יום חמישי, 28 במרץ 2019

לרקוד עם דולפינים








רשימה שפורסמה בשנות התשעים בעיתונות הקיבוצית..
תודה לנאוה חולבסקי על ההדפסה המחודשת
הצילומים מויקיפדיה תמונות 

לרקוד עם דולפינים

מדען אנגלי שהתחביב שלו היה צלילה וצילום תת-מימי, הבחין בעובדה מוזרה – אנשים הנפגשים עם דולפינים בים הפתוח, חוזרים מהמפגש הזה שמחים יותר ושלווים יותר. במוחו של המדען הבריק רעיון – לנסות ולהפגיש דולפינים עם אנשים פחות שמחים, אנשים הנמצאים בדיכאון ושלא עזר להם שום אמצעי אחר. ידיד משפחה שלו ביל, עבד במסעדה. באותה מסעדה התגלתה גניבה מקופת המסעדה וביל הואשם בגניבה והוכנס לבית הסוהר על לא עוול בכפו. מכיוון שביל היה אדם מאוד רגיש, הוא נכנס לדיכאון מאוד קשה ובילה תשע שנים בבתי חולים פסיכיאטריים ודבר לא עזר. המשפחה הידרדרה. באחד הימים יצאה המשפחה לחופש לאירלנד, שם פגשו את המדען בהרצאה על הדולפינים. הוצע לביל לשחות בים ולהיפגש עם הדולפינים. ביל לבש ציוד צלילה וחווה את חוויית חייו, נוצר קליק חד פעמי בינו לבין אחד הדולפינים ובני המשפחה טוענים שבצאתו מהמים השתנו פניו והוא הפך לאחר.

ביל, אחרי כמה שבועות בהן שחה עם הדולפינים, חזר לעבודתו והחל לתפקד כאדם מהשורה. היום הוא נוסע ברחבי בריטניה ומנסה לשכנע בני אדם לצאת מבתי חולים וללכת לשחות עם דולפינים. את הסיפור הזה מספר עומרי ציטרון (פסיכולוג), העובד וחוקר את האפשרויות שיש במגע של האדם עם הדולפין כעזרה קלינית.

- עומרי, מהו אותו כוח משיכה בין הדולפין לאדם?

- מה יש בחיה הזאת שמושך ומשפיע על אנשים, אנחנו יודעים רק חלק. אנחנו יכולים לשער ואולי ההשערות האלה אינן נכונות. יש צורך לחלק את הדברים לדברים שהם כביכול מדעיים וברי תצפית, לדברים אחרים שהם יותר השערות, מיתוסים ומיסטיקה. אולי במשך 15 שנה הבאות נדע מה באמת רציני. פעם, בכינוסים על דולפינים הגיעו בעיקר ביולוגים. היום משתתפים בכנסים כאלה בלשנים, מדעני מחשב, פיזיקאים, פסיכולוגים ומוסיקאים. זו חיה שמרתקת אותנו מכל הבחינות.
הדולפין בוחר בחברת אנשים והיחסים בין הדולפינים לבני האדם מתועדים משחר ההיסטוריה האנושית.
במערות האדם הקדמון בצרפת יש ציורי קיר של אנשים השוחים בחברת דולפינים. השם דולפין נגזר מהמילה היוונית דלפוס, שתרגומה הוא רחם. מכך אנחנו יכולים להסיק שכבר היוונים בתקופה העתיקה ייחסו כבוד לחיה הזו ונתנו לה שם עם משמעות רבה לייצר החיים.


באחד המיתוסים היווניים מסופר על האל דיוניסוס ששט בספינה והיו לו משרתים ומשרתות. יום אחד פרץ מרד בספינה ודיוניסוס הפך את משרתיו לנחשים וזרק אותם לים. אפולו אל השמש ראה את הנחשים בים והפך אותם לדולפינים ורתם אותם לעגלתו. גם היום, כל מי שמשכים קום ורואה את השמש בזריחתה, יכול לראות את הדולפינים מושכים את עגלתו של אפולו.
יש לנו עדות כתובה של החכם היווני אריסטו, המספר על קבוצה של נערים ש"תפסו גלים" בים. לפתע הופיע דולפין והחל לשחק ם אחד הנערים. במשך כמה חודשים התיידד הדולפין עם הנער. יום אחד קרה מקרה והנער קפץ לים מאחד הסלעים ומת. הדולפין נשא אותו על גבו לחוף והתאבד על החוף. באי יאסוס שביוון יש עד היום אנדרטה לזכר הסיפור המופלא של הנער על הדולפין.

