיפור הזה יישאר בינינו לעת עתה והשנייה שאוכלים ארוחת ערב בנימר אבל עוברים רגע ב"באגט חן" כי לא כדאי להגיע רעבים לנימר, סתם מתמלאים בפיתות.


יום שלישי, 23 באוגוסט 2016

חבורה של תינוקות מפונקים- אחד משלושה סיפורים שכתב עופר על עינב


עברו כבר חמש שנים לפטירתו של בני האהוב עינב- עופר חברו הטוב ממשמר העמק מצליח בסיפוריו להחיות מחדש את דמותו של עינב - בדרך המקורית שלו...

אחד משלושת הסיפורים על עינב - כתב עופר חברו הטוב ממשמר העמק

צילום: עינב בריל

עינב בריל זכרונו לברכה

 

 "חבורה של תינוקות מפונקים"

"אף פעם לא אהבתי סמינרי משלחת. סמינר משלחת היה מפגש של כל היג'ימלים בגבעת חביבה לכמה ימים של לימוד, דברת ובעיקר התרועעות חברתית בלתי נגמרת. החוגים היו משעממים, רכזי האזור בלבלו לנו את המוח, האוכל היה גרוע, להתרועע אף פעם לא אהבתי ואפילו תנאי הלינה היו... טוב, את זה אני לא באמת יודע, עין החורש קרוב מדי לגבעת חביבה בשביל שאני אשאר לישון שם. היו כאלה שפרחו במפגשים האלה, עברו מדשא לדשא, מחבורה לחבורה, מנסים למצות את כל החברותא הזאת רגע לפני שחוזרים לעבודה האפורה בקן והיו כאלה, כמוני, שישבו בצד, התלוננו על החום, התחברו ל"ווקמן" ורק חיכו שהעסק הזה ייגמר. את עינב לא הכרתי אז, אפילו לא ידעתי שיש מישהו כזה, והעובדה שגם הוא לא ידע על קיומי מעידה שגם הוא, מן הסתם ישב עם "ווקמן" והתלונן על החום, רק אולי בצד השני של הדשא.


שש שנים אחר כך, שוב גבעת חביבה, שוב סמינר משלחת, שוב התרועעות יג'ימלים דביקה רק שהפעם אנחנו בתפקיד רכזי האזור שמבלבלים את המוח והפעם אנחנו כבר מכירים. את החוגים עצמם העברנו, כל אחד באזור שלו, עם מעט מאוד חשק, אבל בין החוגים, בזמן הפנוי, עשינו את מה שאנחנו אוהבים ויודעים, צחקנו, התווכחנו ונסענו לאכול בכל מיני מקומות מפוקפקים באמצע הלילה.
זה היה סמינר של קצת אחרי תחילת השנה, בשלב שהיג'ימלים כבר מכירים את הקן והקומונה אבל עדיין לא מבינים כלום בכלום, בערב השני של הסמינר הייתה שיחת המשלחת. שיחת המשלחת היא המקום בו נפגשת כל המשלחת לקבלת החלטות ברומו של עולם, בעבר בשיחות האלה הוקמו קיבוצים, נולדו רעיונות פוליטיים חדשים ונהגו פסטיבלי שלום, ב – 1996 זאת הייתה שיחה שהתחילה בבכיינות מרגיזה והסתיימה במופע של איש אחד.
מה שלומכם ? שאלנו את היג'ימלים הרכים, איך התחלתם את השנה ? כולם מרוצים ? לא, לא כולם מרוצים, ולחלקם, לפחות לאלה שביקשו את רשות הדיבור, היו לא מעט תלונות. לדלת של אחד הארונות בקומונת קריית חיים חסרה ידית, החלון בקומונה של ראשון נפתח אבל ממש בקושי ובקן מרכז בירושלים יש ברז שאם לא סוגרים אותו מספיק חזק אז הוא מטפטף. הדוברים הניעו את שומעיהם ובניגוד לברז המטפטף של קן מרכז כאן נפרץ גל של תלונות וטרוניות, לאלה חסרים בריסטולים, לאחרים נגמר השמפו ויג'ימלית אחת מקומונת ערד התלוננה בפנינו על המרחק הגדול של ערד משער הגולן, כן, זה באמת רחוק.


אנחנו ישבנו, הקשבנו, זזנו באי נחת בכיסאות, התלבטנו איך להגיב ואם בכלל וכמו תמיד, חיכינו שוילפנד יקום וישלב בנאומו עקיצות ציניות עם הבטחות לעתיד טוב יותר. וילפנד נשאר לשבת אבל אז עינב נעמד, ככה פתאום, ללא התרעה מוקדמת, "כולם עכשיו סותמים את הפה ומקשיבים לי" הוא צעק, יותר חזק אפילו מאיך שהוא צועק עלי, "דממה שתהיה פה, אני לא רוצה לשמוע ציוץ". המשלחת קפאה במקומה, אנחנו קפאנו במקום ועינב, שהלחיים שלו נהיו אדומות יותר מבדרך כלל, פתח במונולוג סוער. "אני יושב כאן ולא מאמין, אתם לא יג'ימלים, אתם חבורה של תינוקות מפונקים!! אתם מבזים את תנועת השומר הצעיר... " אבל... ניסה אחד הנערים להרים את הראש, "שום אבל, אמרתי לסתום עכשיו ! אם אני הייתי חניך בתנועה והייתי שומע את המדריכים שלי מייללים ככה, הייתי קם והולך, בושה !"
כולנו היינו קצת בהלם, ניסיתי בשלב הזה להבין אם אני צריך לקום ולתמוך במתקפה או לחילופין, לנסות להרגיע את הדובר המתלהם אבל אז קרה משהו שאף אחד מאיתנו לא צפה. עינב עצר פתאום את השטף, נרגע, עשה פאוזה של נואמים גדולים ובקול רגוע מתמיד אמר : "עכשיו תראו, אם אני אשאל אתכם על מה דיברתי עכשיו, כשצעקתי, אף אחד מכם לא ידע, הטון שלי, שהיה כל כך לא נעים, לא אפשר לכם להקשיב לדברים. לנו קרה אותו הדבר קודם, אם תגידו עכשיו את אותם דברים, אבל בטון נעים, נוכל להקשיב ולנסות לפתור את הבעיות."
עינב התיישב, היה רגע שקט של עיכול ואז התחילה שוב השיחה והפעם כמו ששיחה צריכה להיות, מלאי הבריסטולים חודש, החלון והברז תוקנו ואנחנו, כולנו, קיבלנו שיעור באומנות הרטוריקה.

