יום חמישי, 10 ביוני 2021

 




 מרגלית זינאתי (  הצילומים מויקיפדיה תמונות)

מכתבים למיכאל

גרשון נולד בשנת 1918 ברוסיה. הוריו שמריהו וגיסיה פרדקין עולים לארץ ב1925.על פי סיפורי המשפחה בהגיעם לחוף יפו, כרעו ההורים על ברכיהם ולהפתעת שלושת ילדיהם נשקו את החול כשדמעות זולגות על פניהם. אביו קנה לכול ילד (גרשון,גאולה ואברהם)תפוז,לקחו דיליג'נס ונסעו לזיכרון יעקב (שם גרה אחותו של האב)וכול הדרך שרו "שירי מולדת" רוסיים, כעבור כמה חודשים עברה המשפחה למקווה ישראל. האב שמריהו קיבל שם עבודה כמדריך חקלאי במטעים ובפרדס,וגיסיה האם, עבדה כאחות האחראית על כול התלמידים.גרשון הוא דוד של מיכל לישנסקי- קציר.אימה גאולה לישנסקי-עמיר הייתה אשתו ואם ילדיו של טוביה לישנסקי האח של עבריה , ילדיו של רבקה ויוסף לישנסקי שסיפורו בלבד יכול למלא חלל של חדר. ואחרי שהבנו איפה אנחנו נמצאים נספר הפעם על גרשון.

מכתבים למיכאל הוא קובץ מכתבים שנכתבו על ידי סבא גרשון (לבכור נכדיו מיכאל)- בתקופה בה נאבק במחלת הסרטן. במשך שלוש שנים, מדי שבת, התקבצה המשפחה מסביב למעטפה לבנה ובה מכתב מסבא גרשון. ממכתב למכתב נאספו הסיפורים המתארים פרקי חיים השזורים בתקומת עם ישראל בארצו.

הפעם אביא בפניכם סיפור מיוחד במינו על קליטת שני ילדים יהודים מפקיעין ביגור.תמצית הסיפור נמצא בעיתון של יגור ונכתב על ידי נטע –( ארכיון יגור) במדור - סיפורי מקום.

קליטת שני ילדים מפקיעין ביגור

ביומן יגור משנת 1943 אנו קוראים: "בבשורה ,שהשמחה והצער מהולים בה יחדיו- התבשר המשק השבוע בקליטת שני ילדי פקיעין האחרונים".ועוד:"בביקורנו הרבים בכפר פקיעין, ובמיוחד אצל האב, נוצרו קשרי ידידות ואמון..מדי פעם שפך לפנינו את מרי לבו, ותפילתו האחת גאולת ילדיו מנכר הכפר.. למשמע האפשרות לסידור ילדיו ביגור אורו עיניו ונישק את ידינו, כשדמעות בעיניו".."ילדי פקיעין הגיעו ביום שני ליגור.חברת ילדי בית הספר ערכה להם קבלת פנים נאה, הם שוכנו בבנייני בית הספר, מלמדת אותם צפורה חפץ".

ארבעה חודשים לאחר מכן בנובמבר 1943 נכתב ביומן יגור:

"ילדי פקיעין ביגור – זאת זכותו של גרשון המשוטט"

"הכרנו כולנו את גרשון. כשנתיים התמסר ביישובנו לחינוך הנוער,עשה את עבודתו בצניעות , בלי רשמיות,חי את חיי הנוער יום יום ..החדיר והעמיק את הקשר האמיץ לארץ.

גרשון אינו דמות מהאגדות , אלא מדריך ומחנך בשר ודם, ששהה ביגור כשנתיים בתחילת שנות ה-40

לפני כמה שנים ,פגשה מרים שחר (מיגור) את אלמנתו של גרשון , הלוא הוא גרשון פרדקין.באותה פגישה נתברר הקשר בין גרשון ויגור, ונודע למרים על קובץ מכתבים שכתב גרשון לנכדיו ובו מסופר גם סיפור על קליטת ילדי משפחת זינאתי מפקיעין ביגור."

בצילום : אריה בן גוריון  מבית השיטה עם חניכיו  מבקר בפקיעין אצל משפחת זינאתי - שנות הארבעים





יום שבת, 10 באפריל 2021

מיומנו של סבא (אברהם מזרח - אבא של ריבצ'ה ויינר כותב יומן ב1940 בהיות הקיבוץ בן עשר שנים)


 מרגש מאוד למצוא עדות של אבא שבא לבקר את בתו שחיה בקיבוץ הצעיר שרק מתחיל את דרכו - וכותב יומן בו הוא מפרט את שראות עיניו ומנסה להבין את החלוצים הצעירים שבונים חברה חדשה יש מאין. כזה הוא כתב היד שמסרה לי רותי ויינר בתם של סיומקה וריבצ'ה אחות לעודד ויינר וחדוה ויינר ז"ל. אברהם מזרח אבא של ריבצ'ה מתאר את החיים בקיבוץ עין השופט בשנת 1940 .




יומנו של סבא


באתי ל'עין השופט' יחד עם אשתי באדיבות ריבצ'ה. בתי ריבצ'ה יודעת לכלכל כל דבר.. רושם אדיר עושה עלי קיום בפועל ממש בתוכן של הקריאה: "כל דיכפין יתר ויאכל"..

כל יום באים אורחים ומקבלים את ארוחתם, מטילים סתם נערים ואף משטרה אנגלית – דברו ערבית ועברית- כיום מתקבלים באותה הפשטות והתמימות ואפשר לומר בחמימות- כך היה מקבל הסבא שלי אורחים. והסבתא היתה מאכילם ממיטב מטבחה. ותשלומים – מאן דבר שמיה!.. חס ושלום - היה סבא אומר – קבלת שני אורחים כקבלת השכינה הוא...

פניתי לאילנה הקטנה בת ארבע ולאסוני פניתי אליה בלשון זכר- צחקה צחוק עסיסי: תביט! תביט!  אוי..אוי.. והרימה הכתונת להראות לי את מינה.. נתביישתי , ממה ?





נתקבלה ידיעה ע"י הרדיו ממותו הפתאומי של זאב ז'בוטינסקי באמריקה- החברים קבלו את הידיעה בדומיה- שום הערות והערכות, דומני שחיכו לעיתון -מה נכתב ב"דבר", רק כשבאתי הביתה, מצאתי שתי שכנות מן האימהות של החברים, משוחחות ביניהן- הראשונה- ער איז געווען אזרווסער מענש- השמה-ומיד איז די פעולה, ער איז יורופ הין וועג- הראשונה- יע אמת- ער האט פרל  צרות פורטיוף..


5 אוגוסט

באותו היום החליפו החברים דעותיהם בדבר ז'בוטינסקי לרגל מאמרי הערצה בעיתונים (הדבר) כמעט שלא נתחדש כלום ממה שאמרו הזקנות..

כ- 25 חיילים אנגליים ביקרו "בחדר האוכל". כבדו אותם במה שאפשר- אחרי זה צלם אחד מן הצבא צלם שולחן אחד עם יושביו החיילים. בקשוני לשבת על יד השולחן- הסכמתי – חשבתי אז אם  בקשוני צרפתיים לא הייתי מסכים, מפני שיש לי טינה בלבבי על שלא נתנו להחריב את פריז.. ואנו בזמנו נתנו להחריב את ירושלים..




6 באוגוסט-

בשעה שתיים עשרה הרגשנו שחיפה עוד פעם הופצצה- זו הפעם השלישית- והנה ארובות עשן מיתמרות ועולות השמיימה- ועשן מתפשט לאופק. נבהלתי מאוד- בייחוד לגורלו של בני שעובד על יד הטנקים- בצהרים נודעו פרטים ונחה עלי דעתי במקצת. היום עבר בהרהורים רעים, לעת ערב אחרי ששמעתי את הודעת הרדיו התיישבה דעתי לגמרי.




7 באוגוסט

קבלתי מכתב מבני שהוא עבר לעבוד בעיר במשרד.


