לטייל עם תמר שושני בוויטנאם

שתילת אורז בוויטנאם

לא בתקופת המונסונים

ככלל, לא מומלץ לתיירים המגיעים לוויטנם לאכול בשר, כי כלבים וחתולים נכנסים שם בקלות לתפריט. גם מים לא רצוי לשתות, כי קרוב לוודאי שמדובר במי תעלות, בהם מתרחצים, מכבסים ושטים. אבל חוץ מזה, אם יש לכם 3,000 דולר ואתם רוצים לבקר בארץ יפהפייה שעוד לא התמסחרה ונשארה כפי שעזבו אותה האמריקאים לפני 20 שנה,סעו לוויטנאם. תמר שושני תשמח להוביל אתכם

עופרה בריל, "הדף הירוק" – 20.12.1995

העובדה שתמר שושני מקיבוץ רמת-השופט עשתה הסבה מקצועית והיום היא משמשת מדריכת טיולים בחו"ל בשירות החברה הגיאוגרפית, אולי איננה סיבה למסיבה. מה שמייחד את הסיפור של תמר הוא ארץ ההתמחות שלה – וויטנאם. גם סוג הטיולים שהיא מלווה איננו שגרתי.

תמר, בת שער הגולן, הגיעה לרמת-השופט לפני 29 שנים, בעקבות נישואים. כבר בתחילת דרכה בקיבוץ דבק בה חיידק חו"ל, אלא שבאותם זמנים נסיעות בעולם הגדול היו בגדר חלומות, שמי שבכל זאת רצה להגשים אותם, טייל בחשאי. 

"כשעברנו לרמת-השופט, לקחנו פסק-זמן וטיילנו שלושה חודשים עם תרמיל על הגב באירופה, דבר שהיה מאוד לא מקובל באותם זמנים", היא זוכרת.
שנים לאחר אותו טיול, כאשר שלושת ילדיה כבר בגרו ועמדו ברשות עצמם, חיי הנישואין שלה עלו על שרטון והיא ובן זוגה לחיים החליטו להיפרד. בעקבות הגירושין חל אצלה מהפך, נפתחו המחסומים הנפשיים והצורך לטייל גבר על הכול.

עליה וירידה במגילת רות

"ויהי בימי שפט השופטים ויהי רעב בארץ וילך איש מבית-לחם יהודה בשדי מואב הוא ואשתו ושני בניו..." (מגילת רות, פרק א')

עליה וירידה במגילת רות

במגילת רות ראו אנשי העליות השונות ביטוי לבעיות הירידה מן הארץ או ההכרעה להישאר בה; תיאור הווי הקציר והעבודה,האהבה בגורן והחיים בחיק הטבע.עורפה מסמלת את הבגידה והירידה,רות את הנאמנות, הדבקות והאהבה.

עופרה בריל, "הדף הירוק", 1979
תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה


הירידה מהארץ מתחילה עוד בתקופה קדומה ביותר בתולדות עמנו. בחג הביכורים, ביום שאדם מודה על ברכת ארצו, קוראים את "מגילת רות", הנפתחת בסיפור של יורדים. הארץ אינה מסוגלת לתת יבולים, ויש לחפש פרנסה באדמות אחרות.

גם את בני העלייה הראשונה והשנייה העסיקו מאוד בעיות הירידה מהארץ. מוקי צור, חבר קיבוץ עין-גב, עוסק במשך שנים בחקר בעיות העלייה הראשונה והשנייה. מקורותיו הם שיחות עם אותם אנשי העלייה הראשונה שנותרו עדיין בחיים, וכן עיזבונות תיעודיים ומכתבים אישיים, הנותנים תמונה מקיפה על התקופה הסוערת כל-כך בתולדות היישוב העברי.
הדברים שלהלן הם עיקרי השיחה עימו.


