גן התומר - כתב יגאל דפני

חגיגת ביכורים בגן התומר 1994 צילם  אביב שרון

גן התומר - כתב יגאל דפני- בן עין המפרץ

חלום גן התומר נולד  כאשר ישבתי על טרקטור וכיסחתי את צמחי הקנה סביב עץ התומר. עץ התומר שהפך עם השנים לסמל הקיבוץ. העץ הזקוף והגאה ששרד בלב הביצה, סיפורים רבים לו לתומר עליהם גדלנו ילדי עין המפרץ.

כיסוח הקנה סביב עץ התומר התרחש לרגל כניסתם לתנועה של ילדי קבוצת דקל  הקבוצה של הבת שלי חגית.

כיצד הופכים חלום שהוא פרי דמיונך למציאות. איש לא ביקש ואולי גם איש לא רוצה בו. כיצד מניעים קיבוץ להיות שותף ולהגשים חלום שהוא שלך?

חולפות מספר שנים, אני ממתין לשעת כושר. שנת 1988 מתקרבת, בשנה זו יציין הקיבוץ יובל לעליה על הקרקע, זה הזמן המתאים להגשמת החלום.

בתזמון נכון החלום הופך לפרוייקט, והפרוייקט החל מתגלגל. לצוות המוביל מצטרפים שני חברים שנדלקו לרעיון, דורון ילון רכז הבניה ואדריכל במקצועו ושלמה אשכול אדריכל צעיר בן המקום. שלמה נבחר לאדריכל הפרויקט.

שלמה אשכול מסביר את תוכניות גן התומר לחברי הקיבוץ

התומר- סיפור על עץ תומר וקהילה של קיבוץ

התומר עם הביצות שמסביבו- 1938

התומר

 (מתוך הספר של יוסף ויץ – נוף ואדם)
יוסף ויץ היה יד ימינו של אוסשקין ברכישת קרקעות מטעם הקרן קימת לישראל.

הרשימות האלה מוקדשות באהבה למשפחתי שבעין המפרץ- משפחת דפני. תודתי ליגאל דפני וארכיון הצילומים של עין המפרץ שעזר לי בקבלת החומרים.הוקסמתי מהרעיון שקהילה שלמה של קיבוץ יוצרת חיים סביב צילו של עץ תומר.

 (חלק ראשון  )-

אחרי משא ומתן רב ודיון ממשוך קם סוף- סוף המישור הגדול.הידוע עתה בשם "עמק זבולון", לקניינה של הקרן הקיימת , הוא המישור המשתרע על עשרות אלפים מדונם,חבוק בין זרוע הקישון בדרום ובין זרוע הנעמן בצפון, בואכה עכו העיר.
תעודתו של המישור לגבי ההתיישבות העתידה נסתמנה מיד:שלישו ליישוב תעשייתי, שלישו לישוב עירוני ושלישו לישוב חקלאי.
והכיוון הוא מדרום לצפון, כלומר, שהחלק הנועד להתיישבות חקלאית הוא בצפונו של המישור סמוך לעכו, מקום שהאדמה מתרחבת מזרחה, מעבר לנחל הנעמן,ונמצא הנחל חוצה אותה לשני גושים:האחד הוא הגוש המזרחי, שטחו כ-4000 דונם, ואדמתו אדמת – חמרה שחורה וכבדה, והאחד, הוא המערבי , שטחו כ- 8000 דונם ואדמתו אדמת- חול חיוורת נקלה.
יותר מזה לא היה ידוע על טיבו וסגולותיו. ומובן , כי לשם תיכון ישובו נדרשו פרטים וידיעות נוספים, מבוססים על חקירה ובדיקה.וזוהי החקירה המוקדמת, שהיתה לפני עינינו, חבורה בת שלושה אנשים,כשאמרנו לסייר את השטח ולבדקו.

היה בוקר נאה בראשית ימי שבט.לפני יומיים הצליפה חשרת – מטר על פני הארץ, ועתה נשבה רוח מהחרמון, והשמים היו גבוהים, תכולי- צחים.יצאנו מעכו רכובים על סוסים בשביל המוליך מזרחה אל הריע צפת.הסוסים צעדו בטוחות, כשראשי העם מורמים ובאפם ירחיו את העשב.ואף אנו, הרוכבים, רוח טובה שכנה בנו, היא הרוח המצויה בכל סיור באדמה חדשה, כשאתה צופה בעיני חזון את ישובה הקרוב.
לפנינו רבצו הרי הגליל אחוזי חלום- תכלת, וסביבנו השתרע המישור הפולט אדים חוורוורים כסימן לרוויה שבקרבו, והמישור ריק מישוב, שומם מאוהל,ושממותו אנו אורגים את מסכת ישובו.
אולם חיש מהר סרה מאתנו מהרוח הטובה, מקץ אלפים פרסות מהעיר הגיענו לגבול האדמה המבוקשת, ומה נגלה לפני עינינו?מרחב אלפי דונמים שממזרח לנעמן ולמערבו מוצף מים. אם הנעמן הוא שגאה ומימו כיסו את עין האדמה, או גשמי ההרים הם שחרדלו בערוציהם וכאן מצאו בקעה להתפשט בה?