יום שני, 22 באוגוסט 2016

שלושה סיפורים על עינב - כתב עופר חברו הטוב ממשמר העמק

עברו כבר חמש שנים לפטירתו של בני האהוב עינב - עופר חברו הטוב ממשמר העמק מצליח בסיפוריו להחיות מחדש את דמותו של עינב בדרך המקורית שלו

- שלושה סיפורים על עינב -

צילומים :עינב בריל

עינב בריל זכרונו לברכה

חבל שלא באתם אז ?

למיכל היו עיניים יפות. עינב תמיד אמר שבגלל העיניים שלה אני לא יכול להגיד עליה שום דבר רע, זה היה נכון. היינו שמונה רכזי אזור באותה שנה, וילפנד, איש הרוח, מאיה, אשת הביצוע, ארנון, החנון מכפר סבא שכולם אהבו, לירון, שהיתה קצת הילדה של כולנו ולימים הפכה למנהלת בית ספר, אלון שהחליף את ליאור באזור ואחר כך החליף את ליאור בלירון, מיכל עם העיניים, עינב ואני. ברוב הימים היינו עסוקים איש, איש בצרותיו ובאזורו, פעם בשבוע היינו מתאחדים בישיבות ההנהגה להוות אופוזיציה לוחמנית ל"מבוגרים", שאר חברי ההנהגה שכבר התקרבו לשלושים, ושבוע אחד, בפברואר , 1996 - ניצלנו שבוע פנוי בתנועה ויצאנו לטיול רכזי האזור הגדול.


הטיול נפתח באיסוף לילי של כל הכח בטרנזיט של אלון ולאחר מכן, על מנת לצאת מוכנים לשטח, יצאנו למסע ביזה בהנהגה. לעינב ולי היו מפתחות לכל מחסני ההנהגה ועשר דקות לאחר חצות יצאנו מהבית בבצלאל יפה 7 כשבידינו, תיקי חובש, תיקי משלחת, חולצות, כובעים, מפות, ציוד בישול ושני דגלי תנועה גדולים, בקיצור, לקחנו את כל מה שלא היה מחובר לקיר.
חמש שעות לאחר מכן, חמש שעות בהן ניסו שאר הרכזים לישון בזמן שעינב ואני שמרנו בעזרת דברת על ערנות הדדית, הגענו לעיירה הציורית אילת, אספנו שני ג'יפים מסוג דיפנדר והתמקמנו בקיבוץ אילות לזיווד הג'יפים והתארגנות ליציאה לדרך. שלב החלוקה לג'יפים היה מורכב ודרש אלמנטים של אקרובטיקה חברתית. מיכל ביטלה את השתתפותה ברגע האחרון, אני חשבתי שזה בסדר גמור אבל גם הייתי בדעת יחיד וגם זה השאיר אותנו שבעה שזה מספר לא זוגי. בנוסף, ידוע לכל שבטיול ג'יפים נהנים רק אלה שיושבים מקדימה, מה שמשאיר שלושה שצריכים להתפשר על הטלטלות מאחורה. לעינב היה רעיון, נעמיס את כל הציוד על אחד הג'יפים ובשני נסדר מזרונים מאחורה ויהיה נעים לשבת בו, תוך כדי הצעת הרעיון נשכבנו שנינו על הגדר והתנדבנו להיות אלה שיסעו בג'יפ הציוד כך שכל הבעיות נפתרו, אנחנו בג'יפ אחד וכל השאר בשני, נהנים מהחברותא ומהישיבה האיומה מאחור.
קשרנו לכל דיפנדר מוט עם דגל התנועה ויצאנו למסלול שאלון בחר לנו, אלון, מן הסתם, היה אחראי על המסלולים ועל זיהויי צמחים וחרקים רגע לפני דריסתם, וילפנד היה אחראי על ההווי והתכנים, מאיה היתה אחראית על ארנון ולירון ואנחנו היינו אחראים על הצד הטכני והצד הקולינארי, מן הסתם. הנסיעה היתה ברובה מאוד נעימה ומשעשעת, מזג האויר היה מעולה, חם אבל חום נסבל והמטראולוג שבחבורה לא הפסיק להתריע שבלילה יהיה קר מה שאפשר לו כמה שעות אחר כך להגיד לכל מי שהתלונן על הקור, מה ? זה מפתיע אותך ? אחרי קצת נחל שלמה וקצת קניון אדום הגענו לנקודת העצירה הראשונה בעין נטפים, עמדנו על המצוק מעל עין נטפים ורגע לפני הירידה הרגלית למטה זרק מישהו בטעות שזה כמו לעמוד על הבמה בכיכר רבין ולנאום. הימים היו ימי פוסט הטראומה של רצח רבין ועינב לא היה צריך הרבה בשביל לפרוץ בסדרת חיקויים של הנאום של לאה רבין בשבוע שלאחר הרצח. "אני רואה אותכם כאן עכשיו וזה מחמם את הלב... חבל שלא באתם אז ? איפה היתם אז ?" עובר אורח, לו היה עובר במקום, היה בוודאי משתומם על חבורת הצעירים שהתישבה על הארץ קרועה מצחוק והסתכלה על חברם הצורח אל השממה "איפה הייתם אז" ועוד בקולה של לאה רבין. 

לו היה מישהו מספר לאותו עובר אורח שמדובר בהנהגה הצעירה של תנועת 'השומר הצעיר', זה כבר היה מביך הרבה יותר.


העצירה הבאה היתה בדיונת חול גדולה לשעה של השתובבות נערית שזה שם אחר להתנהגות אינפנטילית להחריד ולאחר מכן הגענו לנקודת הלינה והתמקמנו. הקמנו אוהלים, הדלקנו מדורה, בישלנו עופות בדבש ואורז ונתנו לוילפנד להוביל ערב שירה אינטימי ומרגש בו כל אחד בחר שיר, סיפר למה וכולנו שרנו אותו, עינב בחר את "בראשית" של גבי שושן אבל עוד לא ידע לספר שזה השיר שיושר בחתונה שלו.
אלוהים היה רחום עם שחר למחרת ואנחנו קמנו, קיפלנו והתארגנו לחציו השני של הטיול, את רוב היום בילינו במכתש רמון ורגע השיא הגיע לאחר ההחלטה שלנו לרדת עם הג'יפ את "מעלה נח", מעלה תלול מאוד שאפשר להגיד עליו דברים רבים, נח הוא לא. החברה בג'יפ של החברותא עצרו בצד על מנת להבין מה אנחנו מחליטים ואצלנו, בג'יפ הציוד, התפתח ויכוח קולני, עינב הודיע בצורה חד משמעית שהוא אוסר את הירידה בנסיעה ודורש שנרד מסביב, אני לא הסכמתי והודעתי לו שאני יורד את הירידה איתו או בלעדיו. עינב לקח את האמירה שלי רחוק מדי, ירד מהג'יפ, והתחיל לרדת את הירידה ברגל בזעם, החברה מהג'יפ השני חשבו שזאת ההחלטה, השאירו את אלון על ההגה וירדו עם עינב ברגל, לאחר שמסע הזעם הגיע לתחתית המכתש הגיע תור הנהגים והג'יפים והירידה עברה בשלום. את הריב בינינו, אגב, סיימנו כרגיל, הוא אמר שהוא נרדם לרגע והיה לו חלום בלהות שהרמתי עליו את הקול, אני התנצלתי בפניו שגרמתי לו לחשוב שדעתו מעניינת מישהו, עשינו קצת חיקויים אחד של השני, והתחלנו לצחוק, כרגיל.
עייפים ומלוכלכים החזרנו את הדיפנדרים לעיירה הציורית חזרנו להצטופפות בטרנזיט והתחלנו את הדרך צפונה, הטיול הוכרז כהצלחה מסחררת אם כי, רגע לפני הסיום, נוצר משבר שאיים להחריב את האוירה כשעינב וארנון ביקרו בטעות את כתיבתו או שירתו של שלמה ארצי ואני הייתי בשל להשאיר אותם באגד באר שבע, היינו צעירים, כבר אמרתי ?  בסוף התגברנו גם על זה וחזרנו מלאי עזוז ליג'ימלים המעצבנים שלנו, לחברי ההנהגה הזקנים ולעיניים היפות של מיכל.