מספר מוקי: "לפני כמה שנים שלח לי שלמה צמח רשימה מפרי עטו, שנקראת 'מרשימותיו של מארץ'. רשימה קשה מאוד.
מסופר שם בין השאר על עולה חדש העומד עם בן הארץ על ראש הר, משקיפים על פני הארץ, ורואים
נקודות יישוב. העולה החדש פונה אל בן הארץ ואומר לו: 'כמה אני מקנא בך שנולדת בארץ.
הכרת את המושבות, צמחת מחובר, בלי הצורך לחיות בעולם חצוי'. ואז עונה לו בן הארץ, שאת הארץ הוא יודע וקשור אל הנוף, אל המקום, אבל אינו מכיר את העם, אינו מבין למה וכיצד מכריעים אנשים יהודים לקום ולעזוב הכול כדי לבוא לארץ-ישראל.
ולכן, הוא מוכרח לעזוב את הארץ – כדי להכיר את העם. בזה מסתיימת הרשימה; זו הכרעה של בן הארץ לרדת. אם היה מומנט עצוב ועגום במיוחד לבני העלייה השנייה, הייתה זו הכרעתם של בני-הארץ לרדת למקומות לימוד, למימוש עצמי.

נשות הברזל

חנה מייזל

נ ש ו ת    ה ב ר ז ל

אסתר כרמל חכים מרמת השופט הוקסמה מדמותה של חנה מייזל, שמ-1904 פעלה להגשמת חזונה – להקים בארץ בית-ספר חקלאי לנערות – וכעבור כ-20 שנה הצליחה להגשימו. דרך מייזל "גילתה" חכים לדבריה גם נשים אחרות שנעלמו משום מה מדפי ההיסטוריה של ראשית ההתיישבות בארץ. בעבודת הדוקטורט שלה על הכשרה חקלאית לנשים בארץ והשפעתה על מעמד האישה בשנים 1911-1929, היא מנסה, בין היתר, גם לתקן במשהו את העוול הזה .

עפרה בריל, "הדף הירוק" – 14.11.2000

העובדה שלחנה מייזל היה ב-1904 חזון להקים בארץ ישראל בית-ספר חקלאי לנערות, ותוך שבע שנים היא ביצעה אותו ובית-הספר הוקם – ריתקה את אסתר כרמל חכים (רמת השופט). בעבודת מחקר שהגישה (כחלק  מדוקטורט בהנחיית ד"ר מרגלית שולה מבר אילן ו-פרופ' יעקב גולדשטיין מאוניברסיטת חיפה), "מכנרת ועד נהלל – הכשרה חקלאית לנשים והשפעה על מעמד האישה בין השנים 1911-1929)", עולה תמונה מדהימה בעוצמתה על כוחן של הנשים ויכולתן לעמוד בכל הקשיים שהיו בתחילת הקמת הישוב בארץ.

הכשרה חקלאית לנשים בישוב

מהו הנושא המרכזי של מחקרך?
"הכשרה חקלאית לנשים. התופעה של הכשרת נשים בחקלאות לא היה ייחודי בארץ, זו הייתה תופעה שהתפתחה באנגליה, גרמניה, צרפת ובלגיה. במסגרת ההכשרה החקלאית הייתה חלוקה מאוד מוגדרת איזה מקצועות ילמדו הנשים, מקצועות המאפשרים לאישה להישאר בקרבת הבית ולא דורשים ממנה עבודה פיזית קשה, כמו קציר וחריש. לאישה היה תפקיד: לייצר מזון ולעבדו לצורכי הבית. הנשים למדו לגדל תרנגולות, לטפל בפרות, בישול הירקות, כבישה ועשיית ריבות. בגרמניה לבד הוקמו כ-30 בתי-ספר כאלה שממומנו על-ידי ארגוני נשים".

בבתי הספר האלה נשים לימדו נשים?
"כן. הם מאוד השתדלו לשמור על העיקרון הזה. באחד הארכיונים נתקלתי בזיכרונות של מורה משוויץ, שהציג את מועמדותו שלו לבית ספר כזה בשוויץ. לעומתו הגישו שתי מורות גרמניות את מועמדותן. הנהלת בית הספר העדיפה לבחור בו בגלל העניין האידיאולוגי (היותו נתין שוויצרי), אבל הכריחו אותו להתחתן, כדי שלא יהיו בעיות של אתיקה מוסרית.

גם לחנה מייזל הייתה אותה בעיה. לבית הספר בנהלל לא היו בנמצא מורות נשים, לכן בתחילה לימדו ועבדו בבית-הספר גברים. אחד מהם סיפר שהיה קושי גדול שלמור על הטוהר המיני של התלמידות ובאמת כמה מהן התחתנו עם פועלים, למרות שלבית הספר בנהלל קראו "המנזר".

