יום רביעי, 14 ביולי 2021

מכתבים למיכאל - (מזיכרונותיו של גרשון פרדקין ) 6




                                           גרשון פרדקין (המקור:מיכל קציר)

 

 מיכאל היקר                                                                                 בית חולים שיבא 1994 

גם היום אחרי 45 שנה זכורה לי הפגישה עם יוסף לכל פרטיה. הסתגרנו בחדר והמזכירה לא נתנה לאף אחד להיכנס. כולם היו בטוחים שאני יושב שם עם ערבי מרגל, שמוסר לי פרטים מאוד חשובים.ואכן, כקצין מבצעים של החטיבה הייתי בסוד העניין..שאלתי את יוסף, למה הוא מגדל זקן ? הוא חייך אלי את חיוכו הטוב ואמר :,נשבעתי שעד שאני לא מוצא אותך לא אתגלח, היום אני אתגלח".

מטרת בואו של יוסף והחיפוש שלו למצוא אותי היו קשורים לנושא כיבוש הגליל. 

הוא ידע , כמו שידעו רבים, שאכן עומדים היהודים לכבוש את הגליל והוא פחד שצה"ל יהרוס את פקיעין שלו.

יוסף אחז את ידי בשתי ידיו ואמר : " גרשון, אתה זוכר איך הצילו אותך ואת הילדים שהיו אתך ? אנשי כפר פקיעין הצילו אותם ועכשיו עליך להציל את הכפר שלנו פקיעין." 

הרגשתי שידיו רועדות, דמעות זלגו מעיניו והוא המשיך : " אני אוהב את הכפר שלנו,אני אוהב את כולם בכפר שלנו והאמן לי, שזה הדדי והם אוהבים את כל היהודים". 

  1. ידעתי את תכנית כיבוש הגליל. על חלק אחד מהחטיבה , גדוד 72 , היה לכבוש את תרשיחה ולנוע לצפון – מזרח ולהתחבר בכביש הצפון עם שני הגדודים הנותרים, שהיה עליהם לכבוש את מירון, גוש חלב וחלקו המזרחי של כביש הצפון, כולל המשטרה צפונה מגוש חלב..ידעתי , שאין לנו כל כוונה לכבוש כפרים בשטח, במיוחד לא את פקיעין שלא היה בדרך..יכולתי להביט אליו, ללחוץ חזק את ידו ולהגיד לו, שאנו לא נכבוש את הכפר..


הצעתי לו, שלא יגיע לכפר, אלא ימסור להם שאסור לצאת מהכפר ובשום פנים ואופן לא לברוח: לשבת ולחכות עד אשר אשלח מחלקה לשמור עליהם..וכך היה. 

הגליל נכבש ב- 60 שעות ורבים מאנשי הכפרים ברחו.

                     כיבוש הגליל (ויקיפדיה תמונות)


אנשי פקיעין קיבלו את הבשורה מיוסף ומרבית אנשי הכפר נשארו במקום. כמה משפחות ערביות ברחו, אבל הדרוזים שמרו על  הרכוש שלהם והיה עלי לטפל אצל שלטונות צה"ל לתת להם לחזור לביתם בשלום. 

כפי שהבטחתי שלחתי כמה ג'יפים לפקיעין לשמור על הסדר.. מפקד החטיבה, קצינים מהחטיבה ופיקוד הצפון הגיעו לחגיגה שערכו לנו אנשי פקיעין. בראש השולחן ישב יוסף ונכבדי הדרוזים וכולם ידעו, שהיה זה יוסף זנאתי שהציל את הכפר..

כל ימי חייו של יוסף היו יחסים מצוינים בין משפחת זנאתי לאנשי הכפר.

במשך שנים רבות שררו יחסי רעות של ממש בין משפחת פרדקין מירקונה ומשפחת זנאתי מפקיעין.

ביקורים הדדיים ובמיוחד קשר עם יוסף.לימים יזמנו ביקור הדדי של שתי המשפחות זנאתי ופרדקין אצל נשיא המדינה שזר, את התמונות מביקור זה הוא שמר למזכרת.

                                                       אריה בן גוריון יוסף ושאול זנאתי


יוסף לא ידע, ששאול בנו בכורו ימות לפניו.

אחת ממשאלות ליבו הייתה , שבנו יוכל להגיד קדיש על קברו ואכן למד הבן עברית,עבד במשרה קבועה בנהרייה, גידל את חמשת ילדיו, אבל לפקיעין לא הגיע.

פשוט לא היה ממה להתפרנס בכפר.הוא נפטר בגיל 50 והגענו מירקונה להיות עם יוסף.

היות  ויוסף ואני היינו מזרע כוהנים , אסור היה לו להיכנס לבית קברות.

כך ישבנו שנינו יד ביד משוחחים על חיים ומוות, על חלומות שהיו לו, שפקיעין תשגשג עם קום המדינה ויבואו יהודים להתיישב ולהחיות את המקום.

יש קצת בתים,יש קצת אדמות. במקום זה יישבו את פקיעין החדשה (כמה ק"מ מפקיעין) וזנחו את פקיעין האמיתית.. איש מאמין היה יוסף;הוא אמר לי על מותו של שאול בנו יקירו: "אלוהים נתן, אלוהים לקח, יהי שם ה' מבורך". 

 שלך סבא גרשון


  1. מבצע חירם היה הגדול והמורכב במבצעי חזית הצפון (פיקוד צפון במושגי ימינו), במהלך מלחמת העצמאות. המבצע נערך בשלבים האחרונים של המלחמה, בין ה-28 ל-31 באוקטובר 1948כה עד כח בתשרי תש"ט, ובמהלכו כבש צה"ל את מרכז הגליל העליון וחלקים מן הגליל התחתון, ובכך השתלטה ישראל על כל שטחו של הגליל. כן כבש צה"ל, באופן זמני, חלקים מדרום לבנון. בעקבות המבצע, נעקר צבא ההצלה בפיקוד פאוזי קאוקג'י מהאזור, מארץ ישראל בכלל, ולמעשה חדל להיות כוח צבאי משמעותי. מבצע הבזק, שנמשך כ-60 שעות, גרם ליציאה המונית של ערבים תושבי הגליל לכיוון לבנון. מבצע חירם, שהיה המבצע הצבאי האחרון בחזית הצפון הציב את גבולה הצפוני של מדינת ישראל, עם לבנון, על הגבול המנדטורי.

 המקור   מויקיפדיה


יום שלישי, 13 ביולי 2021

מכתבים למיכאל - מזיכרונותיו של גרשון פרדקין - 5

 

נשיא מדינת ישראל -יצחק בן צבי (1963-1884) צילום מויקופדיה תמונות



מיכאל היקר                                                                               בית חולים שיבא 1994 

אני ממשיך בסיפורי פקיעין.למעשה אפשר לכתוב ספר שלם על קורות הקשר הזה עם משפחת זנאתי, שהתחיל בשנת 1942-3 ונמשך עד עצם היום הזה.הילדים היו ביגור וכעת החלטתי לעזור קצת ליוסף, כי החיים בפקיעין היו מאוד קשים.

נשארה רק משפחה אחת, משפחת זנאתי.

שאר המשפחות התפזרו בארץ חלק בחדרה,חלק בטבריה והשאר משפחה פה,משפחה שם,בעצם כמעט כולם ניתקו את הקשר עם פקיעין.

כולם יצאו או ברחו במאורעות 1936: גם יוסף ומשפחתו עזבו לאחר שיוסף הוכה מכות קשות על ידי כנופיית ערבים.

יוסף ומשפחתו היו המשפחה היחידה שחזרה.

כתבתי באותם ימים ליצחק בן צבי, שכיהן כראש הועד הלאומי, הגעתי אליו לפגישה בירושלים.

הוא מאוד שמח לשמוע על משפחת זנאתי: הוא בעצם הכיר את פרשת פקיעין טוב יותר מכל אדם אחר, הוא כתב את קורות היישוב בארץ וחקר במיוחד את יהודי פקיעין. 

כאשר הגעתי לתכלס, הוא אמר לי שהוא מאוד מצטער , כי אין הוא יודע איך אפשר לעזור בכסף לחיזוק המשק של יוסף בפקיעין. אבל  עשה רגע של חושבים ואמר :" גש לרחל אשתי, היא אישה מאוד מעשית וייתכן והיא תוכל לעזור", וכך אמנם היה.

היא התקשרה עם מנהל המחלקה להתיישבות וכעבור כחודש בישרה לי, שאכן יוסף יוכל לקבל סכום של 300 לירות לקנות פרה ופרד וכן לקנות חומרים לתיקון הרפת והבית..


                                             רחל ינאית בן צבי -אשת נשיא המדינה (צילום משנות השישים-ויקיפדיה תמונות)

בפרוץ מלחמת העצמאות ברח יוסף ומשפחתו באישון לילה לנהריה. 

דרוזים הגיעו אליו ודרשו ממנו מיד לעזוב, כי שמעו שהלילה יבואו להרוג את כל אנשי המשפחה ולבוז בז.. כמה צעירים דרוזים מזוינים ברובים עזרו לקחת את המיטלטלין (כל מה שאפשר היה להעמיס על גב פרד) והגיעו בדרך לא דרך לנהריה.