יום שלישי, 16 באוגוסט 2016

חג הפסח בעין חרוד - שנות העשרים שלושים ועוד..

 

בעין חרוד 1923


חג פסח בשנות העשרים והשלושים בקיבוץ עין חרוד

באחד הימים מצאתי חומר מרתק השופך אור על תחילת חגיגות הפסח בקיבוץ עין חרוד - ההתלבטויות והרצון לחוג את החג במלוא הדרו- הרבה מהמסורת שהוכנסה בשנות השלושים עדין קימת בקיבוצים .

   הביאה לדפוס:  עפרה בריל - הדפיסה : נועה קריג

תודה ליורם ארכיונאי של קיבוץ עין חרוד איחוד על הצילומים


נוהג היה בעין-חרוד להזמין שחקנים או אנשי רוח ואמנים אחרים לחגוג עם הקיבוץ בליל הסדר.
ביומן המשק בשנת תרצ"ז – 9.4.37, יש ביטוי לשיחה שנערכה אחרי סדר פסח, בהשתתפות הלוי, שחקן תיאטרון "האוהל".
שיחה על "הסדר" (ישיבת ועדת התרבות ביום הראשון לפסח).
הלוי (מ"האוהל"): כמה שבועות לפני הפסח קיבלתי הזמנה מהמשק להשתתף בעצה ובארגון ה"סדר". חשבתי שהדבר יצא לפועל בזמן ביקורנו בעמק בהצגת "הורדוס ומרים", אבל הביקור התבטל – התבטלה גם השתתפותי.

סדר פסח בעין חרוד - בשנות החמישים


מזמן מתעניין אני בחגיגות-עם שונות. חשבתי: יש לרכז תשומת לב לפורים – בתל-אביב, חג ביכורים – בחיפה, ופסח – בירושלים. 
ואולי לא טוב עשיתי, שריכזתי את תשומת לבי בעיקר בחגיגות בעיר. ביאליק המנוח התעניין מאוד בחגים ובחגיגות. לא פעם שוחחתי איתו בשאלות הללו. היה מתעניין בנתינת הדמות לשבת, הנהיג "עונג שבת" באוהל-שם. לא נמשכתי אחרי זה. ביאליק היה אומר, שיש לסמוך על המסורת; במשך דורות באו תמורות ושכלולים רבים בצורת החג, לכן יש לחשוב שהחג הגיע במשך הזמן לצורה מושלמת, שאין למצוא טובה ממנה.
נעשו בארץ ניסיונות שונים. בתל-אביב סדרו חגיגות שונות, אבל לא הייתה בהן ההשראה הדרושה. זוכר אני שלחגיגת הביכורים בחיפה הייתה בעמק התנגדות. הצעתי הייתה אז לשלוח משלחות לחיפה מהכפר. למעשה אין זה בא בכדי לבטל את החגיגות המקומיות. בעין-חרוד מתמסרים זה שנים לנתינת הדמות לפסח ברצינות הדרושה ול"סדר" של עין-חרוד יצא כבר מוניטין בכל הארץ, ואולי גם בחוץ-לארץ.

טקס העומר בעין חרוד


לטכס קציר העומר איחרתי. יצאתי הבוקר לשדה והחברים הסבירו לי בפרוטרוט איך הועבר הטכס. בלי ספק זאת הדרך הנכונה.
נכנסתי לחדר האוכל, כל מראהו – הקישוט בטוב טעם, השולחנות הערוכים – יוצרים השראה. ההמשך – הבאת העומר ע"י הילדים. בלי ספק זהו מה שצריך להיות ב"סדר" שלנו.
אני רוצה להעיר כמה הערות – ויש להבדיל בין התוכן ובין הצורה. עשיתם ניסיון להכניס את "התכנית" לתוך האכילה, בכדי לעשות אותה לא לגשמית בלבד. לפי דעתי יותר טוב להקדיש לחלק הרוחני את הזמן לפני האכילה ואחריה.
יש צורך להכניס תיאטרליות וחושש אני להשתמש במושג הזה לפניכם, כי הן אתם בורחים מהתיאטרון, אתם מייחסים למושג הזה תוכן שלילי ועבורי המושג הזה הוא חיובי. הזדמנתי לראות חגיגות בכפר בארצות שונות, גם ע"י סינמה. המומנט התיאטרלי בולט בהן. יש לדאוג להכנסת המומנטים הללו בטכס הקציר.
למשל: לסמן את החלקה בשדה, להעמיד את החרמשים במרכז, לקשט אותם במיוחד, להכניס תזמורת חלילים (פיקולו), גם בתהלוכה, גם בשעת הטכס, ואולי צריך היה רק חלק מהקהל ללוות את הילדים וחלק השני – לפוגשם בשדה.ואשר לחדר האוכל – קשה להיות אחראים בעד ציבור כה גדול של חברים ואורחים. הילדים לפי דעתי, צריכים להיות במרכז, נראים לכולם. יש להושיב אותם במקום מוגבה, אך הם ישבו על ספסלים נמוכים. רציתי מאוד לראות את הילדים, אבל הם "הלכו לאיבוד" עבורי. אני בעד סידור הבמה. 
 