הרעיון של הכשרת נשים בחקלאות היה כדי להפוך אותן לאיכרות קצת יותר מתוחכמות?
"כן. למעשה הכשירו נשים שתהיינה איכרות בכפרים. בעולם כולו הייתה אכזבה מהמהפכה התעשייתית ובעקבות המשבר הכלכלי עלה הרעיון של חזרה לטבע, מעבר מהעיר לכפר ופיתוח הכפר. בארצות הברית, בעקבות הניסיון הזה, החלה להתפתח ההדרכה הנודדת. הדרכה נודדת היוותה פתרון מצוין למהגרים שהגיעו מאירופה והתיישבו בחוות מרוחקות ובכפרים נידחים. האמינו, שהאישה יכולה להיות סוכן מצוין לקידום משק הבית, הכנסת תנורים, מקררים ושיכלול העבודה החקלאית".

גם נשים השתתפו בהכשרה נודדת?
"בהחלט. בעקבות המחקר הסתבר לי שלמחלקה להתיישבות ציונית הייתה כבר 'הדרכה נודדת', אך היא הייתה מכוונת רק לקיבוצים ורק למקצועות גבריים. כבר ב-1918 פרסם יושב ראש המחלקה להתיישבות מאמר, בו הוא מציין את החשיבות בהדרכת נשים. לאורך כל התקופה של ראשית ההתיישבות בארץ, המוסדות המיישבים הכירו בחשיבות ההכשרה החקלאית לנשים, אך בפועל לא נתנו לכך כסף. מי שמימן הכשרה חקלאית לנשים היו ארגוני הנשים ברחבי העולם".

על מפות ירושלים העתיקות

המפה הראשונה המתארת את ירושלים מלמעלה משנת 1571

מפות וירושלים

רוב מפותיה העתיקות של העיר ירושלים נוצרו באירופה, בידי בני אירופה, ובשביל תושבי אירופה הנוצריים. מעיין הגיחון, למשל, אינו סתם מעיין, אלא המקום בו כיבסה מדונה את בגדיה.בריכת השילוח אינה סתם בריכת אגירה, אלא האתר שלידו האיר ישו את עיני העיוור.

סיפורן של המפות מפי חוקר תולדות ירושלים,
ד"ר ריכב רובין.

עפרה בריל, חותם – 2.2.1988

אוהבים רבים לה לירושלים: יש המרבה לבקרה, יש המתחכך באבניה,יש החוקר דרכיה ויש הצופה בה מרחוק.לכל אותן אהבות משותף הרצון להעמיק וללמוד את צפונות העיר הקסומה.

ריכב רובין זכה להיוולד בירושלים וזכה להאיר, דרך מפות עתיקות, סמטאות חשוכות בעברה. בוני (כינויו של ריכב) התחיל את דרכו האקדמאית במחלקה לגיאוגרפיה של האוניברסיטה העברית. בשלב הלימוד לתואר שני, החל להתרכז בירושלים, תולדות העיר והתפתחותה, עד היציאה מהחומות. פרופ' יהושע בן-אריה, מורו ורבו, ביקש ממנו להכין קורס אוניברסיטאי למפות עתיקות של ירושלים.

מספר בוני: "הלכתי לספריה הלאומית, בה מרוכז אוסף גדול מאוד של מפות, וחיפשתי דרך להתמודד אתן. בשלב ראשון צילמתי שקופיות של המפות ולמדתי מפה, מפה. ניסיתי להבחין בתופעות כלליות. כבר היו דוגמאות לניתוח מפות בספרים שכתבו הרמן מאיר ז"ל, פרופ' זאב וילנאי ז"ל , ופרופ' שטנר ז"ל, שלפני שנים רבות יצא ספרו 
'מפת ארץ ישראל לתולדותיה'.