הדרוזים הבטיחו שישמרו על הבית..ואכן כך היה, אחרי המלחמה , כאשר שב יוסף לכפר, הוא מצא את כל תכולת הבית במקום וכך יכול היה להזמין את סעדה הביתה (הילדים למדו לאחר יגור בירושלים, כך שהם לא חזרו עם ההורים לכפר).

במלחמת השחרור לחמתי בחטיבה 7 בגליל.יום אחד הגיע במרוצה אחד משומרי השער ואמר לי שערבי רוצה לדבר איתי, רק איתי. 

הוא מדבר עברית קצת משונה, אבל עברית (ידעתי שזה יכול להיות רק יוסף זנאתי).

רצתי לשער ואכן היה זה יוסף, לבוש בכפיה, מכנסים של דרוזי ומזוקן.

נפלנו איש בזרועות רענו,לא ראיתי אותו מספר שנים, מיום שעזבתי את יגור.

לקחתי אותו איתי למשרד, סגרתי את הדלת וביקשתי שלא יפריעו לנו.ישבנו יותר משעה וסיפרנו איש לרעהו חדשות.

יוסף חיפש אותי יותר משבועיים . הלך ונסע ממקום למקום ובשום מקום לא יכלו להגיד לו היכן אני נמצא. ..לאחר חיפושים אלה הגיע ליגור ואמר לחברים אותם פגש :" אני לא זז מיגור עד אשר אתם מוצאים לי היכן גרשון.

הוא בארץ אני יודע,אני לא זז מכאן."

 ואכן התחילו לחפש אותי,פנו לצבא, לחברים ואף אחד לא ידע בדיוק .

יוסף ישב בכניסה לחדר האוכל , לא רצה להיכנס לאכול וצריכים היו להביא לו אוכל. הוא אמר להם שהוא לא יזוז ואכן לא זז..לבסוף התקשרו לירקונה (שם גרתי עם משפחתי) וכל מה שאבא שמריהו יכול היה להגיד להם: , הוא נמצא בגליל".. 

ואכן, חיפש אותי בגליל ומצא אותי בעכו.

סבא גרשון

                                         יוסף זנאתי




יום ראשון, 11 ביולי 2021

מכתבים למיכאל - ההתקפה בכפר - (גרשון פרדקין מספר מזיכרונותיו -4-)

 


ילדי יגור בטיול לפקיעין


 

מיכאל היקר                                                                             בית חולים שיבא 1994 

אני ממשיך לספר את סיפור פקיעין..

הילדים היו ביגור ומפעם לפעם הופיע יוסף עם סלים מלאים בפירות גנו כמתנה לקיבוץ ואנו המשכנו לבקר בפקיעין בסדרת הטיולים לגליל. באותה תקופה היה אי שקט בארץ. הערבים נצלו את חולשת השלטון הבריטי והמלחמה העולמית ופגעו פה ושם ביהודים במיוחד בדרכים

קבוצה קטנה מגדוד הנוער 6 בנות ו4 בנים הגענו ללון בבית זנאתי.

קבלת הפנים הייתה נפלאה כמו תמיד, אבל הרגשתי שמשהו לא כתמול שלשום.יוסף היה מתוח במיוחד, בקושי דיבר:ראיתי שהוא כל פעם יורד החוצה.סעדה ישבה מאוד שקטה,פחדה להוציא את זה, והאווירה הקשה פגעה גם במצב הרוח הטוב שלנו.

 היה לי אקדח קטן מפורק בתוך המימייה. הרכבתי אותו והכנתי אותו לפעולה:היינו בקומה השנייה בבית זנאתי: את הבנות השכבנו ,לישון" כמובן, אף אחד לא היה מוכן ללכת לישון.

אבל אף אחד לא הוציא הגה מפיו.פרקתי כיסא ונתתי לכל אחד מהבנים רגל ובכך היינו מוכנים להתגונן, אני עם האקדח הקטן שלי וארבעת הבנים עם רגלי הכיסא. 

בחוץ שמענו צעקות,ריב,פה ושם שמענו גם יריות. 

כמובן שלא עצמנו עין וחיכינו לגרוע מכל, לפריצה אפשרית של ערבים לבית של זנאתי.

ידעתי, שלא מדובר באנשי כפר פקיעין - רוב אנשי הכפר היו דרוזים, מרביתם ידידים אישיים של יוסף, והקבוצה המוסלמית הקטנה לא הייתה מעיזה להרע לאורחים של יוסף. 

בשעה 2 אחר חצות נכנס יוסף לחדר , לבן כסיד ונדמה לי שהזדקן לפחות בעשר שנים. 

הנערים נרדמו, כי היה זה לאחר יום קשה ביותר בסיור בהרי הגליל ואני היחידי שנשארתי ער, כי ידעתי שעלי לחכות לבואו של יוסף.


ילדי יגור בביקורם בבית זנאתי (סריקה של נדב מן -מרחביה מאלבום של אריה בן גוריון)

יוסף סיפר לי בלחש מה בדיוק היה. 

כנופיית ערבים מזוינים ברובים ואקדחים הגיעה לכפר:מרבית אנשי הכנופיה היו מכפרי הגליל, שניים היו מחורפש, כפר השוכן לא רחוק מפקיעין. שני הערבים מחורפש  הביאו את אנשי הכנופיה לפקיעין במטרה לפגוע באורחים של זנאתי.

 יוסף אמר להם, שהוא מוכן שיהרגו אותו ואת אשתו , שייקחו את הפרה והפרד, שייקחו הכול, אבל הוא לא ייתן להם לפגוע באורחים,דבר מקודש אצל כול אנשי המזרח.

לשמע הצעקות והיריות התקבצו אנשי הכפר מסביב לכנופיה והמוכתר (ראש הכפר) הדרוזי אמר לאנשי הכנופיה, שאנשי פקיעין לא יתנו יד למזימה הזאת ולא ירשו לפגוע באורחים בכפר. 

הוא הציע לראש הכנופיה שיתפסו את היהודים בצאתם מן הכפר, כי עליהם להגיע לחניתה.. 



ב-4 בבוקר הערנו את הנוער, הם הבינו את חומרת המצב.בלי הגה ובשקט גמור התלבשו, לקחו את התרמילים ויצאו בלווית יוסף ועוד דרוזי שהיה לו רובה לכיוון הכביש של עכו- צפת, 

הליכה מזורזת של כמה שעות , וכאשר האיר היום הגענו לכביש.

 יוסף והדרוזי חזרו באותו שביל לפקיעין ואנו נפלנו באפיסת כוחות בשולי הדרך.

יוסף לחץ את ידי בשתי ידיו, בלחיצת יד נפרד מכל אחד מהנערים.

גם הבחור הדרוזי ניגש אלי ואמר :" ברובה זה הייתי מגן עליכם, אתם אחים שלנו". הגענו ליגור יום קודם מוקדם יותר מאשר היה מתוכנן, אבל את כל היום בילינו בשינה. אי אפשר היה להעיר אותנו, וכמובן קורות הלילה בפקיעין נשארו להיות סוד כמוס...

שלכם סבא

יום שלישי, 6 ביולי 2021

מכתבים למיכאל (גרשון פרדקין מספר מזכרונותיו )-3-


ילדי בית הספר מיגור בביקורם בפקיעין אצל משפחת זינאתי (שנות הארבעים)

 

 למיכאל היקר!                                                                               תל השומר 1994

בין הבטחה למציאות ולביצוע יש מרחק גדול.הגעתי לקיבוץ ומה שחשבתי שיהיה לי קל לבצע מתברר שזה קשה במיוחד. מזכיר הקיבוץ אמר לי שזו בעיה כספית.הוא חושב שזן צריך לעלות אז בשנת 1943- כ300 לירות.הון עתק .סכום לא מעשי.פועל בנין קיבל 5-8 לירות לחודש ומזה הוא צריך היה לפרנס משפחה, כך שבעצם קביעת סכום עתק כזה היה כדי למנוע ממני כל פעולה.

אבל הייתה הבטחה וכל פעם שהייתי נפגש עם החבורה שהייתה איתי בפקיעין הם שאלו אותי: "נו, מתי יגיעו ילדי זנאתי ליגור?" זה רדף אותי יום ולילה וידעתי , שלא תהיה לי מנוחה עד שיגיעו ילדי זנאתי ליגור.

סיפור ארוך של כמה שבטועות או אולי חודשים: בעמל רב השגתי את הסכום.היה זה רק הסכם בעל- פה ביני ובין מרכז הכרם.הוא זקוק היה לעדור את כל הכרמים ביגור ופועלים לא היו לו.הסיכום היה,שאני אשלח אליו בגיוס את חניכי הגדוד וכתמורה הוא יעביר את הסכום שהמזכיר קבע.300 לירות של פעם.

התלהבות בלתי רגילה אחזה בנערות ונערי הגדוד.במבצע השתתפו גם מחלקה משער העמקים ומבית ספר הדתי בכפר חסידים,עבדו אחרי הלימודים, לפני הלימודים ובשבת.בשמחה רבה קיבלתי את האישור על הסכום והגעתי בריצה למזכיר הקיבוץ.שוד ושבר הוא צריך להביא את הבעיה בפני המזכירות הקיבוץ.