חדר האוכל מוכן לקבל את החוגגים

שמעתי התנגדות מפי אפתי, הוא חושב שהכול צריך להיות מתוך הקהל עצמו. הייתי מציע לסדר במה גדולה וגם עליה שולחנות ערוכים ועל ידם צריכים לשבת (מתקשה להציע מי), אולי מזקני הישוב (החברים מעירים בצחוק, שאף אחד לא ירצה להיכנס לחשבון הזה...).
ואולי מהוועדה המסדרת, העיקר הרוח המחייה צריכה לצאת מהמקום המוגבה הזה.
התשובה על הקושיות מצוינת בתוכנה, אבל כאשר תשובה זו הופכת להיות נאום, אזי זה מעורר התנגדות. לפי דעתי, היה יותר טוב לו היה מקריאים תשובה מנוסחת מראש, ולא רק ע"י איש אחד, אלא ע"י וועדה ספרותית מיוחדת, ואין צורך לשנות כל שנה.
השתתפות הילדים בהקראות ובדקלומים אינה מתאימה לטכס, זה יותר מתאים לחגיגה בבית-הספר או חגיגת הקבוצה.

המאלמות את האלומות - עין חרוד שנות הארבעים


ההכרזה: "זכור" טובה, אבל אין זה צריך להיות מתוך פינה. היה הרבה יותר מתאים לו המכריז היה קם והיה מכריז בקול רם, כמו יהודי המברך "קדוש".
מסירת העומר למקבלי העומר. היה טוב לו הילדים מסרו את העומר אחד לשני בתנועות שירה ובצורה זו היה מגיע למקבלי העומר.
מוסיקה טובה משרה מצב רוח, וטוב לעבור ממוסיקה מינורית למז'ורית.

המקהלה בהופעה בפסח


יום שבת, 13 באוגוסט 2016

בגינה של יהודית (המשך המסע בעקבות הצבע)

 

צילום מפתח מערת האיגרות- ויקופדיה צילומים

בגינה של יהודית         

בהמשך למסע שלי בעקבות הצבע הגעתי לגינה של יהודית ספראי בקיבוץ שדה אליהו 
(הרשימה משנות התשעים)
ביקרתי בביתה של יהודית ספראי בקיבוץ שדה-אליהו. סבתא יהודית חוקרת כבר כמה שנים את דרך הצביעה הטבעית בצמחים, כפי שעשו אבותינו, והיא מספרת על כך, בחיוניות של חוקרת צעירה. 

בגינה ליד ביתה היא מגדלת את הפואה, מתחת לערימת שבבי-עץ גדלים הכרכומים וצמח הניל-אינדיגו, אחד ויחיד, שגדל בקשיים רבים. יהודית מסתכלת בצמח הבודד שפילס דרכו לשמים באהבה ובדאגה, למה רק אחד הצליח, חידה לה...
הכורכום

בביתה הצנוע היא פורשת לפני את המקורות שהניחו אותה – ספרי מקרא, משנה ותלמוד, שיש לה ובהם הפסוקים העוסקים בצביעה עתיקה. בריגוש רב היא פותחת את ספרו של פרופ' יגאל ידין, עם צילומים של ממצאים ממערת האיגרות מימי בר-כוכבא, ובאחד הדפים מתעכבת על צילום האריגים הצבועים שנמצאו במערות.
יהודית מראה לי חתיכות צמר שהיא צבעה בצבעי צמחים ומשווה את גווני הצמר הצבוע עם דוגמת הצבע שבספר. "רואה?" היא אומרת בהתרגשות, "רואה את הדמיון? בדיוק אותו הגוון. "

רק עם צמח הכרכום (זעפרן) הייתה לי בעיה, הצהוב שלי חזק מדי בהשוואה לצהוב שנמצא על האריג העתיק. נתנו לי רעיון לקבור את פיסת הצמר שלי באדמה ואחרי שנה להשוות את הגוון, כי הגוון שבספר מקורו בבד שהיה טמון באדמה. כך עשיתי, קברתי לשנה פיסת צמר ונראה...בשביל להפיק צבע מכרכום צריך רק את עמוד העלי, לכן יש צורך בכמות אדירה של פרחים. קילו עלים של זעפרן עולה כ-9000 ₪, חומר יקר ביותר. יש קיבוץ המתמחה בגידול צמחי הכרכום, אך היכן הקיבוץ זהו סוד שמור ביותר, כי למה לגלות איפה יש אוצר?
גם בתקופת בית שני פרח הכרכום היה יקר המציאות וזאת אנחנו לומדים מהמקורות. בגמרא נאמר – "יש עשרה דברים שיהושע אמר שנכנסו לארץ-ישראל – אחד הדברים אדם הולך בדרך והוא צריך לעשות את צרכיו, מותר לו ללכת הצידה אפילו על שדה מלא כרכום". מכאן אנו למדים שהארץ הייתה מלאה בשדות עם כרכומים, ושהפרח היה שמור כבר אז.

פואה מצויה


כשיהודית נוברת בספרים ומחפשת כל בדל מידע, היא נתקלת גם בחומר המצליח להרגיזה. בספר שכתבה חוקרת אנגליה על צמחי צבע ודרכי גידולם בעבר, נאמר שקיים חוק עברי עתיק יומין העוסק בשנת שמיטה, וקיימת מחלוקת בין בית שמאי לבית הילל, האם להתיר את גידול הפואה בשנת שמיטה רק לצרכי השימוש בבית, או גם למסחר, והאם יש להתיר לעקור אותה בקרדום של ברזל (הפואה גדלה גם על סלעים), או רק בקרדום של עץ.
והחוקרת הנוכריה מוסיפה ומסבירה לקהל קוראיה, שסיבת הויכוח אינה ידועה ויש בזה משהו הקשור לעבודת אלילים. יהודית כועסת, איך בספר מחקר אפשר לכתוב כך? האישה שכתבה לא מכירה את חוקי היהדות, לא יודעת מה זו שנת שמיטה ליהודים, לא מכירה את הויכוח בין בית הילל לבית שמאי ומשווה את ההלכה הזו לעבודת אלילים...
על פי המקורות אפשר ללמוד הרבה על הבעיות שפשוטי העם נתקלו בהן בדרכי הצביעה. בפסוק במסכת שבת נאמר – "קליפי רימונים, איסטיס ופואה כדי לצבוע בהן בגד קטן". 




מכאן אפשר להבין שהשתמשו בחומרים שונים לצביעה – קליפות אגוזים, רימונים וצמחים אחרים, ופוסקי ההלכה היו צריכים להתמודד בסוגיה האם צביעתם כשרה.במשנה ניתן תיאור מרתק של הכהן הנושא את כפות ידיו ומברך את העם, אך עלתה השאלה, כיצד יציג הכהן את ידיו בפומבי כשהן מלוכלכות בצבע ולא יאה לאיש ציבור להציג כפות ידיים מלוכלכות.
רבי יהודה אומר – "אף מי שהיו ידיו צבועות באיסטיס ופואה, לא ישא כפיו מפני שהעם מסתכל בו". בגמרא כבר יש ניסיון לפשר ושם נאמר שאם לכל בני הכפר ידיים מלוכלכות, אין זו בושה שגם לכהן תהיינה ידיים כאלה. מהתיאור הזה אפשר להסיק שהיו כפרים שלמים שעסקו בצביעה וכוהנים עסקו גם בצביעה בין שאר מלאכות.