תוך כדי בניית הקורס והעיסוק בחומר, עברתי שני תהליכים, האחד – רצון גובר והולך ללמוד את תרבות עשיית המפות בעבר, השני – הוא בבחינת גילוי, ראייתו של ארכיאולוג, החופר ומגלה עולם ומלואו.
עשיית המפות בעבר מאוד מעניינת. היום, כל תלמיד בית-ספר יודע על תהליך עשיית המפה: מודדים, מצלמים מהאוויר, אחר-כך מתרגמים את הנתונים לקווי אורך ורוחב. לחוקר מפות עתיקות מסתבר, לפתע, שעולם המפות העתיק הוא עולם אחר לגמרי. איך צריך להתייחס למפה שאינה מדודה? איזה מסרים היא מנסה להעביר?
תהליך הגילוי גם הוא מאוד מעניין. כמי שגדל בירושלים, לומד את ירושלים, מלמד את ירושלים, שאלתי את עצמי שאלות מפתח לגבי המפות: האם החומר הזה מהווה בשבילי מקור חדש למידע? האם אני רואה את העיר יותר טוב? האם למדתי משהו שלא ידעתי? ולשמחתי, לאורך כל הדרך, התשובה הייתה חיובית.
לדוגמא: מצויר על כמה מפות גשר מעל נחל קדרון, שאינו קיים במציאות העכשווית. דרך המפות בחנתי וגיליתי שלא רק שהגשר היה, אלא שהוא ישנו מתחת לאדמה. זוהי תרומה ישירה למחקר היסטורי-גיאוגרפי של ירושלים".

לאור הסהרנה

ל א ו ר    ה ס ה ר נ ה

בכורדיסטן היו חגיגות ה"סהרנה" חלק חשוב מחג הפסח, שבו נהוג היה ביום האחרון לאחסן מזון לשנה הבאה.לפני כעשר שנים הועלה הרעיון חדש את חגיגות ה"סהרנה" בישראל, ומאז, הן הפכו לאירוע המוני של יוצאי כורדיסטן, שבו פורצת השמחה על גדותיה. הערק נשפך כמים והסיפורים הולכים מקצה החג ועד סופו.

עפרה בריל, "חותם" – 10.10.1980

הסחנה נכבשה בתרגיל רב עוצמתי, הראשונים הגיעו בשעות הבוקר המוקדמות, מצוידים במיטב אביזרי הנופש למיניהם, אוהלים גדולים נפרשו, חוטי החשמל נמתחו, והשישליק על השיפודים. לאט לאט באו עוד ועוד...כל חלקת דשא נוצלה, על כל פיסת קרקע נתקעה יתד. מכוניות מכל הארץ, אפילו מאילת טרחו ובאו, חמישים אלף כורדים התכנסו הפעם ב"סחנה" לחוג את ה"סהרנה" שלהם. באוויר ריח עשן עולה מכל עבר, ההמון הרב נינוח. יש הטובלים במי ה"סחנה" הקרים, יש המצטרפים למעגל רוקדים, יש המשחקים בקלפים, ויש הסועדים, והמאכלים מאכלי העדה, ועל כך עוד יסופר. על הבמה כרזה גדולה מאירת עיניים: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור..." (ישעיהו כ"ז, ג').

זאכי לוי, מזכיר איגוד יהודי כורדיסטן במחוז ירושלים, מספר על מנהגי ה"סהרנה" שבמחוז ילדותו בכורדיסטן:
"המלה "סהרנה" באה מ"ירח" בשפה הכורדית-יהודית, שהיא מעיין יידיש של היהודים הכורדים. השפה מורכבת מעט ממעט מלים מהגמרא, חלק חשוב מהשפה הכארמנג'ית (השפה הכורדית הרשמית), ואי-אלו מילים תורכיות וערביות, והיא פועל יוצא של ריכוז הכורדים בגבולות של כמה ארצות: סוריה, תורכיה, ברית המועצות, פרס ועיראק. מכאן התרכובת המעניינת שאימצו לעצמם היהודים, כדי שיוכלו להתבטא בחופשיות, מבלי להיות חשופים לאנטישמיות.
בשפה הזו דיברו רק יהודים מכורדיסטן, אך היה הבדל בסלנג בין קהילה יהודית אחת לשכנתה.

חגיגות ה"סהרנה" היו בחוץ-לארץ חלק חשוב מחג הפסח. נהוג היה אצל היהודים שביום האחרון של פסח מאחסנים מזון לשנה הבאה, כאשר בראש מרכיבי המזון עמדה החיטה על מוצריה השונים.
הנוהג הזה היה מלווה בטקס שנערך בליל החג האחרון, כשמותר כבר לאכול חמץ.
 כל הקהילה היהודית הייתה מכינה את החיטה לשליקה.
החיטה השלוקה אצל הכורדים נקראת 'כובה': כותשים אותה, מוציאים את המוץ ומשאירים רק את לב הגרעין, וממנו מכינים מאכלים שונים. כל שכונה יהודית הייתה מתארגנת לשליקת החיטה בנפרד.
השכנים היו מתאספים אצל שמואל עם פטישים, מתיישבים סביב במעגל וכותשים את החיטה: גמרו לכתוש אצל שמואל, באו ליעקב, גמרו אצל יעקב, הלכו לרחמים, וכך הלאה...לעיתים נמשכה מלאכת הכתישה עד אור הבוקר. אחרי שנכתשה החיטה היו מעלים אותה על גגות הבתים, פורשים משטחים-משטחים למען תתייבש, ואחר מאחסנים עד לפסח הבא.

