יום שלישי, 30 באוקטובר 2018

פנינים מחגיגות ה-70 לקיבוץ עמיר



פנינים מחגיגות השבעים לקיבוץ עמיר

קיבוץ עמיר עלה על הקרקע ב- 1939 ומייסדיו הם מ'השומר הצעיר ' בליטא ופולין. קיבוץ עמיר עלה לאדמות חיאם אל-ואליד מערבית לקיבוץ להבות הבשן. את האדמות קנתה הקרן הקיימת לארץ ישראל מידי האמיר פאע'ור- שייח' - מהשייח'ים של שבטי ערב אל-פאד'ל, ערביי הסביבה סברו שהשם עמיר לקיבוץ הוא לכבודו של האמיר. משמעות השם היא אלומת שיבולים. עמיר הוא הישוב האחרון לישובי חומה ומגדל. ב- 1942 עבר הקיבוץ לאדמות דווארה. בשנת העלייה מנה הקיבוץ 158 חברים ו- 13 ילדים. בשנים האחרונות עבר הקיבוץ מהלך של הפרטה והחברים מקבלים משכורות.
(פורסם לפני כעשור ב"מה נשמע" עלון הארכיונאים של התנועה הקיבוצית והמושבים)
תודה לארכיון עמיר על הצילומים

קיבוץ עמיר חוגג שבעים

במסגרת חגיגת השבעים לקיבוץ עמיר הועלה מופע יפיפה שמשקף את תולדות הקיבוץ על פי מכתבים שכביכול נכתבו על ידי חברים שחיו בכל מיני זמנים. את המכתבים כתב שחר שפירא על פי עדויות מהארכיון.
להנאתכם חלק מאותם מכתבים:

י"א כסלו תש"א
לובה ואפריים היקרים, שלומות

אוי לוביצ'קה, לו רק ידעתם היכן הכנו שורש, כיצד נקרא בדרכינו המקום השומם והנפלא הזה...
'חיאם אל וואליד' הוא שמה של קבוצתנו הקטנה, ובדמיוני, לו רק ייהפך לישוב קבע, יהיה נאה כעמיר שיבולים. היום אנו מונים קבוצה של 40 חברים וחבירות כולם כבר עובדיי כפיים מנוסים ויגעים. היבלות על הידיים מהעבודה הקשה מזכירות לי בכל יום שלא לשווא באתי לארץ ישראל. בגולה לא יכולנו לדמיין את גודל המעשה... לבוא וליישב כאן את הביצות הטובעניות האלו, ואילו עכשיו כל מכאוב הופך אנדרטה מהלכת לתקומת יינו. הציונות היא לנו הסוסים, והעוז למחרשה.
אני ניצבת בערבים למול המגדל מוקף הגדרות שבנינו בין לילה ומשתוממת מיופיו... ובליבי עדיין שואלת, האם כל זה היה כדאי?
עכשיו כבר לילה, הבחורים מכינים מדורה גדולה ותכף נתכנס לריקודי הורה ופינג'אן. אברשה נכווה אמש מהפרימוס, הוא מתקשה להיות זהיר בימים אלו, רק עכשיו התגבר בקושי על הקדחת הארורה והחום עדיין משפיע עליו. הרופא מגיע אלינו אחת לשבועיים על סוסו וגם אז אין בידו את המדיצינה שתקל בסבלם של החולים. הוא כמובן הרופא היחידי באזורינו ובכל פעם שפוגש חולה במצב רע, הוא מביט בו בחומרה ואומר "אתה מוכרח לראות רופא"... האנופלס באים למקורות המים בהמוניהם, העבודה עם הקילות לא תמיד עוזרת והחולים חלשים מאוד. ועם זאת אנחנו רוקדים בערבים, מנגנים באקורדיון החלוד שהבאנו מביאליסטוק ונהנים ככל שמסתייע בעדינו.

לאחרונה יצאו בחורינו לשטחים הפתוחים של חיאם, ושם על פי השמועה התפתחה קטטה בין בולק ויולק לפלאחים המקומיים. הם טענו, בשפתם, כי האדמות שלהם וכי אפשר לפתור את הפרובלמה באמצעות המוכתר המקומי. ואילו בולק שאינו בקי בשפה הערבית פירש את מילותיהם ככוונת זדון והטיח לעברם 'דוס אינטרסאנטר מיר אזוי וישניי פיר א גאנגנר יור'. לקח לו זמן מה להתגבר על עלבון המכות שחטף מהפלאחים. הוא מסתובב כבר יומיים בראש מורכן ומתכנן אופנסיבה כנקמה.