לסיום הפגישה מביאה בפני יהודית פסוק נפלא מהתלמוד הבבלי:
    "כמה יגע האדם הראשון ולא לבש חלוק אחד עד שגזז וליבן (שטף) , ניפץ (שבר)
    וצבע וטווה וארג ותפר, אחר כך לבש ואני עומד שחרית ומוצא כל אלה לפני".





פרחי הזעפרן

כתבה:  עפרה בריל


יום חמישי, 11 באוגוסט 2016

מסע בעקבות הצבע

 

הכהן הגדול - ויקופדיה תמונות

 

מסע בעקבות הצבע

רשימה שהייתה מיועדת בשנות התשעים ל"מסע אחר" ולצערי לא התפרסמה - 

עברה את המסע - עופרה בריל                 

במוזיאון ארץ-ישראל תל-אביב, תיפתח בקרוב תערוכה שתיקרא "צבע מהטבע". אוצרי התערוכה – איתן איילון ו-חגית שורק, האחראים למרכז "אדם ועמלו", כבר הספיקו לערוך כמה תערוכות מרתקות בנושאים הקשורים לחיי היום-יום של תושבי ארץ-ישראל הקדומה. הפעם הם מתרכזים בצביעה בעת העתיקה.
ביקשתי מהשניים לקחת אותי למסע בעקבות התערוכה, לסיפור שמאחורי המוצגים, לעבודת הבילוש שנדרשה כדי להגיע אליהם.
הרעיון לתערוכה נולד כאשר עסקו בנושא "ניבים יוצאים מהכלים". אחד הניבים היה – ללא כחל ושרק (לראות את הדברים כמו שהם...) הכחל הוא חומר איפור לעיניים, הסרק משמש לאיפור הלחיים. מכאן עלתה השאלה, ממה היו עשויים חמרי האיפור בעת העתיקה? 

ממה הפיקו את הצבע? 
איך צבעו?
כדי לענות על חלק מהשאלות האלה, היה צורך בעבודת מחקר מורכבת ביותר. תחילה נערך חריש עמוק בספרות המקצועית, אחר כך מפגשים עם אנשים העוסקים בנושא ולבסוף, איסוף מוצגים. אחרי כמעט שלוש שנים של עבודת מחקר, ניתן לענות על חלק מהשאלות. בתערוכה יוצגו שלושה מקורות טבעיים שמהם הפיקו צבע בעת העתיקה: צבעי אדמה (מינרלים), צבעים מצמחים והפקת צבע מבעלי-חיים (חלזון הארגמן ותולעת השני).

חילזון הארגמן


איתן: "בעבודה על התערוכה, הייתה בעיה קשה להגיע למידע מעודכן ומדויק מבחינה מדעית. בתחום הארכיאולוגיה מוצאים חפצים רבים המעוטרים בצבע, אך הארכיאולוג בדרך כלל לא בודק ממה עשוי הצבע, חשוב לו הסגנון ומתי נוצר הכלי. אותנו עניין מקור הצבע, דרך הפקתו וממה הוא מורכב. כדי לקבל תשובות מספקות, יצרנו קשר עם שני גופים שסייעו לנו במחקר – המכון הגיאולוגי בירושלים (בדיקת הצבע שמקורו במינרלים) והמעבדה הכימית במכללת שנקר ברמת-גן (בדיקת הצבעים שמקורם בחי ובצומח)".
חגית: "למדנו מבדיקות המעבדה שהצבע על כלי הזכוכית, גלוסקמאות אבן, כלי חרס וציורי קיר, לרוב מקורו במינרלים, לעומתו הצבע שנמצא על אריגים עתיקים מקורו בצומח, ולעיתים נדירות השתמשו בצביעת האריגים בצבע שהופק מבעלי-חיים.
היות וחומרים אורגניים כמו: אריגים, עור, צמר וחפצי-עץ מתכלים ונרקבים עם השנים, ממצאים מחומרים אלה נדירים ביותר (פיסות קטנות של אריגים נמצאו רק באזורי המדבר היבשים). קל יותר לחקירה הוא צבע שנשמר על כלי-חרס וזכוכית. הצבעים המינרלים העיקריים בהם השתמשו לעיטור הכלים היו המטיט (אדום) או גטיט (צהוב). שילוב של השניים בתוספת מים, נותן גוונים מכתום-אדום ועד חום.
גם לאיפור הפנים השתמשו במינרל טבעי לאחר שנכתש עד דק, עורבב במינרל העופרת גלאנה עם חלמון ביצה או דבק אחר ושימש לאיפור להדגשת העיניים. צבע האיפור נקרא בתנ"ך כחל. (בכחל אחוז גבוה של עופרת, כלומר, החומר רעיל מאוד. עד היום הכחל מצוי בשימוש אצל הדרוזים ולבתי-חולים הגיעו לא מעט ילדים עם הרעלת עופרת)".
איתן: "אחת האטרקציות המוצגות בחלק זה של התערוכה הם קטעי פרסקו שנמצאו בארמון הורדוס שביריחו (חפר ד"ר אהוד נצר מהאוניברסיטה העברית בירושלים). בסמוך לציורי הקיר
נמצאו שברי קעריות עם שאריות צבעים שהצייר השתמש בהם. לאחר בדיקת הצבע, הסתבר שחלק מהצבעים נדיר ביותר והובאו לארץ מספרד, טורקיה או אירופה. מכך, ומסגנון הציורים שהוא רומי טיפוסי, ניתן להסיק שגם הצייר לא היה מקומי".