יום שלישי, 26 במרץ 2019

סיפורו של ניגון





אליהו הכהן (ויקיפדיה תמונות )


הרשימה פורסמה בשנות התשעים במוסף על המשמר - חותם - 
תודה לנאוה חולבסקי שהדפיסה ואפשרה לי לעלות את החומר לבלוג

סיפורו של ניגון

"כאן", השיר ששרו בזמנו הדצים החביבים לא זכה באירוויזיון, אבל 'כאן ' מביא אותנו לשם, להיסטוריה של הזמר העממי המלווה אותנו לאורך כל שנות קיומנו כעם. הזמר כבן לוויה נאמן, המשקף את הטוב והשמחה, המצוקה והדלות.
בחדר משרדים צנוע של חברת מחשבים משגשגת, מספר אליהו הכהן את סיפורו של הזמר העממי. אליהו כבר שנים רבות עוסק במחקר ובתיעוד הזמר העממי-יהודי. סיפורו קולח, אין צורך בשאלות רבות. כמחשב אנושי הוא זוכר שמות, תאריכים ופרטים רבים המצטרפים למסכת מרשימה.

בואי ננסה קודם להבין מהו זמר עממי. שיר עם נתפס בציבור כשיר שלא ידוע מי חיבר אותו. בימינו, כאשר אמצעי הקומוניקציה כל כך מפותחים, וכל העולם ככפר אחד קטן – כבר אין מצב שפי שהיה במאות הקודמות, כששיר אלמוני נכתב במסתרים, התחפש בציבור ובהדרגה הלבישו עליו שכבה על שכבה. הוא שונה במשך השנים, המחבר לא ידוע, המנגינה נדדה מעם לעם ובסופו של דבר אנחנו קוראים לזה שיר עם. אי אפשר לכתוב שיר עם, אין לו צופן של כתיבה, השיר מתהווה בתהליך מאוד איטי, אפשר להתווכח כמה שנות דור נדרשות לכך.
בזמר שלנו אנחנו יכולים להגדיר את שירי העליות הראשונות כשירה עממית. קשה לומר זאת על שירי סשה ארגוב או וילנסקי.
אך גם את המושג "עממי" צריך לבדוק, כי יש מנגינה חסידית ומנגינה מזרח-אירופית ומנגינה מזרחית. ומה זה זמר חסידי? הרי לכל חצר חסידות היו הסולמות והזמר שלה ואותו הדבר לגבי הזמר המזרחי. ומה זה מזרח? תימן נמצאת בדרום-צפון, אפריקה בצפון-מערב וכל השירה שבאה משם נכללת כזמר מזרחי. הכוונה שלנו לזמר שמוצאו מארצות האסלאם וכך אנחנו יוצרים כותרות. מוזיקה עם ליווי כלי מסוים, בגוון מסוים, נקראת מוזיקה מזרחית.
אך אם נחזור להתהוות – התהוות השיר העברי – היינו צריכים לגלוש לשירה מתקופת המקרא או מכמה מאות שעברו. הרבה פיוטים ומנגינות דתיות שחוברו בבתי כנסת הפכו עם השנים למנגינות עממיות ומי יכול היום לדעת מי חיבר אותן? איש לא תיעד, איש לא דרש זכויות. היו הרבה שירים שהושרו בארץ ורק בשנים האחרונות התבררה זהותם של מחברי השירים הללו. המחברים שמחו שהשירים שלהם מתפרסמים, אך הם עצמם נשארו אלמונים. לא פעם התקשיתי להוציא מאותם אנשים את הווידוי שהם אמנם כתבו שירים עבריים.
בתוכניות רדיו שהשתתפתי, בשיתופם של המאזינים, התגלו דברים. פתאום הסתבר שאת השיר "ארצה עלינו" כתב שמואל נבון ואת השיר "בגליל בתל חי" כתב אבה חושי. חושי אף פעם לא טען שהוא משורר, אבל בצעירותו ישב בעיירה טורקה שבגליציה, שמע על מקרה טרומפלדור וכתב את השיר שזכה לתפוצה אדירה, אך בשירונים תמיד נכתב המחבר אלמוני.
לדעתי, קנה המידה לשיר – אם הוא עובר כמה דורות, אם הוא נמסר מאב לבן, עובר את מסננת הזמן, כמו אותו חלוק אבן היורד מהגבעה כשהוא מחוספס ויש בו קצוות משוננים. בהדרגה הוא מתעגל והופך להיות חלוק נחל עגול ומשויף. התהליך לוקח שנים רבות.