ומזכירות הקיבוץ בקושי רצתה לשמוע את אשא יש לי להגיד בנושא.החלטה עקרונית, הם לא מוכנים שעבור עבודת גיוס ישלמו כסף, במיוחד לנערים.נשארתי עם הפתק, ילדי זנאתי נשארו בפקיעין ואני פשוט לא ידעתי מה לעשות .

                                                        ילדים יהודים בבית הספר בפקיעין - צילום מתוך מרכז המבקרים שבפקיעין (צילם:שי גטריידה)

פשוט בושה .אחד הבטיח,אנו כולנו עבדנו למען מטרה חשובה ובמזכירות הקיבוץ החליטו וקבעו, שלא מביאים את הילדים ליגור.

בצעד של ייאוש הגעתי אל אחד הידידים הקרובים שהיו לי במשק.אדם שקט,נמוך קומה,מהלך היה תמיד בצעד איטי.אף פעם לא ממהר. הוא שמע בעניין רב את הסיפור והבין, שאני לא יכול אישית לראות את משפחת זנאתי ואני לא יכול לספר לאנשי הגדוד איך סידרו אותי בקיבוץ, מצב ללא מוצא.

סט דיבר בשקט בשקט,אבל מאוד ברור:"אני חבר ועדת הנוער בקיבוץ: בעצם,אני יושב ראש הועדה.ביום שישי בערב מקיימים אסיפה מיוחדת בנושאים שונים.אני אעלה את הנושא הנוער ואבקש אותך להציג את הנושא."

אף פעם לא דיברתי באסיפת קיבוץ, גם לא נאמתי בשום מקום בפני אנשים מבוגרים ומאוד התרגשתי.

סיפרתי באסיפה על המפגש של הנוער שלנו, הנוער שלהם, עם משפחת זנאתי בפקיעין.

סיפרתי על ההבטחה שלנו ליוסף וכמובן את ההבטחה שישלמו לנו. את הכסף הזה נעביר חזרה לקיבוץ לטיפול ואירוח הילדים.הוספתי,שאנו  מתחייבים לטפל בילדים,לעזור להם ללמוד, וקרה דבר שלא קרה מעולם בקיבוץ.

                                            בית הספר היהודי שהיה בפקיעין (צילום ממרכז המבקרים שבפקיעין) צילם: שי גטריידה


ביגור פעם ראשונה החליטה האסיפה הקיבוץ ברוב מוחלט , בעצם כולם (חוץ מאנשי המזכירות) הרימו ים של ידיים לקבלת הילדים.. כאשר גמרתי את ה"נאום" ונגמרה ההצבעה, כולם קמו ומחאו כפיים כאילו הייתי זמר, שחקן, או בדרן.

הודעתי ליוסף, שיביא את הילדים לקיבוץ . 

יוסף עם סעדה אשתו, מרגלית הבת ושאול הבן הגיעו לקיבוץ. קבלת הפנים הייתה לבבית ביותר.

אנשי הגדוד התגייסו לעזור. בעיות לא חסרו, הילדים אף פעם לא ישנו במיטה.

אף פעם לא התקלחו או התרחצו בצורה מסודרת: שאול בן ה-11 לא ידע צורת אות. 

צריך היה ללמדם פרטי התנהגות ,הגיינה,ניקיון וכמובן את כל הלימודים שאף פעם לא למדו.

הייתה זו שנה מאוד קשה ומאוד חשובה לילדים ולנו.שנה של התנדבות ועזרה לא רק לילדי זנאתי, אלא עזרה גם לעצמנו, כאשר אתה עוזר, אתה עוזר לעצמך.



שלך סבא גרשון


           המורה שלמה לוי ותלמידיו - בית ספר עברי 1920 פקיעין (צילום מתוך מרכז המבקרים שבפקיעין - שי גטריידה)


יום חמישי, 1 ביולי 2021

מכתבים למיכאל (גרשון פרדקין כותב זיכרונות) -2-

 גרשון אינו דמות מהאגדות , אלא מדריך ומחנך בשר ודם, ששהה ביגור כשנתיים בתחילת שנות ה-40

לפני כמה שנים ,פגשה מרים שחר (מיגור) את אלמנתו של גרשון , הלוא הוא גרשון פרדקין.באותה פגישה נתברר הקשר בין גרשון ויגור, ונודע למרים על קובץ מכתבים שכתב גרשון לנכדיו ובו מסופר גם סיפור על קליטת ילדי משפחת זינאתי מפקיעין ביגור."

 מתוך הקובץ "מכתבים למיכאל" אני מביאה את הדברים כפי שכתב גרשון:

למיכאל היקר                                                                     תל השומר 1994 

הסיפור המרגש ביותר של יגור זה סיפורם של ילדי פקיעין, או משפחת זנאתי מפקיעין.צריך להזכיר שלפי האגדות יהודי פקיעין אף פעם לא יצאו לגלות: בית הכנסת היום עומד על חורבות בית כנסת עתיק ויש חוקרים המאמינים , שבית כנסת זה נבנה על בית כנסת עתיק יותר.

את הסיפור על פקיעין סיפר לנו סבא שמריהו ז"ל.היה זה ב-1907, כאשר הוא וחברו הטוב החליטו לרכב ממסחה (כפר תבור) לעכו,לים. בדרך הם החליטו לבקר בכפר פקיעין, כי שמעו שיש שם קהילה יהודית אשר לא יצאה לגלות.

כרגיל באותם ימים לבושם של אבא וחברו דמה לזה של רוכבים ערבים, סוסה מקושטת,עקל ועביה ירוקה ואקדח.כאשר הגיעו לפקיעין לא האמינו היהודים , כי אכן גם הם יהודים.יהודי על סוס עם רובה על שכם היה להם משהו לא מתקבל על הדעת.הם לא ראו יהודים כאלו.אמנם פגשו יהודים בצפת ולצפת לפעמים הגיע מישהו מירושלים או טבריה.

אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהגיעו יהודים על סוסים.

בצילום: יוסף מרגלית ושאול זינאתי



התקופה הייתה תחילת אביב.חקלאי פקיעין גמרו את זריעת החיטים והשעורים, הכינו את גני הירק,עישבו ועדרו את עצי הפרי, הרימון התאנה והזית.והגיע חג הפסח.

ואבא,סבא שמריהו ,סיפר לנו שחג פסח כזה לא היה לו אף פעם בחיים.ראשית, לא נתנו להם לצאת: לקחו את הסוסים והעמידו אותם תחת משמר של כמה צעירים וזקני העדה אמרו להם בצורה ברורה: " אתם נשארים לחג". מרשימה במיוחד הייתה תפילת החג בבית הכנסת העתיק.כל העדה, זקן וטף היו לבושים בלבן: גם לאבא וחברו נתנו בגדים לבנים, כך שאי אפשר היה להבדיל בינם לבין שאר בני העדה (אבל מהרובים והאקדחים לא רצו להיפרד, מה שבטוח בטוח..)

מפגש עם יהודי פקיעין בבית הכנסת העתיק 




כל יום מימי חג הפסח הם חגגו עם משפחה אחרת.המארחים הראשונים היו משפחת הרב, אחריו השוחט, המורה וכך הלאה.אף אחד לא עבד במשך כל ימי החג, רק האכילו את הפרות, הפרדות והחמורים:כמובן, גם את העזים השחורות והכבשים.

בחג הפסח פתחו היהודים את דלתות ביתם וארחו את השכנים הערבים והדרוזים.יכולת לראות, שאכן רעות של ממש קיימת בכפר.לעזוב את פקיעין היה להם קשה מאוד.אפילו שתי כלות מצאו עבורם.לסבא שמריהו רצו לתת את בת הרב.

כך שהשם פקיעין היה אי שם שמור במוחי.החלטתי, שפעם כשתהייה לי אפשרות אגיע לפקיעין, ביגור ניתנה לי האפשרות להגשים חלום ישן.




קיבוץ יגור בשנות הארבעים (מאתר פיקויקי)

בספר על פקיעין אפשר לקרוא קטע מיומנו של המדריך גרשון,אני לא אחזור על הקטע הזה, הצצתי ונפגעתי.הכפר בשיפולי הגבעות, חצי הררי, שדות, עצי פרי ועצי זית לרוב.

ואין הכפר בולט למרחוק.אתה רואה את הכפר רק כאשר אתה מגיע אליו. הבתים, בחלקם בנייני אבן ומרביתם לבני בוץ, התאחדו כל כך יפה עם הנוף.הכפר והנוף, הנוף והכפר הפכו למקשה אחת.אין אתה יכול להבדיל בין הנוף והכפר.

רושם הפגישה עם יוסף זנאתי זכורה לי, כאילו הייתה רק אתמול.נביא,דמות קדומים המדבר עברית מליצית,עברית ישר מהתנ"ך, 

מדבר בשקט בשקט, דמעות זולגות מעיניו: "הצילו את הילדים שלי, הם מסתובבים ברחוב, לא יודעים צורת אות .והם הדור האחרון ליהודי פקיעין". עמדנו סביב יוסף ונדמה לי , שגם לנו היו דמעות: לא חשבתי, שילדי הקיבוץ והעיר מסוגלים להתרגש עד לדמעות. הבטחתי ליוסף שאקח את הילדים לקיבוץ. מהיכן שאבתי את האומץ להבטיח ואני עדין זר בקיבוץ, שרק זה מקרוב הגעתי אליו.אבל הבטחתי וכל הנערים והנערות סביבי אמרו:גם אנו מבטיחים. 

