יום ראשון, 2 בינואר 2022

סיפורו של אלבום

 

סיפורו של אלבום


בשנות התשעים ערכתי את עיתון הארכיונאים של התנועה הקיבוצית- מה נשמע- במסגרת חיפוש חומרים לעיתון ביקרתי בארכיון של קיבוץ גבת. תלמה כנעני שעבדה בארכיון הוציאה אלבום – ונתנה לי לדפדף בו והנשימה נעצרה.האלבום הסיר דפיקה מהלב.

לכל מי שאוהב נוסטלגיה במידה - מוגש הסיפור הזה באהבה..תלמה כותבת:

" כאשר נכנסה פנינה ישראלי לבית הארכיון ובידיה אלבום גדול,חשבתי לעצמי מדוע להביא אלבום כזה לארכיון?

ופנינה-בחיוך אומרת: אצלכם הוא יישמר ואולי יתעניינו ויעיינו בו..

ואני- אוחזת באלבום וכולי התרגשות.



 

גרשון ישראלי בצד הפחות מוכר לנו.( גרשון ישראלי בנה היחיד של פניה ברגשטיין משוררת מופלאה לשירי ילדים שחיה בגבת. נולד ב-1934 נפל במלחמת ששת הימים ב-1967.בן 33 בנפלו.)

 

האלבום מראה פנים חדשות של גרשון-מדריך במלוא מובן המילה.

גרשון בלט בגבת בתחומים שונים ומגוונים :חברה-תרבות-איש תנועה והרבה בזכות היותו איש משק.

המצאותיו המכניות היו לשם דבר  (כיום זכור "הגמל" רכב שנעזרים בו עד היום בקטיף פרות נשירים בצמרות העצים )המצאה שהחליפה את הסולמות עליהם נאלצנו לטפס בעונת הקטיף.

גרשון לאחר סיימו קורס טכנאי מכונות נבחר כמהנדס-ביצוע ב"פלסטרו" המפעל שהועבר לגבת באמצע שנות הששים.תוך זמן קצר השתלט על מקצוע חדש עבורו ונעשה "הרוח החיה" בתהליכי הייצור והיה ידוע ביחסי החברות ורוח הצוות.

בגבת פעל רבות בחיי התרבות ופזמוניו הושרו בכל אירוע חג ומועד.

כאן אני חוזרת למניע שלי לכתיבה על גרשון-האלבום.

 

האלבום ניתן לגרשון על ידי חניכיו מקבוצות "אייל" ו"שלהבת" בסיום תקופת ההדרכה בת שנה בסניף מחנות העולים בקרית מוצקין.

ב1960 כאשר יונת בתו הבכורה הייתה בת 4 ואורית אך זה נולדה,תינוקת פעוטה,יצא גרשון בשליחות התנועה להדרכה.הוא היה מגיע פעם בשבוע הביתה ופנינה (בעזרת ארקה הבעל של פניה)מגדלת את הילדות,בנוסף לעבודתה בחינוך בגבת.על גרשון כמדריך אפשר ללמוד מעיון בתמונות הרבות,בהקדשות וברשימות הפזורות בין דפי האלבום.דפים שחורים כמו שפעם היו נראים אלבומי התמונות, אך כל דף מקושט ומעוטר בסמלי התנועה בציורי יד מרהיבים.כשמתחילים לקרוא את רשימות החברה (שהיו אז בני 16 בערך)קשה להפסיק..וזהו בדיוק אותו צד בלתי מוכר שבו פתחתי את רשימתי.יחסי מדריך-חניך נגלים במלוא משמעותם!




 

חניכה של גרשון אלינור כותבת רשימה באלבום-

 

פעולת ארגון הקומנדו:

 

" בלורית שחורה נוצצת,צבע עור שחום,מלבוש בנוסח המערב הפרוע,התנהגות גסה ופרועה,אלו הם נערי הקומנדו כפי שהם קרויים בפינו.אנו פוגשים בהם על כל צעד ושעל.ברחובה של עיר סואנת,סובבים הם באפס מעשה,תרים אחרי נערות-חמד,לעתים יצבאו על בית קפה או קולנוע שם יבלו מרבית זמנם במשחקי מזל וכדומה..התנהגותם זו-דיה לעורר בנו סלידה ורגשי עליונות לגבי אותו נוער חסר מעש ומטרה בחייו.אך יש לחפש את המניעים שהביאו את אותו נוער למצב עגום זה.

..הגורם הראשוני לכך הנה האווירה השוררת כיום בארץ,נטייה לחיקוי,"אמריקניזציה" שמתבטאת בלבוש,בהתנהגות ,באווירת בטלה וריקנות המדביקה אף את הנוער הישראלי בלא הבדל-מוצא.

...אך למרות זאת יחס הסלידה והזלזול מובע בעיקר כלפי חלק  מסוים מהנוער והם בני עדות המזרח..

..כתמיד הופיעו בגסות ופראות בניסיון לחבל במסיבתנו.אך התגובה הפעם הייתה שונה.תחת להתקבל בבוז וקללות נתקבלו מתוך ניסיון להכירם מקרוב,את חייהם ואת הגורמים להתנהגותם ולנסות להכניסם למסגרת כלשהי שבה יימצא להם עיסוק שימנע את סטייתם מהדרך.

..כיום עדין אין לראות בהם חברי תנועה,אך בשעה זו המטרה הראשונית היא לסייע לשיבתם לדרך הישר ואם תושג-נעשה מפעל גדול לגביהם שיש לברך עליו."

 

ועוד קטע קטן שכתב חניך בשם שוסו

 (מתוך רשימה שנקראת-   הטיול למצדה והגליל:

 

כשיצאנו למצדה עדין לא הכרנו את גרשון כסייר וכמטייל,אולם תוך זמן קצר התברר לנו מיהו ומהו,מאחר ובצבא היה סייר מצוין והיה מוכרח לשמש לנו דוגמא אישית-הוא הופיע כשעל גבו תרמיל ענק מלא לגמרי! (וזאת עוד לפני שקבלנו את האוכל לטיול..)ומעליו שוכב שק שינה שבתוכו הוחבא נשקו האישי ה'ברטה'.

לא ניסיתי אפילו להרים את התרמיל,במשך הטיול התברר לי שבתוך התרמיל היה פרימוס,בקבוק בנזין,והכבד מהכל: מספר רב של חבילות דייסה ו"שלווה"...

..כאשר טיפסנו בעלייה הראשונה וכולנו נשפנו כקטרים,גם לגרשון לא היה קל,אך הוא עודד ואמר "עוד מעט הכל יעבור"..התחלנו הולכים כגרשון עובר מאחד לשני ומסביר:" חייבים ללכת צפופים".וכך הלכנו הקיריתים כגוש אחד.בעוד שלפנינו ואחרינו נמשכים טורים לאורך מאות מטרים..."

בסיום תקופת ההדרכה כותב אחד החניכים:

 

..ריבונו של פתח תקוה! למה אתה עוזב? למה אתה משאיר את חניכיך כצאן ללא רועה? נכון שבא מדריך אחר,אנו מסכימים אתך,אבל זה כבר לא אותו דבר... 

גרשון היה בנה היחיד של פניה ברגשטיין וארקה ישראלי.

פניה נפטרה בשנת 1950 פניה הייתה משוררת שכתבה שירי ילדים קסומים.בעיתון "יחד" כותבת אורה ערמוני על "הפרפר הנחמד בן ארבעים"

עם צאת מהדורה חדשה ה-22 במספר של ספר הילדים "בוא אלי פרפר נחמד" רב המכר של פניה ברגשטיין.

"השנה מלאו 35 שנה למותה של פניה-אמו הורתו של "הפרפר הנחמד".בספטמבר 1950 כשהיא רק בת 42 נפטרה פניה ממחלת לב בקיבוצה גבת,ביתה,שימש השראה ורקע לכל  ספרי שיריה לילדים ולמבוגרים,ועד היום בולטים בין רבי המכר של הוצאת הקיבוץ המאוחד ספריה:" ויהי ערב "ניסע אל השדה" "חרוזים אדומים"

ו "עיניים שמחות" לא היה ולא יהיה ספר כל כך פופלארי שנדפס כל הרבה פעמים בכל כך הרבה עותקים כמו " בוא אלי פרפר נחמד".




גרשון כילד כותב על הספר:

 

הספר

 

יש לי ספר

צבעו ירוק

בוודאי יצא שמו למרחוק

כל תינוק שמע

את שמו

כל אחד יודע את צבעו

כי יפה הספר

זה ספר

שירים שאמי

כתבה

בשבילי

ליום הולדתי

זה ספר געגועים

אכן זה ספר שירים  

 

גרשון תרם רבות לחג בגבת כאשר יצאה חוברת ובה  אוסף של פזמונים שחיבר לחגים השונים כתב בפתיח:

"הפזמון מלווה את חיינו מראשיתם.הוא בן לוויה קבוע לעת חג ולעת שמחה.בחופה ובמועד.ובו דבש ועוקץ.ההומור שברצינות,והרצינות שבהומור.

מחבריהם של הפזמונים הנם לרוב אנשים פשוטים,שלפעמים אפילו כותבים למגירות.המנגינות על הרוב גנובות,הזמרים צרודים ומזייפים קמעה.ולמרות זאת,ושמא דווקא בשל כך-שמח,באשר זוהי יצירה קולקטיבית שבה גם הקהל הינו שותף ליצירה."

 

נובמבר 1960

 

לגבת-

 

מילים :גרשון ישראלי

לחן: שלמה צפריר

טללי בקרים צוננים בך רווינו,

ושקיעות לאין ספור עצמנו עמך.

בחיקך הן גדלנו,בגרנו וקמנו

בשבילי החיים,בעולם להלך.

 

יצאנו הגן על ביתנו שלנו,

נפזרנו לרוח עם נשק ביד,

והלכנו הרחק בדרכי בגרותנו

ממחזור הילדות השלם,האחד.

 

אך הזמן אכזרי,מקפד סכינו

וקוטע עצמנו ממך עדי כלות.

וזעקה אז תפרוץ מעומק לבנו:

רעבנו,רעב לבית עד מות!

 

ראינו אותך מתנהל בדרכך,

ואנו מנגד עומדים ושותקים.

איך נאמר את דברנו אל מול עצמותך-

ואנו ממך כל כך רחוקים?

 

ידענו,לשם החיים קם ביתנו

ובמחיר,החיים הוא ישגב.

כי רק הזורע עד תום את עצמו-

יקצור בביתו את מאת שעריו.

 

כי בית איננו מזכרת של נצח,

אף לא כקמיע יפה ומקודש,

כי בית החי,הכואב ושמח-

נכבש מדי יום ביומו מחדש.




 

 

יום חמישי, 16 בספטמבר 2021

הכרך שנשרף - מסה ספרותית מרתקת של אלישע פורת ז"ל מעין החורש על ספרו של אבא קובנר (זל)

 


אלישע פורת


ספרים אכן נשרפים!