בינתיים מתארגנת הקבוצה שנותרה בחדרה עם הילדים ויתכן שבקרוב יצטרפו אלינו (נוך אביסעלה). כולי תקווה שהפרו גרמה הזו לא תזמן אתה צרות נוספות, ויחד עם זאת הגעגועים ליקירינו גדולים ואי הידיעה מכרסמת בליבותינו. האמונה בצדקת הדרך היא שמחזיקה אותנו ותנחה את דרכינו על פי תורתו של אבינו מארקס וערכיה של אימא רוסיה.

עוד ברצוני לספר לכם כי בהמלטה האחרונה נולד פר עברי חדש, ובאסיפת הקבוצה הוחלט ברוב קולות לקרוא את שמו 'גליל', אם כי מרבית החבירים כבר קוראים לו 'חיאמ'ל', כאות חיבה ליישובינו הדל.
היבולים השנה היו נמוכים מאוד ובכלל, אנו מתקשים לגדל כל ירק בסביבת הביצה.
בערב יוצאים השומרים הרכובים ומגינים על אדמותינו ועל שדותינו, הם למדו במהרה מן המקומיים כיצד לנהוג בסוסים והופכים אחד אחד לנוטרים מן השורה, שזופים, גאים ויפים. לצערי טרם הגיע הזמן לכתת חרבותינו לאיתים, כנראה שעוד נכונו לנו מאבקים ארוכים עם שלטון המנדט הבריטי ועם הערבים המקיפים אותנו מכל עבר, אבל העשייה עוד מפעמת בקרבינו ורוחינו איתן.

לעיתים אני מתעוררת בלילה חם ומסתובבת לי לאיטי בשבילי העפר ובחושך מצריים. בתוך קולות הצרצרים וחיות הלילה אני רואה ברוחי מן אילוזיה... כשכל זה יגמר, אני חושבת לתומי, כשהמנדט יסתלק מן הארץ ונלמד לחיות עם שכניניו הערבים בשלום, כשנבנה את בית הקבע שלנו פה, איך ייראה??? ומתוך החושך עולה לה תמונה בראשי... ובתמונה ישוב פורח, שדות מקצה לקצה, ילדים ובתי ילדים, חדר אוכל גדול במרכז הישוב, דשא רחב ידיים ובו תמרים מניבים, ובצילם מועדון חברים, מקום לאספות הישוב...
וביטחון ויבול יפה ושגשוג, ורופא שבא לפחות פעם ביומיים, ומנוחה ליגע ומרגוע לעמל בסוף יום עבודתו...
אבל מה אני חולמת עכשיו? המלאכה עוד רבה ובין כך נראה החלום כמרחק מזרח ממערב מחיי היום יום שלנו.

יקיריי, עליי לגשת לתורנות עוד כמה רגעים ולהאכיל את בנות הכנף המקרקרות שלנו, מיד אחר כך אגש לריקודי ההורה הסוערת. אך קודם דורשת אני בשלומכם... מה עם הילדים האינגל'ה שלי? ומה עם דודה זושה? מייסרו דרישת שלום חמה למכרינו בניכר. הישמרו נא מן הצוררים הגויים, אל תיתנו להם סיבות להכאיב לכם. לכאן מגיעות שמועות על המלחמה הנוראה המתחוללת על אדמת אירופה, ואנו מצפים לכם בכיליון עיניים שתבואו ליישב כאן את ארץ אבותינו ולהיות עימנו. שלוחה לכם מכאן דרישת שלום חמה, חיזקו ואימצו, עוד נכונו לנו ימים טובים יחד. 'זיין געזונט'.