שלכם סבא גרשון



יום חמישי, 10 ביוני 2021

מכתבים למיכאל - קובץ זיכרונות של גרשון פרדקין על יהודי פקיעין -1-

 




 מרגלית זינאתי (  הצילומים מויקיפדיה תמונות)

מכתבים למיכאל

גרשון נולד בשנת 1918 ברוסיה. הוריו שמריהו וגיסיה פרדקין עולים לארץ ב1925.על פי סיפורי המשפחה בהגיעם לחוף יפו, כרעו ההורים על ברכיהם ולהפתעת שלושת ילדיהם נשקו את החול כשדמעות זולגות על פניהם. אביו קנה לכול ילד (גרשון,גאולה ואברהם)תפוז,לקחו דיליג'נס ונסעו לזיכרון יעקב (שם גרה אחותו של האב)וכול הדרך שרו "שירי מולדת" רוסיים, כעבור כמה חודשים עברה המשפחה למקווה ישראל. האב שמריהו קיבל שם עבודה כמדריך חקלאי במטעים ובפרדס,וגיסיה האם, עבדה כאחות האחראית על כול התלמידים.גרשון הוא דוד של מיכל לישנסקי- קציר.אימה גאולה לישנסקי-עמיר הייתה אשתו ואם ילדיו של טוביה לישנסקי האח של עבריה , ילדיו של רבקה ויוסף לישנסקי שסיפורו בלבד יכול למלא חלל של חדר. ואחרי שהבנו איפה אנחנו נמצאים נספר הפעם על גרשון.

מכתבים למיכאל הוא קובץ מכתבים שנכתבו על ידי סבא גרשון (לבכור נכדיו מיכאל)- בתקופה בה נאבק במחלת הסרטן. במשך שלוש שנים, מדי שבת, התקבצה המשפחה מסביב למעטפה לבנה ובה מכתב מסבא גרשון. ממכתב למכתב נאספו הסיפורים המתארים פרקי חיים השזורים בתקומת עם ישראל בארצו.

הפעם אביא בפניכם סיפור מיוחד במינו על קליטת שני ילדים יהודים מפקיעין ביגור.תמצית הסיפור נמצא בעיתון של יגור ונכתב על ידי נטע –( ארכיון יגור) במדור - סיפורי מקום.

קליטת שני ילדים מפקיעין ביגור

ביומן יגור משנת 1943 אנו קוראים: "בבשורה ,שהשמחה והצער מהולים בה יחדיו- התבשר המשק השבוע בקליטת שני ילדי פקיעין האחרונים".ועוד:"בביקורנו הרבים בכפר פקיעין, ובמיוחד אצל האב, נוצרו קשרי ידידות ואמון..מדי פעם שפך לפנינו את מרי לבו, ותפילתו האחת גאולת ילדיו מנכר הכפר.. למשמע האפשרות לסידור ילדיו ביגור אורו עיניו ונישק את ידינו, כשדמעות בעיניו".."ילדי פקיעין הגיעו ביום שני ליגור.חברת ילדי בית הספר ערכה להם קבלת פנים נאה, הם שוכנו בבנייני בית הספר, מלמדת אותם צפורה חפץ".

ארבעה חודשים לאחר מכן בנובמבר 1943 נכתב ביומן יגור:

"ילדי פקיעין ביגור – זאת זכותו של גרשון המשוטט"

"הכרנו כולנו את גרשון. כשנתיים התמסר ביישובנו לחינוך הנוער,עשה את עבודתו בצניעות , בלי רשמיות,חי את חיי הנוער יום יום ..החדיר והעמיק את הקשר האמיץ לארץ.

גרשון אינו דמות מהאגדות , אלא מדריך ומחנך בשר ודם, ששהה ביגור כשנתיים בתחילת שנות ה-40

לפני כמה שנים ,פגשה מרים שחר (מיגור) את אלמנתו של גרשון , הלוא הוא גרשון פרדקין.באותה פגישה נתברר הקשר בין גרשון ויגור, ונודע למרים על קובץ מכתבים שכתב גרשון לנכדיו ובו מסופר גם סיפור על קליטת ילדי משפחת זינאתי מפקיעין ביגור."

בצילום : אריה בן גוריון  מבית השיטה עם חניכיו  מבקר בפקיעין אצל משפחת זינאתי - שנות הארבעים





יום שבת, 10 באפריל 2021

מיומנו של סבא (אברהם מזרח - אבא של ריבצ'ה ויינר כותב יומן ב1940 בהיות הקיבוץ בן עשר שנים)


 מרגש מאוד למצוא עדות של אבא שבא לבקר את בתו שחיה בקיבוץ הצעיר שרק מתחיל את דרכו - וכותב יומן בו הוא מפרט את שראות עיניו ומנסה להבין את החלוצים הצעירים שבונים חברה חדשה יש מאין. כזה הוא כתב היד שמסרה לי רותי ויינר בתם של סיומקה וריבצ'ה אחות לעודד ויינר וחדוה ויינר ז"ל. אברהם מזרח אבא של ריבצ'ה מתאר את החיים בקיבוץ עין השופט בשנת 1940 .




יומנו של סבא


באתי ל'עין השופט' יחד עם אשתי באדיבות ריבצ'ה. בתי ריבצ'ה יודעת לכלכל כל דבר.. רושם אדיר עושה עלי קיום בפועל ממש בתוכן של הקריאה: "כל דיכפין יתר ויאכל"..

כל יום באים אורחים ומקבלים את ארוחתם, מטילים סתם נערים ואף משטרה אנגלית – דברו ערבית ועברית- כיום מתקבלים באותה הפשטות והתמימות ואפשר לומר בחמימות- כך היה מקבל הסבא שלי אורחים. והסבתא היתה מאכילם ממיטב מטבחה. ותשלומים – מאן דבר שמיה!.. חס ושלום - היה סבא אומר – קבלת שני אורחים כקבלת השכינה הוא...

פניתי לאילנה הקטנה בת ארבע ולאסוני פניתי אליה בלשון זכר- צחקה צחוק עסיסי: תביט! תביט!  אוי..אוי.. והרימה הכתונת להראות לי את מינה.. נתביישתי , ממה ?





נתקבלה ידיעה ע"י הרדיו ממותו הפתאומי של זאב ז'בוטינסקי באמריקה- החברים קבלו את הידיעה בדומיה- שום הערות והערכות, דומני שחיכו לעיתון -מה נכתב ב"דבר", רק כשבאתי הביתה, מצאתי שתי שכנות מן האימהות של החברים, משוחחות ביניהן- הראשונה- ער איז געווען אזרווסער מענש- השמה-ומיד איז די פעולה, ער איז יורופ הין וועג- הראשונה- יע אמת- ער האט פרל  צרות פורטיוף..


5 אוגוסט

באותו היום החליפו החברים דעותיהם בדבר ז'בוטינסקי לרגל מאמרי הערצה בעיתונים (הדבר) כמעט שלא נתחדש כלום ממה שאמרו הזקנות..

כ- 25 חיילים אנגליים ביקרו "בחדר האוכל". כבדו אותם במה שאפשר- אחרי זה צלם אחד מן הצבא צלם שולחן אחד עם יושביו החיילים. בקשוני לשבת על יד השולחן- הסכמתי – חשבתי אז אם  בקשוני צרפתיים לא הייתי מסכים, מפני שיש לי טינה בלבבי על שלא נתנו להחריב את פריז.. ואנו בזמנו נתנו להחריב את ירושלים..




6 באוגוסט-

בשעה שתיים עשרה הרגשנו שחיפה עוד פעם הופצצה- זו הפעם השלישית- והנה ארובות עשן מיתמרות ועולות השמיימה- ועשן מתפשט לאופק. נבהלתי מאוד- בייחוד לגורלו של בני שעובד על יד הטנקים- בצהרים נודעו פרטים ונחה עלי דעתי במקצת. היום עבר בהרהורים רעים, לעת ערב אחרי ששמעתי את הודעת הרדיו התיישבה דעתי לגמרי.




7 באוגוסט

קבלתי מכתב מבני שהוא עבר לעבוד בעיר במשרד.


8 באוגוסט

בערב הייתה הרצאה, לכתוב עליה ביקורת לא כדאי. ההרצאה היתה על אומנויות החדישות בצרפת ובגרמניה.


9.באוגוסט

הנני פה ב"עין השופט" תשעה יום ועוד לא כתבתי שום דבר מרשמי אודות הקיבוץ עצמו. זה מפני שאני סובר שכל מה שאשהה פה יותר, תהינה רשימותיי יותר מדויקות. עוד אחכה..

10. באוגוסט

שבת כרגיל. יש חברים ששבתם חול – ואת היום שמגיע להם שובתים באחד מן ימות השבוע. החבר שלא שובת בשבת  עושה זאת מטעמים משקיים כגון: שאם אפשר לדחות את העבודה, או שדווקא בשבת בזמן שהעגלות אינן בעבודה, אז דווקא אז אפשר לתקנן, או כדומה.