יהודים שמתפזרים בשבעים אומה ולשון
בעידן הטרום-תקשורתי השיר עבר מפה לאוזן וכתוצאה מכך חלו שיבושים רבים. יש מעט מאוד שירים שאנחנו אותם היום, כפי שהם באמת נכתבו. לא היה מצב שזמר, באמצעות מיקרופון או שידור טלוויזיה, יכול היה להעביר שיר בנוסח אחד ואחיד וכולם שמעו את אותו הנוסח. בעבר השיר הושר מפי אלפי פיות וכל פה שר אחרת וכל אוזן קלטה אחרת. לכן הסוגיה של זמר עממי סבוכה כל כך, במיוחד בעם שלנו. אצל עמים אחרים היושבים מאות ואלפי שנים על אדמתם התהווה משהו עם השנים. אנחנו שגלינו מארצנו לקצווי גולה, הושפענו ממרוצת שנים מהמנגינות של אותם עמים שבתוכם ישבנו. רק שהחלה שיבת ציון, המזמורים בנוסחיהם השונים התלכדו והפכו לקניין הכלל. לא פעם שמעתי את הטיעון כאילו הזמר המזרחי הימני קופח בשנים הראשונות וקשה לי לקבל זאת. חלוצי העלייה התימנית (עלייה בתמר, 1882) הביאו לארץ את "אהבת הדסה" והשיר הפך מהר מאוד לקניין הרבים. הזמר התימני טופח בארץ הרבה מעבר להקיפה של עליית יהדות תימן, לעומת עליות מארצות אחרות.
התרבות התימנית הטביעה חותמה, מלחינים כתבו שירים ונעימות שהיו מקובלים על יהדות תימן, ויש לא מעט יצירות מוזיקליות קלאסיות המבוססות על נעימות תימניות. 

אלתרמן שרבט בבית קפה

- האם יש חשיבות בשיר עממי גם לטקסט?
- אני לא יודע אם את מתכוונת לאיכות המילים, כי איכות המילה בפזמון אינה מגיעה לאיכות המילים שיש בשיר. זו בדרך כלל שכבה המסווגת כנחותה יותר. השיר הוא חד-ממדי במובן שיש בו אמצעי ביטוי אחד – קריאה. הפזמון הוא דו-ממדי, יש בו מילים ומנגינה ותמיד קיים הוויכוח מה עושה אותו יותר דומיננטי, המילים או המנגינה.

נתן אלתרמן (ויקיפדיה תמונות )


בשנים הראשונות המילים לפזמונים לא נחשבו. אלתרמן היה יושב בבית קפה ומשרבט את פזמוניו בלי לטרוח לרשום אותם בצורה מסודרת והיום אנחנו שוברים את הראש מה היה הבית השני של השיר "רינה" ובית שלישי של שיר אחר. בו בזמן שאלתרמן בכלל לא התכוון שהשירים הללו ייאספו אי פעם. הוא ודאי שמח ששירים מסוימים הושרו והפכו לנכס הכלל, אבל הוא ראה בהם את הגל הקל ולא חלון ראווה של יצירתו.
עד היום קיים מאבק תרבותי בין שיר ופזמון – האם שיר הוא ספר ופזמון או עיתון? או האם שיר הוא הלחם ופזמון הוא רק לחמנייה?
שירת המשוררים הלאומיים שלנו היוותה במשך שנים רבות בסיס להלחנה. עשרות משיריהם של ביאליק, טשרניחובסקי ומשוררים אחרים הולחנו. ברבים מהשירים הללו היה ניצוץ של געגוע לארץ ישראל. "אל הציפור" של ביאליק היה שיר כיסופים לציון. בשיר הערש "ניטשו צללים" מדבר טשרניחובסקי על אותה ארץ רחוקה, שם השרון והירדן ותדע לך בני שיום אחד הארץ הזו תהיה לנו ואתה תהיה בבונים.
ליפשיץ כתב: "תזכור כי עוד לנו ארץ במרחקים – כי אליה קול יערב ממעמקים..." הטקסטים דיברו ללבבות, לכן הייתה סיבה להלחין אותם. כששיר מסוים נבחר להלחנה, זה היה סימן שהוא קלע לרגשות הלאומיים ובאופן ספונטני נמצא בו ביטוי למאוויים של רבים.