הפקת צבעים מצמחים 

צמח האינדיגו

– מהו צמח האינדיגו?
חלק מהתערוכה מוקדש לצבעים המופקים מצמחים. על השאלה מכמה צמחים אפשר להפיק צבע, עונה איתן:
"התשובה מורכבת. במהלך התחקיר שלנו, נפגשנו עם שתי נשים העוסקות בצביעה טבעית – אלה יונגמן מהישוב צור-הדסה ויהודית ספראי מקיבוץ שדה-אליהו. אלה משתמשת לצביעה בצמחים שונים הגדלים בסביבתה ומצליחה להפיק צבע מעשרים עד שלושים סוגי צמחים. לעומת אלה, יהודית ספראי מפיקה צבע רק מצמחים המוזכרים במשנה ובתלמוד, ומכאן רשימת הצמחים מצומצמת ביותר. גם הממצאים הארכיאולוגיים מצביעים על המגבלה הזו".
חגית: "בעת העתיקה השתמשו בשלושה, ארבעה צמחים עיקריים להפקת צבע: פואה – הצבעים שמשורשיה הפיקו אדום וחום (גדלה עד היום בארץ). האיסטיס והניל שמעליהם הפיקו את הכחול-אינדיגו והכרכום שמעמודי העלי שלו הופק הצהוב. בשלב מאוחר יותר הובא לארץ מהודו ניל הצבעים ממנו הופק הכחול (אינדיגו). הניל החליף עם השנים את האיסטיס. יש לנו היום בעיה בזיהוי מדויק של האינדיגו. גם באמצעים המשוכללים ביותר העומדים לרשותנו, קשה לדעת מאלו משני הצמחים – איסטיס הצבעים או ניל הצבעים הופק הצבע הכחול".


יום שבת, 6 באוגוסט 2016

להציץ מבעד חרכי המסך - אמנון ישראלי מתראיין כשחקן תיאטרון לעיתון הקיבוץ 1985


אמנון ישראלי - כדמות באחת ההצגות

להציץ מבעד לחרכי המסך

(פורסם בעלון הקיבוץ בשנת 1985 - ראיינה עופרה בריל)

יש משהו בעובדה שאנו נתקלים בחברים שלנו, היוצאים כמונו בוק ר בוקר לעבודה , משכיבים יחד איתנו את ילדם, גרים בשכנות קרובה ולפתע אנו פוגשים אותם בשדה האומנות.
האומנות מוסיפה לנו  את המימד הנוסף בראייה שלנו, המימד המעודן יותר, בעזרת האמנות אנו נעשים אנושיים יותר.
הצצנו מאחורי המסך ופגשנו את אמנון ישראלי.אמנון למד משחק ותיאטרון, מאז סיימו את תקופת הלימודים זכינו לראותו על "תיאטרון הקיבוץ" בסרטי וידיאו, מביים הצגות בקיבוץ ולאחרונה השתתף בהצגה שהועלתה  ב"חאן " (ירושלים) "הדיבוק ".אל אף הרשימה המכובדת, האפשרות של אמנון לעסוק במשחק באופן אינטנסיבי היא די מצומצת. "בתיאטרון הקיבוץ " כיום התרחבה בכמות השחקנים המעוניינים לעבוד, לעומת זאת התקציבים צומצמו ורבים מהקיבוצים שוקלים פעמיים אם להזמין הופעה.
"השאלה  של שחקן חבר- קבוץ "אומר אמנון" מאוד מורכבת כאשר שחקן עובד בצורה רצופה, קשה להסביר לאנשים ואפילו למשפחה את הקשיים, כשאתה צריך ערב ערב לעמוד על הבמה כשעה וחצי במתח עצום ולחזור מאוחר בלילה ולמחרת לקום לעבודה , כאילו שום דבר לא קרה לך...פתאום אתה מגיע למסקנה , שאתה עוסק בדבר שלאנשים אחרים זה בכלל  לא מובן כפי שזה מובן לך.
איזה מין שיגעון כזה, איזה מין חידק שאין לו תרופה ואין לו רפואה- חידק  הבימה.
"תיאטרון הקיבוץ" הוקם למען אותם חברים שבחרו בסוג אמנות קשה ומרתק- אמנות הבימה.ולצערי " תיאטרון הקיבוץ " כיום אינו פותר בעיות של שחקנים אלא ממתן מצוקות.
אבל החברה הקיבוצית חייבת  לאנשים החיים בה את "תיאטרון הקיבוץ", חייבת לתת להם כלי ביטוי, שלא יצאו וילכו לרעות בשדות זרים.יש צוות שחקנים די קבוע בבימה, פרט לעזיבות כברירה טבעית, עוד לא קרה ששחקן המתייחס ברצינות למקצוע ועושה זאת טוב, לא ימצא את מקומו ב " תיאטרון  הקיבוץ".

'השביתה הגדולה' תיאטרון הקיבוץ - צילום דני וסרלאוף


תיאטרון החאן שבירושלים הציע ל"תיאטרון הקיבוץ" לשלוח שחקנים למבחן, מתוך עשרה שבאו, אני נבחרתי.
שמחתי לעבוד ב"חאן" זהו תיאטרון בעל פרסטיז'ה, אין כאן עניין של כבוד, יש כאן עבודה, אם יש עבודה אני שש לקבל אותה.אני לא רוצה בזרי דפנה, אני רוצה לעבוד על זרי הדפנה.
הציפיות שלי לעבודה ב"חאן" היו גבוהות, הייתי בטוח שפה עומדת בפני משימה שעוד אף פעם לא התנסיתי בה, עבודה בתיאטרון מסחרי.עמדתי לעבוד על הצגה שהייתה מיועדת לפסטיבל – ירושלים וההרגשה הייתה טובה.התרגשות לא קטנה מעוצמת החוויה לעבור  מ"תיאטרון הקיבוץ" שאינה מוכרת בקהל הישראלי, לדבר כל- כך גדול. לצאת מאלמוניות לזרקורים.
עמדנו לעבוד על ה"דיבוק", יש הילה של זוהר על ההצגה הזו.מאז שהוצגה בשנותיה הראשונות של  "הבימה" , נעשה ניסיון אחד בשנות השמונים לחזור ולהתמודד עם הצגה זו ב "הבימה", הניסיון נכשל.לצערי הצגת " הדיבוק" כפי שיוסי יזרעאלי ביים הייתה כשלון.
האכזבה הייתה קשה, כבר בחזרות הראשונות הרגשתי  (ואולי יחד איתי עוד שחקנים) שהבמאי לא עשה על ההצגה שום עבודת  תחקיר יסודית.
שחקן המקבל תפקיד להצגה, חייב לעבוד על הדמות, ללמוד אותה מכל הכיוונים ולא רק על הדמות, חשוב לדעת מה היו האפיונים של אותה תקופה בה מתרחשת העלילה, באיזה מימד של זמן היסטורי נכתבה ההצגה.