מקובל היה שיום אחרי חג הפסח היו השכנים הגויים מביאים מתנה לשכניהם היהודים – לחם חמץ ומוצרי חלב שונים. ללבן שהיו עושים היו קוראים 'מאסטה', לקרום שהיה נוצר כשכבה עליונה בלבן קוראים 'סרתוקה'. אחרי שארוחת הבוקר הסתיימה, הייתה כל הקהילה היהודית יוצאת אל חיק הטבע לחגוג את חג ה"סהרנה". ליציאה לחיק הטבע היו משמעויות שונות.
היה בזה מעיין ציון שבכך הוסרה ההגבלה של האיסורים הכרוכים בפסח, מה מותר ומה אסור לאכול בחג, מה מותר ומה אסור לעשות. הייתה בזה מעיין אתנחתה אחרי סיום שבעת ימי החג, שבהם כל הזמן היו מארחים אורחים".

ראיון עם מירה מינצר יערי

מירה מינצר-יערי (26 באוגוסט 1940 – 1986) הייתה משוררת ישראלית.

מינצר-יערי נולדה בקיבוץ מרחביה שבעמק יזרעאל. לאחר סיום התיכון למדה מקרא ומחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה.

על ספר שיריה הראשון, "נפרדות", שנכתב למבוגרים, זכתה בפרס רחל ניומן מטעם בית הסופר ע"ש חיים הזז. לאחר מכן פרסמה עוד שני קובצי שירה למבוגרים וארבעה ספרי שירה לילדים.

נפטרה ממחלת הסרטן בגיל 46, והותירה בעל, בת ושלושה בנים.

אדם נותן את זכרונו/ מירה מינצר- יערי

אדם - נותן את זכרונו בבניו ותלמידיו.

והם הולכים עמו לאורך הדרכים,

ומעלים לפני עיניו מראה המקומות,

והם פוסעים סביביו בתוך שדות,

והם שמים בפיו שמות הצומח והחי בעולמות .

אדם- נותן את זכרונו בבניו ותלמידיו.

והם באים אליו מסתר מועקות הערב,

ובחשאי קרבים, והוא שוב לא לבדו,

ונחלקים כהד שבים הם לפניו בחלומות,

והוא הוזה , והם מראים לו פשר המראות במחזה.

אדם- נותן את זכרונו בבניו ותלמידיו.

והם לא יניחוהו לעבור בבוא העת

לעונות, ולמועד, ויום לדה ודין. 

עמו יהיו לנחול נאחדים את יד הזכרונות,

והאדם - נותן אותם לאות בבניו ותלמידיו

מתוך האתר - בשבילי החינוך

בית כנסת באור אחר

בית כנסת באור אחר

עבודות פסיפס יפהפיות, שנעשו במשך 30 שנה במפעל הפסיפס של קיבוץ אילון, מעטרות את שלוש הקומות של בית הנסת "אור תורה" בעכו. מתפללי בית הכנסת אוספים פרוטה לפרוטה ומשקיעים הכול במוזאיקה.