11.באוגוסט

ישבתי על ספסל. פגשתי ילדים מגיל 4 בתחילה צחקתי ושחקתי אתם- לבסוף התחילו להציק בכל מיני צביטות על הקרחת שבראשי- עד שגערתי בהם. אז לקח אחד, בנו של טוביה , נכדו של לישנסקי הידוע (שהיה חבר של אהרונסון) וזרק בפני סמרטוט מלוכלך- כמובן שגירשתי אותו. ספרתי מזה למטפלת- למחרת בא הילד שסרח ובקש ממני סליחה- כמובן שנעתרתי לו .

פה המקום להאריך קצת על אופן  החינוך של הילדים בקבוץ. זהו חינוך לגמרי שונה וחדש. אינני יודע מהו עכשיו החינוך ברוסיה, האמנם הוא שונה מזה שראינו עד כה ?, מוכרח להודות שיש בחינוך זה קצת מאמריקאיות- כבר כתבתי במקום אחר, שבאמריקה מכתירים את הילדים מעל הראש והבן זקונים הוא ממש מלך בבית. הסברתי אז : שבארצות  אירופה הילדים הם "ריחיים על צווארי ההורים" – ומשום זה אפשר שתת הכרה לא מוכרחה להיות שמחה עם הופעת ילד חדש -ואי לזאת הילדים היו  למכביר. לא כן באמריקה, שישנה תת הכרה אחרת. כל בן שנולד הוא סעד לעת זקנה ,והמומנט הזה הוא גם בקבוץ ובמידה ידועה היום בכול אירופה. אמנם לא בזה בלבד אני מתעניין. יש פה סגנון אחר בעצם התפתחותו של הילד-: הוא לא מכיר אבא ואמא כמקור היחיד שדואג אודותיו-יש לזה מטפלות והוא במובן ידוע בלי השגחת ההורים, עצמאי. יש לו חרות גמורה למלאות רצונו בכול המובנים ואפילו אם הילד רוצה לשחק עם רמשים הזוחלים עלי אדמות , אין מוחים בידו - אבל  אל תחשבו שהילדים הם נכס כללי- לא ולא, לעיתים תכופות מתמסרים ההורים לילדיהם הם, בכל חום לבם ונעימות אבהית ואימהית...שעות אחרי העבודה, הם, כלומר: השותפים לילד- האב והאם, מבלים עם ילדיהם זמן רב. 

למי שישנו ילד יותר מבוגר מטייל אתו בשעות הפנויות. אפשר שבעיר ,איפה שהאב טרוד בפרנסתו היום יומית- אין לו הזדמנות כזו. פה יש להעיר- שאף על פי שבקבוץ החיים הם קולקטיבים ובכל זאת מפותחת פה במידה גדולה הכושר האינדיבידואלי- כלומר: לדברים שהם פרטיים לחבר ולחברה, כמו הילד ומשפחתו, הם מסורים להם במידה יותר רבה מהאדם העירוני. אני שואל את עצמי איך ישתלשלו ויסתדרו הדברים האלה אחרי שנים: אם למשל , יהיה סכום חברים בלי משפחות- וחברים שתהינה להם משפחות גדולות- איך יהיה המאזן בין הפרטיות והכלליות? איך? יכול להיות שאין זו שאלה כלל, מפני שאלה האנשים שחשקה נפשם לחיי הקבוץ, הם אלה על פי רוב מאנשים בעלי לב טוב ורחב , וזו אפשר הסברה שהניע אותם לחיים כאלה- אנו רואים שישנם אנשים עירוניים בעלי מעוף גדול- שמתמסרים למשפחות של זולתם ודואגים לגורלן כמו שלהן. ובכל זאת השאלה בעינה עומדת, מה יהיה עם המחונכים האלה , בזמן שיגיע הזמן והם יהיו הורים? אם הקשר המשפחתי לא יתרופף לגמרי? למדתי בחיי שכל מה שהקשרים המשפחתיים יותר מותרים, היחסים בינם לבין עצמם יותר קרובים. תמיד השגחתי שאצל השכן שלי שגר בחדר אחד במרתף ביחד עם שמונת ילדיו- היחסים ביניהם יותר קרובים ונפשיים. ידוע מתוך הניסיון, שאם יעזוב בן עם הוריו וייסע לארצות רחוקות- יזכור את ההורים יותר מבן עשיר.

12. באוגוסט

ערב תשעה באב שנת תש' – שמענו את הרדיו הירושלמי בערב. מכיוון שבאו אמירות קינות על ידי הרדיו- ואני רחוק כבר מזמן בחיי מבית המדרש - בכל זאת שמעתי את הקינות ברעידה נפשית. ובזמן הדקלום של חנה רובינא זלגו עיני דמעות. באותו היום בקרתי יחד עם משפחתי את הקבר של הקדושים שנהרגו בימי המאורעות. קבר אחד עשוי מאבן ועליו שמם של החלוצים- אפרים טיקטין ואליעזר קרונגולד.על שם אפרים נטעו חורשה ועל שם אליעזר עוד יטעו. אפרים היה הראשון שטרח ועסק בנטיעות היער. בסביבה זו על יד הקבר הזה, ישנו עוד קבר, עדין בלי מצבה. אחד מן החברים שמת באמריקה. בקשתו האחרונה היתה מאת הוריו לקברו פה. רצונו קיימו. שמו -אברהם זייגר. לאפרים ישנו בקבוץ ילד- אומרים שקלסר פנים של אביו לו. גם לו קוראים אפרים.



עודד הקטן , שיחיה לאורך ימים, שאל אמנם- מה זה ? הסבירו לו את הכל, מלבד זה שלא אמרו לו שמידי ערבים- השכנים- נרצחו- ואפשר שנכון כך. מפני שהיום הערבים השכנים הם פה אורחים תמידיים, כמעט בכל יום הם באים לחצר הקיבוץ- באים לרופא ובאים לפקיד של  " הכשרת הישוב". ימים לפני זה עברה דרך החצר תהלוכה של כמה עשרות איש רכובים על גמלים, חמורים וסוסים. זאת הייתה לרגל חתונה של ערבים באחד הכפרים הסמוכים. באו הנה כדי להזמין את חברי הקבוץ לחגוג - אמנם לפנות ערב נסעו הרבה חברים/ות לשם. ערבי אחד זקן שרכב על סוס דוהר, אמר לי שזהו "פנטזיה"- כשראיתי איך הכלה(כנראה צעירה מאוד)רכובה עם חברותיה על גמל רפוד מרבדים יפים. הרהרתי –המראה היה כמו בזמן שאמנו רבקה באה , ונפגשה עם יצחק והפמליה של אליעזר עבד אברהם.

הגברים הלכו ברגל או על סוסים וחמורים- הנשים כולן נהיו רוכבות על דבשות הגמלים ולכל גמל וגמל היה דגל צבעוני. חשבתי שאצל השכנים חתונה מסדירים בקולי קולות ואצלנו הקיבוצניקים מסדרים את זה בצנעה מופרזת? האם אין דרך לעשות זאת - ממוצע?

באותו יום בקרתי את היערות – באמת קשה לכנות את זה יערות- במובן הרגיל- אמנם למי שיש מעוף, קשה לראות יערות עבותים כפי שאני מכיר. ראיתי כמה מרץ וכמה עמל מושקע בנטיעות. בצדי הדרכים נטועים ברושים ובתוך היער אורנים וכבר ישנם מקומות שגודלם יותר מגובה איש- וזה רק שנתיים .ואת כול הנטיעות עושה הקרן קימת כדי להחזיר לארצנו את דמותה הקודמת.


13 באוגוסט

תשעה באב שנת ת"ש- כתבתי מאמר לשם היום הזה, חשבתי להקריא אותו לפני איזה שהוא קהל- אבל לא מצאתי קהל, וזהו פשוט יען שמטבע הדברים חברי 

ה'שומר הצעיר 'הם אנטי דתיים. והם חשדו בטח שאני אדבר בעד הדת.


14 באוגוסט

כמה ימים לא רשמתי ביומני- הייתי חולה זו פעם ראשונה במחלת הפלשתים...טחורים- חסרים לנו מילים למושגים פשוטים יום- יומיים- והנה ילד יושב על סירו- המטפלת מאיצה עליו שימהר, היא אומרת לילד: תתאמץ. והמשפט הזה לא נכון  מכמה טעמים. מצאתי בספרו של שטיינברג "משפט האורים" -טחר-דחה דחוק, לחוץ החוצה. בתלמוד נאמר : מאן דואל לבית כיסא.. לא לטחר טפו-לא ילחץ מאוד להוציא צואתו.

לכן אני מציע שהמטפלת תגיד לילד שיושב על הסיר: טחר מעט. וכשהילד עומד לעשות איזה דבר גבורה : בלמוד או בהתעמלות- תגיד "תתאמץ!" וכשיגדל הילד יהיה אצלו דבר מובן מאליו. מהו אומץ רוח ומהו המושג "טחורים".




30 בספטמבר 1940

אחרי שהרגשתי שאני חולה, חדלתי לרשום במחברת זו- ולבסוף עזבתי את הקבוץ אחרי שביליתי שם שלושה שבועות ויומיים. באתי לחיפה ועל פי בדיקת הרופאים נתגלה שאני חולה במחלת הדיזנטריה. גם מהצרה הזו ניצלתי ונשארתי בחיפה אף על פי שהשונא פוקד אותנו לעיתים תכופות. אבל כבר לא מתרשמים כמו בפעם הראשונה- התרגלנו .יש לנו מקלט טוב שמסתתרים בו בזמן ההפצצה..