8 באוגוסט

בערב הייתה הרצאה, לכתוב עליה ביקורת לא כדאי. ההרצאה היתה על אומנויות החדישות בצרפת ובגרמניה.


9.באוגוסט

הנני פה ב"עין השופט" תשעה יום ועוד לא כתבתי שום דבר מרשמי אודות הקיבוץ עצמו. זה מפני שאני סובר שכל מה שאשהה פה יותר, תהינה רשימותיי יותר מדויקות. עוד אחכה..

10. באוגוסט

שבת כרגיל. יש חברים ששבתם חול – ואת היום שמגיע להם שובתים באחד מן ימות השבוע. החבר שלא שובת בשבת  עושה זאת מטעמים משקיים כגון: שאם אפשר לדחות את העבודה, או שדווקא בשבת בזמן שהעגלות אינן בעבודה, אז דווקא אז אפשר לתקנן, או כדומה.


11.באוגוסט

ישבתי על ספסל. פגשתי ילדים מגיל 4 בתחילה צחקתי ושחקתי אתם- לבסוף התחילו להציק בכל מיני צביטות על הקרחת שבראשי- עד שגערתי בהם. אז לקח אחד, בנו של טוביה , נכדו של לישנסקי הידוע (שהיה חבר של אהרונסון) וזרק בפני סמרטוט מלוכלך- כמובן שגירשתי אותו. ספרתי מזה למטפלת- למחרת בא הילד שסרח ובקש ממני סליחה- כמובן שנעתרתי לו .

פה המקום להאריך קצת על אופן  החינוך של הילדים בקבוץ. זהו חינוך לגמרי שונה וחדש. אינני יודע מהו עכשיו החינוך ברוסיה, האמנם הוא שונה מזה שראינו עד כה ?, מוכרח להודות שיש בחינוך זה קצת מאמריקאיות- כבר כתבתי במקום אחר, שבאמריקה מכתירים את הילדים מעל הראש והבן זקונים הוא ממש מלך בבית. הסברתי אז : שבארצות  אירופה הילדים הם "ריחיים על צווארי ההורים" – ומשום זה אפשר שתת הכרה לא מוכרחה להיות שמחה עם הופעת ילד חדש -ואי לזאת הילדים היו  למכביר. לא כן באמריקה, שישנה תת הכרה אחרת. כל בן שנולד הוא סעד לעת זקנה ,והמומנט הזה הוא גם בקבוץ ובמידה ידועה היום בכול אירופה. אמנם לא בזה בלבד אני מתעניין. יש פה סגנון אחר בעצם התפתחותו של הילד-: הוא לא מכיר אבא ואמא כמקור היחיד שדואג אודותיו-יש לזה מטפלות והוא במובן ידוע בלי השגחת ההורים, עצמאי. יש לו חרות גמורה למלאות רצונו בכול המובנים ואפילו אם הילד רוצה לשחק עם רמשים הזוחלים עלי אדמות , אין מוחים בידו - אבל  אל תחשבו שהילדים הם נכס כללי- לא ולא, לעיתים תכופות מתמסרים ההורים לילדיהם הם, בכל חום לבם ונעימות אבהית ואימהית...שעות אחרי העבודה, הם, כלומר: השותפים לילד- האב והאם, מבלים עם ילדיהם זמן רב. 

למי שישנו ילד יותר מבוגר מטייל אתו בשעות הפנויות. אפשר שבעיר ,איפה שהאב טרוד בפרנסתו היום יומית- אין לו הזדמנות כזו. פה יש להעיר- שאף על פי שבקבוץ החיים הם קולקטיבים ובכל זאת מפותחת פה במידה גדולה הכושר האינדיבידואלי- כלומר: לדברים שהם פרטיים לחבר ולחברה, כמו הילד ומשפחתו, הם מסורים להם במידה יותר רבה מהאדם העירוני. אני שואל את עצמי איך ישתלשלו ויסתדרו הדברים האלה אחרי שנים: אם למשל , יהיה סכום חברים בלי משפחות- וחברים שתהינה להם משפחות גדולות- איך יהיה המאזן בין הפרטיות והכלליות? איך? יכול להיות שאין זו שאלה כלל, מפני שאלה האנשים שחשקה נפשם לחיי הקבוץ, הם אלה על פי רוב מאנשים בעלי לב טוב ורחב , וזו אפשר הסברה שהניע אותם לחיים כאלה- אנו רואים שישנם אנשים עירוניים בעלי מעוף גדול- שמתמסרים למשפחות של זולתם ודואגים לגורלן כמו שלהן. ובכל זאת השאלה בעינה עומדת, מה יהיה עם המחונכים האלה , בזמן שיגיע הזמן והם יהיו הורים? אם הקשר המשפחתי לא יתרופף לגמרי? למדתי בחיי שכל מה שהקשרים המשפחתיים יותר מותרים, היחסים בינם לבין עצמם יותר קרובים. תמיד השגחתי שאצל השכן שלי שגר בחדר אחד במרתף ביחד עם שמונת ילדיו- היחסים ביניהם יותר קרובים ונפשיים. ידוע מתוך הניסיון, שאם יעזוב בן עם הוריו וייסע לארצות רחוקות- יזכור את ההורים יותר מבן עשיר.

12. באוגוסט

ערב תשעה באב שנת תש' – שמענו את הרדיו הירושלמי בערב. מכיוון שבאו אמירות קינות על ידי הרדיו- ואני רחוק כבר מזמן בחיי מבית המדרש - בכל זאת שמעתי את הקינות ברעידה נפשית. ובזמן הדקלום של חנה רובינא זלגו עיני דמעות. באותו היום בקרתי יחד עם משפחתי את הקבר של הקדושים שנהרגו בימי המאורעות. קבר אחד עשוי מאבן ועליו שמם של החלוצים- אפרים טיקטין ואליעזר קרונגולד.על שם אפרים נטעו חורשה ועל שם אליעזר עוד יטעו. אפרים היה הראשון שטרח ועסק בנטיעות היער. בסביבה זו על יד הקבר הזה, ישנו עוד קבר, עדין בלי מצבה. אחד מן החברים שמת באמריקה. בקשתו האחרונה היתה מאת הוריו לקברו פה. רצונו קיימו. שמו -אברהם זייגר. לאפרים ישנו בקבוץ ילד- אומרים שקלסר פנים של אביו לו. גם לו קוראים אפרים.



עודד הקטן , שיחיה לאורך ימים, שאל אמנם- מה זה ? הסבירו לו את הכל, מלבד זה שלא אמרו לו שמידי ערבים- השכנים- נרצחו- ואפשר שנכון כך. מפני שהיום הערבים השכנים הם פה אורחים תמידיים, כמעט בכל יום הם באים לחצר הקיבוץ- באים לרופא ובאים לפקיד של  " הכשרת הישוב". ימים לפני זה עברה דרך החצר תהלוכה של כמה עשרות איש רכובים על גמלים, חמורים וסוסים. זאת הייתה לרגל חתונה של ערבים באחד הכפרים הסמוכים. באו הנה כדי להזמין את חברי הקבוץ לחגוג - אמנם לפנות ערב נסעו הרבה חברים/ות לשם. ערבי אחד זקן שרכב על סוס דוהר, אמר לי שזהו "פנטזיה"- כשראיתי איך הכלה(כנראה צעירה מאוד)רכובה עם חברותיה על גמל רפוד מרבדים יפים. הרהרתי –המראה היה כמו בזמן שאמנו רבקה באה , ונפגשה עם יצחק והפמליה של אליעזר עבד אברהם.

הגברים הלכו ברגל או על סוסים וחמורים- הנשים כולן נהיו רוכבות על דבשות הגמלים ולכל גמל וגמל היה דגל צבעוני. חשבתי שאצל השכנים חתונה מסדירים בקולי קולות ואצלנו הקיבוצניקים מסדרים את זה בצנעה מופרזת? האם אין דרך לעשות זאת - ממוצע?