יום חמישי, 14 במרץ 2019

תורת הבריאות של הרמב"ם - שיחה עם ניסים קריספיל



פסל של הרמב"ם בספרד- מויקופדיה תמונות

תורת הבריאות של הרמב"ם (שיחה עם ניסים קריספיל )
פורסם בשנות התשעים  ב"חותם" מוסף ' על המשמר ' 
הדפסה מחודשת נאוה חולבסקי – כתבה עופרה בריל


"ואמנם מה שזכרת מעניין בואך אצלי, בוא ברוך ה' ומבורך שבבאים. ואני שש ועלז ושמח בזה, וחפץ נכסף ומשתוקק לחברתך, ותאב ומתאווה לראות פניך הנעימים יותר משמחתך בי, ואף על פי שיקשה עלי רכבך סכנת הים. 

ואמנם אודיעך ואציעך שלא תסתכן על עצמך, כי לא יגיעך מבואך אלי זולת ראות פני ומה שתגיע ממני כפי יכולתי. אמנם תועלת חכמה מן החכמות או להתייחד ולהתבודד עמי אפילו שעה אחת ביום או בלילה אל תוחיל בזה כלל, כי תוכן ענייני כמו שאספר לך. אני שוכן במצרים והמלך שוכן באל קאירה, ובין שני המקומות שני תחומי שבת, ולי על המלך מנהג כבד מאוד: אי אפשר מבלתי ראותו בכל יום בתחילת היום; אמנם כשימצאהו חולשה או יחלה א' מבניו או אחת מפילגשיו לא אסור מאלא'ירה, ואני רוב היום בבית המלך. 

ואי אפשר לי גם כן מפקיד אחד או שני פקידים יחלו, ואני צריך להתעסק ברפואתם; ככלל של דבר, כל יום ויום אני עולה לאלקאיר'ה בהשכמה, וכשלא יהיה שם שום מכשול ולא יתחדש שום חידוש, אשוב למצרים אחר חצי יום; על כל פנים, לא אגיע קודם, ואני רעב, ואמצא האכסדראות כולן מלאות בני אדם, גויים ויהודים בהם, ושופטים ושוטרים ואוהבים ושונאים ערב רב ידעו את עת שובי, ארד מעל הבהמה וארחץ ידי ואצא אליהם לפייסם ולרצות ולחלות פניהם, כך למחול על כבודם ולהמתין אותי עד כדי שאוכל אכילה עראי, והיא מעת לעת ואצא לרפאם ולכתוב להם פתקאות ונוסחאות רפואות חולייהם, לא יסור הנכנס והיוצא עד הלילה; ולפעמים באמונת התורה. 

עד סוף שתי שעות מן הלילה או יותר אספר להם ואצום ואדבר עמהם, ואני שוכב פרקדן מרוב העייפות, ויכנסו הלילה ואני בתכלית החולשה לא אוכל לדבר. סוף דבר לא אחד מישראל לדבר לי או להתחבר ולהתבודד עמי זולת יום השבת, אז יבוא כל הקהל או רובם אחר התפילה. אנהיג הציבור במה שיעשו כל ימי השבוע, ויקראו קריאה חלושה עד הצהרים וילכו לדרכם וישובו קצתם ויקראו שנית אחר תפילת המנחה עד עתה תפילת מעריב, זה תוכן ענייני היום. ולא ספרתי לך אלא קצת מה שתראהו אם תבוא בעזרת האל יתעלה".


(ממכתבו של הרמב"ם לר' שמואל אבן תבון; קובץ תשובות הרמב"ם, ליפסיאה וד"ב עמ' 28-27)

יום שישי, 8 במרץ 2019

ימי בראשית - כתבה רחל הרעד - שפירא



אתר הנצחה לביתניה עילית 


ב 1920 התיישבה קבוצה של בוגרי השומר הצעיר מעל חוות ביתניה שמנתה כ-40 איש. אולם לקראת הקמת המחנה נערך תהליך לבחירת קבוצת חברים מצומצמת מתוכם. בסופו עלו להתיישבות רק 27 איש בלבד. לפניכם עדות מדהימה של אחת הנשים שהיו בקבוצה וחוו את תהליך הניפוי : 