בין כה וכה ופני האדמה לא נראו בכל גבולותיה, כי אם אגם מים שאלפי שמשות משתקפות בו וגלים זעירים משחקים בו:וצריף עץ מהלך בו ושברי לוחות שטים בו.ואין שיח ואין עץ בכל הסביבה, כאילו הכול נמחה , ולא שרד אלא- התומר!

הנעמן עובר על גדותיו- חורף 1959-50 צילם שלמה ארי - עין המפרץ

החצר והלחם- עזרא לאודון

באחד ממפגשי קבוצת "רקפת" כתב עזרא לאודון רשימה מרגשת על הקיבוץ של פעם.סיפור געגועים  ...תהנו כפי שאני נהניתי...

 נובמבר 2012

ליבוש ואפרים 

החצר והלחם  \ עזרא לאודון

לפני כחודשיים, בהלוויה, סופר על לייבוש העגלון, הסובב עם סוסתו ברחבי עין השופט ואפרים הקטן יושב לידו על מושב העגלה ומאמץ אותו להיות אביו.
זהו סיפור מדהים שהביא לנגד עיני את מתאר החצר של עין השופט של שנות החמישים - ערב רב של מבנים משונים שמוקמו באופן אקראי. 

ברשותכם נעשה כעת סיור לצד מבנים אלו בקצב סוסתו של לייבוש.




על ראש הגבעה מגדל המים המרובע, תפקידו לתצפת אך הוא לעולם לא נגיש. חדריו אטומים כלפי הנוף ובין הסולם לקיר מושלכות מיטות סוכנות מפלדה. קומתו הראשונה – חדר הדואר – בפיקודו של הסבא של וויסר.
להולך כלפי צפון-מזרח נגלים 2 מגדלים נוספים – האחד מרובע ובסיסו נמוך והשני עגול ומפואר. שני המגדלים סמוכים האחד לרעהו אך אין בינם שום אינטראקציה ואהבה. 

מגדל המים

המגדל מרובע עשוי מבטון מטוייח והוא חסר תועלת כמעט מיום הקמתו, והשני, העגול יפהפה ומיוחד, נדבכותיו מלבנים אדומות. מחסן התבואות של ממש בעל כבוד והדר.
מישהו נטע שתילי ברושים רכים כל כך קרוב לקיר המבנה עד כדי כך שהם נאלצו לגדול באלכסון.
שנים רבות אוחסנו שקי חיטה על סיפוניו. שם למדנו מה זה בדיוק "לנפות את המוץ מן התבן". אזור המגדלים צופה היטב אל נוף ג'וערה – ערש קיבוצנו.

חוות אלנבי- בית ספר לילדי קיבוץ נצר סירני והסביבה (חלק ג)

חוות אלנבי- בית ספר לילדי קיבוץ נצר סירני והסביבה

     

טקס לכבוד חג הפסח

רובצים על הדשא

כיתה בשנות השישים

טקס לכבוד חג הפסח

גן הירק של בית הספר

חדר המלאכה

טקס לכבוד חג הפסח

חוות אלנבי ותחילתו של קיבוץ נצר סירני (חלק ב)

הגנרל אלנבי

חוות אלנבי

בראשית מלחמת העולם הראשונה השתכן מטה הצבא הגרמני בחוות שפון והמטה התורכי בבאר יעקב.לאחר הכיבוש האנגלי של החצי הדרומי של הארץ כאשר הגיעו הבריטים למקום,קבעו בבית היפה את המפקדה הצבאית הראשית, בה ישב הגנרל אלנבי.
סמוך לביר סאלם נסללה מסילת הברזל ממצרים ללוד,ובקרבתה הוקמו מחנות צבא שמצפון להם היה גוש המחנות שנותרו מאז, בסרפנד,היא צריפין.
כאן גם חנו הגדודים העבריים הראשונים שהתנדבו בימים ההם לצבא הבריטי כדי לסייע בשחרורו ארץ ישראל.
ביר סלאם קשורה ישירות בתולדות היישוב .
במרץ 1918 יצא ארצה "ועד הצירים" בראשות חיים וייצמן, שנפגש עם אלנבי בבית הגרמני בביר סאלם..וייצמן התוודע לעוינות הקצינים הבריטים כלפי הציונות.