באותו יום בקרתי את היערות – באמת קשה לכנות את זה יערות- במובן הרגיל- אמנם למי שיש מעוף, קשה לראות יערות עבותים כפי שאני מכיר. ראיתי כמה מרץ וכמה עמל מושקע בנטיעות. בצדי הדרכים נטועים ברושים ובתוך היער אורנים וכבר ישנם מקומות שגודלם יותר מגובה איש- וזה רק שנתיים .ואת כול הנטיעות עושה הקרן קימת כדי להחזיר לארצנו את דמותה הקודמת.


13 באוגוסט

תשעה באב שנת ת"ש- כתבתי מאמר לשם היום הזה, חשבתי להקריא אותו לפני איזה שהוא קהל- אבל לא מצאתי קהל, וזהו פשוט יען שמטבע הדברים חברי 

ה'שומר הצעיר 'הם אנטי דתיים. והם חשדו בטח שאני אדבר בעד הדת.


14 באוגוסט

כמה ימים לא רשמתי ביומני- הייתי חולה זו פעם ראשונה במחלת הפלשתים...טחורים- חסרים לנו מילים למושגים פשוטים יום- יומיים- והנה ילד יושב על סירו- המטפלת מאיצה עליו שימהר, היא אומרת לילד: תתאמץ. והמשפט הזה לא נכון  מכמה טעמים. מצאתי בספרו של שטיינברג "משפט האורים" -טחר-דחה דחוק, לחוץ החוצה. בתלמוד נאמר : מאן דואל לבית כיסא.. לא לטחר טפו-לא ילחץ מאוד להוציא צואתו.

לכן אני מציע שהמטפלת תגיד לילד שיושב על הסיר: טחר מעט. וכשהילד עומד לעשות איזה דבר גבורה : בלמוד או בהתעמלות- תגיד "תתאמץ!" וכשיגדל הילד יהיה אצלו דבר מובן מאליו. מהו אומץ רוח ומהו המושג "טחורים".




30 בספטמבר 1940

אחרי שהרגשתי שאני חולה, חדלתי לרשום במחברת זו- ולבסוף עזבתי את הקבוץ אחרי שביליתי שם שלושה שבועות ויומיים. באתי לחיפה ועל פי בדיקת הרופאים נתגלה שאני חולה במחלת הדיזנטריה. גם מהצרה הזו ניצלתי ונשארתי בחיפה אף על פי שהשונא פוקד אותנו לעיתים תכופות. אבל כבר לא מתרשמים כמו בפעם הראשונה- התרגלנו .יש לנו מקלט טוב שמסתתרים בו בזמן ההפצצה..



1 ביולי 1947 

באתי עוד פעם לעין השופט- הפעם לרגל החג הגדול שלהם , כי לפני עשור שנים דרכה רגל יהודי על גבעות הרי אפרים וזה כדי לכונן עוד פעם ישוב יהודי אחרי אלפים שנה.

והנה אני נוכח בחג העשור של עין השופט- התרשמתי מכול מה ששמעתי וראיתי- הרבה חברים לקחו חלק פעיל בהכנת החג, והשתתפו בפועל בקיומו.

על המגרש הגדול שלהם העמידו במה זמנית ועל ידה שולחנות וספסלים עבור חמש מאות איש שישבו וסעדו. התחילו את החג עוד ערב לפני זה. כול חברי הקבוץ הלכו לגבעת ג'וערה , איפה שבאו לפני עשור מחדרה. אז כבר היה האיחוד בין קבוץ אמריקאי ובין קבוץ בניר, תחת השם עין -השופט – בדרך לגבעת ג'וערה סרנו לבית הקברות, ששם הונחו זרים על קברות הקדושים אפרים ןאליעזר שנפלו מידי מרצחים ועוד על אי אלה קברים. אחד מחברי השומר הצעיר באמריקה  שצווה לקוברו בעין השופט וצוואתו קיימו. ואחד שמת אחרי ניתוח, זה אבא של חבר שבא להשתקע בארץ. בג'וערה ישבנו סביב סביב למדורה של אש בחצר, ושמענו ברכה לחג מפי אהרון אפרת ואברהם הרצפלד שבא במיוחד . לזה האחרון יש קול אדיר ויש לו קשר לשירי חסידים מפולין. את השירים הללו השמיע לנו. מאוחר בערב עזבנו את המקום. בשבת הכינה ריבצ'ה סעודה קלה בשביל כולם. אני רוצה להודות לנהג של הקיבוץ שנקרא ינק על הובלותיי באוטו קטן. אחרת לא הייתי יכול להשתתף בעליה לג'וערה כי רגלי כבדות ולבי חלש מכדי ללכת בעקבות צעירים שעלו ברגל.



עיקר החג התחילו בשחרית לילדי הקבוץ בהצגת 'מלך אוהב בגדים' (בגדי המלך החדשים) הידוע. המשחק היה חי ורענן הילדים וגם הגדולים נהנו מאוד מההצגה.

לפנות ערב בחמש היו שולחנות ערוכים מכול טוב, יינות ומגדנים. התיישבו על ידם כחמש מאות איש והייתה גם הצגה. אחד מהמסובים התחיל לספר איך היתה ההתייעצות הראשונה בדבר העברתם מחדרה למקום שומם עם סכנת התנפלויות מהשכנים. והוא ממשיך לספר היסטוריה וכך הלאה. בינתיים על במה צדדית הוצג מחזה- איך בחור פולני נפגש עם בחורה אמריקאית .הם מתחברים וצריכים לחפש אחרי חדר משותף. התחלת האיחוד של קבוץ 'בניר' וקבוץ 'אמריקאי'...לבסוף באו הברכות- גם אני ברכתי אותם.


ערב ל"ג בעומר שנת תש'א

אני עברתי דרך גן בנימינה- חיפה. קוראים אותי: מזרח! מזרח! והנה מכרים יושבים על ספסל ,יושבים ומתפלספים על מנוסתו של הס מגרמניה. אחד אומר והשני סותרו כמנהג הנהוג. בינתיים באו שני ילדים עם קופסאות כחולות של 'קרן קימת' כמנהג הנהוג בכול -ל"ג בעומר" – כולנו קנינו את הסרט. אחד יהודי עשיר שבא לא מזמן מוורשה קנה פה בית גדול. דווקא הוא לא קנה סרט. אחד מהחבורה מר קרמן מפינסק- סיפר מעשיה.

בעיתון דבר פורסם מאמר על החינוך בארצנו. הוא קרא למאמר דור עקשן. פה ניתן להבין את הגישה לפרובלמה שנקראת – חינוך ילדים- הרבה דברי פולמוס נכתבו ומעטים הסכימו לדעתו.

אני רוצה לרשום את דעתי שהחינוך בכלל אין בכוחו להשפיע על ילד בעל מזג רע. 

בחודש יולי 1947 יתקיים בקבוץ עין השופט חג העשור לקיומם על מקום זה. הוזמנתי על ידי בתי ריבצ'ה חברת הקיבוץ .נודע לי שחברי הקיבוץ מוציאים עיתון לחג זה- אני כותב עבור העיתון מאמר:

הרושם הראשון

ההתרשמות הראשונה מהארץ היתה בקבוץ עין השופט- עד שלא באתי אליכם לא זכיתי לחוש את טעם ארץ מולדת, ארץ שכל הימים התגעגענו אליה. מקום מגורי אחרי עליתי ארצה היתה העיר חיפה, עיר עם כול מעלותיה וחסרונותיה של כול עיר אחרת בעולם. אבל מכיוון  שראיתי את חייכם הטבעיים בקבוץ , ראיתי בעליל שהחיים בקבוץ אינו דומים לכפר פולני. בקבוץ מנהלים משק שיתופי , מודל שאין דוגמתו בעולם .ראיתי בחייכם פה התעניינות בכול מה שנוגע לחיי העם בגולה ובארץ. חשתי שאתם מביטים על חייכם פה כדוגמה עבור יתר העם בכל מעשיכם, רואים שאתם מקימים דברים עבור אחיכם בגולה. אתם דואגים לעבד שטח חיים טבעיים של עובד אדמה בהוספת נוחיות מהיום יום  של חיי כרך.. אני זוכר שפעם אחת היה בפולניה מיניסטר שהיה נוסע מכפר לכפר והיה דורש בהלכות היגיינה. קודם כל דרש שיבנו בתי כסאות ובתי מרחצאות בכול כפר- אולם האיכרים התנגדו לזה, באומרם שאנחנו לא רוצים מנהגי הכרך.. לנו די בשדות וערוצי נהר עבור ההיגיינה שלנו..