לזכרו של יעקב בסר, אכסנאי נדיב ומעודד.


בשנת 1999 השלמתי מסה ספרותית-בלשית, מעין תחקיר מורחב, שכותרתו היתה: הכרך הנשרף, וכותרת המשנה: היה או לא היה חלק שלישי לטרילוגיה פנים אל פנים של אבא קובנר. חשבתי לנכון להביאה לראשונה אצל יעקב בסר ז'ל, וזאת משני טעמים: ידעתי את יחסו המיוחד, המכבד ומוקיר, את אבא קובנר ויצירתו. וחשבתי לנכון להשיב מעט תודה ליעקב, שלא היסס לפרסם כמה מסות "הזויות" שלי, בשנים קודמות. האחת על גנסין השניה על ליאופולד להולה, ועוד אחרת על יזהר. ואמנם יעקב מייד זיהה שיש במסה הזו, הבלשית למחצה, הרבה עניין, בצד אניגמה מטרידה, שלא באה על פתרונה.


למען הדיוק אציין בדיוק מתי נדפסה המסה ב"עיתון 77":  *. "הכרך הנשרף", מסה בלשית, על קובנר, "עתון 77", שנה כ'ג, גליון 232, תמוז תשנ"ט, יוני 1999. עמ' 22 עד עמ' 27.  בלווית שתי תמונות של קובנר, וכמה מלים חמות בפתיח של יעקב בסר. המלים החמות של יעקב בסר עודדוני מאד, כיוון שהמסה עמדה בזכות עצמה, אך הוכחות מוצקות לשריפת כתב היד בידי אבא קובנר עצמו לא היו אז בידי. יהיו הדברים הקצרים המובאים כאן נר לזכרו של יעקב.


סיפור שריפת הכרך השלישי הילך שנים רבות כשמועה לא בדוקה, בין קוראיו הנאמנים של אבא קובנר. עד כמה היה ביקוש עירני לחלק השלישי של סיפור המלחמה בדרום הארץ, למדתי רק לאחרונה. חברה טובה, בת קיבוץ דרומי ותיק, שמתגוררת זה שנים בקיבוצי, עין החורש, סיפרה לי שאביה היה מבקש ממנה בכל פגישה, בטרם נסיעתם חזרה לעין החורש, שתשאל אצל אבא קובנר ומה עם החלק השלישי? מתי הוא מניח כבר בידי קוראיו את סיום הטרילוגיה? הוא טען שקובנר הותיר את קוראיו באמצע המתח של סיפורו. ואני מניח שהיו עוד קוראים רבים כמותו. הסיום הקטוע מצד אחד, אבל מבטיח מצד שני, של הכרך השני, השאיר אצל רבים טעם של עוד, טעם של ביקוש ועניין בסיום הסיפור.


לא אלאה את הקוראים של "עיתון 77" בחזרה על תוכן מסתי הבלשית. מי שרוצה לקרוא אותה במלואה, הרי מראי המקום לפניו כאן למעלה. אספר רק על סיום הפרשה, סיום מדהים ובלתי צפוי, שהתרחש ממש בימים אלה, של ראשית חודש מאי 2007. לאחר כמעט שמונה שנים של אי ודאות, ספיקות והרגשה לא נוחה שאולי בכל זאת התרחשו הדברים אחרת, הגיעה ההוכחה הניצחת. זמן רב ביקשתי אחריה. זמן רב בלשתי אחריה. נאמן לאינטואיציה שלי, שהדריכתני בדרכי, נוכחתי סוף כל סוף בנכונותה ובנכונות הנחת העבודה הראשית שלי: שאבא קובנר אכן כתב ואכן השלים את הכרך השלישי של פנים אל פנים! ושאבא קובנר, בחמת רוחו ובסערת נפשו, אכן שרף במו ידיו את כתב היד של הכרך השלישי!


הנה כאן כמה דברים שכתבתי בעניין, אל הפרופ' יובל דרור, מאוניברסיטת תל אביב, שסייע בידי להשיג את הראיון, מיד עם קבלת צילומי הראיון שערך העיתונאי עמי שמיר עם אבא קובנר. התרגשתי מאד כמובן. זו לא היתה בשורה טובה, ללא נחמה, אבל עצם הידיעה כאן היא חשובה ומשחררת. סבורני שלקוראים יהיה עניין בדברים: 


שלום יובל, אנסה, ללא ההתרגשות של אתמול, להסביר לך את חשיבות הגילוי. אתה שלחת לי צילום מראיון עם אבא קובנר שערך עמי שמיר, עיתונאי  וותיק מ'למרחב',  בראשית מאי 1970. כלומר ממש באותם הימים שזכה בפרס ישראל לספרות, במשותף עם לאה גולדברג. להזכירנו, היה זה עדין בעיצומה של מלחמת ההתשה בתעלת סואץ. 

עמי שמיר חזר וכינס את העמודים הפנימיים, שכתב במשך שנים רבות, בעיתון המנוח 'למרחב'. הוא הוציא את ספרו זה בהוצאתו הפרטית - אטד - ואולי משום כך הדברים לא הגיעו לא אל הרישום הביבליוגרפי הראוי ולא אל החוקרים. שם הספר הוא: עֲמוּדֵי פְּנִים, עיתונאות בנימה אישית, הוצאת אטד, רחובות, 2002.

שנים רבות הציקה לי השאלה, ששימשה יסוד למסתי הבלשית, מדוע 'פנים אל פנים' הוגדר כטרילוגיה, פאר יצירתו של אבא קובנר - אבל בפועל יצאו רק שני הכרכים הראשונים. החלטתי לפני כמה שנים לגלות מה העניין, ויצאתי להרפתקת תחקיר - אני לא מעז לקרוא לכך מחקר - מרתקת. הרפתקה שהתמשכה כמעט שמונה שנים. 

 ישבתי לכתוב את המסה בעיקר בהסתמך על אינטואיציה, על היכרות ממושכת עם אבא קובנר, ועל פירורי מידע שהצלחתי למצוא. ובעוד אני כותב את המסה, הגיעה אלי שמועה, שיש יהודי בשם פרופסור  דניאל ים, ממכון ויצמן, חוקר תוספי מזון ותרופות, הטוען מזה שנים, באזני ידידים, שאבא קובנר גילה לו בשעתו, בסוף נובמבר 1956, ששרף את החלק השלישי של הטרילוגיה. 

 כמובן שיצרתי איתו קשר מיידית, נפגשנו פעם או פעמיים וראיינתי אותו ארוכות. עדותו היתה מדהימה. הוא היה האיש שליווה את קובנר במסע הנצחון שלו ביבשת דרום אמריקה, בשנת 1955. הם מאד מאד התקרבו במהלך המסע. ודניאל ים הפך לאיש סודו הצעיר של קובנר. ליווה אותו במטוסים וברכבות ואף הצליח לסדר לו ויזה לשוויץ. קובנר היה פסול על ידי שלטונות שוויץ כאן בארץ, מסורב ויזה כמובן, בשל עברו הן בתנועת 'הנקם' והן כשמאלן מ'השומר הצעיר'. 

 דניאל ים היה חבר קיבוץ רמות מנשה עד גיל ארבעים ואז עשה מהפך בחייו יצא ללמוד. עזב את הקיבוץ, ותוך זמן קצר הפך למומחה בתחום התרופות ותוספי המזון. אך כתוצאה מעזיבתו החפוזה את הקיבוץ ומנדודיו הרבים מדירה לדירה, הם היו חסרי כל כשעזבו את רמות מנשה, אבדו לו כל הגלויות המכתבים והמסמכים שיכלו לאשר את סיפורו המדהים על שריפת הכרך השלישי. 

 אני כמובן השתכנעתי מייד מהסיפור! אני אוהב סיפורים הזויים שכאלה! וכדרך משוררים, יסולח לי הדבר, השלמתי מהדמיון מה שהיה חסר. כיוון שהיתה לי הנחת יסוד - שהספר אכן נכתב ואכן גם נשרף - לא היה לי קשה לקבל את דבריו. לעומתי הפרופ' דינה פורת, ההיסטוריונית הבכירה שכתבה את הביוגרפיה הענקית על קובנר - מעבר לגשמי - לא הרשתה לעצמה כמדענית והיסטוריונית רצינית, לסמוך רק על השמועה. היא אמנם קיבלה את התיזה שלי, ואף הביאה אותה במפורט בספרה, ביחד עם עוד עדויות רבות משלי על קובנר. אך ציינה במפורש כמובן, שאין מקורות ואסמכתות מהימנות דיין לסיפור. 

 סיכמנו בינינו שאני אפרסם את המסה, כ'מעשה בילוש ספרותי', ולא כתחקיר היסטורי. ואמנם עשיתי כך, והמסה התפרסמה במלואה בשעתו, בעיתון 77, בחודש יוני 1999, אצל יעקב בסר. אך הדבר הציק לי בכל זאת. היכן שהוא בעולם, חזרתי ואמרתי לעצמי לא פעם, חייבת להיות אסמכתא לדברים, כך חשבתי כל השנים. היכן שהוא בעולם מתגלגלת פיסת נייר, פתקה, צעטאלע, שתוכיח חד משמעית את נכונות הנחתי. 

 והנה, אתמול, הגיעו הדפים המצולמים ששלחת לי. הראיון  שעשה עמי שמיר אתו, ובהם מאשר אבא קובנר עצמו את שריפת הספר!!. ליותר מזה אפילו לא פיללתי!. איזו אסמכתא נפלאה! ואכן הרגשתי נפלא, עם האישור המפתיע לאינטואיציה שלי, שהוליכתני בדרך הנכונה. ואגב בצדק שאלו המתנגדים להנחה: אבא קובנר ושריפת ספרים?? לא, זה לא ייתכן! האיש שראה אולי את שריפת הספרים היהודיים הגדולה בהיסטוריה, הוא יעז וישרוף ספר?? האיש שהגיע בין ראשוני הצבא הסובייטי והפרטיזנים לגיטו וילנה החרב, והתגייס מייד עם חבריו, להצלת ספרית סטראשון, או מה שנותר ממנה, והעבירה לאמריקה, לארכיון ייוו'א, הוא ישרוף את ספרו? ואפילו ברגע של חולשה נוראה, ואפילו ברגע של כעס עצום, ואפילו ברגע של תסכול עמוק. אבא קובנר הוא האחרון שיעז לשרוף ספר! 

הראיון הוא מרתק, ויש בו פנינים נוספות, אך לא נרחיב בהן כעת. כותרת הראיון "עם אבא קובנר: כל דור צריך להישרף בשריפתו הוא". בראיון הקצר מציג עמי שמיר לקובנר כמה שאלות מהותיות, אחדות מהן כמובן ברוח הימים, בל נשכח שהראיון נערך בחודש מאי 1970. אבל תשובותיו של קובנר חדות וברורות, ואפילו קשות. הראיון מחזיק כארבעה עמודים, ואני מביא את סיומו המפתיע, המאשש את סיפור שריפת כתב היד.

