יום שבת, 6 באוגוסט 2016

להציץ מבעד חרכי המסך - אמנון ישראלי מתראיין כשחקן תיאטרון לעיתון הקיבוץ 1985


אמנון ישראלי - כדמות באחת ההצגות

להציץ מבעד לחרכי המסך

(פורסם בעלון הקיבוץ בשנת 1985 - ראיינה עופרה בריל)

יש משהו בעובדה שאנו נתקלים בחברים שלנו, היוצאים כמונו בוק ר בוקר לעבודה , משכיבים יחד איתנו את ילדם, גרים בשכנות קרובה ולפתע אנו פוגשים אותם בשדה האומנות.
האומנות מוסיפה לנו  את המימד הנוסף בראייה שלנו, המימד המעודן יותר, בעזרת האמנות אנו נעשים אנושיים יותר.
הצצנו מאחורי המסך ופגשנו את אמנון ישראלי.אמנון למד משחק ותיאטרון, מאז סיימו את תקופת הלימודים זכינו לראותו על "תיאטרון הקיבוץ" בסרטי וידיאו, מביים הצגות בקיבוץ ולאחרונה השתתף בהצגה שהועלתה  ב"חאן " (ירושלים) "הדיבוק ".אל אף הרשימה המכובדת, האפשרות של אמנון לעסוק במשחק באופן אינטנסיבי היא די מצומצת. "בתיאטרון הקיבוץ " כיום התרחבה בכמות השחקנים המעוניינים לעבוד, לעומת זאת התקציבים צומצמו ורבים מהקיבוצים שוקלים פעמיים אם להזמין הופעה.
"השאלה  של שחקן חבר- קבוץ "אומר אמנון" מאוד מורכבת כאשר שחקן עובד בצורה רצופה, קשה להסביר לאנשים ואפילו למשפחה את הקשיים, כשאתה צריך ערב ערב לעמוד על הבמה כשעה וחצי במתח עצום ולחזור מאוחר בלילה ולמחרת לקום לעבודה , כאילו שום דבר לא קרה לך...פתאום אתה מגיע למסקנה , שאתה עוסק בדבר שלאנשים אחרים זה בכלל  לא מובן כפי שזה מובן לך.
איזה מין שיגעון כזה, איזה מין חידק שאין לו תרופה ואין לו רפואה- חידק  הבימה.
"תיאטרון הקיבוץ" הוקם למען אותם חברים שבחרו בסוג אמנות קשה ומרתק- אמנות הבימה.ולצערי " תיאטרון הקיבוץ " כיום אינו פותר בעיות של שחקנים אלא ממתן מצוקות.
אבל החברה הקיבוצית חייבת  לאנשים החיים בה את "תיאטרון הקיבוץ", חייבת לתת להם כלי ביטוי, שלא יצאו וילכו לרעות בשדות זרים.יש צוות שחקנים די קבוע בבימה, פרט לעזיבות כברירה טבעית, עוד לא קרה ששחקן המתייחס ברצינות למקצוע ועושה זאת טוב, לא ימצא את מקומו ב " תיאטרון  הקיבוץ".

'השביתה הגדולה' תיאטרון הקיבוץ - צילום דני וסרלאוף


תיאטרון החאן שבירושלים הציע ל"תיאטרון הקיבוץ" לשלוח שחקנים למבחן, מתוך עשרה שבאו, אני נבחרתי.
שמחתי לעבוד ב"חאן" זהו תיאטרון בעל פרסטיז'ה, אין כאן עניין של כבוד, יש כאן עבודה, אם יש עבודה אני שש לקבל אותה.אני לא רוצה בזרי דפנה, אני רוצה לעבוד על זרי הדפנה.
הציפיות שלי לעבודה ב"חאן" היו גבוהות, הייתי בטוח שפה עומדת בפני משימה שעוד אף פעם לא התנסיתי בה, עבודה בתיאטרון מסחרי.עמדתי לעבוד על הצגה שהייתה מיועדת לפסטיבל – ירושלים וההרגשה הייתה טובה.התרגשות לא קטנה מעוצמת החוויה לעבור  מ"תיאטרון הקיבוץ" שאינה מוכרת בקהל הישראלי, לדבר כל- כך גדול. לצאת מאלמוניות לזרקורים.
עמדנו לעבוד על ה"דיבוק", יש הילה של זוהר על ההצגה הזו.מאז שהוצגה בשנותיה הראשונות של  "הבימה" , נעשה ניסיון אחד בשנות השמונים לחזור ולהתמודד עם הצגה זו ב "הבימה", הניסיון נכשל.לצערי הצגת " הדיבוק" כפי שיוסי יזרעאלי ביים הייתה כשלון.
האכזבה הייתה קשה, כבר בחזרות הראשונות הרגשתי  (ואולי יחד איתי עוד שחקנים) שהבמאי לא עשה על ההצגה שום עבודת  תחקיר יסודית.
שחקן המקבל תפקיד להצגה, חייב לעבוד על הדמות, ללמוד אותה מכל הכיוונים ולא רק על הדמות, חשוב לדעת מה היו האפיונים של אותה תקופה בה מתרחשת העלילה, באיזה מימד של זמן היסטורי נכתבה ההצגה.