ביננו לבין עצמנו, אפשר להיות גאה על הופעה אחת שלא יכולה להיות בשום אומה – כול הדלתות פתוחות וגם המגרות שבשולחנות -ואין שום חשש אפילו של 'שמא יגנבו חפציו' רכושו הפרטי- אפילו כסף מזומן אם ישנו מונח לבטח כמו תחת שמירה ולא יגנבו את הכסף.

כתב : אברהם מזרח(נשוי לליבה מזרח ) ההורים של ריבצ'ה וינר (אימא של רותי וינר)

יום ראשון, 4 באפריל 2021

זרע שיגדל - זיכרון לעינב בריל - שיר שמתכתב עם פואמה מיוחדת של אברהם בן עזרא- 'בן אדמה'

 



שיר שמתכתב עם 'בן אדמה ' פואמה של אברהם בן עזרא – פרויקט בן- יהודה 

אברהם בן עזרא היה משורר שחי בשנים 1089-או – 1092 נפטר בשנים 1164 – או -1167 (ויקיפדיה)  תודה לשי שכיוון אותי ליצירה מופלאה הזו..

https://benyehuda.org/read/4161




זרע שיגדל בארץ הולדתו

יהיה לאיש במולדתו

ועפר ארצו האוהבת יהיה לו למשכב ביום מותו.

הזרע ניטמן וצמח

רגלים קטנות פנים מאירות כשמש

יד קטנה שדורשת להחזיק

להחזיק שלא ייפול , שתשמור על הגוף הקטן

ילד בן חמש.

הזמן עובר בין המשעולים

עוד לא ספרת אחד

וכבר עברו עשר שנים.

הרגלים התחזקו, הידיים התעבו

והראש מלא בסיפורים. 

הסקרנות של הילד 

מגששת לכול הכיוונים.

הנעורים חוגגים והנה הוא מגיע לגיל עשרים.

הכתפיים מתרחבות ומתחיל מסע של שאלות.

לאן אפנה מה אלמד , מה חשוב היום למחר של החיים?

תעודת בגרות – שירות בצבא – עולם שנותן לך מקפצה..

קח ילד קח נשימה

חבק את הטוב , חפש עוד כתובת שיהיה בה נשמה!

הצבא הוא תגית 

לא תמיד זוהרת לא בדיוק גחלילית

הצבא פותח ערוצים

שולח זרועות לעוד ועוד חברים.

והנה הזמנים עוברים והילד בן שלושים.

הקרן נשלפת ומתחילה לגשש

כבר יש מחשבה על משפחה חדשה שצריך לממש.

והחיפוש נעשה בכול התדרים

משיכה, יפה, חזקה , ואימא טובה לילדים.

והכול ממוקד ,לא משחקים במשחק מקדים

וכשהלב מרגיש

מתחתנים.

האושר פורץ לכול הכיוונים

גיל שלושים הוא גיל שכול נשימה שבו שואבת מהחיים

הזמן דוחק לפתרונות יצירתיים

וכול הצלחה נאמרת בשקט בלי הרבה צלצולים.

הגיעו ימי הארבעים

הילדים גדלים

מדברים, רצים, משחקים.

בשמים כמעט ואין עננים

השמש עוד לא יוצאת לביקור בוקר אצל כול האנשים.

ולפתע הפתיל ניתק

הנשימה נעצרה והחיים נפסקים. כך פשוט בגיל ארבעים..

וכול מה שנותר הוא לזעוק !

הי הוא עוד לא התחיל !

יש לו עוד המון תוכניות לממש

יש לו עוד המון תובנות 

כולנו צריכים אותו, לעוד ועוד ויכוחים

לעוד ועוד הסכמים

לרעיונות שמוציאים מהפלונטר

לחשיבה יוצרת

הזרע שנזרע הופך לצילום שבמסגרת.

היה שלום ילד אהוב שלי

איזה מתנה נפלאה הענקת לי

אנחנו נשמור ונגן עליהם ברוחך

ותמיד תמיד נזכיר אותך.

מאימא שקלטה זרע שהפך לאדם.




יום שלישי, 16 במרץ 2021

 חלק ג  - 

תחקיר המוקדש לאברהם גולדשלגר.

פורסם ב- 5.7.2001 – 64 שנים לעין השופט ע"י לני שובל, חתנו של ראובן שק.

 

 


פירושו של יומן לפי ראובן שק

על יומנו של א. גולדשלגר ז"ל בעין השופט

 

בסימן יום ההולדת השישים וארבע לעין השופט, ראוי לעיין ביומן הקצר שרשם אברהם גולדשלגר ז"ל בין החודשים יולי עד דצמבר 1937 בזמן ששהה אצלנו כמדריך. פרק הזמן הארוך שחלף מאז, מחייב הוספת מידע רקע בסיסי.

להלן מפתח שמות ותוספת מידע רקע, לפי תאריכי היומן, שעשויים לתרום להבנת היומן בפרט והתקופה ככלל.

 
05.07.1937

"מה שהובטח לנו מצד בן-שמש ......"

בן-שמש היה עו"ד ובעל חברה לרכישת קרקעות לצורך ההתיישבות היהודית. הוא זה שניהל עבורנו את המו"מ עם בעלי הקרקעות הערבים. לאחר שהיה מבצע קנייה, היה מעביר את הזכות על הקרקע לקרן קיימת לישראל.

בנוסף למתח הרגיל שהיה בסביבתנו עם הקמת ישוב יהודי חדש, ידענו שגם הפריעה לערבים החלטת הממשל המנדאטורי להקים נקודת משטרה ארץ-ישראלית יהודית  בג'וערה. בכך הכיר הממשל בישוב כנציג השלטון המנדאטורי וראה בה אחראית לשמירה על בטחון הסביבה. על החלטה חשובה זו נודע לערבים רק עם עלייתנו על הקרקע.  

במצב עניינים רגיש זה, גולדשלגר היה מעוניין בנוכחותו הזמנית של בן-שמש שרכש את הקרקעות, במידה ויהיה צורך לנהל דו-שיח עם הערבים. אך בן-שמש שחשש לבאות נלחץ, והעדיף שלא לכבד את הבטחתו לגולדשלגר.

יצוין שכעבור שנה ורבע, עם המעבר לעין השופט, באוקטובר 38', בן-שמש שלח את אחיו, יצחק בן-שמש, לגור אצלנו באופן עצמאי יחד עם אשתו, לצורך המשך רכישת קרקעות בסביבה. החברים שלנו לא ראו נוכחות זו בעין יפה. הפריע במיוחד שבן-שמש הרבה להזמין אליו ערבים - ללא תיאום בטחוני איתנו.

 

 

בתקופה זו נרכשה הקרקע ב"דליה- אל- רוחה", איפה שהתיישב לאחר מכן קיבוץ דליה. כך גם נגאלו אדמות הכפר הערבי ריחנייה, ששימש אחר-כך להתיישבות של קיבוץ רמת-השופט. לאחר שרוב הקרקעות בסביבה נגאלו, בן-שמש עזב.

06.07.1937

"ביקרו במקום וייץ, מקלר ,אדק."

יוסף וייץ היה מנהל הייעור של הקרן הקיימת לישראל (קק"ל).

הוא דגל בגיוס כוח עבודה גדול מהקיבוץ למטרת ייעור ההרים מסביבנו. חברים רבים עבדו ביעור וקיבלנו משכורות יומיות שתרמו רבות לקיומנו הכלכלי. 