בעמ' 407, בספרו של עמי שמיר, אנו קוראים:

ומה עם אבא קובנר המספר? מלבד שבעה ספרי-שירה – שהראשון בהם "עד לא אור", הופיע ב-1947, והאחרון השנה, (כלומר בשנת 1970), - כתב קובנר שני ספרי פרוזה – "שעת האפס" ו"הצומת", שהופיעו תחת קורת גג אחת בשם "פנים אל פנים". שני הכרכים, שעלילתם מלחמת השחרור, ראו אור בשנים 1953-1955. ומאז עברו חמש-עשרה שנה, ודבר פרוזה נוסף משל קובנר, לא ראה אור. מדוע?

"משום שמה שכתבתי מאז, לא הניח את דעתי, והעליתיו באש. פשוט שרפתי".

ומה הלאה?

"עוד לא אמרתי סוף פסוק".

מתשובתו של קובנר ניתן להסיק, שכבר תכנן אז, באוגוסט 1970, ספרי שירים ופואימות נוספים. אך אולי גם ניתן להסיק ממנה, שגם בכתיבת הפרוזה שלו, עוד לא אמר סוף פסוק?


 

 






יום שני, 13 בספטמבר 2021

הכרך שנשרף - מסה בלשית של אלישע פורת (ז"ל)

 


הכרך שנשרף

(היה או לא היה כרך שלישי לטרילוגיה "פנים אל פנים" של אבא קובנר?)

אלישע פורת משורר וסופר מקיבוץ עין החורש  עוקב במשך שנים אחר יצירותיו של אבא  קובנר.בשנת 1999 פרסם אלישע מסה ארוכה,הכתובה כמעשה בילוש ספרותי.במסה הוא מנסה לעלות טיעון שבטרילוגיה "פנים אל פנים" פאר יצירותיו של אבא קובנר,ראו אור שני כרכים ראשונים הכרך השלישי נשרף. פרקים מתוך מהמסה:

"המשלש המתוכנן"   

    "המשלש המתוכנן" הוא ביטוי עברי ייחודי שטבע החוקר דן מירון - מי שעוסק ביצירתו של אבא קובנר כבר שנים הרבה - לביטוי הלועזי "טרילוגיה".

 מקובל על החוקרים והעוסקים בתחום, ולא רק על הפרופ' מירון - שאכן התכוון המשורר והסופר אבא קובנר, להמשיך ולפרסם כרך שלישי, לאחר השניים שפרסם, לטרילוגיה שלו "פנים אל פנים". מתוך דבריו של דן מירון: "...אחרי הופעת "המפתח צלל" (שהיא הפואמה השלישית שפרסם אבא קובנר), שקע קובנר בעבודתו על הרומן "פנים אל פנים", ששני כרכיו (מתוך "המשלש המתוכנן") ראו אור, הראשון ב-1953, והשני ב-1955. לפרק זמן ארוך כאילו הושעה עיסוקו בשירה, אף כי הקשרים התמאטיים, ואפילו הצורניים והסגנוניים, בין כרכי הרומן לפואמות שקדמו להם היו הדוקים. בשנת 1961, לאחר שהתעייף קובנר מן הרומן, וחזר אל השירה...", עד כאן הדברים של מירון מתוך "בשולי הכרך", שהוסיף לכרך הראשון של "כל שירי אבא קובנר", הוצאת מוסד ביאליק, 1996.  

    בדברים הבאים אנסה לצייר את סיפורו האפשרי של הכרך הנעלם, ולהראות שביטויו של הפרופ' דן מירון "ולאחר שהתעייף קובנר מן הרומן" - אינו מקיף את כל ההליך המעניין אך הבלתי ידוע ברבים, של סיום כתיבת הפרוזה הרומניסטית של קובנר, זו שעסק בה למן ראשית שנות החמישים, ועד סופה העצוב בקיצה של שנת 1956.  

    השאלה הראשונה שעולה היא אם כן, מה קרה לכרך השלישי של הטרילוגיה? מדוע לא נכלל ב"פנים אל פנים"? כזכור, נדפסו רק שני הכרכים "שעת האפס" ו"הצומת". האם באמת הבטיח המשורר לכתוב ולפרסם כרך שלישי? ואם באמת כתבו, מה עלה בגורלו? ומדוע לא נדפס עד היום? ויותר מכך, רשאים אנו לשאול האם נותר בעיזבונו של המשורר כתב היד "האבוד"? ואם לא, האם נותרו סימנים או שיירים או שרידים אחרים מכתיבתו זו? שהרי היה זה יותר מסתם "משלש מתוכנן", כלומר טרילוגיה שהוא תכנן. זה היה "משלש מובטח". ורבים מקוראי הפרוזה של קובנר, ומקוראי הפרוזה העברית הצעירה, שלאחר מלחמת הקוממיות, ציפו ל"משלש" זה בקוצר רוח, כמובטח. 

    פרק הזמן הקצר הזה, של ראשית שנות החמישים עד אמצען, היה ככל הנראה הפרק היחיד בחייו של קובנר כיוצר, שהקדיש לכתיבת הפרוזה הרומניסטית שלו. אפשר שצודק כאן דן מירון, שהייתה זו תקופת מעבר קצרה, בין השלמת גל הפואמות הראשון שלו, לבין התכשרותו לקראת גל הפואמות הבא, שהופיע מאוחר יותר, החל מאמצע שנות ה-60. קשה לדעת היום, האם היה זה רק פסק זמן מתוכנן, שייחד המשורר ליצירת הפרוזה שלו; או שבאמת הייתה זו הזדמנות שלא תשוב יותר בחיי היצירה שלו: לנצל את משבר הכתיבה הזמני שלו, לאחר שהשלים את הפואמות הראשונות, ולנסות את כוחו, לראשונה - ולצערנו גם לאחרונה - בכתיבת פרוזה סיפורית. 

     כדי להבין את השאלות בדבר גורלו של הכרך השלישי, כדאי להעיף מבט מעט כללי יותר על חייו ויצירתו של המשורר באותן השנים. מאד ייתכן שהייתה לו הרגשה חריפה של התמסמסות מואצת של העבר הקרוב. החוויות העזות של היציאה מאירופה ההרוסה, הלחימה ביערות, השמדת גטו וילנה , והפרשה הקצרה אך המתסכלת של חבורת "הנקם" - החלו ל"התנדף" מעצמן באווירת הארץ האינטנסיבית והקדחתנית של אותם ימים. 

     וכאילו לא די בזמן החולף שהחל להשכיח אותן, באו שלוש שנים מאד מאד דחוסות ומרוכזות, של הקמת המדינה והמלחמה הקשה שבאה בעקבותיה, מ-1946, שנת הגיעו ארצה, ועד תום המלחמה ב-1949. אבל גם חוויות התשתית של מלחמת הקוממיות כבר החלו להישכח במהירות, ב"יום השני", או "בבוקר שלמחרת" הקמת המדינה. אפרוריות הקיום והצרות הרבות של ביסוס המדינה הצעירה, עם המאבקים הפוליטיים האלימים שניהל בן-גוריון נגד יריביו שמשמאל, ובהם תנועת השומר הצעיר ומפ"ם, שאבא קובנר השתייך אליהן, תנועות שהיו שותפות מלאות של בן-גוריון רק מאתמול - איימו להשכיח לגמרי את השנים הדחוסות שבהן מילא המשורר - מרצונו או אנוס היה (על פי סדר המאורעות) - תפקידים מכריעים בכמה זירות.

 בזירת המחתרת בגטו, בזירת הלחימה הפרטיזנית ביער, בזירת ניסיונות הנקם בגרמנים ובזירת הלחימה בדרום הארץ של חטיבת "גבעתי". 

     ניתן להניח שאבא קובנר, בשבתו אל כתיבת הטרילוגיה שלו "פנים אל פנים" הונע בין השאר על ידי הרצון העז להציב זיכרון עולם, חי דובב ומעוצב, לשנים המכריעות שנדחסו אל חייו בתוך פחות מעשור. וכך, בין אם מתוך הריק האמנותי שנתאפשר לו שלא בטובתו, בשל המשבר החריף שבכתיבת שירתו; ובין אם מתוך בחירה והתקדשות לנושא הזיכרון החומק, חרף התביעות המתמידות של היענות לשירתו הדוחקת עליו - מצא לו קובנר את "הסדק" הצר שבין הזמנים, כמה שנים אלה של פרישה מאונס מן השירה, ושל התמסרות לפרוזה הרומניסטית. 

     סדק צר זה הסתבר בדיעבד כיחיד בחיי האמנות והיצירה שלו, והוא לא ישוב עוד בחייו לכתיבה מסוג זה. 

    כך כתב את שני הכרכים הראשונים מתוך "המשלש המתוכנן" שלו.     אלא שהדברים לא עלו כל כך פשוט. תכונות החידוש שמתוך שאיבה מתוך המקורות, שציינו את שירתו המקורית, לא עמדו כל כך לפרוזה שלו. ובעצם ניתן לומר שאין היא ניצבת בראש יצירות הפרוזה של הדור. ועוד אנו צריכים לזכור ששני הכרכים של "פנים אל פנים": "שעת האפס" ו"הצומת", יצאו רק שנים ספורות לפני "ימי צקלג" למשל, של ס. יזהר. יצירה כבירה בפרוזה, שהציבה התייחסות שונה לחלוטין לדרכי העיצוב וללשון העיצוב של מלחמת הקוממיות. 

     האם חש אבא קובנר עצמו (לאחר פרסום שני הכרכים הראשונים) שאין כתיבת "המשלש" עולה בידו כפי שציפה? 

האם הסיק מדברי הביקורת הספרותית, שבחלקה אמנם שיבחה את עבודתו, אך בחלקה גם הסתייגה ממנה באופן די חריף, שעליו לעצור לשהות קצרה? 

לחשוב, לשקול, להעריך מחדש, בטרם ישוב אל שולחן עבודתו להשלים את כתיבת הכרך השלישי? האם החליט אז, לאחר פרסום הכרכים הראשונים, שעליו להפסיק או לשנות את כתיבתו? 

     הוא היה בעל חוש ביקורת עצמית מפותח, ויש להניח שידע לשפוט את יצירת עצמו בכל החומרה הראויה. ואם אפשר לומר שלאחר שסיים את הגל הראשון של הפואמות שלו נקלע למשבר בשירתו, הרי בכתיבת הפרוזה שלו יצא ישר מתוך מצב משברי. ולא הייתה בה שום בשורה חדשה: לא  בשורה צורנית ולא אחרת. חלק מהמבקרים הטיחו בו שהוא פשוט ממשיך את כתיבת "הנוסח" הריאליסטי המוכר והשדוף. מעין כתיבה מיושנת, כתיבה מוכרת וידועה, שרק כישרונו, חריפותו והבחנתו האמנותית הן שהצילו את כתיבתו מלהיחשב מסורבלת ומאכזבת מייד עם הופעת הספרים. 