1 ביולי 1947 

באתי עוד פעם לעין השופט- הפעם לרגל החג הגדול שלהם , כי לפני עשור שנים דרכה רגל יהודי על גבעות הרי אפרים וזה כדי לכונן עוד פעם ישוב יהודי אחרי אלפים שנה.

והנה אני נוכח בחג העשור של עין השופט- התרשמתי מכול מה ששמעתי וראיתי- הרבה חברים לקחו חלק פעיל בהכנת החג, והשתתפו בפועל בקיומו.

על המגרש הגדול שלהם העמידו במה זמנית ועל ידה שולחנות וספסלים עבור חמש מאות איש שישבו וסעדו. התחילו את החג עוד ערב לפני זה. כול חברי הקבוץ הלכו לגבעת ג'וערה , איפה שבאו לפני עשור מחדרה. אז כבר היה האיחוד בין קבוץ אמריקאי ובין קבוץ בניר, תחת השם עין -השופט – בדרך לגבעת ג'וערה סרנו לבית הקברות, ששם הונחו זרים על קברות הקדושים אפרים ןאליעזר שנפלו מידי מרצחים ועוד על אי אלה קברים. אחד מחברי השומר הצעיר באמריקה  שצווה לקוברו בעין השופט וצוואתו קיימו. ואחד שמת אחרי ניתוח, זה אבא של חבר שבא להשתקע בארץ. בג'וערה ישבנו סביב סביב למדורה של אש בחצר, ושמענו ברכה לחג מפי אהרון אפרת ואברהם הרצפלד שבא במיוחד . לזה האחרון יש קול אדיר ויש לו קשר לשירי חסידים מפולין. את השירים הללו השמיע לנו. מאוחר בערב עזבנו את המקום. בשבת הכינה ריבצ'ה סעודה קלה בשביל כולם. אני רוצה להודות לנהג של הקיבוץ שנקרא ינק על הובלותיי באוטו קטן. אחרת לא הייתי יכול להשתתף בעליה לג'וערה כי רגלי כבדות ולבי חלש מכדי ללכת בעקבות צעירים שעלו ברגל.



עיקר החג התחילו בשחרית לילדי הקבוץ בהצגת 'מלך אוהב בגדים' (בגדי המלך החדשים) הידוע. המשחק היה חי ורענן הילדים וגם הגדולים נהנו מאוד מההצגה.

לפנות ערב בחמש היו שולחנות ערוכים מכול טוב, יינות ומגדנים. התיישבו על ידם כחמש מאות איש והייתה גם הצגה. אחד מהמסובים התחיל לספר איך היתה ההתייעצות הראשונה בדבר העברתם מחדרה למקום שומם עם סכנת התנפלויות מהשכנים. והוא ממשיך לספר היסטוריה וכך הלאה. בינתיים על במה צדדית הוצג מחזה- איך בחור פולני נפגש עם בחורה אמריקאית .הם מתחברים וצריכים לחפש אחרי חדר משותף. התחלת האיחוד של קבוץ 'בניר' וקבוץ 'אמריקאי'...לבסוף באו הברכות- גם אני ברכתי אותם.


ערב ל"ג בעומר שנת תש'א

אני עברתי דרך גן בנימינה- חיפה. קוראים אותי: מזרח! מזרח! והנה מכרים יושבים על ספסל ,יושבים ומתפלספים על מנוסתו של הס מגרמניה. אחד אומר והשני סותרו כמנהג הנהוג. בינתיים באו שני ילדים עם קופסאות כחולות של 'קרן קימת' כמנהג הנהוג בכול -ל"ג בעומר" – כולנו קנינו את הסרט. אחד יהודי עשיר שבא לא מזמן מוורשה קנה פה בית גדול. דווקא הוא לא קנה סרט. אחד מהחבורה מר קרמן מפינסק- סיפר מעשיה.

בעיתון דבר פורסם מאמר על החינוך בארצנו. הוא קרא למאמר דור עקשן. פה ניתן להבין את הגישה לפרובלמה שנקראת – חינוך ילדים- הרבה דברי פולמוס נכתבו ומעטים הסכימו לדעתו.

אני רוצה לרשום את דעתי שהחינוך בכלל אין בכוחו להשפיע על ילד בעל מזג רע. 

בחודש יולי 1947 יתקיים בקבוץ עין השופט חג העשור לקיומם על מקום זה. הוזמנתי על ידי בתי ריבצ'ה חברת הקיבוץ .נודע לי שחברי הקיבוץ מוציאים עיתון לחג זה- אני כותב עבור העיתון מאמר:

הרושם הראשון

ההתרשמות הראשונה מהארץ היתה בקבוץ עין השופט- עד שלא באתי אליכם לא זכיתי לחוש את טעם ארץ מולדת, ארץ שכל הימים התגעגענו אליה. מקום מגורי אחרי עליתי ארצה היתה העיר חיפה, עיר עם כול מעלותיה וחסרונותיה של כול עיר אחרת בעולם. אבל מכיוון  שראיתי את חייכם הטבעיים בקבוץ , ראיתי בעליל שהחיים בקבוץ אינו דומים לכפר פולני. בקבוץ מנהלים משק שיתופי , מודל שאין דוגמתו בעולם .ראיתי בחייכם פה התעניינות בכול מה שנוגע לחיי העם בגולה ובארץ. חשתי שאתם מביטים על חייכם פה כדוגמה עבור יתר העם בכל מעשיכם, רואים שאתם מקימים דברים עבור אחיכם בגולה. אתם דואגים לעבד שטח חיים טבעיים של עובד אדמה בהוספת נוחיות מהיום יום  של חיי כרך.. אני זוכר שפעם אחת היה בפולניה מיניסטר שהיה נוסע מכפר לכפר והיה דורש בהלכות היגיינה. קודם כל דרש שיבנו בתי כסאות ובתי מרחצאות בכול כפר- אולם האיכרים התנגדו לזה, באומרם שאנחנו לא רוצים מנהגי הכרך.. לנו די בשדות וערוצי נהר עבור ההיגיינה שלנו..

ביננו לבין עצמנו, אפשר להיות גאה על הופעה אחת שלא יכולה להיות בשום אומה – כול הדלתות פתוחות וגם המגרות שבשולחנות -ואין שום חשש אפילו של 'שמא יגנבו חפציו' רכושו הפרטי- אפילו כסף מזומן אם ישנו מונח לבטח כמו תחת שמירה ולא יגנבו את הכסף.

כתב : אברהם מזרח(נשוי לליבה מזרח ) ההורים של ריבצ'ה וינר (אימא של רותי וינר)

יום ראשון, 4 באפריל 2021

זרע שיגדל - זיכרון לעינב בריל - שיר שמתכתב עם פואמה מיוחדת של אברהם בן עזרא- 'בן אדמה'

 



שיר שמתכתב עם 'בן אדמה ' פואמה של אברהם בן עזרא – פרויקט בן- יהודה 

אברהם בן עזרא היה משורר שחי בשנים 1089-או – 1092 נפטר בשנים 1164 – או -1167 (ויקיפדיה)  תודה לשי שכיוון אותי ליצירה מופלאה הזו..

https://benyehuda.org/read/4161




זרע שיגדל בארץ הולדתו

יהיה לאיש במולדתו

ועפר ארצו האוהבת יהיה לו למשכב ביום מותו.

הזרע ניטמן וצמח

רגלים קטנות פנים מאירות כשמש

יד קטנה שדורשת להחזיק

להחזיק שלא ייפול , שתשמור על הגוף הקטן

ילד בן חמש.

הזמן עובר בין המשעולים

עוד לא ספרת אחד

וכבר עברו עשר שנים.

הרגלים התחזקו, הידיים התעבו

והראש מלא בסיפורים. 

הסקרנות של הילד 

מגששת לכול הכיוונים.

הנעורים חוגגים והנה הוא מגיע לגיל עשרים.

הכתפיים מתרחבות ומתחיל מסע של שאלות.

לאן אפנה מה אלמד , מה חשוב היום למחר של החיים?

תעודת בגרות – שירות בצבא – עולם שנותן לך מקפצה..

קח ילד קח נשימה

חבק את הטוב , חפש עוד כתובת שיהיה בה נשמה!

הצבא הוא תגית 

לא תמיד זוהרת לא בדיוק גחלילית

הצבא פותח ערוצים

שולח זרועות לעוד ועוד חברים.

והנה הזמנים עוברים והילד בן שלושים.

הקרן נשלפת ומתחילה לגשש

כבר יש מחשבה על משפחה חדשה שצריך לממש.

והחיפוש נעשה בכול התדרים

משיכה, יפה, חזקה , ואימא טובה לילדים.

והכול ממוקד ,לא משחקים במשחק מקדים

וכשהלב מרגיש

מתחתנים.

האושר פורץ לכול הכיוונים

גיל שלושים הוא גיל שכול נשימה שבו שואבת מהחיים

הזמן דוחק לפתרונות יצירתיים

וכול הצלחה נאמרת בשקט בלי הרבה צלצולים.