אברהם פיין ז"ל סיפר ב -1978, בציון 40 שנה לנפילת גולדשלגר: "וייץ ז"ל, אז מנהל הייעור של קק"ל טען כי יש להקים כאן משק הררי, הבנוי בעיקרו על נטיעות וכרמים, ודיבר בכל הרצינות והשכנוע כי כאן יהיה אזור השמפניה הארץ-ישראלי, בשל אופייה והרכבה הסידי של האדמה."

מקלר היה איש הנהלת הסוכנות.

אדק גורביץ (1902 – 1980), ששינה את שמו לאברהם גור, היה מראשוני משמר העמק. מילא תפקיד של "בא כוח" כלפי מוסדות המדינה.

10.07.1937

"באר-הכפר"

הבאר, מסוג ארטיזית (נוצרה מקידוח עד למי התהום), הייתה ממוקמת דרומית לגבעת ג'וערה, במרחק הליכה של

כ- 10 דקות. נהגנו להוריד משאית עם מיכל כדי לשאוב מהבאר, ולאחר מכן למלא את המיכלים על גג הבית לצורכי מקלחות ובישול. הערבים המשיכו לקחת משם מים ללא הפרעה מצידנו, עד אשר עזבו את השטח באוקטובר, עם סיום  עונת הדיש. הבאר השנייה בסביבה הייתה "עין-סוס", הממוקמת ליד הבוסתן.

23.07.1937

"בערב מת זאב..."

זאב צ'לנוב (1905 – 1937) . היה רפתן ממשמר-העמק. יום אחד זאב ראה פר משתולל ורצה לעצור אותו. כשנכנס לסככה הפר תקף אותו ונגח בו. זאב צ'לנוב נפטר מפציעתו. 
28.07.1937

"לפי דברי ניסוֹ חובש מכפר ברוך ....."

ניסו חובש (1900 – 1987) , המכונה 'אבו-יעקוב', נולד בבולגריה ועלה ארצה כנער. בשנות השלושים היה המוכתר של מושב כפר-ברוך שעלה על הקרקע בשנת 1926 בעמק יזרעאל.  חובש דיבר ערבית כמעט ללא מבטא והיה בקי מאוד בדרכי החשיבה והפעולה של הערבים. רבים נהגו להתייעץ איתו, ביניהם  גולדשלגר.

חובש התיידד עם אלכסנדר זייד ובעידודו הוא התחיל לשמור שדות. ניסו חובש מוזכר בספר "אגודת השומרים – זיכרונות ומעשים" (כרך א' תשכ"ו - 1966) .
בין השנים 1932 - 1933 חובש ישב בכלא עכו, בחשד שגרם למותו של ערבי במהלך "האינתיפדה" שהתנהלה אז מול כפר-ברוך. בכלא הפגין חובש תעוזה, אך גם פזיזות, כאשר נתן מכה הגונה לבן של המופתי הירושלמי, שגם הוא היה כלוא. סיבת הקטטה - שומרי ראשו של בן המופתי דחפו את חובש הצידה בתור לאוכל.

שומרי הראש חיכו ל"אור ירוק" מאדונם לסגור את החשבון עם חובש. אך למחרת בחצר של הכלא, בן-המופתי ניגש אל חובש באופן מפתיע, ואמר לו שהוא מעריך את אומץ ליבו ואין בכוונתו לנקום בו אלא להתיידד איתו. בן המופתי כיבד את אמירה זו.
29.07.37

"רמת השניים"

נמצאת על דרך העפר הישנה ונקראת על שמם של שני תושבי מושבת יקנעם, יואש זולר ויצחק קריצ'בסקי שנרצחו בשנת 1936 בזמן ששמרו על מטעי יקנעם במקום. באותה שנה נכתב שיר לזכרם, על ידי המשורר דוד סימנוביץ.

זמן קצר לאחר המאורע, נולדו לתושבת המושבה תאומים שנקראו על שמם, יואש ויצחק.

 

"דרך ג'וערה - רמת השניים"
דרך העפר היחידה ליקנעם באותם ימים, שהייתה עבירה לכלי רכב. הבעיה הייתה בזמן גשמי החורף, כאשר הדרך הפכה לבלתי עבירה בגלל הבוץ. הצורך בדרך מסודרת לאורך כל השנה היה חיוני, וגולדשלגר כבר פעל בנדון.

לבסוף הדרך עברה שיפוץ רציני במשך כחצי שנה, בין השנים 39- 1938.  בשיפוץ זה עבדו בעיקר חברים וחברות של עין השופט, תחת פיקוחו של קבלן כבישים בשם טוביהו. העבודה הייתה קשה מאוד וכללה הנחת בסיס של אבנים גדולות, שעליהן פוזר חצץ. הפרויקט הצליח ודרך זו איפשרה המשך פיתוח האזור, עד אשר נסלל כביש האספלט הראשון לואדי מילק בשנת 1957.

 

צילום זולטן קלוגר

יצוין שהמימון לשיפוץ דרך "ג'וערה - רמת השניים" התקבל רק לאחר ביקורו של חיים וייצמן בעין השופט בסוף שנת 1938.

וייצמן, אז יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, הגיע יחד עם בנקאי ישראלי מירושלים בשם ויטלס.
חברנו יונה ינאי הציג בפניהם את חומרת הבעיה וויטלס התחייב במקום לממן את הפרויקט.  


"אבו- שושא" - כפר ערבי סמוך לקיבוץ משמר-העמק מצד מערב. 
"הוא ישלח את פיקרד..." - פיקרד היה הידרולוג בעל מוניטין בינלאומי, שיעץ לנו בחיפוש נקודות לקידוח בארות. עם פיקרד אפשר היה לשוחח על כל דבר, אך הוא לא סבל שמתנגדים לדעתו המקצועית. בהמשך עבדו איתו החברים שלנו יהושע דיין וישראל גוברמן ז"ל אשר הצליחו לאתר מקורות מים נוספים.

 

מאדמת ריחניה"

ריחניה היה כפר ערבי סמוך לקיבוץ רמת השופט.
20.08.1937

"הזמנתי את שלומי ושמעון ...." 

אברהם שלומי (1904 – 1949) ושמעון סלעי (1900 – 4500) היו חברי משמר-העמק ועבדו בענף גידולי שדה.
27.08.1937
"בקרו במקום חדשי ובניו..."
דוד חדשי (1901 - 1964) היה חבר משמר-העמק שיסד, פיתח וריכז את ענף המטעים.
"נקבע יחד עם הרשקוביץ ....."

הרשקוביץ היה מומחה לכרמים מהסוכנות היהודית.
03.09.1937

"חורשים בגבול כפרין..."

כפרין היה הכפר הערבי הגדול בסביבה, שישב כ 4 ק"מ דרומית - מזרחית לג'וערה.
04.11.1937

בקרו....שופר, אני ...."

אריה דיאמנט (1903 – 1967) המכונה "שופר", היה מוכתר משמר-העמק ואחראי על כל ענייני הביטחון.
24.12.1937

ראשון המדברים ..... היה אוסישקין ... "

מנחם אוסישקין (1941 – 1863) היה מהמנהיגים הבולטים של התנועה הציונית והיישוב בתקופת המנדאט. היה נשיא הקק"ל. בהנהגתו נגאלו עמק יזרעאל ועמק זבולון, עמק חפר ועוד שטחים  רבים.

 

"תענוג קשור בסכנת נפשות..."

בתחילת פברואר 1938 אברהם גולדשלגר סיים את תפקידו בג'וערה  וחזר לעבודה בקיבוצו משמר העמק.  עדות לתחושתו במהלך שהותו כמדריך שלנו, מופיעה במכתב שמאיר תלמי ז"ל כתב במרץ 1938. תלמי מספר שם שגולדשלגר תיאר לו כך את תפקידו בג'וערה: "זה תענוג קשור בסכנת נפשות".
תלמי הוסיף: "לא הגיבותי, אך אין ספק בכך שהוא הלך לעבודתו זו וידע את הסכנה הכרוכה בה".    