על אלנבי לא עשו רושם מכתבי ההמלצה של ראש הממשלה לויד ג'ורג וג'יימס בלפור, בעל ההצהרה החשובה בזכות הבית הלאומי, משני עברי הירדן.

בראשית נובמבר 1919 ביקש וייצמן מגנרל ווטסון, ראש מינהל האזרחי הבריטי,לקבל את הרכוש הגרמני הנטוש,הן מפעלי התעשייה בערים והן המושבות ביר סאלם, שרונה ווילהמלה.
הוא רצה לחכור את הנכסים לשלוש שנים בכדי להושיב עליהם חיליים יהודיים משוחררים.
וויצמן פנה לדרגים בכירים בממשל הבריטי אבל התוכנית לא הוגשמה.עברו שלושים שנה עד שהמושבות האלה הפכו ליהודיות.

במלחמת העולם עשניה הפכה שוב חוות שפון למרכז צבאי בריטי.
בחווה היה בית ספר לקצינים וסמוך לה בית חולים צבאי. 
סמוך לקום המדינה נודע לאנשי הביטחון בבאר יעקב שהבריטים עומדים למסור את חוות שפון והשליטה על הסביבה לידי הלגיון הערבי.

הבחורים מההגנה תופסים עמדה בבית אלנבי 1948

ביר סאלם –חוות שפון - חוות אלנבי

היתומים הסורים בחוות שפון

הנקודה הראשונה של קיבוץ נצר סירני

באחד הימים קיבלתי הזמנה לבר מצווה ב "חוות אלנבי "הסתובבתי בין המבנים  (בייחוד המבנה ששופץ ) מוכת הלם היופי. השחזור של המבנה היה כל כך מדויק וכל כך יפה שהרגשתי שאני חייבת לבוא לכאן שוב , כדי ללמוד יותר על ההיסטוריה של המקום. "חוות אלנבי " ממוקמת ממש ליד גדר קיבוץ נצר סירני ההיסטוריה שהיא אוצרת בתוכה מגיעה ל - 100 שנה  ויותר.. ביקשתי מעובדי ארכיון נצר להכין לי חומר העוסק בהיסטוריה של החווה וקיבלתי מהם מלוא הטנא ומלוא היחס ועל כך תודתי.
הצילומים מארכיון קיבוץ נצר סירני.

היתומים הסורים מתעמלים בחוות שפון 1890

חוות שפון

בשנת 1860 ערכו המוסלמים בסוריה ובלבנון טבח בנוצרים (המרוניטים).
האב שנלר (לותרני) הקים בירושלים את "בית היתומים הסורי" בו שוכנו ילדי הנרצחים. ברבות הימים נוספו תלמידים אחרים במוסד, לאו דווקא יתומים. שנלר בקש חלקת אדמה נוספת להקים עליה בית ספר חקלאי ובית יתומים שיהווה סניף ל "מוסד שנלר " בירושלים.
החווה הוקמה בשנת 1890 כבית יתומים בידי הכומר  לוודוויג שנלר, ובית היתומים נוהל על ידי משפחת שפון. ממבני החווה שרדו שני מבנים של בתי קומתיים גדולים.
האב שנלר היה פטריארך של המיסיון האבנגלי בארץ ישראל. הוא כתב ספר בו יש תיאור  של החיים באותה תקופה.

התעמלות בוקר של היתומים הסורים בחוות שפון

-ליפציג 1925

(מדף 240 בספר של לודביג שנלר)