'הדיבוק ' בחאן ירושלים


מחזרת הקריאה הראשונה של המחזה, היו לי ויכוחים עם הבמאי, לא ויכוח  של קנטור אלא על תפיסת הדמות והסיטואציה בה היא נמצאת.יוסי יזרעאלי הציג בפנינו תפיסה של דמויות , שגרמה לי בלבול  לא קטן בהתייחסות שלי להצגה ולעבודה בכללותה.
במהלך החזרות יש עימותים בנושאים שונים, שחקן חייב להבין ובמידת מה לקבל את תפיסתו של הבמאי את הדמות וההצגה, העימותים בהחלט לגיטימיים, יש כאן הפריה הדדית בין השחקן לבמאי.בסופו של דבר המילה האחרונה שייכת לבמאי ואפילו אם זה בניגוד להשקפתו של השחקן.
את " הדיבוק" יוסי רצה לעלות כשונה מהמקור.הוא רצה להלביש את השחקנים בנעלים מודרניות יותר ובכך לדעתי הרס את הדמויות  כפי שהן צריכות היו להופיע במחזה.הוא הבליט אלמנטים מסוימים בניגוד למה שמחייב הסיפור.

'הדיבוק ' החאן בירושלים


לא פעם הרגשנו בעבודה על התפקידים שהבמאי לא עבד מספיק לפני החזרות על הקונצפציה והעמדה של האירועים במחזה.הרגשנו שהבמאי מחכה לנו כשחקנים , כדי שנבצע דבר ולבסוף הוא יוכל לפתח את הרעיון, במקום שהרעיון יוצג בפנינו ונעבוד עליו כבר בתחילת החזרה.
צוות השחקנים /נבחר להצגה היה ברובו טירון (חוץ משחקן אחד מקצועי) בשטח התיאטרון, צוות כזה זקוק ליד מכוונת וברורה של הבמאי.
על אף הביקורת, שחקן שמקבל על עצמו במחזה ואוהב את עבודתו כשחקן , חייב להיות מסופק מכל רגע שהוא נמצא על הבמה, בלי קשר  להצגה אותה הוא משרת, אם היא טובה או גרועה.השחקן חייב להתייחס לעבודתו במלוא החשיבות ערב ערב, ואין כל חשיבות כמה אנשים באו לראות את ההצגה.
היה לי תפקיד חשוב בהצגה, שחקתי את דמותו של סנדר האבא של לאה.לצערי בעבודת הבימוי הדמות קורקעה מהיסודות שלה.
"פסטיבל ירושלים" היה לחוויה בפני עצמה.לצערי לא הצלחתי הרבה לראות בגלל שהייתי עסוק.בפסטיבל הוצגו כשלוש גרסאות להצגת "הדיבוק".זה רק מוכיח על העוצמה הבלתי רגילה שיש במחזה עד היום.משלוש הגרסאות ראיתי שתיים ולא התלהבתי, לאכזבתי גם הגרסה שלנו לא הלהיבה את הקהל והוא הצביע על כך ברגלים.
לבסוף שאלתי את אמנון על השתתפותו בסרטים ועבודת בימוי והוא ענה :" במשך התקופה שעבדתי עם "תיאטרון הקיבוץ" נעשו כמה ניסיונות מעניינים בתחום ההסרטה.
החוויה שהתנסיתי בה בצילום קולנועי הייתה ממש מרגשת. זו עבודה מאוד קשה, על כל קטע קטן שמוסרט עובדים שעות רבות.יש כאן שוני עצום מעבודת  תיאטרון. בתיאטרון עבודת ההכנה היא רבה. אך כשההצגה מוכנה עובדים בצורה שוטפת. בהסרטה אתה עושה גם חזרה וגם מחפש את התוצאה הסופית הטובה ביותר לצילום בזמן  הקצר ביותר.
אל אף הקשיים , יש בכך הנאה מרובה.

הצגה בסוף הלימודים בסמינר הקיבוצים (שימו לב אמנון בלי זקן)


ביחס לבימוי , יש נדמה לי אי הבנה בנושא, למדתי במשך שנתיים תיאטרון  ומשחק, לא  למדתי ביומי שזה מקצוע העומד בפני עצמו.פנו אלי עד כה לביים כמה הצגות בבית, נעניתי ברצון.התוצאות היו לא רעות.בימוי בשבילי הוא בתחום התחביב, אין לי ככנות ללמוד ולהתפתח בכיוון הזה, הייעוד שלי הוא משחק ".
לסיכום אומר אמנון " יש לי אידיאולוגיה מאוד ברורה, שילוב של עבודה בבית עם עבודת תיאטרון. העובדה שאני שייך ל "תיאטרון הקיבוץ" מאפשרת לי לא לצאת מהתמונה ואני בהחלט מקווה שבקרוב תגיע הצעת עבודה."
מחזיקים לך אמנון אצבעות ומקווים בשבילך לתפקידים רציניים ומעניינים.

הצגה בסיום י"ב- אמנון בצד שמאל תפקיד ראשי


יום רביעי, 3 באוגוסט 2016

דיקונו של רופא - על מאיר לירון זכרונו לברכה


 

מאיר לירון- 1933-2008

 