עפרה בריל, 22.10.1997 (הדף הירוק)
הדפסה:נועה קריב לביא


ציורי פסיפס יפהפיים שנעשו בקיבוץ אילון, מעטרים את בית הכנסת "אור תורה" שבעכו. בשלוש קומות של בית הכנסת משובצות עבודות פסיפס וגם התקרה מכוסה ביצירה ענקית, שנעשתה בשלושים שנות עבודה. גבאי בית הכנסת, ציון בעראש, יליד תוניסיה, מספר:
"כשבאנו לעכו לא הייתה בעיר קהילה יהודית, בעקבות המאורעות אף יהודי לא נשאר בעכו. התחלנו ממש מאפס. התפללנו בפחון ולקראת כל תפילה הייתי צריך לחפש יהודי עשירי למניין. מהיום שבאתי לכאן החלום שלי היה לבנות בית כנסת שישמש כמרכז רוחני לקהילה. כור ההיתוך בישראל עשה את שלו והשפה העברית קישרה בינינו והיום בית הכנסת שלנו בתפוסה מלאה. בלילות שבת ובחגים אנחנו מתפללים בשתי משמרות. כל עניני הקהילה נחתכים פה. אירועים כמו בר מצווה, חתונה וכיוצא באלה, אנחנו מקיימים בהתנדבות. גם בית הכנסת מוחזק בהתנדבות.
לא קיבלנו הקצבה משום ממסד דתי. כל אגורה שנכנסת, קודש לבית הכנסת. יש לנו קהילה גדולה ויש שמחות או להבדיל אסונות.
בשמחות תורמים וכשאדם נפטר המשפחה תורמת להנצחת שמו, ויש שסתם מחליטים לתרום.
כל עבודות הפסיפס הן מתרומות אנשי הקהילה. הממסד הדתי לא עוזר לנו כי משרד הדתות מכיר רק בשני בתי כנסת בעיר, ספרדי ואשכנזי. היום יש בעכו 50 אלף יהודים ו-84 בתי כנסת".
ההלכה מתירה לקשט בית כנסת?
"בהחלט מותר. כתוב 'ולא תעשה לך פסל ומסכה ותמונה בולטת', תמונה השקועה בקיר מותר. לפני שנים סיירנו ברחבי הארץ וראינו הרבה בתי כנסת עתיקים עם קטעי פסיפס. החלטנו לחזור למקורות.
חשבנו גם על עכו, הנחשבת לעיר תיירות והתיירים רואים בה מסגדים וכנסיות בעיר העתיקה, ולמה שלא יראו גם בית כנסת? ובאמת, מיום שפתחנו את בית הכנסת לציבור (לפני כשלוש שנים) אנחנו מקבלים זרם של מבקרים, כולל תיירים מבחוץ.
לא מזמן ביקרו פה שתי קבוצות של כמרים גרמניים, קיבלתי אותם ברגשות מעורבים, אבל הייתי גאה להציג בפניהם יצירה ענקית שעשינו – מפה של קהילות יהדות אירופה שנכחדו בשואה.
בכל היצירות של ציורי הפסיפס יש קו מוביל והוא תולדות עם ישראל מתקופת המקרא ועד ימינו. חשוב לנו שהדור הצעיר שבא לכאן, ייהנה לא רק ממשמע אוזניים אלא גם ממראה עיניים".

ב-1967 היה מיתון בארץ, הבניין הוקם ונשאר שלד מכוער. בעראש ביקר במקרה במפעל הפסיפסים בקיבוץ אילון וראה שהוא מייצר רק מזכרות קטנות לתיירים. הוא הציע למאיר דוידזון, מראשוני אילון ומי שהקים את מפעל הפסיפסים, לשבץ בבית הכנסת עבודות פסיפס. זה התחיל בעבודות קטנות ולאט לאט, ב-30 שנות עבודה (שעדיין לא הסתיימה) כוסה בית הכנסת מהמסד ועד הטפחות בציורי מוזאיקה.

הרומן בין קיבוץ אילון לציון בעראש לא תמיד התנהל על מי מנוחות, גם בעבודת המוזאיקה נכנסה הפוליטיקה. בתקופה שלאחר מלחמת ששת ימים הגיע בעראש לאילון עם מפת ארץ ישראל השלמה וביקש שיעשו
אותה מפת פסיפס. 
בקיבוץ הייתה הסתייגות ובסוף אמרו שמוכנים לעשות. 
ציון: "כאשר פרשו את היצירה, חשכו עיני, לא מצאתי שם את סוריה ולא את דמשק, מנהר פרת ועד הגולן שממה – מה זה?
שאלתי אותם. הם צחקו. אמרתי להם משפט שהרגיע אותי, 'מיום שנחרב הבית הנבואה ניתנה לשוטים' וכנראה שלפי נבואתכם, "סוריה תהפך לשממה".