בדאגה ואהבה רבה
הניה ואברשה 



יום רביעי, 17 באוקטובר 2018

לעוף - כתבה עופרה בריל

הצילום מויקופדיה תמונות


נפתח חוג חדש בגילאור – כתיבה יוצרת – זו תרומתי לחוג


לעוף


המסע שלי התחיל בצהרים – כשהחלפנו ספרים בספריית הילדים שקרובה לבניין 'אלומה'. כולנו ידענו שבצהרים חייבים לקרוא ספרים ואהבנו מאוד את השעה הזו , שכולם שקטים ומרוכזים בקריאת האותיות הקטנות שבספר - המוביל כול אחד מאתנו למחוז אחר . אני הבאתי ספר של זול ורן שבו יש  הרפתקה של טיסה בכדור פורח . עפתי יחד עם גיבורי הספר לשמים , שכולם היו מכוסים ברחיפה של ציפורים שליוו את הכדור . חשתי את משב הרוח והתחושה שהעולם שלמטה נעשה קטן יותר ויותר. והיה עוד ספר שקירב אותי לשמים – אגדה שהיא כולה עשויה מכנפים , על עשרת אווזי הבר שכול לילה נפגשו עם אחותם שהייתה יצור אנוש . הם הפכו לאווזי בר בגלל כישוף. הסיכוי שלהם לחזור ולהיות בני אנוש הייתה תלויה באחותם שבמשך כול לילה תפרה כסות של כנפיים לכול אחד מהם , ואם לא הספיקה המשיך האח לעוף כאווז בר. בימים ובלילות שאחרי,  היו חלומות עם רצון להגשמה ברורה של טיסה בכדור הפורח. השנים עברו והחלום נשאר בגדר חלום. ראיתי מראות מרהיבים של כדורים שסנוורו את עיניי ביופיים. מקבץ של אוהבי הרחיפה בכדור בונים וצובעים כדורים בשלל צבעים וטסים כציפורים ענקיות ויפות כמו טווסים בשלל צבעיהם . תמיד חשתי קנאה , למה הם יכולים כך לחוש את השמים ואני עדין על הקרקע. בני גדל וכבר לא התאים לו טיסת הרפתקאות עם אימא , ואז נולדו הנכדים . וכול שנה חיכיתי שיגדלו עוד קצת ויטוסו אתי בכדור פורח. כל שנה הייתי צריכה לוותר על החלום בגלל שהם לא בדיוק התאימו לטיסה שכזו. ואז זה קרה –סימנתי בעיגול גדול את הרצון שלי לטוס בכדור פורח ואמרתי לשי – האיש שמלווה אותי בעדינות רבה ובהכלה , בעזרת הטבע שמסבבינו והטבע שלנו כבני אדם - בוא לטוס אתי !שי זרם והסכים . בשעת בוקר מוקדמת נסענו לשדה ליד עפולה חיכינו שמבער הכדור יפיח אש חמה וינפח את הכדור. עמדתי מוקסמת מול הפלא הזה, איך חום התבערה נותן נפח שגדל וגדל והופך להיות כדור ענק. לאחר אישור מהמדריך התחלנו לעלות על הסל שלקח אותנו יחד עם הכדור לשמים. השחר החל לבצבץ , והשמש החלה להאיר את  חושך הלילה. הכדור מתרומם לאט לאט והנשימות שלנו נעשות יותר ויותר עמוקות. המראות שמתחתינו עוצרות נשימה ביופיים. העיר הופכת לכוורת נמלים קטנה שמתרוצצים בה בני אדם ומכוניות שקשה להבדיל ביניהם. השדות הופכים למרובעים בצבעים שונים. השמש כבר מאירה את המראות של ההרים והקיבוצים והערים שאנחנו חולפים מעליהם. לאט לאט המדריך מפחית את חום הלהבה והכדור שוקע בכיוון הקרקע. הנחיתה קצת מקלקלת את החוויה. נוחתים על שדה רגבים קשים וזוחלים מארגז שהיינו בו במשך הטיסה .

אבל בכול מקרה , קשה לשכוח את המעוף הזה – מעוף של ציפור ענקית שבני אדם המציאו ונתנו לנו האנשים הפשוטים לחוות. 


טיסה מרגשת. הגשמתי חלום.

הצילום מויקופדיה תמונות



יום רביעי, 10 באוקטובר 2018

נומה עמק - קטע מספר של רות נצר

פסלו של אוגוסט רודן- נכבדי העיר קלה  (צילום מהויקופדיה)



כשערכתי את עלון הארכיונאים- מה נשמע- הגיע אלי קטע מספר שעדין היה בכתובים. קטע מופלא שכתבה רות נצר על ילדותה בקיבוץ של פעם. 