דיוקנו של רופא

     כתבה: עפרה בריל – "חותם" מוסף 'על המשמר ' שנות התשעים

את מאיר לירון, מנהל מחלקה פנימית בבית החולים רוקח, הכרתי במקרה. באחת השבתות, התקיים באיזורנו משחק היכרות לידע ארץ, מסע-מטרה בניצוחו של אבי נבון.  כחמישה עשר צוותים על רכביהם, התקבצו כדי לתור ולמצוא בעזרת כתב חידה אתרים שמסתתר מאחוריהם סיפור. אני הצטרפתי לצוות של קיבוץ יקום. מאיר היה שקוע בספרים, איציק נהג וחרמונה עזרה למאיר בפתרון החידה.
מאיר, ילד טוב ירושלים, למד רפואה בקבוצה הראשונה שהתחילה ללמוד רפואה בארץ. כאשר הכיר את אשתו, בת תל-עמל, החליטו השניים לעבור לקיבוץ, והתקבלו כשכירים בקיבוץ יקום. מאיר היה שמונה שנים רופא הקיבוץ ובתוספת לעבודתו בקיבוץ, עבד ב"אסף הרופא" ואחר כך כרופא בכיר בבית חולים רוקח, עד להתמנותו למנהל מחלקה פנימית בבית החולים.
אחרי שנגמרה תקופת השכירות בקיבוץ, הציעו לשניים להישאר כחברים. לא הייתה בעיית קליטה, כי שני הצדדים זכו לתקופת היכרות ממושכת.
"מאיר כרופא העובד מחוץ למשק, לא נוצרה שום בעיה תקנונית ביחסים עם הקיבוץ?"
"אה כן, היתה בעיה אחת, כשהתעוררה בקיבוץ השאלה של רכב פעילים והשימוש בו נשאלה השאלה כיצד לנהוג לגבי הרכב שלי. התקנון מחייב להשאיר בידי הרופא את הרכב והקיבוץ רשאי להשתמש רק במקרה חירום. אני נוהג ההיפך, הרכב שלי עומד לרשות החברים ובמידה ואני זקוק לו עלי להודיע מראש (כמובן מדובר באחרי שעות העבודה). במקרי חירום אין לי בעיה, החברים מקבלים זאת בהבנה".
מאיר, אדם חם ופתוח, מעורב בחיי התרבות בקיבוץ (משמש כבר כמה שנים כגזבר של ועדת תרבות). כמה חסרונות מצא בקיבוצו - לא אוהבים לרקוד ולא אוהבים לטייל ואלה דווקא נשמת אפו.
שרוף על ריקודי-עם ושרוף על טיולים ברחבי הארץ, בהיותו רופא אין לו בעיה להצטרף כמלווה לטיולים של החברה להגנת הטבע או בכל מסגרת אחרת ולעמוד בתקציב. "כשהייתה סיני בידנו, השתוללתי" הוא אומר, "הייתי יוצא לשם כארבע חמש פעמים בשנה. יש שם מראות שלא קיימים בשום מקום בארץ. סיני הייתה בשבילי ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות".
על עבודתו כרופא בקיבוץ אומר מאיר "מבחינה רפואית, לקיבוץ יש יתרון גדול, יחסית למה שנעשה בעיר, כשיש רופא קבוע במקום, המכיר את כל האוכלוסייה".
"האם זה יתרון לרופא להכיר כך את האוכלוסייה המטופלת?".
"לעניין הרפואי מקצועי זה יכול להיות יתרון, לרופא זה יכול להיות חיסרון. רופא לא יכול להיות מנותק מסביבתו וקורה בקריירה המקצועית שמקבלים החלטה שגויה ונגרם נזק, אם זה קורה בקיבוץ שלי, אני יכול לראות שלוש פעמים ביום את הכישלון שלי בחדר האוכל, או חס ושלום את האלמנה. קיבות הוא כעין משפחה גדולה ואני במשפחתי הפרטית משתדל לא לטפל. המוערבות הרגשית פוגעת בהחלטות המקצועיות של הרופא, לכן אסור להמשיך בזה הרבה זמן.
לעומת החיסרון הרגשי שיש בעבודה בקהילה מוכרת, יש גם יתרון. אתה מכיר יותר טוב את האנשים, רואה אותם בכל מיני מצבים ויכול להיות שבבוקר תקבל פציינט המתאונן על תאבון לקוי ובצהרים תעמוד לצידו ותראה את כמות האוכל שהוא מעמיס על צלחתו ואז... או כשבאה נערה ומבקשת תעודת מחלה לבית-הספר ובערב יש ריקודים והיא מקפצת כעז...
ויש גם הצלחות שאפשר לחוש אותן רק בקיבוץ, מחייך מאיר בקריצה. "ליד חדרי משחק ילד שאני נורא אוהב אותו כי רק בזכות התערבותי הוא חי. ההורים החליטו על הפלה ואני שכנעתי אותם לוותר עליה ואיזה כיף לא נורמלי, לראות את הילד שנולד משחק ליד הבית".
מאיר, מאמין גדול באדם, טוען שההחלטה של המטופל שלו איך הוא רוצה לחיות, זו החלטה של המטופל ולא של הרופא, הכל צריך לבוא מתוך שכנוע ולא מאמצעי כפייה. לא חושב שאפשר לאסור על בן-אדם לאכול סטיקים או לעשן, אפשר להסביר את הסיכויים לחלות במחלות קשות, אך ההחלטה איך לנהוג חייבת להישאר בידי האדם. רק כאשר האדם עבר מחלה קשה והוא כבר יודע מה זה להיות חולה, יש מקום להפעיל את הסמכות הרפואית, כשכנוע ולא בכפייה.
"אני בשום אופן לא הייתי אוסר נער כפי שעשו בבית-משוגעים, כדי שיקבל טיפול שאינו רוצה בו. זו החלטה אישית ולכל אדם, ואפילו נער צעיר, יש זכות לעשות בגופו כרצונו במידה ואינו מזיק לאחרים".
עיקר גאוותו של מאיר בהיותו חבר בעמותה של רופאים ישראליים-פלשתינאים.

מרפאה של אירגון זכויות אדם


בשנת 1988 התעורר אצל קבוצת רופאים ישראליים , הרצון ליצור קשר עם רופאים פלשתינאים.
"אני זוכר את הביקור הראשון שיזמנו בעזה. במחסום ארז לקחו אותנו ברכב של הצבא לבית החולים הממשלתי שיפא לשיחה בדירה פרטית עם רופא מקומי. דיברנו על אפשרות לשיתוף-פעולה מקצועי, התרשמנו בצורה קשה מאוד שהמצב בבית החולים, הצפיפות והליכלוך היו למטה מכל ביקורת, וכל זה נמצא לא בבנגלדש, אלא אצלי ואצלך מעבר לפינה. 

לא רק שמעבר לפינה, אלא באחריות המדינה שלי. למדינת ישראל אחריות לכל השטחים שהיא שיחררה (עד שלא יגיעו להסכמים מדיניים אחרים), ולכן היא גם אחראית על רמת השירותים הרפואיים הניתנים. החלטנו על הקמת עמותה התנדבותית של רופאים ישראליים שהציבה לעצמה קווי פעולה מאוד ברורים:
קווי הפעולה של העמותה:
1.    טיפול בתלונות על פגיעות גופניות בתושבי השטחים הכבושים.
2.    טיפול בפניות של פלסטינים שנמנע מהם טיפול רפואי.
3.    עבודה רפואית התנדבותית של רופאים ישראליים ופלסטינים במרפאות ובתי חולים בשטחים הכבושים.
4.    פגישות רצופות עם אנשי רפואה פלסטינים ופרסום דוחו"ת הסוקרים את מצב שירותי הבריאות בשטחים הכבושים.
5.    הגנה על אנשי רפואה פלסטינים שנפגעו על ידי השלטון הישראלי והצבא בשל עיסוקם.
6.    קשרים עם אירגונים רפואיים דומים ברחבי העולם ומתן אינפורמציה שוטפת לחו"ל על הפרת זכויות האדם בשטחים הכבושים.

רצינו בעבודה משותפת עם הרופאים הפלשתינאים, ממש כתף אל כתף. לא ידענו אם זה ניתן להשגה. הרופאים הפלשתינאים הגיעו לכנס ונתנו תשובה חיובית.
אנחנו נוכחנו בעבודת השדה, שלא מספיק לעבוד כתף אל כתף, אלא שהדברים הרבה יותר מורכבים. יש צורך בעזרה בהשגת ציוד רפואי, תרופות, הרבה הדרכה מקצועית. יש לעשות הכל כדי לפעול עם המימשל ולא לעקוף אותו. כאשר מגיעים למבוי סתום, יש מקום לפנות לעזרת התקשורת.