ביר סאלם
כבר הזכרנו קודם את ביר סאלם, מושבתנו החקלאית בקרבת הים התיכון, במרחק עשר שעות הליכה  מירושלים.
ביר סאלם שלנו נוסדה בשנת 1890. המייסד הקשיש של בית היתומים הסורי רצה לייסד במקום הזה מושבה חקלאית כדי להכשיר בביר סאלם ילדי הארץ הערביים לאיכרים חרוצים. אחרי מאמצים בלתי פוסקים קיבל מידי הממשלה התורכית קרקע:345   הקטאר (100 אקר אמריקאים) לתקופה של 40 שנה לחכירה. כל אחד נענע ראשו לנוכח התכנית "ההרפתקנית של שנלר הזקן" להפוך שממה זו שכנראה נשארה משך 1500 שנה מדבר בלתי פורה לחקלאות פורחת.
אבל החריצות העיקשת הגרמנית עליה וודאי הייתה פרוסה ברכת האל, הצליחה מעבר לכל משוער. צעד אחר צעד העניין התקדם. האדמות הנרחבות עובדו. הפועלים הנאמנים, בהנהגת המפקח ד.
שאף חפרו את הבאר העמוקה הראשונה אשר העלתה המים מעומקה, פרדסי תפוזים ולימונים ניטעו.
אבל הייתה תקלה גדולה לעניין, הממשלה התורכית לא נתנה לנו את האדמה כרכושנו אלא רק בחכירה ל- 40 שנה.
לאחר תקופה זו הייתה כל האדמה המעובדת , על כל הנטוע ונבנה בה , לרשות התורכים.
עלינו  כל המאמצים וההוצאות של הפריית השטחים והפאשים התורכיים היו נשכרים מן הפירות של עבודתנו. אבל לאחר שאי אפשר היה להשיג יותר, נרתם האב שנלר במרץ,לאחר לבטים גדולים בהתחלה, סמך על אלוהים שבזמן  הנכון כבר תיהפך החכירה לרכוש. אמונה זו אמנם לא הכזיבה , אם כי הוא עצמו , כבר לא חווה זאת בחייו.

בשנת 1906 יכולנו לקנות את האדמות בעד מחיר זול יחסית. אמנם בוצעה קנייה זו,כרגיל,בסגנון תורכי. היהודים שמו עיניהם על האדמות שערכם עלה באופן ניכר כתוצאה מ-  16 שנות עבודתנו, והם נשאו  ונתנו עם הפאשה כדי לפחות לקנות חלק מן האדמות שחכרנו כדין ל-40 שנים.
לא עלה בידיהם לעקור מידינו את הכול , כי לנו היה גיבוי על ידי הממשלה הגרמנית הכול יכולה. כך השיגו, מן הפאשה כנראה בעזרת לחיצות ידיים מוזהבות, למסור להם שליש של אדמותינו הטובות ביותר שהפכו לרוכשם.
על חוזה הקנייה עבור שני השלישים הנותרים הצליח המנהל תיאודור שנלר ב15 באוקטובר 1906 לחתום, וכך אמנם, ניזוקו קשות על ידי אי הצדק של היהודים ושל הפאשה, אבל מה שנשאר לנו הפך לרכושנו ממש.......

לבטי מצוות

מפגן אומץ של בני מצווה בקיבוץ בארי

ל ב ט י   מ צ ו ו ת

מזל טוב, הבן או הבת שלכם מגיעים לגיל מצוות. אבל מה עושים? 

איך חוגגים? 

לעלות למצדה או לעלות לתורה? 

מה משמעותי יותר לילד? 

אך מעבירים לילד את המשמעות האמיתית, ההולמת השקפה חילונית, אך

מחוברת, יחד עם זאת, ליהדות?

 על טקסי בר המצווה בתנועה הקיבוצית, מאז העניקו בכפר גלעדי רובה לכל ילד שהגיע לגיל 13 ועד לסמינר "בר המצווה" שמציעה היום המדרשה ב"אורנים".

עופרה בריל, "הדף הירוק", 3.7.1996

חגיגת בר מצווה במצדה

מראשית ההתיישבות הקיבוצית, הייתה מבוכה גדולה בכל מה שקשור בציון בר-המצווה בדרך המסורתית. היה חיפוש בלתי נלאה לצביון אחר, המותאם לחיינו הקיבוציים.

ב-1 במאי 1947 נחוג בקיבוץ בית השיטה חג הבר-מצווה הראשון עם כיתת "אלון". הקיבוץ היה בן שלוש-עשרה, המתיחות בארץ גאתה, מלחמת השחרור עמדה בפתח וגם הילדים גויסו לעזרת הישוב. את טקס הבר-מצווה הראשון נקרא לעצב אריה בן-גוריון, בוגר הריאלי שבחיפה ומחנך בבית הספר של בית השיטה.

"כמחנך צעיר בקיבוץ צעיר, נדרשתי לקיים אירוע שעדיין אין לו תכנים, לא סמלים, לא ערכים, ולא פעילויות שמהן אוכל ללמוד", הוא מספר. "ידעתי, שמה שלא אעשה בטקס, אקים פה כעין אבן מול מחנכים שיבואו אחרי, לכן האחריות הייתה גדולה. הקיבוצים השכנים לנו היו תל-יוסף ו-עין-חרוד, אנשי העלייה השלישית, עם בנים בוגרים משלנו, לכן הלכתי לשאול וללמוד מהם".