נומה עמק


רות נצר


(פרק מתוך ספר בכתובים על ילדות בקיבוץ בשנות החמישים).


                                        (פורסם ב'גג', כתב עת של אגוד הסופרים.)

מקום מגורי הילדים נקרא בית: 'בית ילדים', ומגורי ההורים נקרא 'חדר'. איזה היפוך יוצרות אירוני. אני זוכרת במעורפל שמגוריהם של הורי מועברים מחדר לחדר בשנים המוקדמות, והם אינם מוצאים מנוח, עד שהתמקמו בחדר בו מרוכזים עיקר זיכרונות הילדות המוקדמת שלי.
הרהוט בחדר ההורים היה מינימלי; מיטה, ארון, שולחן, כיסאות, שידה. אני זוכרת אהיל בד אדמדמם של מנורת קריאה, הבד הארגמני מכווץ, כמו חצאית בד, סביב מותן האהיל. במעומעם עולה בי גם זיכרון של וילאות בצבע קרם, עם הדפסים של פרחים חומים גדולים.
על הקיר הייתה תלויה תמונה אחת שאימא אהבה, תמונת פסל של הפָּסל הצרפתי רודן: פני אישה מהורהרת מכונסת בעצמה, ממש כמותה.  פסליו של רודן היו אחת מאהבותיו הגדולות של אבא. הוא אהב במיוחד את הפסל הגדול בו נראים נכבדי העיר קָלֶה כשהם מתווכחים ביניהם כשעליהם למסור את מפתח שַעַר עירם לכובש; הדרמה המאופקת, הלבטים המיוסרים, הדרת הכבוד של נכבדי העיר הגאים – כל אלה השתלבו עם דמותו של אבא. אולי פסליו של רודן היו האהבה המשותפת של אבא  ואימא.   
הם דיברו ביניהם גרמנית, מעל ראשינו; שפה שלא הבנו ולא רצו שנלמד אותה, כדי שהעברית לבדה תהיה לחם חוקנו. לגרמנית היו תמיד הדים אפלים, ולמעשה נידו בקיבוץ את הגרמנית וההורים השתמשו בה רק כדי לומר בנוכחותנו מה שלא רצו שנבין. לימים סלדתי מהשפה הגרמנית. אבל גרמנית הייתה שפת אמם ובשפה ההיא דברו עם הוריהם בילדותם והם גם המשיכו לדבר גרמנית עם הוריהם שבכל השנים של שהותם בארץ לא למדו את העברית. באיזשהו אופן הגרמנית שאבא ואימא דברו בה הייתה בעלת גוון מרוכך ולא הייתה בה הנוקשות הדוחה והמאיימת של הגרמנית שפגשתי בסרטים למשל.

מן הגולה הביאו הורי מעט מן המעט, תזכורת לעולם האלגנטי הבלתי מושג שהיה שם ואבד. 
הייתה להם מפת שלחן אחת, שהביאו מגרמניה, שהיו עליה הדפסי זהרורי זהב, אותם ניסיתי ללקט, אלא שלאט לאט דהו ונעלמו.
כשתמותו –  המפה תהיה שלי  –  אמרה הילדה שהייתי.
לא הבנתי מה אמרתי. 
אימא הביאה אתה כרכים של ספרי גיתה ושילר עטורים בקליגרפיה גוטית מוזהבת, שהעלתה בדמיון ניחוח אגדות, טירות וציידים ביערות רחוקים, שבילים, שועלים, ואחו נרחב.
והיו גם ספרי תמונות של הכשרה לחקלאים –  עם תמונות מרהיבות של פרות דשנות אדמדמות, סוסים אציליים, סייחים אדמדמים, גועים, צוהלים, בין תרנגולות צבעוניות מקרקרות מן הדפים. הכול בספרים האלה היה יפה ואמיתי יותר מהסוסים והתרנגולות והפרות שהיו בקיבוץ. 
חדרי ההורים היו בטור של ארבעה חדרי משפחות במבנה אחד נמוך ומאורך, שיש לו מרפסת משותפת. חברי הקיבוץ אימצו לעצמם את מנהג המקום, מנהג הערבים, ובנו את הבתים הראשונים האלה מלבני בוץ וקש, מחוּפים בטיח. בחדר ההורים הייתה תמיד ג'ארת מים, גם זה כמנהג הערבים, ג'ארה של חרס פשוט שהמים בה מים צוננים תמיד.