     ובכל זאת, על פי העדויות החדשות שבידנו, הוא לא עצר. הוא המשיך בכתיבה שקדנית של החלק השלישי של "המשלש". כנראה, כפי שתכנן, אך בהחלט אפשר שתוך שינויים שאליהם הגיע, אם מתוך עצמו ואם מתוך הערותיה התובעניות של הביקורת. 

קוראיו הנאמנים, אלה שעקבו אחרי גיבורי שני הכרכים הראשונים, ציפו להמשך. הציפייה להמשך הייתה גם נחלתם של מבקרים ועורכים מהעולם הספרותי, בעיקר ממחנה השמאל, המקורב למפ"ם ולתנועת השומר הצעיר. כך שלמרות הביקורת ולמרות ההסתייגויות הרי שבאופן מאד כללי אפשר אולי לומר שהייתה הסכמה והיה רצון של הקהילה הספרותית, לראות את אבא קובנר משלים, כמובטח וכמתוכנן את "המשלש המובטח".

אלישע פורת בצעירותו




"ארגנטינה, ברזיל ולבסוף שוויץ..."

     שני הכרכים הראשונים של הטרילוגיה היו המושגים של אותם הימים, ראשית שנות החמישים, הצלחה מסחרית ממשית. כמה וכמה הדפסות נדפסו משניהם, והיה ביקוש רב לספרים גם מצד מוסדות המדינה, כמו משרד החינוך, מרכז הספריות הציבוריות ועוד. גבורתם הנחושה של מגיני קיבוץ נגבה, ויוצאי הפרטיזנים המנסים להשתלב בחברה הישראלית החדשה, הלהיבו את קוראיו. במיוחד בקיבוצים, אך נמצאו קוראים רבים גם בחוגי השמאל בערים, וקוראים אחרים שמצאו עניין בהם. פרשת קיבוץ ניצנים במלחמה, אותה פרשה אומללה שליוותה את קובנר בשנים מאוחרות יותר, עוד לא תפסה אז תאוצה, ולא העיבה עדיין על סיפור חייו. וכל כמה שטרחו מבקרים מסוימים לעשות הפרדה בוטה בין "שירתו" של קובנר ל"פרוזה" שלו - לא המעיטו את מספרם של המשחרים לסיפור מלחמת הקוממיות. סיפורה של חטיבת "גבעתי": בני הקיבוצים הוותיקים, מתנדבי מושבות הדרום, בני השכונות הקטנות והדלות של תל אביב, וניצולי התופת באירופה. 

     אבא קובנר לא השיב מעולם, ככל הידוע, תשובה ברורה וחד משמעית, האם כתב או לא כתב את החלק השלישי של הרומן, ואם כתב, מה עשה בו. הוא סתם ולא פירש, ולא סיפק את סקרנותם של עיתונאים סקרנים, מבקרים וקוראים טרחנים וסתם מעוניינים. במשפחתו טוענים, שהוא פשוט אמר כמה פעמים שהכרך השלישי, אם באמת היה כזה - "הושמד". ואין מוסיפים פרטים מועילים, היכולים לסייע בשפיכת מעט אור על הפרשה. אך יש בהחלט טעם בשאלה, מדוע "הושמד"? באילו נסיבות "הושמד"? ובעיקר: על מה נסב הכרך השלישי, בטרם "הושמד"? האם ניתן להניח שהוא כתב בו על אפשרות הגשמתו של משטר סוציאליסטי בארץ, לאחר המלחמה? האם כתב בו על הקיבוץ, כזירה מיוחדת, שבה מתפתחת "קומונה של אמנים"? האם המשיך וגלגל את גיבוריו מן הכרכים הקודמים, אל איזה סיום אוטופי בכרך השלישי? 

     ואולי מותר לשאול גם יותר מכך: האם ניסה לצייר בו, או לחזות, את גורל ישראל בשנים הבאות? כלומר, אלו המתחילות מאמצע שנות החמישים והלאה? האם שיקע בו את תפישותיו המיוחדות לגבי גורל העם היהודי שנשמד? או לגבי לשון היידיש, שהייתה כל כך יקרה לליבו? האם אפשר שהוא פרש בספר את גרסתו שלו, המקורית, המלאה והבלתי-מקוצרת למה שמכונה "פרשת ניצנים"? 

    שלל האפשרויות, שאף אחת מהן לא אושרה, אך גם לא נסתרה, של תוכן "הכרך הנעלם", יכול ממש לסחרר את ראשו של כל קורא עברי, שיצירתו של קובנר קרובה לליבו. 

     לאחר הפסח, באפריל שנת 1955, יצא אבא קובנר למסעו הבלתי-נשכח אל היבשת הדרום-אמריקאית ואל יהודיה. המסע כלל הרצאות ומפגשים עם חניכי תנועת הנוער של "השומר הצעיר", ועם ארגוני שמאל יהודיים אחרים הקרובים למפ"ם. עד מהרה הפך מסע ההרצאות למסע ניצחון מהמם של המשורר היהודי בין הקהילות היהודיות של אמריקה הלטינית. מן העדויות שבידנו עולה, שכתב היד של הכרך השלישי, או פנקס רשימות הצמוד לו, היה בידיו של קובנר במשך כל מסעו.

דניאל ים חוקר תוספי מזון ותרופות ממכון ויצמן היה האיש שליווה את קובנר במסע הניצחון שלו ביבשת דרום אמריקה בשנת 1955 . במהלך המסע הם מאוד התקרבו ודניאל הפך לאיש סודו הצעיר של אבא קובנר.דניאל טוען באוזני ידידיו כבר שנים שקובנר גילה לו ששרף את החלק השלישי של הטרילוגיה. 

     המסע היה מעייף ואפילו מפרך , אך גם מאוד מוצלח. אבא המשיך לכתוב טיוטות במהלך נסיעותיו האינסופיות ברכבות, בחדרי המלונות, ובמועדוני "השומר הצעיר" שבהם התארח במהלך הסיור.

 הוא לא נח מכתיבתו , אפילו לאחר שסיים ימים קשים במיוחד במהלך המסע. הוא חלף את ארגנטינה לאורכה ולרוחבה, והמשיך לאורוגווי השכנה. וסיים את מסעו, שלימים תתחוור חשיבותו ליצירתו השירית, בגל הבא של הפואמות, במפגש מרגש ומדהים עם תרבותה הפגאנית של ברזיל. 

     כל מי שקרא את הפואמה יוצאת הדופן שלו, "אדמת החול" 1961, יכול בנקל להבין איזו חוויה מסעירה עברה על המשורר, בעת ששהה בצפון-מזרח ברזיל. האם נכון יהיה לשער, שבמהלך נסיעתו "המטריפה" נשא עימו כל הזמן את צרור הדפים של "הכרך הנעלם"? 

     בתום סיורו המתיש, בן ארבעת החודשים בדרום-אמריקה, יצא אבא קובנר בדרכו חזרה. קודם לאירופה, לצרפת, לשליחות קצרה מטעם התנועה, ומשם לחודש של הפוגה, החלמה ומנוחה בשוויץ. הצטרפו אליו לחופשת ההתאוששות וההבראה בשוויץ אשתו ויטקה החולה, ובנו הקטן מיכאל. בהרים השלווים של שוויץ, בסוף הקיץ של שנת 1955 השלים כנראה את הכתיבה הראשונה של החלק השלישי. מן העדות שבידנו עולה, שבמהלך כל התקופה הזו שנמשכה גם עם שובו לארץ, הייתה נימה אופטימית ברורה בדבריו המקוטעים והמרומזים על כתב היד. הדברים הסתדרו כמו שקיווה וכמו שתכנן. גם הקיץ הדחוס והמתיש שבילה בנסיעות, לא עיכב את מהלך הכתיבה. אלא אולי אפילו להפך, סייע בדרכים שלא נוכל אף פעם לדעתן במדויק, להשלמת הכתיבה הראשונה. 

     ואפשר מאד שגם המפגש המהם והמוחץ שלו, עם יהדות ארגנטינה אורוגוואי וברזיל, שנהרה בהמוניה לחזות בו ולשמוע את דבריו של "המשורר, הפרטיזן, לוחם 'גבעתי'", היה לו חלק בגיבוש וזירוז הכתיבה של הספר הנעלם. יהודי דרום-אמריקה נתנו לו המון כבוד, והרעיפו עליו הרבה חיבה והרבה אהבה. 

     בשבילם ובשביל יהודים רבים מקומות שונים בעולם - אבא קובנר היה שילוב מדהים של יוצא השואה ונביא התקומה. האחד שגח ממש מתוך הר-הדמים של "בדמיך חיי", אל גבעות הלס והחול של גבעות הדרום, שבהן הוכרע גורלה של המדינה הצעירה לחיים. לזמן קצר, לתקופת חודשי ביקורו, הוא נתן להם לפתע טעם של גאווה לאומית, של תקווה, ושל הרגשה שהקורבנות העצומים שידע העם היהודי לא היו לחינם. 

     לא הייתי מאריך בתיאורים הללו, אלמלא הטענה שנשמעה בביקורת הספרות, לאחר שיצא הכרך השני של "המשלש המתוכנן" - "הצומת" - שחלה מעין "חסימה" בכתיבת הפרוזה הסיפורית של קובנר. ושיש כנראה למחברו קשיים לא פעוטים בהשלמת הטרילוגיה. 

    לדעתנו הצנועה,  לא חלה שום "חסימה" בכתיבתו. ושום עיכובים בלתי מתוכננים.

     שום דבר בשלהי שנת 1955 לא בישר על הקשיים הצפויים לאבא קובנר בהשלמה המובטחת של ספרו. 


"היכן אנו בעולם?"

     החודשים האחרונים של שנת 1956 היו גדושים באירועים מסעירים בארץ ובעולם. בסוף אוקטובר פרצה מלחמת סואץ, ובאותה עת פלשה ברית המועצות להונגריה, והכניעה ברגל דורסנית את המרד ההונגרי. אבא קובנר עבר את שני האירועים הללו בצורה מאד קשה. הוא ממש נקרע באותם הימים בין המאורעות המסעירים. 

     ובסופו של התהליך, לאחר הישיבה דרמטית של הועד הפועל של הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, שנערכה בקיבוץ מעברות בימים האחרונים של חודש נובמבר 1956, אבא קובנר נקלע למצוקה אישית ונפשית קשה מאד. מצוקה שאולי יש בה מעט כדי להסביר את הגורמים שהביאו אותו לשריפת כתב היד הנעלם, החלק השלישי של הטרילוגיה "פנים אל פנים". 

לאחר שובו משהותו הקצרה בשוויץ, שם עלתה בידו כנראה להשלים סופית את כתב היד, הוא חזר במצב רוח אופטימי, והוא עבד על השלמת ספרו בכל הזמן שחלף. יש להניח שהוא כבר החל בגישושים, אולי אפילו בצעדים ממשיים, כדי לפרסם את הספר. לא הייתה לו בעיה של עורך, הוא עצמו נחשב לעורך מעולה, גם בשביל אחרים. לא הייתה לו בעיה של בית הוצאה. הוצאת "ספרית פועלים", שהוציאה זמן קצר קודם לכן את שני הכרכים, "שעת האפס" ו"הצומת", החשיבה את הרומן כולו, על שלושת חלקיו, כ"רומן הדגל" שלה באותן השנים. לא הייתה לו בעיה של מימון, היה ברור שהספר יוצא על חשבונה של ההוצאה, כלומר על חשבון הקיבוץ הארצי, שישא ובכבוד, בהוצאת הפקת הספר. 