למרות שגולדשלגר כבר סיים את תפקידו כמדריך, בבוקר של 28.02.1938 הוא עלה לג'וערה כדי לקבל פני אורחים מכפר ערבי בסביבה. בתום המפגש, בסביבות השעה שתיים וחצי אחרי הצהרים, הוא יצא ברגל מג'וערה יחד עם חברנו יוסף איתן ז"ל. כקילומטר מג'וערה נפתחה עליהם אש מהמארב ממרחק של כ- 3 מטר. גולדשלגר נפגע בחזהו ונהרג במקום. יוסף איתן הצליח להחזיר אש לעבר התוקפים והניסם. הוא חזר על עקבותיו לג'וערה והזעיק פלוגת נוטרים למקום ההתקפה. עם היוודע מותו של גולדשלגר, ירד אבל כבד על משמר- העמק ועין השופט.       

בין המספידים בהלוויה של אברהם גולדשלגר (1902 - 1938) היה חברנו יונה ינאי ז"ל, מוכתר ג'וערה,  שאמר-

"...לפני שמונה חודשים הלך גולדשלגר בראש תהלוכת העולים אל אדמת ג'וערה, ועכשיו אנו בהלוויתו. רצינו גשר תלמים בין שני הקיבוצים, אך הגורל הטיל על המנוח להוסיף גשר דם - שלא רצינו בו.     

אנשי ג'וערה, שבאו לנקודתם לחזק את הישוב האחרון במערב העמק, נשבעים לאנשי משמר העמק, כי הנתיב בין שני הקיבוצים יהיה נתיב שלום ובטחון לילדי הנרצח ולקיבוץ כולו".

 

*****

             תודה לרשומים מטה עבור עזרתם בהכנת רשימה זו:

·        תרצה אמבר – ארכיון קיבוץ משמר-העמק

·        אליעזר רבינוביץ ארכיון קיבוץ רמת השופט

·        דן חובש – כפר ברוך

 

                                                                                                             תחקיר ועריכה: לני שובל

                                                                                                              על פי סיפורו של ראובן שק


 

חלק ב -

תחקיר המוקדש לאברהם גולדשלגר.

פורסם ב- 5.7.2001 – 64 שנים לעין השופט ע"י לני שובל, חתנו של ראובן שק.

יומני בעין השופט

מאת: אברהם גולדשלגר ז"ל

05.07.1937

עליה על הקרקע.

השתתפו מכמה קיבוצים. השיירה עשתה רושם טוב. השתתפו 80 איש. הספקנו להקים את הגדר החיצונית ולנקות במקצת את הבית. העבודה התנהלה בסדר. מה שהובטח לנו מצד בן-שמש לא קוים. הוא הבטיח להישאר אתנו במקום ולא נשאר אף יום אחד. פחדן גדול.

הערבים מתרגלים למצב. הבית מואר יפה והזרקור עובד, אמנם שאינו גדול דיו. נשארים ללון במקום 35 איש.

06.07.37

ממשיכים בכל מיני סידורים. תנאי הלינה וההזנה כמעט מסודרים. קיבלנו גם עיתונים. אנו מתקבלים ע"י איתות ברכות מכל הסביבה.  ביקרו במקום וייץ, מקלר ,אדק.
10.07.1937

בקרו כאן חברי משמר העמק, בתוכם גם רוזה ובני הבכור עוזי. ירדנו ל"באר הכפר" והבאנו מים.

23.07.1937

בערב מת זאב.

27.07.1937

קנינו טרקטור "אליס טשלמרס".

28.07.1937

ערבים הניחו בדרך הכניסה, ע"י הגורן, כמה גלים קטנים של אבנים.

לפי דברי ניסו חובש מכפר ברוך זהו סימן של "גום" (נקמת דם). הערבים אומרים שזה עשו ילדים.

29.07.1937

בקרו במקום וייץ ומשפחתו ואדק. וייץ שמע ביאורים על השטח בעניין מים ודרך. הבטיח מיד לשלוח מודדים לדרך  ג'וערה - רמת השניים. הוא מוסר כי עומדת להיגמר החלפת הקרקע עם ערביי אבו- שושא. הוא ישלח את פיקרד. בעניין הטלפון הוא מוכן לשלם  60 לירות כהשתתפות בסיסית. אם נרצה נוכל לקבל 2000 ד' מאדמת ריחנייה לעיבוד.

16.08.1937

היום שולם לערבים כסף והם עזבו את הכפר. הם הוציאו איתם את החלונות והדלתות מבתיהם. התחלנו לחרוש בטרקטור. 

20.08.1937

הזמנתי את שלומי ושמעון לבקר את האדמות. 

27.08.1937  
בקרו במקום חדשי ובניו. ישנם שטחים טובים לנטיעה. בשבוע הבא נקבע יחד עם הרשקוביץ סופית את השטח לנטיעה השנה.
03.09.1937

חורשים בגבול "כפרין" (ערבים מפריעים). עובדים בגידור ובסידור הבריכה.





04.11.1937

בקרו את הגבול ג'וערה - אבו שושא: פריד אפנדי, שופר, אני, אדק וערביי אבו-שושא. 

הערבים טוענים שלכל אורך הגבול, בערך 50 מטר בפנים, השטח המגודר שייך להם. הם אינם יודעים להראות בדיוק היכן הגבול. המוסדות עדיין לא סיימו איתם את המו"מ. הקצין מראה רצון טוב לגמור את העניין.  בינתיים הערבים מפריעים עד כמה שאפשר. הוציאו 5 עמודים. השטח שהם דורשים הוא בערך 30 ד'.

10.11.1937

הזריעה התחילה. זרעו חציר על גבול כפרין. 

24.12.1937

סודר הטלפון. ראשון המדברים בשיחת חוץ היו אוסישקין ווייץ.

26.12.1937

התחילו בנטיעת יער אורן.

27.12.1937

החיטה, 12 ד' על יד הדרך למשמר העמק, סבלה מיובש.

28.12.1937

ירד גשם, 9 מ"מ.


 

בזה מסתיים היומן -  תודה לארכיון קיבוץ משמר- העמק עבור ההעתק של היומן.

 



חלק א- תחקיר משובח - על ההתחלה של הקיבוץ בג'וערה

תחקיר המוקדש לאברהם גולדשלגר.

פורסם ב- 5.7.2001 – 64 שנים לעין השופט ע"י לני שובל, חתנו של ראובן שק.



אברהם גולדשלגר ז"ל

מאת: לובקה יבזורי ז"ל

 

אברהם גולדשלגר, חקלאי, אחד מאנשי המשק האחראים והמכובדים במשמר העמק.
הספקתי עוד לעבוד איתו בפלחה, כאשר חרשנו בסוסים ובפרדות את אדמותינו. אני זוכר שהיינו קמים עוד בחשכה, יוצאים לעבודה חמישה או שישה זוגות וחורשים בדיסקים את השדות לזריעת התירס. חוזרים כשהשמש הייתה שוקעת בהרי נצרת, וכל אחד היה משתדל להקדים ולעזור.

אני זוכר את ראשית צעדיה של הרפת ומקומו של אברהם בפיתוחה. בכלל, בכל עניני המשק קולו היה נשמע. הוא לא היה איש קל לויכוח ולהוכחה, אבל היה איש עבודה ומעשה.

בעיקר התגלתה אישיותו בפניי כשהגיעו הוריו ארצה ואמו הייתה רתוקה למיטתה. גרנו בצריף דו-חדרי, בצד אחד אנחנו, בצד שני הוריו של גולדשלגר. התרשמתי עמוקות מהטיפול שלוו באימו, כמה זמן היה מקדיש לה. 

צריך לזכור שהשיכונים שלנו אז היו בלי שירותים צמודים, השירותים היו רחוקים, והכניסה לא כניסה כל כך.