הגיעו ימי הארבעים

הילדים גדלים

מדברים, רצים, משחקים.

בשמים כמעט ואין עננים

השמש עוד לא יוצאת לביקור בוקר אצל כול האנשים.

ולפתע הפתיל ניתק

הנשימה נעצרה והחיים נפסקים. כך פשוט בגיל ארבעים..

וכול מה שנותר הוא לזעוק !

הי הוא עוד לא התחיל !

יש לו עוד המון תוכניות לממש

יש לו עוד המון תובנות 

כולנו צריכים אותו, לעוד ועוד ויכוחים

לעוד ועוד הסכמים

לרעיונות שמוציאים מהפלונטר

לחשיבה יוצרת

הזרע שנזרע הופך לצילום שבמסגרת.

היה שלום ילד אהוב שלי

איזה מתנה נפלאה הענקת לי

אנחנו נשמור ונגן עליהם ברוחך

ותמיד תמיד נזכיר אותך.

מאימא שקלטה זרע שהפך לאדם.




יום שלישי, 16 במרץ 2021

 חלק ג  - 

תחקיר המוקדש לאברהם גולדשלגר.

פורסם ב- 5.7.2001 – 64 שנים לעין השופט ע"י לני שובל, חתנו של ראובן שק.

 

 


פירושו של יומן לפי ראובן שק

על יומנו של א. גולדשלגר ז"ל בעין השופט

 

בסימן יום ההולדת השישים וארבע לעין השופט, ראוי לעיין ביומן הקצר שרשם אברהם גולדשלגר ז"ל בין החודשים יולי עד דצמבר 1937 בזמן ששהה אצלנו כמדריך. פרק הזמן הארוך שחלף מאז, מחייב הוספת מידע רקע בסיסי.

להלן מפתח שמות ותוספת מידע רקע, לפי תאריכי היומן, שעשויים לתרום להבנת היומן בפרט והתקופה ככלל.

 
05.07.1937

"מה שהובטח לנו מצד בן-שמש ......"

בן-שמש היה עו"ד ובעל חברה לרכישת קרקעות לצורך ההתיישבות היהודית. הוא זה שניהל עבורנו את המו"מ עם בעלי הקרקעות הערבים. לאחר שהיה מבצע קנייה, היה מעביר את הזכות על הקרקע לקרן קיימת לישראל.

בנוסף למתח הרגיל שהיה בסביבתנו עם הקמת ישוב יהודי חדש, ידענו שגם הפריעה לערבים החלטת הממשל המנדאטורי להקים נקודת משטרה ארץ-ישראלית יהודית  בג'וערה. בכך הכיר הממשל בישוב כנציג השלטון המנדאטורי וראה בה אחראית לשמירה על בטחון הסביבה. על החלטה חשובה זו נודע לערבים רק עם עלייתנו על הקרקע.  

במצב עניינים רגיש זה, גולדשלגר היה מעוניין בנוכחותו הזמנית של בן-שמש שרכש את הקרקעות, במידה ויהיה צורך לנהל דו-שיח עם הערבים. אך בן-שמש שחשש לבאות נלחץ, והעדיף שלא לכבד את הבטחתו לגולדשלגר.

יצוין שכעבור שנה ורבע, עם המעבר לעין השופט, באוקטובר 38', בן-שמש שלח את אחיו, יצחק בן-שמש, לגור אצלנו באופן עצמאי יחד עם אשתו, לצורך המשך רכישת קרקעות בסביבה. החברים שלנו לא ראו נוכחות זו בעין יפה. הפריע במיוחד שבן-שמש הרבה להזמין אליו ערבים - ללא תיאום בטחוני איתנו.

 

 

בתקופה זו נרכשה הקרקע ב"דליה- אל- רוחה", איפה שהתיישב לאחר מכן קיבוץ דליה. כך גם נגאלו אדמות הכפר הערבי ריחנייה, ששימש אחר-כך להתיישבות של קיבוץ רמת-השופט. לאחר שרוב הקרקעות בסביבה נגאלו, בן-שמש עזב.

06.07.1937

"ביקרו במקום וייץ, מקלר ,אדק."

יוסף וייץ היה מנהל הייעור של הקרן הקיימת לישראל (קק"ל).

הוא דגל בגיוס כוח עבודה גדול מהקיבוץ למטרת ייעור ההרים מסביבנו. חברים רבים עבדו ביעור וקיבלנו משכורות יומיות שתרמו רבות לקיומנו הכלכלי. 

אברהם פיין ז"ל סיפר ב -1978, בציון 40 שנה לנפילת גולדשלגר: "וייץ ז"ל, אז מנהל הייעור של קק"ל טען כי יש להקים כאן משק הררי, הבנוי בעיקרו על נטיעות וכרמים, ודיבר בכל הרצינות והשכנוע כי כאן יהיה אזור השמפניה הארץ-ישראלי, בשל אופייה והרכבה הסידי של האדמה."

מקלר היה איש הנהלת הסוכנות.

אדק גורביץ (1902 – 1980), ששינה את שמו לאברהם גור, היה מראשוני משמר העמק. מילא תפקיד של "בא כוח" כלפי מוסדות המדינה.

10.07.1937

"באר-הכפר"

הבאר, מסוג ארטיזית (נוצרה מקידוח עד למי התהום), הייתה ממוקמת דרומית לגבעת ג'וערה, במרחק הליכה של

כ- 10 דקות. נהגנו להוריד משאית עם מיכל כדי לשאוב מהבאר, ולאחר מכן למלא את המיכלים על גג הבית לצורכי מקלחות ובישול. הערבים המשיכו לקחת משם מים ללא הפרעה מצידנו, עד אשר עזבו את השטח באוקטובר, עם סיום  עונת הדיש. הבאר השנייה בסביבה הייתה "עין-סוס", הממוקמת ליד הבוסתן.

23.07.1937

"בערב מת זאב..."

זאב צ'לנוב (1905 – 1937) . היה רפתן ממשמר-העמק. יום אחד זאב ראה פר משתולל ורצה לעצור אותו. כשנכנס לסככה הפר תקף אותו ונגח בו. זאב צ'לנוב נפטר מפציעתו. 
28.07.1937

"לפי דברי ניסוֹ חובש מכפר ברוך ....."

ניסו חובש (1900 – 1987) , המכונה 'אבו-יעקוב', נולד בבולגריה ועלה ארצה כנער. בשנות השלושים היה המוכתר של מושב כפר-ברוך שעלה על הקרקע בשנת 1926 בעמק יזרעאל.  חובש דיבר ערבית כמעט ללא מבטא והיה בקי מאוד בדרכי החשיבה והפעולה של הערבים. רבים נהגו להתייעץ איתו, ביניהם  גולדשלגר.

חובש התיידד עם אלכסנדר זייד ובעידודו הוא התחיל לשמור שדות. ניסו חובש מוזכר בספר "אגודת השומרים – זיכרונות ומעשים" (כרך א' תשכ"ו - 1966) .
בין השנים 1932 - 1933 חובש ישב בכלא עכו, בחשד שגרם למותו של ערבי במהלך "האינתיפדה" שהתנהלה אז מול כפר-ברוך. בכלא הפגין חובש תעוזה, אך גם פזיזות, כאשר נתן מכה הגונה לבן של המופתי הירושלמי, שגם הוא היה כלוא. סיבת הקטטה - שומרי ראשו של בן המופתי דחפו את חובש הצידה בתור לאוכל.

שומרי הראש חיכו ל"אור ירוק" מאדונם לסגור את החשבון עם חובש. אך למחרת בחצר של הכלא, בן-המופתי ניגש אל חובש באופן מפתיע, ואמר לו שהוא מעריך את אומץ ליבו ואין בכוונתו לנקום בו אלא להתיידד איתו. בן המופתי כיבד את אמירה זו.
29.07.37

"רמת השניים"

נמצאת על דרך העפר הישנה ונקראת על שמם של שני תושבי מושבת יקנעם, יואש זולר ויצחק קריצ'בסקי שנרצחו בשנת 1936 בזמן ששמרו על מטעי יקנעם במקום. באותה שנה נכתב שיר לזכרם, על ידי המשורר דוד סימנוביץ.

זמן קצר לאחר המאורע, נולדו לתושבת המושבה תאומים שנקראו על שמם, יואש ויצחק.

 

"דרך ג'וערה - רמת השניים"
דרך העפר היחידה ליקנעם באותם ימים, שהייתה עבירה לכלי רכב. הבעיה הייתה בזמן גשמי החורף, כאשר הדרך הפכה לבלתי עבירה בגלל הבוץ. הצורך בדרך מסודרת לאורך כל השנה היה חיוני, וגולדשלגר כבר פעל בנדון.

לבסוף הדרך עברה שיפוץ רציני במשך כחצי שנה, בין השנים 39- 1938.  בשיפוץ זה עבדו בעיקר חברים וחברות של עין השופט, תחת פיקוחו של קבלן כבישים בשם טוביהו. העבודה הייתה קשה מאוד וכללה הנחת בסיס של אבנים גדולות, שעליהן פוזר חצץ. הפרויקט הצליח ודרך זו איפשרה המשך פיתוח האזור, עד אשר נסלל כביש האספלט הראשון לואדי מילק בשנת 1957.