מיכל מיכאלי מנהלת הייצור ב"פסיפס אילון ", מספרת על הקשר המיוחד עם בית הכנסת "אור תורה" שבעכו:
"זאת קהילה מאד מיוחדת שהחליטה להקדיש כל פרוטה שנאספה לטיפוח בית הכנסת. חלקם באו לארץ עם פרשנות ותבנית מאד מפוארת של בית כנסת בעיר הולדתם – זרבה שבטוניס.
בעבודת נמלים הם אוספים פרוטה לפרוטה ובמקום לשים בבנק, נותנים לנו לביצוע עבודות פסיפס. הרעיונות והנושאים לעבודה הם של ציון בעראש, הביצוע שלנו.
האנשים האלה הם דתיים ציוניים, רחוקים מלאומניות ופנאטיות, היחסים איתם מאד נוחים.
חלק גדול מעבודות הפסיפס מורכב מפסוקים מהמקרא.

בכל ויכוח שהיה להם בהקשר לפסוק זה או אחר, הם קיבלו את הפסיקות של מאיר דוידזון, חילוני וידען גדול בתנ"ך. הם הכירו בידענות שלו והכול נעשה באווירה חברית וידידותית.
את האבנים על שלל צבעם אנו קונים במחצבות בארץ ומעבדים, גוונים בודדים אנחנו מייבאים מטורקיה ואיטליה. היצירות עשויות בעבודת יד, מודבקות על לוחות פיברגלס, מועברות למקום המיועד ומודבקות על הקיר. 

היום הוכנס במפעל קו יצור לאבני ריצוף וחיפוי קירות במראה עתיק, כי המראה העתיק הפך להיות מאוד אופנתי בחו"ל ומתחיל לחדור גם לארץ. עבודות שלנו אפשר לראות בבתי מלון מפוארים, ארמונות ובתים של אנשים שיכולים להרשות לעצמם. חשוב לציין שהמפעל כיום הוא עסק של נשים. עובדים בו 25 אנשים מרביתם נשים. אנשי העיצוב וההנהלה הן נשים".

לאלה הרוצים לבקר בבית הכנסת ולהתבשם מהיופי המיוחד, המיקום הוא בקרבת בית המשפט השלום החדש שבעכו, רחוב קפלן 13. אפשר להתקשר לציון בעראש לפרטים. 
כשמדובר בקבוצה גדולה, רצוי להביא בחשבון תרומה כספית לעזרת המפעל היפה הזה.

מרים רות וסיפוריה

מרים רות

ארץ קטנה וספרים בה הרבה

תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה

לפני מספר שנים הרצתה הסופרת מרים רות בקיבוץ 'הזורע.'  בתום הדברים ביקש אחד החברים להעביר לרשותה ספר ילדים, ירושה מסבו. "אינני יודע מה יקרה עם הספר לאחר שלא אהיה,"  אמר האיש. הספר, שנשלח אל מרים והצטרף אל האוסף הגדול והייחודי שלה, היה משנת 1864, כתוב בגרמנית גותית, מאויר בצלליות, ותוכנו חרוזי אמירה ומשחק. עותק נדיר. 
אוסף ספרי הילדים הנדיר של מרים היגיע, בסופו של דבר למשכן קבע ב"אורנים".

עפרה בריל – "הדף הירוק" – 25.5.1990

רק לאחר שהוצגה בסמינר "אורנים" תערוכת ספרי ילדים מאוירים, מתוך האוסף הפרטי של מרים רות, התברר באיזה אוצר בלום מדובר. לא תערוכה שגרתית, נדף ממנה ריח של אהבה גדולה – אהבה לספר, אהבה למאייר המעשיר את הסיפור בתמונותיו ואהבה לבן, יעקב עברי ז"ל, שנהרג בתאונת צלילה באילת, שהתערוכה התקיימה לזכרו.

הוצגו בה, מ-ספר הילדים המאויר הראשון, שהודפס בשנת 1592, אינציקלופדיה ראשונה לילדים מאת עמוס ין קומניוס, ועד ל"כיפה אדומה" בסגנון מודרני, מאויר בידי ציירת צרפתייה בכתמי צבע, המייצגים את הדמויות את ההתרחשויות. 
בבוא היום, יועבר האוסף ל"אורנים" ויוצג בו דרך קבע ב"מרכז לספרות ילדים", לתועלת המבקרים שירצו לחזות בפרטיו, או לשימושם שלתלמידים וסטודנטים, לשם לימוד ומחקר.

מרים, הייתה בתערוכה פינה מיוחדת לזכרו של יעקב, הוצאתם יחד שני ספרי ילדים, איך נוצרה העבודה המשותפת עם הבן?