מחוץ לעבודה ותוך כדי העבודה, הקדיש גולדשלגר זמן נוסף לטיפול באימו, ששכבה חולה ומוגבלת. 
עלי, תופעות כאלו בחיים עשו רושם לא פחות מאשר הישגי עבודה ומסירות לחיי קיבוץ וכד'. 

כשעין השופט עלתה על הקרקע, חיבבנו מאוד את גרעיני עין השופט. משמר העמק היו צריכים לתת מדריך לקיבוץ,  ורצו לתת מדריך מהטוב ביותר שיש ברשותנו. גולדשלגר נקבע כמדריך ומוכתר של הקיבוץ הצעיר.

בחורף 1938 נתקפתי בכאבי גב קשים מאד ונשלחתי להתרחץ בטבריה. יחד איתי הייתה גם רוזה, אשתו של אברהם גולדשלגר.

הקיבוץ הארצי אירגן אז חידוש - שכרו דירה. מתרחצי הקיבוץ הארצי, מהקיבוצים השונים, גרו יחד והיה להם מטבח משותף. בדירה הייתה עוד חברה, במקרה מעין השופט. החיים היו מעניינים, מאורגנים, והכל התנהל כשורה.

היה זה באמצע מאורעות 39 - 1936. הארץ שקעה בהתנגשויות אין סוף. השלטונות לא יכלו להתגבר על המרד הערבי.  היה עוצר דרכים מהערב עד הבוקר ומקור הידיעות היחידי היה הרדיו "מונטיפורי" שלי. הסביבה שלנו לא הצטיינה בשקט מיוחד. קיבוץ  משמר העמק הותקף בלי סוף, וגם הקיבוץ הצעיר בג'וערה הותקף כבר לא פעם. כמובן שיחד עם זה החיים כאילו התנהלו כסדרם.

בהיותנו בטבריה, לפנות ערב הייתי בטיפול מיוחד בבית חולים "שוויצר" בטבריה עילית. פתאום ניגש אלי רופא אחד ואומר "אתה ממשמר העמק?"  "כן" עניתי. "הייתה עכשיו ידיעה ברדיו שמוכתר משמר העמק נרצח". נדהמתי. ידעתי מי מוכתר משמר העמק. אבל לא עלה על דעתי שזה אברהם גולדשלגר. כעבור שעה צריכות היו להישמע שוב חדשות. ביקשתי מהרופא להישאר ולחכות להודעת הרדיו. ואמנם בהודעה זאת נמסר גם השם - זה היה גולדשלגר.   

לא ידעתי מה לעשות. רוזה איתי, אולי היא כבר שמעה את הודעת הרדיו. לנסוע למשמר העמק אין אפשרות, יש עוצר בדרכים. לפחות עד הבוקר אין מה לעשות. שקלתי בדעתי מה עלי לעשות.

אז צצה במוחי תוכנית. קודם כל עברתי דרך הבית (בטבריה) להיווכח האם שם יודעים או לא, כי היה לנו רדיו.  שחזרתי, מצאתי כמעט את כל האנשים בבית, החיים מתנהלים כרגיל, איש לא מדבר על זה ואיש גם לא מתנהג כאילו שהוא יודע. הבנתי שהם לא יודעים. יצאתי לרחוב בטבריה. הלכתי למשרד מוניות וסידרתי איתם שבחמש בבוקר, עם גמר העוצר, ידפוק נהג על דלתנו, יעיר אותנו ויאמר שבמשרד הם קיבלו טלפון ממשמר העמק שעלינו לחזור הביתה. אחרי זה עוד הסתובבתי ברחובות, להירגע קצת, וחזרתי הביתה. לא ידעתי מה לעשות. הלא בשמונה בערב יהיו חדשות ואז כולם ישמעו. זאת הייתה השעה שסיימנו את ארוחת הערב, ישבנו לבלות כולם יחד, לשמוע רדיו – חששתי מאוד שהכל יתגלה, ולבלות לילה שלם בלי יכולת להושיע - הרי זה יהיה די אכזרי.

כאשר עמדנו לשבת לאכול, עלה בדעתי הרעיון לקלקל את הרדיו. לא היה לי שום כלי ביד, שום דבר. בטענה שהרדיו חורק ולא שומעים כל כך טוב, ניגשתי כאילו לכוון אותו. הרדיו  היה אז ממש קדוש, והאנשים אמרו לי: "אל תיגע, אל תיגע, אתה עלול עוד לקלקל!" אמרתי שיש לי ניסיון בדברים כאלו. התחלתי לשחק עם הרדיו. פתחתי את הצינור האחורי וקרעתי חוט, בידיי – בקושי, אבל קרעתי אותו. הרדיו נדם.

אין לתאר את מבול הקללות שהטיחו על ראשי. אבל את שלי עשיתי. החיים נמשכו כרגיל. שרו, שמחו ורוזה הציעה שהיא תעשה איזה מטעם מיוחד ונעשה מסיבה. רוזה התחילה לעשות כדורי שוקולד עם אבקת קוקוס עליהם. כולם נהנו מאוד והיא עשתה עוד ועוד. השמחה הייתה גדולה. רק אני, בכל כוחי, השתדלתי לא להראות מה בלבי.

בלילה, החדרים היו משותפים - מספר מיטות בכל חדר. במיטה סמוכה ישנה רוזה, היא ישנה טוב. כולם ישנו. רק אני לא ישנתי. בשעה היעודה נשמעה הדפיקה על הדלת והופיע הנהג. ארזנו את חפצנו ונסענו הביתה. 

לא היו אז מכשירי רדיו במכוניות ולא הייתה שום סכנה שמשהו ייוודע. נסעו סביב, דרך נצרת וג'למי.
לא נסענו מהר. המכוניות היו די משומשות. שהגענו לג'למי אחזה רוזה בידי ואמרה "אני יודעת מה שקרה, גולדשלגר נהרג". לא יכולתי לא להכחיש ולא לאשר. אמרתי שאני לא יודע. שהגענו לחצר, היא הייתה כבר מלאת מכוניות  משטרה וצבא. החצר לא הייתה אז מרוצפת. היה פברואר, האדמה הייתה רגבים גדולים מיובשים. ביציאתנו מהמכונית, רוזה נקעה רגל ולא יכלה לזוז - כעין סמל נוסף לכאבה הגדול. 

אני זוכר תמיד את הערב המטורף הזה עם כדורי השוקולד. מאז לא נגעתי בכדורי שוקולד אף פעם, גם במקרה שהייתי מזדמן והיו כאלה על השולחן. ניסיתי השנה, שנת 1979, בהיותנו בחופש בנתניה לאכול כדור שוקולד. אילצתי את עצמי לקחת כדור שוקולד והיה מאוד לא טעים. 

******

לובקה יבזורי ז"ל (1985-1908) היה חבר משמר-העמק ואיש "ההגנה". במהלך הקרב על משמר העמק הוא מילא תפקיד מרכזי בפיקוד על הקיבוץ.  

תודה לארכיון משמר-העמק עבור הרשימה הנ"ל, שנרשמה משיחה מוקלטת משנת 1979.

 

יום רביעי, 30 בדצמבר 2020

ריצה אל הפחד- עופרה בריל

תושב מאחד מהכפרים השכנים עושה עסקים עם הדיר של עין השופט

זו הייתה שבת חמימה, שבת כזו של חורף עם שמש שקרנית. , מהחדר של הורי
 נשמעו קולות צחוק ומאבק בין אחי, אבא שלי ניסה להרגיע.אני ישבתי בחוץ על מדרגות הבית, נושמת אוויר חופשי, בבית הוא היה חנוק קצת. קינאתי באחי היודעים איך למנף את האחווה המשפחתית וליהנות האחד מהשני.

אני כבר הייתי בוגרת בכיתה ו , זה כבר היה רגע לפני הפריצה הגדולה למוסד החינוכי, שם זו כבר חברה אחרת לגמרי וצריך ללמוד איך לשחות בה והכול מהתחלה.