ימי בראשית – כתבה רחל הרעד – שפירא 

(הביאה לדפוס עופרה בריל)

(רחל נולדה בשנת 1901 עלתה לארץ ב1920 , ממייסדי קיבוץ בית אלפא .בתקופת הפילוג עברה לקיבוץ רמת יוחנן . ב-2001 נפטרה והיא בת מאה)

רחל הרעד- שפירא 1901-2001



עברו כבר שבעים שנה, אבל רחל זוכרת הכול, כאילו היה זה אתמול. ימים נוראים, עטויי הוד ואימה. גם היום אינה רוצה לספר את כל סודות הימים ההם. יש דברים שיהיו חתומים לנצח..
"בגליציה בכל הערים היו קנים שומריים. היו בהם בני נוער צופי- ציוני. המטרה בהתארגנות תנועתית זו, הייתה ללמוד עברית והיסטוריה של עם ישראל, ולהתכונן להיות חקלאים בארץ. כשנודע שטרומפלדור נהרג, החלטנו להקדים את העלייה לארץ, הנחנו שנצטרך להילחם. אני קבלתי את ברכת הורי לעלייה, אך היו רבים שאפילו לא נפרדו מהוריהם, שסירבו לאשר להם לעלות ארצה. נסענו 23 ימים באוניית משא "קרנוליה", על הסיפון. 12.6.1920 הגענו ליפו, שעדין לא היה בה נמל ראוי, והועברנו לחוף, בסירות ע"י ערבים. הלכנו בחולות לתל אביב הקטנה, וממנה נסענו ברכבת לעפולה. החפצים נועלו על עגלה ואנחנו הלכנו ברגל לביתניה- עילית. בדרך נכנסנו לסג'רה ושם קידמו אותנו בשמחה. השומרים רקדו לפנינו דבקה מפחידה בנפנוף שבריות.
הקבוצה שלנו נקראה "דולק הורוביץ" והוטל עלינו להרחיב את דרך משרונה לבית – וגן, שהייתה שביל צר, מתפתל ותלול, שלא פעם התדרדרו ממנו העגלות לתהום.
בגבעת ביתניה החשופה, מההר, נשקף נוף מקסים. בלילות הרשימה כיפת השמיים המכוכבים. עד היום לא חזרתי וזכיתי לראות שמים כאלו. למטה בעמק הבריקו כבר האורות הראשונים של דגניה, לצידה נוצצת הכנרת במלוא הודה. ממול סגרו על האופק הרי הגולן, אורות נראו גם מביתניה תחתית. מושבת כנרת, שהייתה מתחת להר, לא נראתה .הייתה הרגשה של ראשוניות , של בריאה. עולם חדש.
עבדנו בסביבה היו כמה מקרעי התנפלויות , שהבחורות פחדו לספר עליהם. גם את האחות בדגניה אנס ערבי. היא לא ויתרה , התלוננה במשטרה, ותפסו אותו כשהוא מכבס את הבגדים שהתלכלכו באונס. היא רצתה לירות בערבי, אבל החברים מנעו זאת. הייתה אוירה קשה. נוסף לכך רעב תמידי- הרי מה אכלנו ? לחם שחור, שאפינו בטבון, עם קצת שמן זית ובצל. לפעמים השגנו גם קצת ריבה.
יום אחד הופיע במחנה אדם נמוך, כהה שיער , מבוגר מאתנו בשנה שנתיים- אסף את כולם והתחיל לדבר . היה זה מאיר ערי. מרגע בואו התחיל להיות קשה יותר והכל השתנה. הוא התנהג כמו איזה רבי, והרס ודחק את כל מי שלא חשב בדיוק כמוהו.
דולק הורביץ היה אדם נחמד ופתוח, רבים האזינו לו והכל ועמו. יום אחד בא אלי דולק ושאל " מה סיפרת למאיר יערי עלי? " נבהלתי. מה כבר יערי הפיץ עלי ? סחבתי את דולק והלכנו אל יערי. נכנסנו. "יערי" אמרתי " מה סיפרתי לך על דולק? " הוא שתק, נעץ בי את עיניו ואמר: "מפני אחת שכזאת צריך להיזהר". בחוץ בכיתי לדולק : "אתה מאמין לי שלא דיברתי עליך "! דולק שתק. המעמד הזה השפיע עלי לכל החיים.