 

צילום זולטן קלוגר

יצוין שהמימון לשיפוץ דרך "ג'וערה - רמת השניים" התקבל רק לאחר ביקורו של חיים וייצמן בעין השופט בסוף שנת 1938.

וייצמן, אז יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, הגיע יחד עם בנקאי ישראלי מירושלים בשם ויטלס.
חברנו יונה ינאי הציג בפניהם את חומרת הבעיה וויטלס התחייב במקום לממן את הפרויקט.  


"אבו- שושא" - כפר ערבי סמוך לקיבוץ משמר-העמק מצד מערב. 
"הוא ישלח את פיקרד..." - פיקרד היה הידרולוג בעל מוניטין בינלאומי, שיעץ לנו בחיפוש נקודות לקידוח בארות. עם פיקרד אפשר היה לשוחח על כל דבר, אך הוא לא סבל שמתנגדים לדעתו המקצועית. בהמשך עבדו איתו החברים שלנו יהושע דיין וישראל גוברמן ז"ל אשר הצליחו לאתר מקורות מים נוספים.

 

מאדמת ריחניה"

ריחניה היה כפר ערבי סמוך לקיבוץ רמת השופט.
20.08.1937

"הזמנתי את שלומי ושמעון ...." 

אברהם שלומי (1904 – 1949) ושמעון סלעי (1900 – 4500) היו חברי משמר-העמק ועבדו בענף גידולי שדה.
27.08.1937
"בקרו במקום חדשי ובניו..."
דוד חדשי (1901 - 1964) היה חבר משמר-העמק שיסד, פיתח וריכז את ענף המטעים.
"נקבע יחד עם הרשקוביץ ....."

הרשקוביץ היה מומחה לכרמים מהסוכנות היהודית.
03.09.1937

"חורשים בגבול כפרין..."

כפרין היה הכפר הערבי הגדול בסביבה, שישב כ 4 ק"מ דרומית - מזרחית לג'וערה.
04.11.1937

בקרו....שופר, אני ...."

אריה דיאמנט (1903 – 1967) המכונה "שופר", היה מוכתר משמר-העמק ואחראי על כל ענייני הביטחון.
24.12.1937

ראשון המדברים ..... היה אוסישקין ... "

מנחם אוסישקין (1941 – 1863) היה מהמנהיגים הבולטים של התנועה הציונית והיישוב בתקופת המנדאט. היה נשיא הקק"ל. בהנהגתו נגאלו עמק יזרעאל ועמק זבולון, עמק חפר ועוד שטחים  רבים.

 

"תענוג קשור בסכנת נפשות..."

בתחילת פברואר 1938 אברהם גולדשלגר סיים את תפקידו בג'וערה  וחזר לעבודה בקיבוצו משמר העמק.  עדות לתחושתו במהלך שהותו כמדריך שלנו, מופיעה במכתב שמאיר תלמי ז"ל כתב במרץ 1938. תלמי מספר שם שגולדשלגר תיאר לו כך את תפקידו בג'וערה: "זה תענוג קשור בסכנת נפשות".
תלמי הוסיף: "לא הגיבותי, אך אין ספק בכך שהוא הלך לעבודתו זו וידע את הסכנה הכרוכה בה".    

למרות שגולדשלגר כבר סיים את תפקידו כמדריך, בבוקר של 28.02.1938 הוא עלה לג'וערה כדי לקבל פני אורחים מכפר ערבי בסביבה. בתום המפגש, בסביבות השעה שתיים וחצי אחרי הצהרים, הוא יצא ברגל מג'וערה יחד עם חברנו יוסף איתן ז"ל. כקילומטר מג'וערה נפתחה עליהם אש מהמארב ממרחק של כ- 3 מטר. גולדשלגר נפגע בחזהו ונהרג במקום. יוסף איתן הצליח להחזיר אש לעבר התוקפים והניסם. הוא חזר על עקבותיו לג'וערה והזעיק פלוגת נוטרים למקום ההתקפה. עם היוודע מותו של גולדשלגר, ירד אבל כבד על משמר- העמק ועין השופט.       

בין המספידים בהלוויה של אברהם גולדשלגר (1902 - 1938) היה חברנו יונה ינאי ז"ל, מוכתר ג'וערה,  שאמר-

"...לפני שמונה חודשים הלך גולדשלגר בראש תהלוכת העולים אל אדמת ג'וערה, ועכשיו אנו בהלוויתו. רצינו גשר תלמים בין שני הקיבוצים, אך הגורל הטיל על המנוח להוסיף גשר דם - שלא רצינו בו.     

אנשי ג'וערה, שבאו לנקודתם לחזק את הישוב האחרון במערב העמק, נשבעים לאנשי משמר העמק, כי הנתיב בין שני הקיבוצים יהיה נתיב שלום ובטחון לילדי הנרצח ולקיבוץ כולו".

 

*****

             תודה לרשומים מטה עבור עזרתם בהכנת רשימה זו:

·        תרצה אמבר – ארכיון קיבוץ משמר-העמק

·        אליעזר רבינוביץ ארכיון קיבוץ רמת השופט

·        דן חובש – כפר ברוך

 

                                                                                                             תחקיר ועריכה: לני שובל

                                                                                                              על פי סיפורו של ראובן שק


 

חלק ב -

תחקיר המוקדש לאברהם גולדשלגר.

פורסם ב- 5.7.2001 – 64 שנים לעין השופט ע"י לני שובל, חתנו של ראובן שק.

יומני בעין השופט

מאת: אברהם גולדשלגר ז"ל

05.07.1937

עליה על הקרקע.

השתתפו מכמה קיבוצים. השיירה עשתה רושם טוב. השתתפו 80 איש. הספקנו להקים את הגדר החיצונית ולנקות במקצת את הבית. העבודה התנהלה בסדר. מה שהובטח לנו מצד בן-שמש לא קוים. הוא הבטיח להישאר אתנו במקום ולא נשאר אף יום אחד. פחדן גדול.

הערבים מתרגלים למצב. הבית מואר יפה והזרקור עובד, אמנם שאינו גדול דיו. נשארים ללון במקום 35 איש.

06.07.37

ממשיכים בכל מיני סידורים. תנאי הלינה וההזנה כמעט מסודרים. קיבלנו גם עיתונים. אנו מתקבלים ע"י איתות ברכות מכל הסביבה.  ביקרו במקום וייץ, מקלר ,אדק.
10.07.1937

בקרו כאן חברי משמר העמק, בתוכם גם רוזה ובני הבכור עוזי. ירדנו ל"באר הכפר" והבאנו מים.

23.07.1937

בערב מת זאב.

27.07.1937

קנינו טרקטור "אליס טשלמרס".

28.07.1937

ערבים הניחו בדרך הכניסה, ע"י הגורן, כמה גלים קטנים של אבנים.

לפי דברי ניסו חובש מכפר ברוך זהו סימן של "גום" (נקמת דם). הערבים אומרים שזה עשו ילדים.

29.07.1937

בקרו במקום וייץ ומשפחתו ואדק. וייץ שמע ביאורים על השטח בעניין מים ודרך. הבטיח מיד לשלוח מודדים לדרך  ג'וערה - רמת השניים. הוא מוסר כי עומדת להיגמר החלפת הקרקע עם ערביי אבו- שושא. הוא ישלח את פיקרד. בעניין הטלפון הוא מוכן לשלם  60 לירות כהשתתפות בסיסית. אם נרצה נוכל לקבל 2000 ד' מאדמת ריחנייה לעיבוד.

16.08.1937

היום שולם לערבים כסף והם עזבו את הכפר. הם הוציאו איתם את החלונות והדלתות מבתיהם. התחלנו לחרוש בטרקטור. 

20.08.1937

הזמנתי את שלומי ושמעון לבקר את האדמות. 

27.08.1937  
בקרו במקום חדשי ובניו. ישנם שטחים טובים לנטיעה. בשבוע הבא נקבע יחד עם הרשקוביץ סופית את השטח לנטיעה השנה.
03.09.1937

חורשים בגבול "כפרין" (ערבים מפריעים). עובדים בגידור ובסידור הבריכה.





04.11.1937

בקרו את הגבול ג'וערה - אבו שושא: פריד אפנדי, שופר, אני, אדק וערביי אבו-שושא. 

הערבים טוענים שלכל אורך הגבול, בערך 50 מטר בפנים, השטח המגודר שייך להם. הם אינם יודעים להראות בדיוק היכן הגבול. המוסדות עדיין לא סיימו איתם את המו"מ. הקצין מראה רצון טוב לגמור את העניין.  בינתיים הערבים מפריעים עד כמה שאפשר. הוציאו 5 עמודים. השטח שהם דורשים הוא בערך 30 ד'.

10.11.1937

הזריעה התחילה. זרעו חציר על גבול כפרין. 

24.12.1937

סודר הטלפון. ראשון המדברים בשיחת חוץ היו אוסישקין ווייץ.

26.12.1937

התחילו בנטיעת יער אורן.

27.12.1937

החיטה, 12 ד' על יד הדרך למשמר העמק, סבלה מיובש.

28.12.1937

ירד גשם, 9 מ"מ.


 

בזה מסתיים היומן -  תודה לארכיון קיבוץ משמר- העמק עבור ההעתק של היומן.