נוטר  שותה לרוויה מהג'ארה בעלייה של קיבוץ עין השופט  לג'וערה 1937 (ארכיון הצילומים עין השופט)



יום שני, 1 באוקטובר 2018

פרצתי את המצור -סיפורה של אסתר זקס לבנה ז"ל




אסתר עם מיכל בת הארבע



פרצתי את המצור
סיפורה של אסתר (זקס) לבנה ז"ל (שהייתה בין חלוצות  קיבוץ רוחמה )
ב-1911 רכשה קבוצת יהודים מרוסיה את אדמות ג'ממה, קיבוץ רוחמה של היום. הם הקימו במקום חווה חקלאית, אשר רבים מראשי תנועת הפועלים בארץ, שהיו לימים ממנהיגי היישוב היהודי כולו, עבדו בה ורקמו את חלומותיהם .הראשונים , שלושים אנשי  אגודת "שארית ישראל" מרוסיה, ביקשו להקים במקום אחוזת מטעים, במסגרת מפעל האחוזות שפעל בארץ ישראל לקראת מלחמת העולם הראשונה. קבוצת פועלים עיבדה את אדמות רוחמה והכינה את המטעים לחברי האגודה.

החברים קבעו לעצמם תקנון ובו עקרונות הבאים: חובת עבודה עברית, הפרשת 10% מהאדמה לטובת הפועלים הוותיקים ובניית שיכונים למענם,. את החווה ניהל צבי הירשפלד, שהקפיד על עקרון העבודה העברית. בינו לבין הפועלים שררו יחסים מצוינים. בחווה נחפרה באר וניטעו בה שקדים, גפנים, זיתים, תאנים וחרובים, וכן קטניות למיניהן , תפוחי אדמה, סלק סוכר, חיטה ושעורה.
רוחמה הייתה הישוב היהודי הראשון בנגב הצפוני, מבודדת ורחוקה מן הישובים היהודיים הדרומיים יותר.
ב1913- ערב מלחמת העולם הראשונה, הותקפו הפועלים ברוחמה בידי שכניהם הערבים והיישוב נהרס במלחמת העולם הראשונה.
ב1920 עלתה למקום קבוצת פועלים חדשה, אבל בעקבות מאורעות 1929 נאלצה לעזוב. חברי הקבוצה שבו לעבד את אדמות החווה ב1932 – ונאלצו לעזוב פעם נוספת במאורעות 1939-1936 .בשנת 1943 כאשר המאבק נגד הספר הלבן של ממשלת המנדט הבריטי היה בעיצומו, עלתה ההתיישבות בנגב לראש סולם העדיפויות הלאומי והוחלט ליישב מחדש את רוחמה.
הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר הטיל את המשימה על גרעין "עמל", שבמשך שבע שנים המתין בחולות קריית חיים לתורו להתיישבות. חברי הגרעין היו יוצאי תנועת השומר הצעיר מפולין, רומניה ומבולגריה, שהתאחדו למען המטרה המשותפת- הקמת קיבוץ במולדת- ובינתיים עבדו לקיומם בנמל חיפה בחורף ובעבודות מזדמנות בקיץ. ב19.3.1944 – ירד הגרעין עם שלושים ילדיו דרומה, ונטה את אוהליו באדמות רוחמה החרבות.
המתיישבים הצעירים נאבקו בבעיות סחף ומחסור בעוד הם בונים את משקם. באותה שנה נבחרה רוחמה לשמש בסיס אימונים ליחידיות  המגן של היישוב ( ה"הגנה" והפלמ"ח ). מרוחמה יצאו יחידות הפלמ"ח לעזרת ההתיישבות החדשה שקמה בנגב המערבי והדרומי.ב-1946- הטיל הצבא הבריטי מצור על הקיבוץ בחיפושיו אחר נשק המגן, ורוחמה התנסתה שוב בחוויית ההרס והחורבן, אך לזמן קצר בלבד: משהוסר המצור חודשה תנופת הבנייה. עם פלישת המצרים (15.5.1948 ) וניתוק הנגב מצפון הארץ הייתה רוחמה לבסיס מרכזי ל"חטיבת הנגב" וממנו התנהלה ההגנה על הנגב הנצור. ברוחמה רוכזו האספקה והנשק, שהגיעו בדרך האוויר בלילות (במבצע 'אבק' ) אלה סייעו לפריצת המצור ולהדיפת האויב המצרי מן הנגב כולו.
במהלך מלחמת העצמאות ואחריה גדל הקיבוץ , נקלטו גרעינים של חברי תנועות הנוער החלוציות מאירופה המערבית וכן משפחות וצעירים מהארץ, התחדשה בניית המשק.
הסיפור שלנו ראוי לו שיהיה לו קוו הרקיע הזה כי אסתר לבנה ז"ל וזלמן לבנה היו חברי הגרעין שהקימו את רוחמה .
אסתר מספרת : באוגוסט 1946 שמו אלפי צנחנים אנגלים מצור על רוחמה. "הכלניות" המפורסמות אז לשמצה בישוב. במשך 7 ימים צרו על הקיבוץ בחפשם אחרי נשק בלתי  לגאלי. אין יוצא ואין בא. מלאכת ההרס נעשתה בשיטתיות. חיפשו את הסליקים  של ההגנה, פתחו את קירות הצריפים, פתחו את הרצפות , גם של חדר האוכל, הפכו את חדרי המגורים, התעופפו נוצות באוויר, הרסו את מבני המשק, חיפשו על גוף החברים. חלק מהאוכלוסייה הוכנס למכלאות, אסור היה להסתובב במשק..