הסתגרנו שנינו בחדר העבודה שלי, אני כתבתי מילים והוא צייר. מאוד נהנינו לעבוד יחד, יכולתי להגיד כל דבר, לספר לו כל מה שבראש שלי. תמיד היינו בראש אחד. התוצאה הייתה מאוד מוצלחת, וכך נולד הספר "המעיל של סבתא". 

חמישה בלונים

"הספר השני – "נגיד ש..." נוצר אף הוא תוך שיתוף פעולה מלא, הייתי מספרת הרבה סיפורים בעל פה לנכדים, והבן יעקב היה פורש ניירות על הרצפה ומשרבט. לא פעם היה הוא מתקן לי את המילים ואני לו את הציורים, סימביוזה מושלמת".


איך הגעת לאוסף גדול כזה של ספרים?
במשך שלושים שנה, ובשלבים. בילדותי גדלתי בבית אוהב ספר, לכל אחד מבני המשפחה הייתה ספריה משלו. לאימא לא היה כסף לקנות ספרים, היא קיבלה אותם מבעל בית דפוס בעיירה שלנו.
אימא הייתה קוראת בספרים ומספרת לנו עליהם. היא הייתה אישה מאוד אינטליגנטית וידעה לספר.
הספר "מעשה בעכבר", הוא מהסיפורים שסיפרה לנו אימא מתוך ספר הונגרי עממי.
אני זוכרת אותו עד היום בעל-פה.

על עצים מבנים ואנשים - כתב דני דקל

 בין שמים לארץ ישב דני  במטוס והעלה על הכתב רישום מרגש של הנטיעה בקיבוצנו עין השופט כמעט מתחילת עלייתו.אין כמו תיעוד של גנן ואהבתו של גנן לנוף קיבוצו.

עצים ומבנים בעין-השופט / דני דקל

בכל שנות קיומו של קיבוץ עין-השופט נשמר לנוי מקום מיוחד.
ב- 20 השנים הראשונות של הקיבוץ טבעו  בנוי את חותמם: שמואל אבידור( שכונה: אבידורוס)  יונה ינאי, אהוד רייטר, גאולה עמיר-לישנסקי וחנה פלבס. והמשיכו : אהוד ריטר, גאולה לישנסקי עמיר, דני דקל , עמית ברק , עמית מורן , רוני עובד ועוד...
בראשית הקיבוץ חסרו מים . הבארות א' ו- ב'  הממוקמות ממזרח לעין השופט, סיפקו כ-25 קוב מים לשעה. במהלך הקיץ ירדה כמות המים ל-10 קוב לשעה . כמות המים הספיקה למחייתם של החברים והבהמות בלבד. חלק מכמות המים העבירו גם לקיבוץ דליה, שעלה על הקרקע כשנתיים לאחר עליית עין-השופט (1.5.1939).

המחסור במים קבע בעצם את אופיו של הנוי בקיבוץ. 
העצים היחידים שניטעו  (כמעט) היו אורנים וברושים, מאחר והיו אלה עצים שדרשו פחות מים  וכמות מים הקטנה הספיקה למחייתם.
דשאים לא נשתלו בעין השופט, מלבד דשא קטן ליד חדר האוכל (בשבילנו הילדים היה זה הדשא הגדול) שבמרכזו בריכת אבן עם מזרקות מים. בבריכה רחצו ילדי הקיבוץ. קירותיה הפנימיים של הבריכה היו עשויים בטון ונבקעו בהם חורים דרכם זרמו המים בעונת הרחצה.
ב-1952 חמש עשרה  שנים לאחר שהוקם הקיבוץ, נמצאו מים בבאר לרגלי קיבוץ דליה. עומק הבאר היה 300 מטר והיא סיפקה כ-300 קוב לשעה. 
אירוע זה שינה את פני המקום ונופיו, כי הבארות בעין השופט נחפרו בעומק של 60 מטר בלבד.

אורנים מלוא העין

כאמור, מתוקף הנסיבות צמחו בעין-השופט עצי אורן רבים, שעד היום אנו זוכים לחסות בצילם, אך הם גם סובלים מיובש רב. 
מחלות פוקדות את עצי האורן וגילם המופלג אינו מקל על חייהם. האורנים דוללו במהלך השנים ובימי עבודתי בנוי (1967-1981) דיללנו 1,500 עצי אורן וברוש.