"משמעות בר-המצווה בעין-חרוד הייתה הכנסת הילדים בעול העבודה", כתב בשעתו נחום בנארי. "קבוצת הילדים נעתקת מבית-הספר ועוברת להיות עם הציבור כולו. בחדר האוכל קיבלו חברי המשק את הילדים הצעירים בהדרת חג, שם גם נפגשו עם נוער אחר מהסתדרות הנוער העובד, שבאו מהעיר להכשרה חקלאית". לדברים אלה הוסיף בנו, יאיר בנארי: "ציון בר-המצווה היה יותר מהכיוון התנועתי. הצטרפות לנוער-העובד, שעיקרה שיחות במסגרת הכיתה, השתתפות פעילה במחנות וסמינרים של התנועה. עם פרוץ המאורעות הוכנס גם השימוש בנשק (היינו בני 12-13) למסגרת פעולות חברת-הילדים".

בכפר גלעדי, עוד מימי ארגון "השומר", הייתה קיימת מסורת, שילד המגיע לגיל 13 מוכנס בעול מצוות ההגנה ומוסרים בידו/ה רובה. אריה: "העניין של מסירת נשק בידי ילדים היה לא לשם ראווה, לא לשם מפקד אש וזיקוקי דינור, אלא כחלק אורגני ממה שקורה מסביב. תקופת השלטון הבריטי, האיסור לשאת נשק, החצר הקיבוצית חפורה בתעלות, הפלמ"ח מתאמן בחשאי – והיה ברור שהילדים בני ה-12 שותפים מלאים. הם היו אלה שרצו בין העמדות, העבירו תשדורות, למדו איתות בדגלים ומורס, עמדו על גג קומה עליונה והעבירו תשדורות לקיבוצים אחרים. אחת החברות בקיבוץ סיפרה לי, שבהיותה בת 12, אבא שלה, שהיה המא"ז, השביע אותה יום אחד, שכל מה שהיא רואה ושומעת בבית, בשיחה הקשורה לנשק והחבאתו, היא כאילו לא שמעה ולא ראתה. זה באמת נכנס לקוביית השכחה שלה ועד היום היא לא מסוגלת לדבר על זה".

החייט לימד טעמי המקרא
במבט לאחור אריה מוכן להודות בטעותו: "כל מה שעשינו והערנו אל תוך שנת הבר-מצווה עם הילדים הראשונים, היה אמת ואורגני לסביבה הקרובה, חינך ובנה, אך בחלוף השנים, כאשר המדינה הוקמה והקיבוץ התבסס, תכני הבר-מצווה והטקס עצמו הפכו להצגה לא חשובה ולא אמיתית. טעינו, כאשר הצענו לבני הי"ג משימות כתחליף למושג מצווה במובן האנושי יהודי – משימה היא תמיד חד-פעמית, קיצרת חיים, והמשימות היו שונות ומשונות כמו: ליל שמירה עם שומר בקיבוץ, נסיעה עם הגזבר לעיר ליום עבודה, חלוץ בודד בשדה (הפך עם השנים ליום של פיקניק עם ההורים), ראיון עם דיילת אל-על, ניכוש עשבים ליד ביתו של קשיש ועוד דוגמאות טפלות, שאין בינן לבין משמעות הרעיון של מצווה ולא כלום. תפיסת המצווה ביהדות היא תמיד נורמטיבית, על-זמנית, נכונה לכל מקום ולכל זמן ולכל החיים.



כולנו מכירים את המטבע הלשוני שהוא משפט שקרי, על האב שצריך לומר לבנו בגיל בר-מצווה – 'ברוך שפטרנו שעונשו של זה'. אנחנו הבנו את האמרה הזאת אחרת ואמרנו – כן, ברוך, אבל ברוך שקשרנו. חשבנו, שבית הספר הקיבוצי מחנך להמשכיות והיה ברור לנו שצריך לתת ביטוי לקשר הזה. הטקס הראשון שנוצר בבית השיטה הביא את הילדים בחולצות כחולות למגרש, ההורים הסתדרו אחרי הבנים עם זר פרחים שקטפו בגינתם וברגע מסוים הילדים פנו לאחור, קיבלו מהוריהם את זר הפרחים ושילבו ידיים. כך נוצרה שרשרת של שני דורות, שעם השנים גדלה לשלושה וארבעה דורות. זה היה ביטוי סמלי המובן לכל".