זלמן ואסתר לבנה ז"ל



ברוחמה התאמנו אז אנשי ההגנה ביניהם היה מוטה גור. בישוב המרכזי בארץ לא ידעו על מה שקורה אצלנו . חיפשנו דרך איך להודיע לישוב על מעשי ההתעללות וההרס של הצבא האנגלי. התנדבתי לצאת  החוצה, התחזיתי לאשה בהריון. היה לי מחזור ושכנעתי את הרופא הצבאי שאני בסכנה והוא הסכים שיובילו אותי באמבולנס צבאי לביה"ח הצבאי בסרפנד.
את המשחק שיחקתי טוב. בהתקרבנו לרחובות העיר, הודעתי למלווים הצבאיים שלי כי אסרב ללכת לבית-חולים צבאי. עקשנותי הביאה אותי לבית חולים פרטי ליולדות ברחובות.
מיד עם בואי ביקשתי את הרופא שעמד לבדוק אותי, כי עלי להיפגש דחוף עם עיתונאי. אני חושבת שהיה זה קפלן מ"על-המשמר", אשר שמע לראשונה  אשר קורה ברוחמה.
קפלן הבהיל עיתונאים ונציגי ציבור אחרים. נפגשתי אז גם עם גולדה מאיר. למחרת בכל העיתונות הופיעו כותרות ענק על ההרס שזורעים האנגלים ברוחמה.
הייתי בביה"ח 3 ימים וחזרתי באמבולנס פרטי לרוחמה, שעוד הייתה במצור. אני זוכרת שהבאתי איתי פלמים לצילום. כל אותם ימים סוערים כתובים בעיתונות ובתולדות הישוב.
מתוך העיתון באידיש "לעצטע נייעס" 8.8.1945 מאמרו של אבא באטוויניק מוקדש ל-10 שנות רוחמה:
"... באוגוסט 1946 שמו 1000 חיילים אנגלים מצור על רוחמה. במשך 7 ימים נמשכו החיפושים בקיבוץ. הם חיפשו נשק בלתי לגאלי ובהזדמנות זו החריבו את המשק. נשק, הם לא מצאו, אמנם נתגלה סליק, אולם הוא היה ריק. האם באמת לא היה נשק או שמגלי המתכת שלהם לא עבדו בסדר. זאת חידה עד היום. עם מגלי המתכת שלהם הם חפרו את כל בתי המגורים, גם את חדר האוכל הגדול. במשך 7 ימים אלה הקיבוץ היה מנותק מן הישוב עד שחברתם, אסתר זסק, אשר נמצאת כיום בקיבוץ עין השופט, הצליחה לשכנע את המפקד האנגלי שהיא בהריון והיא "מוכרחה" לנסוע לת"א. אמבולנס צבאי הסיע אותה לת"א. בבואה לת"א היא לא הסכימה שייקחו אותה לבית-חולים צבאי. לבסוף הם נכנעו והביאו אותה לבית-חולים פרטי. משם היא התקשרה לעיתונאים ולמחרת כל הישוב ידע מה קורה ברוחמה...".