     ואז, בהפתעה כמעט גמורה, נחתו עליו שני המאורעות הדרמטיים הללו. ופתחו מחדש "פצעים מדממים", שאולי מעולם לא הגלידו באמת. החרדה העצומה שלו למדינת ישראל הקטנה והמאוימת לא הרפתה ממנו. מאז הימים הקשים של פלישת הצבא המצרי, ומאז הימים שהוא, עם לוחמי חטיבת "גבעתי", עצרו בקשיים עצומים את הטורים המצרים שהיו בדרכם לתל אביב. 

     הוא מעולם לא שכח עד כמה היה דק ושביר המחסום העלוב של קומץ ישובים מכותרים וחטיבה לוחמת אחת, מותשת וקטנה. אפשר למצוא ביטוי לחרדה הזו, בתוך יצירותיו השיריות ובתוך הכרכים הראשונים של הטרילוגיה. ואפשר כמובן למצוא ביטוי קיצוני לחרדתו זו ב"דפים הקרביים" שכתב בעת הקרבות. אותם "דפים קרביים" שלימים הפכו נושא לביקורת נוקבת כנגדו. החרדה הקשה לגורל המדינה הקטנה ויהודיה לא תניח לו גם בעתיד. ויש לנו עדויות מעניינות, עד כמה היה חרד ערב מלחמת ששת הימים. שלא לדבר על מה שעבר עליו, לפי עדות בני המשפחה ומכרים קרובים, ואולי לא מצא ביטוי הולם ביצירתו, בחודשים הקשים של מלחמת יום הכיפורים. 

     הפלישה הסובייטית להונגריה, מעשי האלימות הקשים והטבח האכזרי במתקוממים ההונגרים, פתחו מחדש את הצלקות המכאיבות שנשא אתו עוד מימי קרבות הפרטיזנים ביערות של ליטא  ורוסיה הלבנה. הוא ניהל בשעתו, סמוך לעלייתו ארצה ומעט אחר כך, מערכה פוליטית כנגד ראשי הקיבוץ הארצי ופעיליו, כדי שיכירו באנטישמיות המרושעת של המשטר הקומוניסטי. הוא הובס אז במאבקו בתוך התנועה. הורחק ממרכזי ההכרעה והעשייה הפוליטית של תנועתו. אך לא חזר בו מדעותיו. 

     ועכשיו, בשלהי שנת 1956, חזר אליו הכול: האטימות הרוסית המפחידה, הטמטום והרשעות של המשטר, הרצחנות הדורסנית, הכול כפי ששמע העולם וגם ראה, בשידור כמעט ישיר, מרחובות בודפשט הבוערת. בפעם האחרונה בחייו הוא ניסה לערער על סמכותם של המנהיגים המוכרים של מפ"ם והקיבוץ הארצי, ולהביאם לידי הכרה והודאה ברורה בזוועות המשטר הסובייטי. אך גם הפעם הוא לא הצליח, ונחל מפלה מידי הממסד הוותיק. 

מפלה מכאיבה שהייה בה אפילו מעט השפלה. חזיון מכאיב שבא לידי ביטוי צורב בישיבה הסוערת ההיא, של הועד הפועל, שנערכה בקיבוץ מעברות. 

    התרגשות גדולה שאחזה בו ולא הניחה לו בשל שני האירועים המסעירים, הכבידה מאד את ידה על אבא קובנר באותם ימים. ומי שיודע כיצד נוהגים משוררים חרדים בימי חרדה אשר כאלה, ודאי יבין למה אני מתכוון. ניתן אולי להניח שחשבונות מחשבונות שונים נערכו במוחו הקודח באותם ימים מסוערים. כולל גם חשבון דרכו הספרותית. האם תהא זו השערה רחוקה, אם נניח שהכרך הנשרף של הטרילוגיה, נכתב דווקא על החיים העתידיים בקיבוץ ובמדינה? על "החיים החיוביים", לפי תפיסת הימים ההם, ואולי גם על החיים העתידיים של העם היהודי בכלל? שהרי אצלו כל המעגלים היו מחוברים ומהודקים ללא אפשרות הפרדה: המעגל העברי עם המעגל הישראלי ועם המעגל היהודי. ואם בנה בשני הכרכים הקודמים של הרומן את "התשתית הקיומית" של העם המתחדש; ואם ייחד את שני הכרכים הראשונים ל"נושאים הגדולים" של "בדמיך חיי", הרי רק הגיוני הוא לשער בזהירות הדרושה כמובן, שאכן היה תוכן הכרך הנעלם תוכן עתידי במובן כלשהו. ובמידה כזו או אחרת לא התייחס אל מה שהיה ולא אל מה שהווה - אלא אל מה שיהיה. 

    אולי אפילו תוכן המשיק לגבולות האוטופיה החברתית והלאומית. אפשר להניח, שהוא המשיך וניהל את גיבורי "הצומת" ו"שעת האפס" מן החורבן והשואה, מן המצור והאיום של מלחמת הקוממיות, מעמידת הגבורה של קיבוצי הדרום וחטיבת "גבעתי" - אל העולם החדש שראוי שייבנה בישראל החדשה. האם נבהל מ"יום הקטנות" האפרורי, שהציף את המדינה, וגרם לסופרים בני דורו לכתוב, ממש באותם ימים, רומנים מפוכחים ואירוניים על הפער המתרחב שבין החלום למציאות? קשה לדעת, מה גם שהוא לא הקל על המתעניינים, ולא הותיר אחריו שום סימן, שום עדות, לתוכנו האפשרי של הספר. 

"הדיקטאטור הגדול"

     ב- 25 לנובמבר שנת 1956 נערכה הישיבה הסוערת והגורלית לגבי קובנר, של הועד הפועל של הקיבוץ הארצי בקיבוץ מעברות. הדראמה הכפולה, שבאה לידי גילוי בישיבה המיוחדת הזו, ראויה למחקר נפרד ומקיף מידיו של היסטוריון בקי. ראשי הקיבוץ הארצי ומפ"ם התכנסו לישיבה של חשבון נפש אישי ופוליטי. חשבון קשה וכאוב, שכן ההיסטוריה ומהלכה המהיר דחקו את התנועה למצב של אלם, של התגוננות מביכה ופחד מפני שבירת האיקונות המקודשים. מתנועה מובילה, שיש לה יומרות לחזות את העתיד, הפכה תנועת "השומר הצעיר" באותם ימי נובמבר אחרונים של 1956 לתנועה מצטדקת, מתגוננת ונבוכה עד עמקי הווייתה. תנועה אחוזת חרדה גדולה שמא איחרה את הרכבת הנכונה אל עולם המחר.... 

     אבא קובנר הגיע אל הישיבה מתוח ונסער, וקרוב להתפוצצות מרגשות, כתוצאה מכל המתח והחרדה שעברו עליו מאז התרגשו המאורעות. לעומתו הגיעו המנהיגים הוותיקים, ובעיקר מאיר יערי, נחושים בדעתם "שלא לשפוך את התינוק עם מי-הגיגית...". כלומר לא להתנתק מהעולם הקומוניסטי, חרף הדיכוי האכזרי של המרד ההונגרי. ובאשר לשאלה הגדולה האם צריך היה להצטרף למלחמת סיני, דיברה ההנהגה בקול מתון: מאיר יערי תמך כרגיל בעמדותיו של בן-גוריון, ויעקב חזן, גם הוא כרגיל, ניסה להתנגד להן תחילה, אבל השלים עימהן מחוסר ברירה. 

     שוב בא לידי ביטוי חריף, כמו בישיבות קודמות בעבר, הניגוד המושחז בין המשורר חד הלשון חד העין וחד הלב, המנסה להבין "היכן אנו בעולם הזה?" - לבין מנהיגים משופשפים ומנוסים שמטרתם אחת: להוציא את התנועה שלימה, גם מהמשבר הכפול הנוכחי. 

     על מה שהתרחש בישיבה ההיא בקיבוץ מעברות יש עדויות שונות ואפילו סותרות לא במעט. אך לפי העדות שבידנו, אבא קובנר אכן נטל חלק פעיל, תוקפני ולא מתפשר, בסדר היום של הישיבה. עד שהורחק והובס בידי המנהיגות הוותיקה. הוא הגיע דחוס עד להתפוצץ ברגשות של חרדה וזעם ואפילו מחאה, וניסה להדביק בהן את באי הישיבה. ויותר מכך, להעביר אליהם את הרגשת הדחיפות ההכרחית שבשינוי הקו הפוליטי הישן. הוא באופן אישי עבר ממש משבר ומהפך אישי חריף בתוך כמה ימים. הוא התנגד בתחילה, בכל נפשו, מתוך חרדה קיומית חדה, לפתיחת מלחמת המנע נגד הצבא המצרי בסיני. אבל לאור הניצחון המדהים הוא שינה בתוך ימים ספורים את דעותיו. ממש כפי שעשו אז, באותם ימי אופוריה רחוקים, כמה וכמה אישים במחנה השמאל. וכדאי כאן להביא משהו מדבריו, כדי לעמוד על עומק הזעזוע שאחז בו: "...חשתי שמה שעומד להתרחש - זה שואה גדולה בתולדות ישראל (!), ותהיתי איפה היא מפלגתי... סבור הייתי כי מפלגתי חייבת לצאת לרחובות. אחרי ליל נדודים העליתי על הנייר שתי שורות ובם (!) כתבתי: 'על דעת עצמי ועל דעת רעי שימותו עם שחר - אל תצאו למלחמה הזאת' לעשותם כרוז ברחובות. אך הנה פתחתי את הרדיו והזמן פלש לחדרי, וחבריי סיימו את המלחמה..." 

     ובהמשך דבריו הוא אומר עוד: "... היום, אחרי מערכת סיני, אני מהרהר: אם הייתה זאת שעת אפס - לא אדע, אבל מה פירוש שעת אפס בלי שעת כושר, אני יודע...". והוא מוסיף עוד יותר: "... אחת לאלף הייתה לנו הזדמנות כזאת, להלחם במלחמת הגנה - עם בעל ברית בעל שיעור קומה. 

ואם הצלחנו להגיע להישגים אלה, בלי חורבן והרס, אגיד: בין מלחמת הגנה מאד צודקת על חורבן ערינו, ובין מבצע אשר בנסיבות פנטסטיות-פוליטיות נתאפשר לנו לבצעו - אני בוחר בשני!..." 

     הוא הרחיק לכת מההנהגה המסתייגת. עבר עליו משבר קצר וחריף מאד, והוא קם למחרתו מפוכח, ותומך נלהב במהלכי מלחמת סיני. גם את צעדו הקיצוני הזה לא יכלה הנהגת הקיבוץ הארצי ומפ"ם לקבל, והוא חטף על כך כהוגן בתשובות חריפות ואף קנטרניות מאגף השמאל שהשיב לדבריו המתלהמים. 


     דווקא ידידו, שמעון אבידן, נשא דברים מפוכחים בגנות המלחמה ובזכות השלום. וביקר קשות את מהלכי מבצע סיני, שהביאו לדעתו רק הצלחה צבאית קיצרת מועד, אבל דחו את השלום. שמעון אבידן הוא גם שדחק בו במשך שנות כתיבת הטרילוגיה, שיחדל כבר מכתיבה על "מה שהיה", ויכתוב גם על "מה שיהיה!". שיוביל כבר את גיבורי שני הכרכים הראשונים "אל עתיד חיובי". כמובן, ברוח "הריאליזם הסוציאליסטי" בנוסחו המרוכך והישראלי. חבל שאיש כמו שמעון אבידן, שהיה נקרע בכל פעם בין קרבתו והערכתו לקובנר, ובין נאמנותו לתנועה, לא השאיר לנו פרטים שהיו יכולים להועיל כאן בהסרת הלוט מעל תעלומת שרפת הכרך השלישי של "פנים אל פנים", והשמדת כתב היד. 


     דבריו המתלהמים של קובנר בעניין היחס לברית המועצות והעולם הקומוניסטי לאחר דיכוי המרד ההונגרי, היו קשים אף מדבריו על מלחמת סיני. לפי העדויות שבידנו, הוא גילה מלכתחילה יחס אוהד מאד למתקוממים ההונגרים, וכינה אותם אפילו "האחים שבבודפשט". אבל כנראה שנזהר יותר בביטויים שהביא בפני הציבור, ולא היה גלוי כל כך, כמו שנהג בהזדמנויות פרטיות. בדיון הקשה שהתפתח, הוא פרץ אל הבמה ואמר בין שאר דבריו: "... אין לכנס ישיבה הדנה בסעיפים כל כך חשובים" והתכוון בכך כנראה שללא הכנה מספקת לישיבה שבמהלכה יינתן גם למתנגדים שכמותו להביא את דברם, ואת עמדתם הסותרת את עמדת ההנהגה, ולהביאם בפני כל חברי התנועה - הרי שאין לכנס בכלל את הישיבה. והוא הוסיף: "... לשווא ציפיתי לשני דברים קטנים: מה אנו מציעים להסדר הבעיה? וכן ציפיתי לשמוע - היכן אנו בעולם הזה...". 

     וכשהתלהט הדיון, ואנשים הפריעו לו, קראו לו קריאות ביניים מעליבות, הוא אמר: "... יש המייעצים לשים פדות בין רוסיה המעצמה - ובין רוסיה הבונה את הסוציאליזם..." הוא לא יכול היה בשום אופן לקבל הפרדה אבסורדית שכזו. לשון הקצרנות היבשה, העילגת והמדלגת, שנרשמה באותה ישיבה היסטורית, אפילו היא אינה מצליחה כאן, לאחר שנים רבות כל כך, לכסות על הדראמה שהתרחשה בחדר האוכל הקטן והדחוס של קיבוץ מעברות, בליל הסתיו ההוא, בסוף נובמבר 1956.  

     בדין וחשבון מפורט יותר, מצאתי קטעים נוספים מדבריו: "... כלום באמת לא ידענו על גורלם של סופרי יידיש? של אישי המהפכה היהודים?? הייתה לווית כבוד של רייק, אבל של סלאנסקי - טרם הייתה...", הוא התכוון כאן למשפטי פראג הזכורים לשמצה. עד שהוא ממש מזדעק: "... כיצד נאלח (!) הדור לרגלי דיקטטוריים קטנים, שהיו הדום לדיקטאטור הגדול?..."

 שנאתו לסטאלין, אבי אבות הטומאה הייתה ממש גורפת, וזה עוד טרם גילה העולם את הדו"ח של הועידה העשרים! 

     והוא ממשיך וקורא למנהיגי הקיבוץ הארצי לגלות הבנה ואהדה אל המתקוממים ההונגרים: "... לדידי, מוקד כל הזעזוע העובר על העולם המהפכני - הוא על גדות הדנובה... כיצד עומדים רבבות פועלי הונגריה בקור וברעב משביתתם מול הטנקים הסובייטים?... מי שאינו מתקומם נגד הדבר הזה, שהוא קורא לו טרגדיה, ואינו קורא לו טבח! מי שמצדיק את הדין על טבח הונגריה - מצדיק את הדין על השמדת ישראל!..." עד כדי כך היו הדברים כרוכים והדוקים בנפשו הנסערת.

"אין ספר, שרפתי אותו".

     ישיבת הועד הפועל במעברות לא קיבלה כמובן את דעותיו. מאיר יערי, יעקב חזן וחברים אחרים השיבו לו בחריפות, אפילו בבוטות, הסתייגו מרעיונותיו הקיצוניים כביכול. אך נזהרו בכבודו, שלא לדחוק אותו   אל מחוץ למחנה. אך הוא, כמו בתקופות אחרות בחייו, נשאר לפתע לבדו. אף על פי שנדמה היה, גם אז וגם במקרים אחרים שבהם התעמת עם ההנהגה, שיש לו תומכים רבים, הוא נותר כמו תמיד ללא "דיוויזיות" של ממש. הוא שב לביתו, נסער ונרגש, ונאלץ להתמודד לבדו עם כל כובד תסכולו ומרירותו. 

     תנועת השומר הצעיר, הקבוץ הארצי על מוסדותיו, מפלגת הפועלים המאוחדת - כולם לא יכלו להסכים עם דעותיו "הימניות" כביכול, "הלאומיות" כביכול, "האנטי סובייטיות" כביכול. התנועה לא יכלה להסכים עם תביעותיו הקיצוניות, להתנערות מוחלטת מ"עולם המהפכה" הסובייטי, ולא עם תמיכתו המוחלטת במחייבי "מבצע קדש". גם רגישותו המיוחדת, "רגישות המשוררים שאין מושלה", גם היא לא הובנה כראוי בלהט הוויכוח הפוליטי. ובדומה למשוררים גדולים אחרים בשעתם, כמו נתן אלתרמן וכמו אמיר גלבוע, הפך הוא עצמו "בשר גופו של המשורר", ובשר יצירתו - לטרף מדמם לחרדותיו שלו האיומות, שלא מצא להן משכך. 

     מה קרה לו בחדר עבודתו, שבשולי החורשה העבותה, "בקצה המחנה" של קיבוץ עין החורש, כששב קודח מהישיבה הלילית הקשה בקיבוץ מעברות? האם החליט ממש באותו הלילה, טרוף וכנוע לרגשי מפלתו הציבורית, או באחד הלילות הסמוכים לו - להתנכל ליצירתו הוא? לבשר הכתוב מבשרו? האם אז החליט לשרוף את כתב היד של החלק השלישי של הטרילוגיה שלו? של "המשלש המתוכנן", שהיה כאמור כבר בגדר "משלש מובטח"? 

     קשה לדייק עד כדי כך, ולומר בדיוק באיזה לילה ובאיזו שעה הושמד כתב היד. אבל ניתן לשער שהדבר אכן קרה באחד הלילות שבאו לאחר ישיבת הועד הפועל של הקיבוץ הארצי. קשה לדייק עד כדי כך ולומר בדיוק האם שפך חומר הצתה על התיק או התיקים שבהם היה מוכל כתב היד. האם קרע את הדפים ושרפם בתוך חבית מתכת חצויה, ששימשה לו לשרפת האשפה ליד צריף עבודתו? או שמא שרפם בתוך ערמת גזרי איקליפטוסים שאסף מהחורשה? או אולי באמת "השמיד" את הספר בדרך אלימה אחרת? 

     מפני שלפי העדות שבידנו, הוא נראה ליד המדרגות של בית הקיבוץ הארצי הישן, ברחוב איתמר בן אב"י בתל אביב, כמה ימים לאחר הישיבה המרה ההיא. הוא היה מתוח, חיוור, ועצבני מאד. וכשנשאל ישירות, על ידי מקורב שידע היטב שכבר השלים בהצלחה את כתיבת הכרך השלישי: "ומה עם הספר, אבא? מתי יצא לאור?" - הוא השיב לחוץ ונרגש במיוחד: "אין ספר." אמר, ולא הישיר מבטו אל השואל, ידיד מקורב וזוכר. "אין ספר. שרפתי אותו". 

     "המשלש המתוכנן" בא אל קצו מוקדם מדי. הוא לא זכה להגיע אל סיומו המתוכנן. אבא קובנר, ברגע של ייאוש קודר, כתוצאה מהצטברות הרסנית של אירועים קשים, שגרמו אולי לחשיפת "הצלקות" הדקות מ"פצעיו המדממים", וחשפו לפתע מה שחשב שלעולם לא ייחשף שוב, השמיד במו ידיו את כתב ידו. הוא לא חיכה לימים אחרונים, ולא העביר מסרים לתלמידים נאמנים, או לבני משפחה מסורים. הוא לא נזקק לשליחים ולא לממלאי רצונו. במו ידיו עשה את המעשה, והשאיר את שוחרי יצירתו תוהים ומקשים עד היום, כארבעים וכמה שנים לאחר המעשה.  

     מה היה שמו של הכרך הנעלם? ומה היה תוכנו? ולאן גלגל את גיבוריו, שעשו עם קוראיהם דרך ארוכה מכרכי "הצומת" ועד "שעת האפס"? האם באמת הציע בספר שנשרף "עולם של מחר" בדיוני, שלפתע, לאור האש העצומה שנתלקחה בעולמו, בסוף שנת 1956, הבין שמה שבדה והניח בספר היה רחוק מדי, טוב מדי, אופטימי מדי, חיובי מדי - מן העולם האכזר שחשף אל מולו שוב את ציפורניו? 

     תהא סיבת השריפה אשר תהיה, ויהא הכתוב בספר הנשרף אשר יהא, "פנים אל פנים" נשאר בתולדות הפרוזה העברית החדשה כ"משלש מתוכנן" שלא התממש. ויצר בכך טיפוס ייחודי של טרילוגיה, שבה הספר השלישי, הספר החסר, הוא רק בבחינת געגוע. טרילוגיה שחלקה השלישי, המשלים, שהופך אותה למעשה אמנותי מושלם, יחסר בה לתמיד. 

     "אשנב ההזדמנויות" הצר והקצר, שנפתח ביצירתו של אבא קובנר ליצירת פרוזה סיפורית וכתיבה רומניסטית - נסגר לתמיד. הוא לא שב מאז לכתוב פרוזה סיפורית. שוחרי יצירתו יכולים אולי להתנחם בכך, שממש באותם ימים קודרים של סוף שנת 1956, אפשר וכבר היה עסוק בכתיבת טיוטות ראשונות לפואמה המופלאה שלו "אדמת החול".


שבע שנים לקח לאלישע פורת מאז שיצא להרפתקה המופלאה של ביסוס התזה שלו בדבר שריפת הכרך השלישי של אבא קובנר ועד שקיבל אסמכתא שאכן כך היו הדברים.

באחד הימים קיבל מידידו יובל דרור צילום של ראיון שערך עמי שמיר עיתונאי וותיק מ"למרחב" עם אבא קובנר בשנת 1970- בשנה בה זכה בפרס ישראל יחד עם לאה גולדברג.

באותו ראיון מודה בפעם הראשונה אבא שאכן שרף את כתב היד.

אפילו דינה פורת שכתבה ביוגרפיה ענקית על קובנר –מעבר לגשמי- לא הרשתה לעצמה כמדענית והיסטוריונית רצינית לסמוך על השמועה  שכתב היד נשרף,היא הביאה את העובדה הזו כהנחה שאכן כך קרו הדברים אך לא היו לה מקורות ואסמכתות לסיפור.לכן גם היא הופתעה כאשר אלישע התקשר אליה ואמר שיש בידו אישור כתוב שאכן כך היו הדברים.






     


יום חמישי, 5 באוגוסט 2021

נמרוד שמעי ז"ל - על ה'שומר הצעיר ' במרוקו (כתב על התקופה הזו פרופסור רוני לוי בן לברט )

 לפני כשבוע קיבלנו הודעה מקיבוץ עין החורש - נמרוד שמעי נהרג בתאונת דרכים. לזכרו של נמרוד אני מעלה כתבה שפורסמה ב'זמן הירוק' על פעילותו של נמרוד בקן ה'שומר הצעיר' במרוקו בשנות השישים.


נמרוד כילד עם אימו


קיבלתי פנייה מרתקת מפרופסור , סופר ומשורר רוני לוי. רוני ביקש ממני מידע על נמרוד שמעי שהתחנך בקבוצת 'עופר' (בקיבוץ עין השופט ), ביקש אפשרות ליצור איתו קשר. עזרתי לו בעזרת עמוס כרמל  חבר קבוצת 'עופר'.הקשר הטלפוני נוצר והאיש היה נרגש מאוד. נמרוד היה מדריך של רוני בקן ה'שומר הצעיר' במרוקו. את סיפורו על קן ה'שומר הצעיר' במרוקו הוא מספר כאן:

 הגענו לארץ במסגרת גרעין  יחדיו של השומר הצעיר, חלק היינו סטודנטים ממרוקו וחלק מבלגיה, לאחר פעילות ציונית שהתנהלה במחתרת בעיר טנג'ר במשך כשנה ארוכה בהדרכתו של נמרוד שמעי, יצאנו להכשרה בצרפת לתקופה של כמה חודשים ולאחר מכן עלינו לארץ, עברנו לקיבוץ כרמיה וקיבוץ מגן.

 זה היה נמרוד שהסתובב כערבי דובר צרפתית שגייס את כולנו בבתי הקפה של העיר תוך נקיטת סיכון אדיר ושהה איתנו ב-ECOLE ZETTE . איך אפשר לשכוח את התקופה המדהימה במחיצתו של האיש הענק שהיה נמרוד, הוא ואשתו הדסה. ידע את שירי ברנסנס וברל בעל פה ושר אותם בצרפתית, כן, התימני המקסים והמחונן שהיה נמרוד. אני חייב לדעת מה עלה בגורלו, אני יודע שהוא מקיבוץ מזרע, כ-50 שנה חלפו מאז ואני נעשיתי פרופסור, סופר ומשורר. אני מת לדעת על מצבו, הוא בטח כבר בן שמונים ויותר, אגדה בעיניי. 


נמרוד שמעי


וכאן מוסיף רוני את סיפורו של הקן במרוקו :

התיעוד השמור בארכיוני תנועת 'השומר הצעיר' לגבי גרעיני העלייה של בני נוער ממרוקו הינו דל ומועט, הוא אינו מאפשר לבחון את פעילות שליחיה ובטח לא את מעמדה של התנועה במרוקו בעיקר בסוף שנות השישים. עיקר התיעוד חושף את הפוליטיזציה של  מנגנוני הסוכנות היהודית ושאר מניעיהם הנסתרים במאבק לעלייה. קיימים אוספים מועטים של פעולות התנועה שנאספו בעיקר לקראת מלחמת ששת הימים, אולם זהו אוסף פרטי המבוסס כולו על עדויות של בני הנוער שעלו לקיבוץ בתקופה זו כמצוין ברשימה צנועה זו, הכוללת קטעי זיכרונות ותיעוד בעל פה.

לאחר מלחמת העולם השנייה, החלו לפעול במרוקו  תנועות נוער ציוניות רבות כבני  עקיבא, הבונים, דרור, השומר הצעיר ואחרות. תנועות אלה נאבקו על נפשן של בני הנוער היהודיים במרוקו. ראוי לציין את המאמצים הרבים שנעשו על ידי המפעל הציוני לקראת גיוס הנוער והבאתו לארץ. 


תנועת ה'שומר הצעיר' פעלה בעיקר בערים הגדולות כמו קזבלנקה, רבת וטנג'יר, בהן התרכזו בני נוער ממעמד הביניים, בוגרי אליאנס וגימנסיות צרפתיות , בני נוער שכבר לא מצאו את דרכם בחיי התרבות המקומית ואשר שאפו לעתיד טוב יותר מחוץ לגבולות מרוקו.

 על תנועות הנוער הציוניות היה לגייס נוער זה ולקרב אותם להגשמה ציונית במקום לאפשר להם להתיישב בצרפת ובקנדה, שתי מדינות בהן נהרו משפחות עמידות רבות. 

בני הנוער שפעלו בקנים השונים של תנועת 'השומר הצעיר' נבחרו בקפידה על ידי שליחי התנועות ועברו הכשרה יום יומית במפגשים שהתקיימו בדירות מסתור שנקראו קן מקומי. במפגשים למדו החניכים עברית מודרנית, הרחיבו את אופקיהם אודות ארץ ישראל  המתחדשת,  למדו על מפעלי הציונות, על הקיבוץ, שרו שירים עבריים ורקדו ריקודי עם ישראליים.

 בסופי שבוע יצאו לטיולים ביערות עם המדריכים ולמדו  באופן מעשי על החיים עצמם. בסיום נשלחו בני הנוער להכשרה חקלאית בצרפת בחווה החקלאית  ECOLE ZETTE. זה היה מעין כפר חקלאי שדמה לקיבוץ עם  שדות זרועים, רפת ודיר וחיים משותפים.

 בסיום ההכשרה היה על בני הנוער להחליט עם לשוב למרוקו או לעלות לארץ במסגרת גרעין הגשמה. לא זכור לי מקרים על בני נוער ששבו למרוקו.


השומר הצעיר במרוקו (צילום:ויקיפדיה תמונות)

ב-1966, נאסרה כל פעילות ציונית במרוקן. תנועת הנוער ה'שומר הצעיר' התקשתה לפעול בחופשיות והתחילה לפעול במחתרת. רשימה זו עוסקת בתקופה זו, אחשוף את קורותיה של התנועה ומעשי שליחיה המסורים והאמיצים. אציין כי רוב בני הנוער בפעילות הציונית במחתרת באו מערים שונות ,דבר שהוסיפה למורכבותה של הפעילות, אך רובם היו מחוברות למטרת העלייה, לציונות חילונית ולחזון שיבת הגלויות.

בעבורי כנער יהודי חילוני, המפגש הראשון שלי עם השליח  נמרוד שמעי היה מרגש ביותר בעבורי, זו הייתה מעין יקיצה ציונית מכוננת. כל בני דורי בעיר טנגיר התכוננו לנטוש את העיר ולנסוע לעבר חופים מבטחים אחרים וטובים. 

באותו קיץ, שמעתי לראשונה על ארץ ישראל החדשה ועל שואת יהדות מזרח אירופה, על אסון ספינת אגוז, לראשונה התוודעתי על יומנה של אנה פרנק ועל מרד גטו וורשה,כך התחיל הסיפור הציוני שלי.

אני זוכר שישבתי באחד מבתי הקפה  במרכז העיר, ענדתי שרשרת זהב וסמל מגן דוד, ואז הופיע המלאך שלי, איש שחרחר בעל חזות ערבית ברברית, חייך אלי ושאל אותי על כתובת בעיר אודות בית הכנסת על שם נהון. מה לערבי ולבית כנסת, שאלתי את עצמי. במהרה הביט בי ובחיוך מתוחכם אמר לי שהוא עורך מחקר על הקהילה היהודית בעיר מטעם עיתון צרפתי. הוא אף שאל אותי אם ידעתי משהו על מדינת ישראל ואני פשוט אמרתי לו שלא ידעתי דבר על ישראל. דבריי משום מה מצאו חן בעיניו, הבין מהר מאוד כי יהודי הייתי, התעקש לשלם את החשבון ונפרד ממני בשלום. 

באותו שבוע פגשתי אותו שוב ואז גילה ששמו היה נמרוד, שמו העברי הפתיע אותי מאוד. “נמרוד שמעי, שמי”, אמר לי בחיוך.

ידעתי עכשיו שיש לי חבר ערבי ושמו נמרוד, הוא היה הרבה יותר מבוגר ממני, הוא בטח  היה בין עשרים ושמונה לפחות, אינטלקטואל אמתי, חכם ושנון,  בעל חוש הומור וכישרון, אלו לא מילים מוגזמות, פשוט האיש הערבי נמרוד, האיש המנומס והאדיב הזה מאוד הרשים אותי.

וכבר בסוף אותו שבוע היה לי חבר מיוחד ושמו נמרוד שמעי, הוא בטח בי ואני בטחתי בו.

יום אחד הזמין אותי לביתו, הוא התגורר בדירה שכורה במרכז העיר.

 זה היה מעין מרתף של בית, בפנים הכול היה חשוך, על אחד הקירות התנוסס דגל ישראל, לא היינו לבד, נכחו עוד שני אנשים בחדר, מאוד נבהלתי כי הם לבשו גלביות עם קפוצ’ונים שהסתירו את פניהם.

“אל תפחד איש יקר”, אמר לי, “אנחנו יהודים כמוך”

חשתי נדהם, הייתי לגמרי מבולבל.

 "אלה הם חבריי”, שב ואמר.

הם היו נציגים של ה'שומר הצעיר',  באו מישראל להקים קו מקומי מחתרתי של ה'שומר הצעיר'

ואני מאוד התרגשתי, חשתי בטוח. 

סמלי ארץ ישראל עטפו אותי מכל עבר, נמרוד ראה בי  פוטנציאל גיוס ועזר. באותו שבוע  נמרוד השביע אותי בנוכחות שני חבריו, עם יד על ספר תנ"ך. הוא סיפר על המפעל הציוני בעולם ובמרוקו, סיפר לי על הקיבוץ, על הצבא ועל התנועות הציוניות הפועלות בעיר. נמרוד ראה בי בן ברית נאמן, סמך עלי בכול, הזמין אותי לאירועי התרבות של העיר. 

כך הפכתי מנער ביישן חסר דאגות  לפעיל ציוני במחתרת. מידי יום נסענו לקן להקשיב להרצאות על ציונות, למדתי לראשונה על דרייפוס כי בבית הספר לא לימדו כלל על העם היהודי זולת המהפכה הצרפתית, הקולוניאליזם ושאר נושאים על התרבות הצרפתית.

סמל השומר הצעיר (צילום: מויקיפדיה תמונות)


שיא הפעילות בתנועת ה'שומר הצעיר' היה כרוך במעין חינוך מחדש של בני הנוער המגויסים, בעיקר חינוך על תולדות עם ישראל בכל הדורות, על גזענות ואנטישמיות,  על השואה באירופה וחלק ממדינות צפון אפריקה, להתחיל קרוא וכתוב בעברית מודרנית ובעיקר להיות מודעים על כל ההתרחשויות בארץ ישראל.

 במסגרת תפקידי כפעיל ציוני טרי וכמגויס נלהב לתנועה, היה עלי לגייס חברים יהודים על פי קודים והוראות ברורות ולהביאם למפגש סודי ראשוני עם המדריכים “המוסתרים”, כל זה הרחק  מעיני השלטונות ובחשאיות גדולה. נהגנו ללכת רק ברגל שלא יראו אותנו יחד, היה חשוב לשמור על ביטחוננו. 

ההגעה לקן הייתה תורה שלמה: שלושה נעצים על הדלת דרש שלוש נקישות, שני נעצים שתי נקישות, חלון חיצוני פתוח העיד על נוכחות בקן.

בפחות מחודשיים הספקתי לגייס כ-עשרה פעילים חדשים, כל אחד נבחן היטב על ידי נמרוד וחבריו, החשיפה נעשתה בתום שבועות ארוכים של בירורים וחקירות עד להשבעה הסופית, בדרך כלל כול המגויסים אושרו לאחר הסרת המסכות של המדריכים, בכל אירוע חשיפה הורמו כוסות גזוז ועוגיות דבש, כל הפעילות נעשתה באופן חשאי ביותר,הורי המגויסים לא ידעו דבר, זכורים מקרים בודדים שבהם הורים התלוננו  למול השלטונות,  פעמיים פונה הקן מכל תכולתו המחשידה עד עבור זעם, המדריכים והשליחים עמדו בכוננות הסתלקות ליד הנמל מחשש למעצרים. 

ברור כי התנועה לא זכתה לגיבוי ההורים, הקהילה ובתי הספר, הרי התנועה פיתחה תוכנית חינוכית מותאמת עם מטרות ויעדים רעיוניים וחינוכיים מוגדרים היטב, בעיקר חילוניים, דבר שבוודאי עורר את התנגדות הקהילה שראתה בפעילות הציונית גורם מתסיס העלול לסבך את מוסדותיה ושאר ארגוניה החברתיים.


היהודים במרוקו חוגגים את הנצחון על גרמניה הנאצית (צילום:ויקיפדיה תמונות)

 כפי שכבר ציינתי הורים מסוימים פנו לשלטונות אך אלה פעלו תוך עצימת עיין ולא הפריעו להמשך הפעילות של הקן. בסופו של דבר, מספר החניכים שפעלו בתנועת השומר הצעיר  שבתקופה זו נאמד בכמה אלפים, נערים ונערות שחוו תהליכי חילון ומודרנה ובעיקר תהליך התעוררות ציונית

נמרוד הפך את כל הקבוצה לחבורת צעירים אידיאליסטים, קבוצה ספוגה בערכים של שיתוף ועצמאות, עיצוב תרבות גרעינית וחיזוק הקשרים והחברויות. אני עדיין שומע את קולו הנאה והסמכותי: ”דרך החינוך ניתן לשנות את העולם, הציונות הוא מעין פסיפס, כל אחד מביא את המשבצת שלו וביחד נוצר מרקם ציורי מדהים". איזה פטריוט היה והינו האיש הנפלא נמרוד, אוהב אמיתי לעם ישראל ולמדינת ישראל, אדם איכפתי לכל מה שקורה בארץ הזאת  ובתפוצות. לכול זה הוא נתן ביטוי חד מאוד בעשייתו ובפעילותו עם הגרעין שלנו, אלו אינן  מילים נמלצות-  אלא מילות הערכה והערצה לאדם הראוי לכל הכבוד.

רוני לוי בן לברט


בצילום חברי קבוצת 'עופר' עם המורה שלהם דוב ורדי בשנות השישים (ארכיון הצילומים של עין השופט)

יום רביעי, 14 ביולי 2021

מכתבים למיכאל - (מזיכרונותיו של גרשון פרדקין ) 6




                                           גרשון פרדקין (המקור:מיכל קציר)

 

 מיכאל היקר                                                                                 בית חולים שיבא 1994 

גם היום אחרי 45 שנה זכורה לי הפגישה עם יוסף לכל פרטיה. הסתגרנו בחדר והמזכירה לא נתנה לאף אחד להיכנס. כולם היו בטוחים שאני יושב שם עם ערבי מרגל, שמוסר לי פרטים מאוד חשובים.ואכן, כקצין מבצעים של החטיבה הייתי בסוד העניין..שאלתי את יוסף, למה הוא מגדל זקן ? הוא חייך אלי את חיוכו הטוב ואמר :,נשבעתי שעד שאני לא מוצא אותך לא אתגלח, היום אני אתגלח".

מטרת בואו של יוסף והחיפוש שלו למצוא אותי היו קשורים לנושא כיבוש הגליל. 

הוא ידע , כמו שידעו רבים, שאכן עומדים היהודים לכבוש את הגליל והוא פחד שצה"ל יהרוס את פקיעין שלו.

יוסף אחז את ידי בשתי ידיו ואמר : " גרשון, אתה זוכר איך הצילו אותך ואת הילדים שהיו אתך ? אנשי כפר פקיעין הצילו אותם ועכשיו עליך להציל את הכפר שלנו פקיעין." 

הרגשתי שידיו רועדות, דמעות זלגו מעיניו והוא המשיך : " אני אוהב את הכפר שלנו,אני אוהב את כולם בכפר שלנו והאמן לי, שזה הדדי והם אוהבים את כל היהודים". 

  1. ידעתי את תכנית כיבוש הגליל. על חלק אחד מהחטיבה , גדוד 72 , היה לכבוש את תרשיחה ולנוע לצפון – מזרח ולהתחבר בכביש הצפון עם שני הגדודים הנותרים, שהיה עליהם לכבוש את מירון, גוש חלב וחלקו המזרחי של כביש הצפון, כולל המשטרה צפונה מגוש חלב..ידעתי , שאין לנו כל כוונה לכבוש כפרים בשטח, במיוחד לא את פקיעין שלא היה בדרך..יכולתי להביט אליו, ללחוץ חזק את ידו ולהגיד לו, שאנו לא נכבוש את הכפר..


הצעתי לו, שלא יגיע לכפר, אלא ימסור להם שאסור לצאת מהכפר ובשום פנים ואופן לא לברוח: לשבת ולחכות עד אשר אשלח מחלקה לשמור עליהם..וכך היה. 

הגליל נכבש ב- 60 שעות ורבים מאנשי הכפרים ברחו.

                     כיבוש הגליל (ויקיפדיה תמונות)


אנשי פקיעין קיבלו את הבשורה מיוסף ומרבית אנשי הכפר נשארו במקום. כמה משפחות ערביות ברחו, אבל הדרוזים שמרו על  הרכוש שלהם והיה עלי לטפל אצל שלטונות צה"ל לתת להם לחזור לביתם בשלום. 

כפי שהבטחתי שלחתי כמה ג'יפים לפקיעין לשמור על הסדר.. מפקד החטיבה, קצינים מהחטיבה ופיקוד הצפון הגיעו לחגיגה שערכו לנו אנשי פקיעין. בראש השולחן ישב יוסף ונכבדי הדרוזים וכולם ידעו, שהיה זה יוסף זנאתי שהציל את הכפר..

כל ימי חייו של יוסף היו יחסים מצוינים בין משפחת זנאתי לאנשי הכפר.

במשך שנים רבות שררו יחסי רעות של ממש בין משפחת פרדקין מירקונה ומשפחת זנאתי מפקיעין.

ביקורים הדדיים ובמיוחד קשר עם יוסף.לימים יזמנו ביקור הדדי של שתי המשפחות זנאתי ופרדקין אצל נשיא המדינה שזר, את התמונות מביקור זה הוא שמר למזכרת.

                                                       אריה בן גוריון יוסף ושאול זנאתי


יוסף לא ידע, ששאול בנו בכורו ימות לפניו.

אחת ממשאלות ליבו הייתה , שבנו יוכל להגיד קדיש על קברו ואכן למד הבן עברית,עבד במשרה קבועה בנהרייה, גידל את חמשת ילדיו, אבל לפקיעין לא הגיע.

פשוט לא היה ממה להתפרנס בכפר.הוא נפטר בגיל 50 והגענו מירקונה להיות עם יוסף.

היות  ויוסף ואני היינו מזרע כוהנים , אסור היה לו להיכנס לבית קברות.

כך ישבנו שנינו יד ביד משוחחים על חיים ומוות, על חלומות שהיו לו, שפקיעין תשגשג עם קום המדינה ויבואו יהודים להתיישב ולהחיות את המקום.

יש קצת בתים,יש קצת אדמות. במקום זה יישבו את פקיעין החדשה (כמה ק"מ מפקיעין) וזנחו את פקיעין האמיתית.. איש מאמין היה יוסף;הוא אמר לי על מותו של שאול בנו יקירו: "אלוהים נתן, אלוהים לקח, יהי שם ה' מבורך". 

 שלך סבא גרשון


  1. מבצע חירם היה הגדול והמורכב במבצעי חזית הצפון (פיקוד צפון במושגי ימינו), במהלך מלחמת העצמאות. המבצע נערך בשלבים האחרונים של המלחמה, בין ה-28 ל-31 באוקטובר 1948כה עד כח בתשרי תש"ט, ובמהלכו כבש צה"ל את מרכז הגליל העליון וחלקים מן הגליל התחתון, ובכך השתלטה ישראל על כל שטחו של הגליל. כן כבש צה"ל, באופן זמני, חלקים מדרום לבנון. בעקבות המבצע, נעקר צבא ההצלה בפיקוד פאוזי קאוקג'י מהאזור, מארץ ישראל בכלל, ולמעשה חדל להיות כוח צבאי משמעותי. מבצע הבזק, שנמשך כ-60 שעות, גרם ליציאה המונית של ערבים תושבי הגליל לכיוון לבנון. מבצע חירם, שהיה המבצע הצבאי האחרון בחזית הצפון הציב את גבולה הצפוני של מדינת ישראל, עם לבנון, על הגבול המנדטורי.

 המקור   מויקיפדיה