 ישבתי על המדרגה בעיניים עצומות ולפתע צל של דמות חדרה אלי.  בשביל המוביל לבית שלנו התקרב חבר מהקבוצה , הכרתי את צעדיו, הכרתי את הנשימות שלו , גדלנו מתינוקות יחד באותה קבוצה. פקחתי את עיני ושמחתי לקראתו , יאיאה- קראנו לו ושמו היה יאיר."הי מה קורה ?" שאל יאיאה בעליזות. –"סתם יושבת בחוץ לנשום אוויר ושקט.." "רוצה לבוא לבית הילדים ? מתארגנים למשחק." שואל יאיאה . "אוקי ! , בוא נלך.."

אני פותחת את דלת החדר שלנו ומכריזה לכול היושבים בחדר , אני הולכת עם יאיאה ! " "אבא בקול רך "לכי בשלום וחזרי בשלום "..

הולכים בכיוון  בית הילדים , בית שהיה בשבילנו דרך החיים. שם ישנו , שם אכלנו , שם למדנו ושם התקלחנו ושם החלפנו חוויות ושם גם קראו לנו בשם- קבוצת אלומה.

אני ויאיאה מקפצים כול הדרך, כשמגיעים כבר נמצאת שם חבורה קטנה. "מה עושים?" שואל יאיאה. "בואו נלך לטייל " אני מציעה. "לאן? שואל דודו. "יש לי רעיון, "

נדלק עמי -  " בואו נלך לבקר את הערבי הזה שקונה אצלנו כול פעם טלאים וגדיות מהכפר השכן . נגיד שבנו לראות מה שלום הטלאים.."

" איזה רעיון מבריק" "אני בעד! "

"חברה אל תגזימו, הכפר רחוק ואנחנו לא מכירים את המקום ואולי נסתבך.." "טוב, אתה יכול להישאר בבית, אנחנו נלך.."אף אחד לא רצה להישאר מאחור , קמנו והתחלנו ללכת.

היה חם , השמש ממש צרבה את הפנים. דרך עפר סגורה בין השדות המעובדים הובילה לכפר כפריין. הכרנו את הדרך אבל תמיד היא נפסקה בשבילנו למול עץ תאנה ענקי שלידו זרם מעיין.

שם היינו תוך רגעים ספורים משתלטים על העץ וקוטפים תאנים עסיסיות ואוכלים, אוכלים עד שהבטן מתפוצצת. הפעם המשכנו במעלה הדרך , מתקרבים לכפר.

היחסים עם תושבי הכפר היו צוננים . פה ושם הגיעו אלינו תושבים לקבל עזרה רפואית . האוטובוס היחיד שהיה מגיע בסוף הדרך לחיפה , עשה עיקול גדול ונסע בדרכי העפר להעמיס נוסעים גם מהכפר.

ככל שהתקרבנו כך החששות עלו ואתם הפחדים. אנחנו לא מכירים את האיש הזה,  שבא כמעט כול שבוע לקנות טלאים, לא ידועים איך קוראים לו , אז מה נשאל? את מי נשאל ? חבורה של ילדים הולכת לכפר הערבי הקרוב לקיבוץ .

משום מה היחד שלנו עזר לנו לגבור על הפחד , הרגשנו שאנחנו באים לבקר שכנים , בדיוק כמו שאנחנו מבלים שעות עם ילדי השכנים שלנו ונכנסים לבתיהם בכול זמן ובכול אירוע.


הדרך מעין השופט לכיוון כפריין

הגענו לפאתי הכפר , לא ידענו לאן לפנות , הכפר גדול ומשתרע על כמה דונמים . הבתים דומים האחד לשני, אישה אחת לבושה בשמלה רקומה עמדה בחצר ביתה וכיבסה בגיגית. הריח של הכביסה הנקייה הזכיר לנו את הריחות המוכרים לנו מהמכבסה שלנו.

פנינו אליה, ושאלנו בעברית "אולי את מכירה איש אחד שקונה כבשים בקיבוץ ? " יואל שהיה המקובל על כולנו, תמיד עם בת צחוק ממזרית,  ירק את השאלה בהתרגשות. האישה הביטה בנו בחיוך , הרימה כתף וסימנה לנו שהיא לא מבינה מה אנחנו רוצים.

עשינו חישוב מחודש, היא לא מבינה עברית ואנחנו לא מבינים ערבית , איך נסביר לה. התחלנו לפעות כמו כבשים –מה, מה ,מה , וסימנו בידיים אוזניים על הראש.

האישה מיד הבינה וכיוונה אותנו לעבר בית מסוים שחצר גדולה מחוברת אליו ועדר כבשים ועיזים רובץ בו בנחת .רצנו לעבר הבית בהתרגשות. מצאנו את רועה הכבשים שלנו.נכנסו לחצר הבית והאיש מלובש בשמלה ארוכה ולבנה וכפייה על ראשו , הביט בנו בהתפעמות ," ילדים , מה אתם עושים פה ?"

אני, שאימא שלי הייתה אחת מעובדות הדיר בקיבוץ , פתאום נזכרתי בשמו של האיש שהיה בא מדי שבוע לעשות עסקים של רכישת טלאים וגדיים – חוסין..

"בואו תכנסו .." האיש ידע עברית קצת רצוצה אבל ידע..

כולנו כמקהלה אמרנו- " חוסין באנו לראות מה שלום הגדיים והטלאים שלנו.. "

" בואו כנסו ונתן לכם קודם כול לשתות תה ואחר כך תוכלו לראות את הגדיים והטלאים"

משולהבים מהדרך , נכנסו לביתו , כריות גדולות היו פזורות לאורך הקירות ושטיח ענק כיסה את הרצפה. עמדנו פעורי פה, לא ידענו שאפשר לגור בבית כזה גדול. הבית היה כמו חצי מבית הילדים שלנו ואנחנו היינו כעשרים וכמה ילדים באותו בית.

 אשתו הביאה מגש ועליה כוסות תה . התיישבנו וכול אחד מאתנו קיבל כוס תה. היה חם, אבל לאחר כמה נשיפות קירור, הצלחנו לגמוע מהתה המתוק. האישה צחקה אלינו , ושאלה אם רוצים עוד. אמרנו כולנו ביחד- תודה וקמנו מהכריות המפנקות.

חוסין הזמין אותנו במחוות יד רחבה לראות מה שלום הטלאים והגדיים. נשמנו את אוויר הכפר שהיה מעורב עם ריח הכבשים בריח עשן הבישול שיצא מכול בית . בגדר אחת היו כלואים הגדיים והטלאים . כול אחד מאתנו הכיר את הגדי שאימץ וקפצנו בשמחה לעבר בני טיפוחנו. אחרי שנרגענו קצת מההתרגשות נפרדנו לשלום מהמארחים שלנו.

הרגשנו שעשינו מעשה שכולו טוב , גם דאגנו ולטלאים שלנו וגם נתנו לרועה הצאן כבוד על טיפולו הטוב בטלאים ובגדיים שרכש.

התחלנו לצעוד בצעדים מהירים בכיוון הבית , בדרך העפר. כול כמה מטרים הרגשנו את הצורך להגביר מהירות, הרגלים כאילו מעליהם החלו לאותת לנו שצריך למהר, אולי אפילו לרוץ . מישהו התחיל לרוץ ואנחנו רק חיכינו לראשון וכולנו התחלנו לרוץ . רצנו והזענו, הפחד חנק אותנו.

עכשיו בטוח שרודפים אחרינו. הרי ביקרנו בכפר הערבי ..זה שאנחנו נלחמים כול הזמן נגדו ונגד יושביו. מה יעשו לנו ?? כשהגענו לגדר ולשער הקיבוץ כבר היינו באפיסת כוחות. זהו נכנסו לקיבוץ , השער נסגר והתחלנו להסדיר את הנשימה – לאט לאט...

עד היום אנחנו נושמים את הנשימה הארוכה הזו, עד היום אנחנו רצים ופוחדים , פוחדים מהשכנים, פוחדים מהתרבות, מהשפה , מהערביות , מהאחר. וכל כך למה ? עד מתי נמשיך לפחד ?