בית ילדים מופגז בקיבוץ רוחמה  בשנות הארבעים- מאתר פיקוויקי


בספר "המשימה-רכש" מאת פנחס וזה, הוצאת "מערכות" עמוד-45 כתוב – "... בימי החיפושים נותקו כליל קשרינו עם החוץ. הרגשתנו הייתה, כי למרות שיגור שני הגדנע"ים, אין יודעים בישוב ולא כלום על המתרחש ברוחמה. שלשת ימי המצור הראשונים עברו עלינו כבר ואנו עודנו מנותקים מהישוב העברי. החלטנו להבקיע בכל מחיר את חומת המצור. לצורך זה אחזנו בכמה אמצעים. הודענו לבריטים כי האוכל ברוחמה אזל ולפיכך עלינו להצטייד במזון... הבריטים היו מוכנים לתת לנו ממזונם, או להביא לנו מזון מבחוץ. סירבנו בנימוק שלא נאכל לחם חסד ואנו נביא לעצמנו את מזוננו.
עד שהתנהל המו"מ בעניין ההספקה הפעלנו תוכנית אחרת. חברת ועדת הבריאות של הקיבוץ, הלא היא החובשת, התייצבה בפני המפקד הבריטי ובפיה הודעה שאחת החברות שלנו עלולה להפיל מרוב התרגשות והיא זקוקה על כן באורח דחוף לרופא נשים. מיד הובא אליה רופא הצנחנים הבריטי.  החברה "החולה" דחתה אותו בהודיעה כי תובעת היא להיבדק ע"י רופא נשים.
לאחר דין ודברים ומשא ומתן מייגע, הופיע אמבולנס צבאי בריטי אשר הוביל את חברתנו לבית החולים בסרפנד, היום צריפין, ששימש כבית-חולים צבאי בריטי. גם משהובאה לסרפנד לא הסכימה חברתנו שיטפלו בה הרופאים המקומיים. היא עמדה על דעתה ותבעה במפגיע להובילה מיד לרופא הנשים המטפל בה באופן קבוע ונמצא בביה"ח ליולדות ברחובות. "החולה" הזהירה את הרופאים הצבאיים הבריטים, כי אם לא ימלאו את בקשתה, הרי הם נוטלים על עצמם אחריות כבדה למדי. אזהרתה ועקשנותה עשו כנראה את שלהם ובסופו של דבר החליטו הרופאים להיעתר לבקשתה.
תחת שמירה צמודה הועברה לבית החולים ליולדות ברחובות. כאן ניתנה לה ההזדמנות להשלים את משימתה ולרמוז כי יש לקרוא אל מיטתה מיד מישהו מהעומדים בראש הישוב. כן רמזה על הצורך לחבר דו"ח מתאים על מחלתה. האנשים במקום תפסו מיד את כוונת התמרון והבינו במה מדובר. הנעשה ברוחמה נודע בציבור ".
בזמן המצור על רוחמה מיכל הייתה בת 4. הילדים היו בקיבוץ. זלמן היה בשליחות בפולין וחזר ארצה  ב-1947.
מלחמת השחרור, הצבא המצרי מתקדם לאורך החוף, יד-מרדכי עולה באש, פינוי ילדי רוחמה בלילה לראשון-לציון, האימהות יוצאות עם הילדים, זלמן נשאר עם הגברים וקומץ בחורות ברוחמה. הפצצת ראשון-לציון, הילדים היו אז בטיול במושבה והסתתרו בגן הציבורי. לאחר מכן הועברו הילדים לבית-ספר "שבח" בת"א. הנגב במצור, הכבישים חסומים, הקשר מתנהל על ידי אווירונים, בלילות הולכים דרך השדות לרוחמה וממנה. אחרי הסרת המצור חזרנו עם הילדים לרוחמה.