'הדיבוק ' בחאן ירושלים


מחזרת הקריאה הראשונה של המחזה, היו לי ויכוחים עם הבמאי, לא ויכוח  של קנטור אלא על תפיסת הדמות והסיטואציה בה היא נמצאת.יוסי יזרעאלי הציג בפנינו תפיסה של דמויות , שגרמה לי בלבול  לא קטן בהתייחסות שלי להצגה ולעבודה בכללותה.
במהלך החזרות יש עימותים בנושאים שונים, שחקן חייב להבין ובמידת מה לקבל את תפיסתו של הבמאי את הדמות וההצגה, העימותים בהחלט לגיטימיים, יש כאן הפריה הדדית בין השחקן לבמאי.בסופו של דבר המילה האחרונה שייכת לבמאי ואפילו אם זה בניגוד להשקפתו של השחקן.
את " הדיבוק" יוסי רצה לעלות כשונה מהמקור.הוא רצה להלביש את השחקנים בנעלים מודרניות יותר ובכך לדעתי הרס את הדמויות  כפי שהן צריכות היו להופיע במחזה.הוא הבליט אלמנטים מסוימים בניגוד למה שמחייב הסיפור.

'הדיבוק ' החאן בירושלים


לא פעם הרגשנו בעבודה על התפקידים שהבמאי לא עבד מספיק לפני החזרות על הקונצפציה והעמדה של האירועים במחזה.הרגשנו שהבמאי מחכה לנו כשחקנים , כדי שנבצע דבר ולבסוף הוא יוכל לפתח את הרעיון, במקום שהרעיון יוצג בפנינו ונעבוד עליו כבר בתחילת החזרה.
צוות השחקנים /נבחר להצגה היה ברובו טירון (חוץ משחקן אחד מקצועי) בשטח התיאטרון, צוות כזה זקוק ליד מכוונת וברורה של הבמאי.
על אף הביקורת, שחקן שמקבל על עצמו במחזה ואוהב את עבודתו כשחקן , חייב להיות מסופק מכל רגע שהוא נמצא על הבמה, בלי קשר  להצגה אותה הוא משרת, אם היא טובה או גרועה.השחקן חייב להתייחס לעבודתו במלוא החשיבות ערב ערב, ואין כל חשיבות כמה אנשים באו לראות את ההצגה.
היה לי תפקיד חשוב בהצגה, שחקתי את דמותו של סנדר האבא של לאה.לצערי בעבודת הבימוי הדמות קורקעה מהיסודות שלה.
"פסטיבל ירושלים" היה לחוויה בפני עצמה.לצערי לא הצלחתי הרבה לראות בגלל שהייתי עסוק.בפסטיבל הוצגו כשלוש גרסאות להצגת "הדיבוק".זה רק מוכיח על העוצמה הבלתי רגילה שיש במחזה עד היום.משלוש הגרסאות ראיתי שתיים ולא התלהבתי, לאכזבתי גם הגרסה שלנו לא הלהיבה את הקהל והוא הצביע על כך ברגלים.
לבסוף שאלתי את אמנון על השתתפותו בסרטים ועבודת בימוי והוא ענה :" במשך התקופה שעבדתי עם "תיאטרון הקיבוץ" נעשו כמה ניסיונות מעניינים בתחום ההסרטה.
החוויה שהתנסיתי בה בצילום קולנועי הייתה ממש מרגשת. זו עבודה מאוד קשה, על כל קטע קטן שמוסרט עובדים שעות רבות.יש כאן שוני עצום מעבודת  תיאטרון. בתיאטרון עבודת ההכנה היא רבה. אך כשההצגה מוכנה עובדים בצורה שוטפת. בהסרטה אתה עושה גם חזרה וגם מחפש את התוצאה הסופית הטובה ביותר לצילום בזמן  הקצר ביותר.
אל אף הקשיים , יש בכך הנאה מרובה.

הצגה בסוף הלימודים בסמינר הקיבוצים (שימו לב אמנון בלי זקן)


ביחס לבימוי , יש נדמה לי אי הבנה בנושא, למדתי במשך שנתיים תיאטרון  ומשחק, לא  למדתי ביומי שזה מקצוע העומד בפני עצמו.פנו אלי עד כה לביים כמה הצגות בבית, נעניתי ברצון.התוצאות היו לא רעות.בימוי בשבילי הוא בתחום התחביב, אין לי ככנות ללמוד ולהתפתח בכיוון הזה, הייעוד שלי הוא משחק ".
לסיכום אומר אמנון " יש לי אידיאולוגיה מאוד ברורה, שילוב של עבודה בבית עם עבודת תיאטרון. העובדה שאני שייך ל "תיאטרון הקיבוץ" מאפשרת לי לא לצאת מהתמונה ואני בהחלט מקווה שבקרוב תגיע הצעת עבודה."
מחזיקים לך אמנון אצבעות ומקווים בשבילך לתפקידים רציניים ומעניינים.

הצגה בסיום י"ב- אמנון בצד שמאל תפקיד ראשי


אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה