יום ראשון, 15 בספטמבר 2019

הדוכיפת - סיפרה לאה שדמי ( מהחוברת - לחיות עם חיות )

הדוכיפת
סיפרה לאה שדמי













הדוכיפת

"גן עופר" של היום הוא כבר בית זקן.
 כשאני הייתי ילדה בגן הוא היה בית חדש לגמרי. 
עוד לא הייתה חצר גרוטאות כל כך גדולה, עוד לא שתלו צמחים יפים סביבו ועצי החורשה היו עדיין צעירים וקטנים.

אך לא השאירו אותנו לגדול בשממה. בחצר הגן, בין העצים הצעירים, היה לנו ארגז חול ולידו כלוב גדול מרשת שבו גידלנו חיות שונות.
 הכלוב היה כל- כך גדול, שגם הילדים והוריהם יכלו להיכנס לתוכו כדי להאכיל את החיות.

פעם גידלנו ארנבות, פעם תרנגולות ולעיתים חזירי-ים.
 היו תקופות שהכלוב נשאר ריק והמתין לחיה שנקבל ממשק הילדים של חברת הילדים או לאפרוחים מהמדגרה של בלומה.

באחד הימים כשהכלוב עמד ריק, הסתובבה לה בחצר הגן שלנו ציפור דוכיפת שהייתה בשנים ההן ציפור מאוד נדירה.
 הילדים היו כל- כך שקועים במשחק שלא שמו לב לדוכיפת המסתובבת ביניהם ללא פחד.

אני שיחקתי בפינה מרוחקת ולפתע תוך כדי משחק, גיליתי את הדוכיפת- כזאת יפה, עם ציצית כמו כתר!
 ראיתי איך הציפור בחיפושיה אחרי אוכל, נכנסת לכלוב שהשער שלו נשאר פתוח, ומתחילה לנקר בשאריות האוכל.

חשבתי - "אם אסגור את שער הכלוב ואכלא את הדוכיפת, היא תהיה שלנו!"
קפצתי במהירות ממקומי, סגרתי את השער והציפור נלכדה בפנים.

בהתרגשות גדולה קראתי לילדים - " ילדים בואו מהר! תראו! יש לנו ציפור  דוכיפת בכלוב! נוכל לגדל אותה!".

הילדים הרימו ראשיהם ובאו בריצה נרגשת לכלוב,. כולם בבת אחת התפרצו פנימה, כדי לראות את הדוכיפת מקרוב.

הדוכיפת שנבהלה מאוד מקבלת הפנים הנלהבת, החלה להתעופף מצד לצד, נחבטת ברשת שוב ושוב, עד שלפתע מצאה את שער הכלוב שלא היה סגור היטב והצליחה להתעופף החוצה, לחופש.

איזו אכזבה נוראה. הילדים כל- כך הצטערו. רק עכשיו הם הבינו שאסור היה להיכנס לכלוב בסערה כזאת. בעיקר הצטערו שלא תהיה לנו דוכיפת לגדל. אני הצטערתי הכי מכולם. הרי אני גיליתי אותה והצלחתי לתפוס אותה בכלוב ואפילו חשבתי איך לגדל אותה. כל כך הצטערתי.

ימים רבים חשבתי על הדוכיפת ותכננתי איך לתפוס אותה שוב.
 הייתי יושבת שעות ליד הכלוב, מפזרת פירורי לחם טבולים במים, משאירה  את השער פתוח ומקווה שאולי תיזכר הציפור באוכל הטעים שהיה לה אצלנו, תחזור לכלוב, ואז שוב אזנק, אסגור את השער ואתפוס אותה!
אבל כנראה שהדוכיפת הייתה חכמה וזכרה יותר טוב את הבהלה הגדולה שהבהלנו אותה.

יותר לא ראינו את הדוכיפת בסביבות הגן שלנו.



לאה שדמי כילדה




יום שבת, 14 בספטמבר 2019

צח הגשש המוצלח - סיפרה תמר שפירא (מתוך החוברת לחיות עם חיות)



צח עם נטע שפירא 1979


צח, הגשש המוצלח
סיפרה תמר שפירא

בימים שכל הילדים ישנו עוד בלינה המשותפת, אחד הכ'יפים הכי גדולים היה לשמור בלילה יחד עם אימא - לבקר בבתי- הילדים, לעזור לכסות את 
הקטנים, להגיש כוס מים, להחליף סדין ואפילו סתם לראות איך כולם ישנים,  כל ילד בצורה אחרת, זה מקופל, זה פרוש על הגב, זה רגלו תלויה וזה ממלמל מתוך שינה....

אבל הכיף הכי גדול היה להישאר ער עד אחרי חצות ולאכול צ'יפס עם חבורת השומרים.

הגיע תור השמירה שלי. הגיע ליל- שבת, האחרון בשבוע השמירה, לילה שנטע חיכה לו בכיליון עיניים. הלילה הוא מצטרף אלי לשמירה וכמובן שמצטרף אלינו גם צח כלבנו הלבן והנאמן.

לאחר שביקרנו בכל בתי הילדים, אנחנו הולכים למטבח. השומרים כבר גמרו לחתוך את תפוחי האדמה, השמן רותח, והצ'יפס הופך לאט לאט צהבהב וטעים. נטע דואג לספק לצח את כל שאריות הבשר. אחרי ארוחה דשנה, אנחנו יוצאים לסיבוב נוסף בין בתי הילדים - מכסים את כולם ושוב חוזרים לחדר השמירה.
 הזמן חולף. נטע מפהק והעיניים שלו ממצמצות אבל הוא בשום אופן לא רוצה לישון! הוא מחכה לבוקר, רוצה לראות את השמש בזריחתה.

אנחנו מבשלים קפה שחור ושותים. אולי זה יעזור לנו להישאר בעיניים פקוחות.

צח מלווה אותנו בסיור של סגירת התריסים. ליד כל בית הוא נעמד ומחכה לנו בכניסה בצייתנות. התריסים כבר סגורים בכל בתי הילדים והלילה מתקרב  לקיצו. ציוצים ראשונים של ציפורים נשמעים בין העצים, המזרח מתחיל להתבהר, השמש מתכוננת לזריחה מחודשת .

צריך לצאת לסיבוב אחרון אצל הקטנים - לחמם את בקבוקי הדייסה לבוקר ולסגור את דלתות חדרי השינה. בסיבוב האחרון נטע לא מלווה אותי, הוא הולך לראות איך השמש עולה.

אני מסיימת את הסיבוב וחוזרת לחדר השמירה. השמש כבר זרחה, הציפורים מצייצות, אבל נטע לא חזר. אולי התעייף והלך לישון במיטתו בבית הילדים?
אני ממהרת לבית הילדים- לא, המיטה ריקה.

אולי הוא מחכה לי בבית?
לא, גם בבית איננו.
איפה נטע?
הדאגה שלי גוברת. מה קרה לו? לאן נעלם? לאן הלך לראות את השמש הזורחת?

נשמעים קולות מכיוון המטבח. אלה הם חברים שהשכימו לסדר את חדר האוכל אחרי מסיבת ליל שבת. אני הולכת לבקש את עזרתם בחיפושי אחרי נטע. יואש (צור) מתייצב מיד לעזרתי.
 הוא יודע לאן נוהגות המורות לקחת את הילדים לצפות בזריחה  -  "זה שם, בין המשנקים לבין 'הבוטיק' של איציק טרש שבדיר הישן " הוא מסביר.

אנחנו הולכים יחד לחפש את נטע, אך הילד איננו. אני כבר מודאגת מאוד וכועסת על עצמי שלא קבעתי איתו מראש לאן ילך.

אולי קרה לו משהו?

יואש מציע להזעיק חברים נוספים לעזור בחיפושים.

לפתע מופיע צח ובביטחון רב מפלס לו דרך בין העשבים הגבוהים במורד שמתחת לדיר הישן. מיד ידעתי שצח יוביל אותי אל נטע.
 אני ממהרת בעקבותיו בין שיחים וקוצים וקוראת בקול -  "נטע! נטע!". צח מתקדם במרץ ואני מנסה להדביק אותו....הנה הוא נעצר, ומה אני רואה?

על משטח עץ קטן, שוכב לו נטע מקופל ושקוע בשינה עמוקה.
הילד צפה בזריחה ונרדם מיד אחרי עלות השמש.

צח הנאמן והמסור מצא אותו.

קבוצת נרקיס עם צביה חגי ועדנה עירון









הצבי - מספר גדעון שפירא (מתוך החוברת 'לחיות עם חיות')






הצבי
סיפר גדעון שפירא

לפני שנים, כשהייתי עוד בחברת הילדים, תפסו הפלחים בשדה צבי צעיר והביאו אותו למשק הילדים. הצבי המבוהל הוכנס לכלוב המוקף סביב בגדר גבוהה ומיד התפשטה הבשורה ברחבי הקיבוץ.

הגעתי בריצה, בין הראשונים. ראיתי איך הצבי שקרניו רק החלו לצמוח, מתרוצץ מפוחד בכלוב ובכל פעם שמישהו מתקרב לגדר, הוא מתחיל להשתולל ולהטיח את קרניו הרכות ברשת הברזל.

דב המורה אמר לנו להתרחק מהכלוב כדי שהצבי יירגע, אך גם כשצפינו בו ממרחק, הוא המשיך בריצתו הלוך ושוב, ללא מנוחה.
נזכרתי בלהקת הצבאים שראיתי לא מזמן בשטח גן הירק. כל כך גאים ויפים, מדלגים דילוגים מלכותיים במרחב הפתוח.

הסתכלתי בצבי ואמרתי לילדים: "תראו כמה הוא סובל. תראו איך הוא נוגח ברשת ופוצע את עצמו".
דב הרגיע אותי ואמר שזהו צבי צעיר, וחיות צעירות מתרגלות במשך הזמן לתנאים חדשים. "ניתן לו ירק וחציר והוא ירגיש  יותר טוב", אמר.

דב לקח מלוא זרועותיו חציר והתקרב לכלוב. מיד חידש הצבי את קפיצותיו הפראיות מול הרשת. כל כך ריחמתי עליו. הוא קיבל מכות חזקות שסיכנו את חייו. דב דחף בזריזות מעט מהחציר דרך חורי הרשת וחזר אלינו.

"זהו ילדים, אמר, עכשיו נלך וניתן לו להירגע".

הילדים התפזרו וגם אני התרחקתי, אך נשארתי בקרבת מקום וחיכיתי בסבלנות עד שכולם נעלמו. הייתה כבר שעת דמדומים. החלטתי לשחרר את הצבי ויהי מה!
התחלתי להתקרב לכלוב לאט לאט ובזהירות.
 בכל פעם שהיה נדמה לי שהצבי מתכונן לקפוץ, נעצרתי וחייכתי בשקט. כך הגעתי עד שער הכלוב. ראיתי שמצחו של הצבי פצוע וקרן אחת שבורה. העיניים שלו היו מפוחדות ועצובות. פתחתי את השער.

הצבי נבהל ונרתע לאחור. ידעתי שלא טוב לשחרר אותו בחצר הקיבוץ, כי הוא עלול להתרוצץ בין הבתים מוכה בהלה ומישהו שוב יתפוס אותו ויחזירו לכלוב.

ישבתי בתוך הכלוב וחייכתי בשקט. נתתי לצבי שהות להתרגל לנוכחותי כדי שייווכח שאיני מתכוון להרע לו. אחר כך התחלתי ל"שוחח" איתו בשפת החיות שהייתה מוכרת רק לי ולאלון גלילי. רק שנינו היינו מאומנים בשפה הזאת, המורכבת מקולות הרגעה דומים לפעיות עדינות.
 אנשים תמיד היו מתעצבנים לשמע הקולות המשונים האלה, אבל החיות היו נרגעות.
תאמינו או לא, זה עזר. הצבי נרגע! 
הוא עמד בשקט במקום ונתן לי להתקרב אליו צעד אחר צעד. התקדמתי בהליכה שפופה כשהידים על הקרקע, ובצעדים קטנים שכמעט אינם מורגשים. תוך כדי התקדמות, המשכתי לדבר אל הצבי בצלילים מרגיעים.

הגעתי עד למרחק של מגע יד. הושטתי את ידי בזהירות והתחלתי ללטף בעדינות את צוואר הצבי. הוא עמד בשקט ונתן לי ללטף אותו כשהוא מביט בעיני באימון. לאט לאט הרחבתי את הליטופים עד שחיבקתי את גופו.

הרגשתי את פרוותו החמה והלחה מזעה ומפחד. הרמתי אותו בזרועותיי והוא נח בחיקי כבד ותשוש. הסתכלתי סביב, כבר התחיל להחשיך ואיש לא נראה בקרבת מקום.
 כשהצבי בזרועותיי יצאתי מהכלוב, ממשק הילדים, מהשער הדרומי והלכתי לשדה, כדי להוציאו לחופשי. בלב השדה הורדתי אותו.

הצבי כאילו לא האמין למה שקורה. הוא התנודד על רגליו ופסע לאט כשיכור. רק אחרי שהתרחק מרחק די ניכר, התאושש ופתח בריצה משוחררת אל החופש...

את סוד שחרור הצבי שמרתי בליבי הרבה שנים. באותו ערב שקרה הדבר, בישרו לי הילדים בצער רב שהצבי הצליח לברוח.
 התאפקתי ולא גילתי לאף אחד את האמת. חששתי שיכעסו עלי ולא יבינו. בתוכי הייתי כל כך מאושר שהצבי מדלג חופש במרחבי השדות.

סוף דבר:
סיפור הצבי ש"ברח" מסופר בינינו לאורך השנים והפך לחלק מהפולקלור המקומי. 
הנה פתאום לאחר עשרות שנים, יצא הסוד לאור- הצבי לא ברח אלא שוחרר על ידי גדעון!
כך התגלתה האמת הודות לחוברת הזאת כשגדעון התוודה לפנינו ואנחנו התחייבנו שלא יכעסו עליו.. 

משק הילדים בשנות הארבעים



יום שני, 9 בספטמבר 2019

ציד הדורבן (כתב דוב ורדי ) מתוך החוברת - לחיות עם חיות-






ציד הדורבן

כתב דב ורדי ליום הולדתו של גיורא ינאי (בן 4) - תש"א 
(דב היה אחד מעובדי גן הירק)

צרה בגן הירק,חיבלו בבולבוסים
סביב מפוזרים הם פגומים ונגוסים.
ומיהו החבלן שמתגנב בליל?
דורבן הוא הפושע, הבולבוסים זולל.

מה יישאר לילד? מה נשלח לעיר?
ברדיו שוב הודיעו כי יעלה המחיר..
בוא, נוח (פלד) איש היער, רד יונה (ינאי) חיש לגן!
עורו, צודו ציד, סלקו את הגזלן!

ירדו השניים יחד בלילה האפל
לא אור כוכב ממעל, הכול עטוף בצל.
גם כלב לא נבח, לא תן ילל אי- שם
ולפתע  "הס, שמעת? רשרוש בקצה הגן!.. "
הקול שקשק בלחש, רובה נטען מיד,
אך התרגשו לשווא, רק עשב שם רעד.
תעתועי דמיון הם, רשרוש ולא יותר,
והדורבן עדיין במחילתו נוחר..

אך כבר הוא מתמתח, פוקח את עיניו-
בטנו כה מקרקרת, הומה מרוב רעב.
"סלט גדול אכין לי ", החליט דבר ראשון
"עד להתפוצץ אזלול, ושוב אלך לישון."

החוצה אז זוחל הוא, ישר לגן יזחל
לאט אבל בטוח מתקרב אל השלל.
שוהה ומרחרח- לא אין כל סכנה,
עוקף את המלכודת וניגש אל המלאכה.

מה טעים לו התפוח שהוטמן באדמה
שתבכה הירקנית! שתשפוך את זעמה!
ציפורניו עובדות במרץ, הוא בולבוסים עוקר
וכך יכין לו סעודה, רק יש להיזהר!

שמעו זאת גיבורנו- ראוהו בבירור,
אחד צעק - "הנהו!" שני ירה כדור
ישר אל הפושע- קלק וקליק וקלק
אך לא ארע דבר, כי הכדור היה רק סרק!

"לעזאזל!" קילל הוא, "הרובה נדפק!"
"נרוץ נתפוש את הגזלן בטרם הוא ירחק!"
ביקשו אז גיבורינו להשליך עליו מעיל
אך הוא מחצית זיפיו ירה ואת שניהם הבהיל.





"איננו פה, איננו שם..הנה הוא כאן עבר!"
קולם הדהד, טיפס אל הקיבוץ בראש ההר,
ואז ידעו כולם שקרב למטה נערך
ואין לדעת אם הפעם הדורבן ינוצח.

בינתיים בעל העורמה למחילתו חמק
והוא נשאר האחרון אותו לילה, שצחק.
אך בליבו החליט שלא יחמוד כבר בולבוסים
כי מסוכן יותר מדי לסמוך על הניסים.

וכך נרדם לו הדורבן, ימים רבים ישן..
ועובדי הגן עם בוקר באו ומצאו סימן.
לנפלאות הקרב עליו סיפרו הגיבורים,
ערמת זיפי דורבן דוקרים ומזהירים!

אחר, ילדי הציידים את הזיפים אספו
הציגו את שללם הרב, בגאווה סיפרו
איך אבותם הגיבורים, בליל קרבות אפל
דורבן נורא הניסו, טרם את הגן חיסל.

יום חמישי, 5 בספטמבר 2019

טובים השנים מהאחד - סיפורה של מרתה רקובסקי ז"ל - מתוך (החוברת תנו לחיות לחיות)





מרתה (ז"ל) עם לב

פנייה לבני המשפחה עזרו לי :איך קראו לכלב שבתמונה - לב? גורי? או בונדי ?


טובים השניים מהאחד
סיפרה מרתה רקובסקי

ידוע ברבים אהבתה הרבה של מרתה לבעלי- חיים הולכי על ארבע. כלבים וחתולים שונים ומשונים, מצאו אצלה מקלט חם ואימהי.
סיפורה של מרתה מתחיל בשמרטף.
זוכרים את ביסלי, כלבתם הלבנה והיפה של תלמה ויואב דיין?
יום אחד החליטו השניים לנסוע לחו"ל לטיול. כל הסידורים נעשו כבר, נותרה רק בעיה אחת קשה, למי להשאיר את ביסלי?

במוחה של תלמה צץ רעיון - מרתה ידועה באהבתה לכלבים, אולי היא תסכים להיות שמרטף זמני לביסלי?
 מרתה הסכימה ללא היסוס וביסלי הועברה בכבוד רב לבית הרקובסקים.

תוך זמן קצר נקשרו הלבבות, במיוחד אהבה את ביסלי חגית הקטנה.
 ביסלי הייתה כלבה נוחה וניתן היה לשחק עימה בלי חשש להתקפה רגזנית...

כשיואב ותלמה חזרו ממסעם, צריך היה להחזיר את ביסלי למשפחתה. הפרידה הייתה קשה, במיוחד לחגית.

באותה תקופה נכנסה הכלבה להריון וחגית לחצה על הוריה שלפחות ייקחו, בבוא העת, גור קטן. מרתה לא רצתה לקחת גור כלבים משום שעדיין חייתה בכאב את זיכרון גורי שלה. (זוכרים את גורי?)

באותם ימים הייתה מרתה מטפלת של קבוצת "קשת". כמו לפי הזמנה המליטה החתולה של קבוצת "קשת" ארבעה גורים חמודים.
גידי וייס נתן לכל הארבעה שמות של מטוסים. מרתה קיבלה את "כפיר", לשמחתה הגדולה של חגית.

מרתה עם לב

בינתיים גם ביסלי המליטה, אך קרה מקרה מעציב ושבועיים אחרי ההמלטה נפטרה. איש לא יודע ממה...

חגית באה לחדר בהתרגשות רבה והתחננה לפני הוריה שייקחו אחד מהגורים היתומים, כי ללא אימו אין לו סיכוי לחיות.

וכך הצטרף למשפחת רקובסקי בנוסף לכפיר החתול, גם גור קטן – בונדי.
כשכלבים שכנים ניסו להתנפל על כפיר החתול, היה בונדי מגן עליו בחירוק שיניים ולא נותן לתוקפים להתקרב אליו. השניים היו הולכים יחד לשדות ומשתובבים על הדשאים כצמד חמד, זוג יונים.

יום אחד כפיר נעלם, כי כך דרכם של חתולים זכרים. זמן רב לא שמעו ולא ראו אותו. לילה גשום אחד, כשבחוץ יללה הרוח וברקים התיזו אור למרחקים, נשמעו לפתע יללות ליד חדרם של מרתה וברוך.

בונדי, שגר בלינה משפחתית, זינק מיד לדלת וזקף את אוזניו בהשתוממות.
 בחושיו החדים חש שזהו כפיר והתחיל להשתולל משמחה. מרתה פתחה את הדלת והחתול הרטוב נכנס הביתה.

בונדי מרוב התרגשות לא ידע מה לעשות קודם. הוא קפץ על כפיר, ליקק אותו ופינה לו את מיטתו החמה.

מרתה נטלה מגבת, ייבשה את החתול הרטוב, הגישה לו חלב חם ושני הידידים נרדמו יחדיו מאושרים...


עלילות ציפה וציפופו - סיפרה זהבה קולקובסקי -מתוך החוברת - לחיות עם חיות




הקופיף מנגו שאומץ על ידי משפחת דיין וקולקובסקי



סיפורה של זהבה מתוך החוברת "לחיות עם חיות" שיצאה ביובל החמישים לעין השופט

עלילות צ'יפופו וציפה
סיפרה זהבה קולקופסקי

צ'יפופו מגיע אלינו ומחפש לו חברה....

מכירים את עודד וינר (עינב)? 
הוא היה הטייס הראשון מעין השופט ובמסגרת תפקידו נשלח לאוגנדה שבאפריקה, ללמד טייסים אוגנדים להטיס מטוסים.
 בשובו לארץ הביא לילדי הקבוץ קוף במתנה. הקוף התקבל בשמחה רבה ושוּכָּן במשק הילדים.
מיד נמצא לו שם, צ'יפופו (משום מה קל מאוד למצוא שמות לקופים..)

צ'יפופו היה קוף רגזן. הוא לא סבל את מבטיהם של הצופים בו מעבר לכלוב והיה לו דחף בלתי ניתן לשליטה לברוח מהכלוב.

 וכשברח – הייתה קמה מהומה גדולה ברחבי הקיבוץ. ילדי החברה היו מתרוצצים ומכריזים בקולי קולות- "צ'יפופו ברח, צ'יפופו ברח! ".

באחת מהבריחות האלו הגיע צ'יפופו לבית משפחת מור. זה היה בשעת אחר הצהרים. צילה נחה במיטתה עם כוס קפה בידה ושעיה היה עסוק במצלמתו. לפתע נשמעו קולות הילדים- "צ'יפופו ברח, צ'יפופו ברח! ".

שעיה יצא מהחדר במהירות ושכח לסגור את הדלת. הוא רץ לעזור לילדים לתפוס את הקוף.
 בינתיים צ'יפופו ראה דלת פתוחה. בלי לדפוק ובלי לשאול אם מישהו מזמין אותו, נכנס לחדר.

צילה ראתה את האורח הלא קרוא וקפאה על מקומה. צ'יפופו כנראה חש בחרדתה, ניגש אליה וחיבק אותה חזק בזרועותיו, נטל ממנה בעדינות את כוס הקפה והחל ללגום. 

צילה נשארה קפואה. בינתיים הילדים קראו לשעיה -  "הקוף בחדר שלך!".
שעיה רץ לחדר וכשהגיע לדלת הפתוחה ראה את צילה שוכבת לבנה כמו פסל וצ'יפופו מחבק אותה ולוגם בנחת את הקפה שלה...

שעיה ניסה להרגיע את צילה -  "אל תפחדי, אל תזוזי, הוא לא יעשה לך כלום.."
אל תחשבו ששעיה היה לגמרי שליו ובטוח, אבל הייתה לו ברירה? צילה כל כך מבוהלת, ואפילו קפה להרגעה לא נשאר לה.

שעיה נכנס, לאט לאט התקרב לקוף ופיתה אותו בפרוסת עוגה. לבסוף הצליח להרימו ולהוציאו מהחדר.

כשהלך עם הקוף להחזירו לכלוב, נזכר שעיה בתמונה המשעשעת של הזוג המוזר והצטער שלא הספיק לצלם אותם, הרי המצלמה הייתה מוכנה על השולחן.


הקופיף מנגו בידיה של עדי קולקובסקי


יום שלישי, 27 באוגוסט 2019

ציור ילדותי





ציור ילדותי (עופרה בריל)

בוקר
מכחול עבה עם צבע כחול , שמים של אור נצבעים בצבע חזק , אבל משום מה הצבע נמסך בסגול כהה ואחר הופך לאדום שמטפטף לתוך מסגרת הציור בכוחניות מוזרה ,  "גם אני נמצא במסגרת הזו אל תוציאו אותי. ! " היד נמתחת ומוסיפה עוד ועוד צבעים ומתחילה לצייר בית . גן הילדים שלנו . 
שנות הארבעים של קיבוץ שרק מתחיל לנשום חיים . שני בתים נבנים בראשית , האחד לתינוקות השני לילדי גן . ההורים גרו באוהלים , לנו הילדים היה כיסוי מבטון ואבן. מנוחת צהרים השתוללות .קשה להרגיע אותנו, מטפלת קפוצת פה הולכת בין החדרים ומנסה להשתיק את הרעש. "עוד מילה אחת ואתם תהיו בחוץ! " היא צועקת לכמה ילדים שצורחים מחדווה .
 אני במיטה מסובבת את הראש וצוחקת יחד עם כול חברי לחדר. המטפלת בחורה צעירה חסרת אונים למול צחוק הילדים . לפתע מתקרבת למיטתי עם פה סגור בכעס עצור , תופסת את רגלי וידי בשתי ידיה, מרימה את גופי שלא היה מצומק  ומתיכה אותי בכעס למיטה , "אמרתי שתהיו בשקט! " היא מסננת מילים של מטפלת מיואשת .אני מרוב תימהון ובלבול משתתקת ונועצת מבטים בחברי לחדר , כולם שותקים מפחד התגובה. 

המכחול שלי ממשיך לצייר , אנחנו יחפים עם תחתונים רצים על הדשא הגדול. שם מחכה לנו בריכת פלאים . בריכה של כמה מטרים שבדופנותיה נקובים חורים ומזרקות המים נפתחות עלינו ,  בעוצמה של גשם ראשון בחורף. כולנו עירומים , תפיסת עולם של מחנכים שעירום לילדים זו דרך חינוכית נכונה . הכיף בגוף העירום , שאפשר ללכת עד מקור המים המתפרץ לסתום אותו עם הגוף ואחר לשחרר , ויש כאלה שרבים על החורים. 
אחר יוצאים מהמים ומתערסלים עם הדשא הירוק שצומח מסביב . הגוף יבש וכולנו רצים לגן , "היום אין מקלחת ! " מכריזה המטפלת בשמחה רבה ואנחנו מצטרפים לשמחתה.

המכחול ממשיך את קוו הציור ובונה על הנייר בית קומתיים . שני בתי קומתיים נבנו בתחילת התבססות הקיבוץ באדמה הזו , הבתים כוונו לדיירים וגם לביטחון. על גגותיהם היו חרכי ירי ושמירה בלילות של בחורים חמושים.
 ההורים שלי קיבלו חדר קטן בקומה השנייה של בית הקומתיים. חדר ובו - מיטה שולחן קטן ושני כיסאות,  כוננית קטנה עם ספרים וזהו... אני כבת בכורה הייתי חמש שנים בת יחידה אחרי נולדו שני אחי. משחקים לא היו , היה ספר קטן באנגלית על חתולה שידעה איך לטפל בגוריה. 
יום יום בשעות אחר הצהרים , השעות הקטנות שניתנו לנו להיות יחד ,אבא שלי שבא מארצות הברית וידע אנגלית , ישב ואני לצידו והוא מקריא לי בסבלנות רבה את ספר הילדים שאהבתי- ספר על חתולה שגרה רחוק בארץ זרה . אבל מפי אבי היא פתאום נהייתה כל כך קרובה , הסיפור תורגם לעברית שוב ושוב לאוזניה של ילדה קטנה שנולדה בארץ ישראל.

היינו מרבים לטייל , לקחו אותנו לפרות לכבשים ולשטחי החיטה שהיו זרועים מסביב לקיבוץ. אני כילדה אהבתי במיוחד את דיר הכבשים. הטלאים שהיו מחפשים בצורה נואשת אחר אמם ששבה מהמרעה.
 והיו כאלה שאמם לא נמצאה ואנחנו הילדים זכינו בבקבוק שממנו ינקו הטלאים היתומים. איזה אושר.. אימא שלי עבדה באותם שנים בדיר והבילוי של אחר הצהרים היה מקום העבודה של אימא. 

יום שלישי, 30 ביולי 2019

פנצ'רים - קטע מספרו של עלי אלון - אתיקה



פנצ'רים - קטע מספרו של עלי אלון - אתיקה


אהבתי  לקרוא את כתביו שירתו וסיפוריו של עלי אלון חבר קיבוץ עין השמר . מקווה לתת לכם טעימה     
קטנה ממבחר עצום של שירה וכתיבה מיוחדים במינם של עלי....זכרונו לברכה...

עלי אלון נולד בשנת 1935 ליעקב קז'ימירסקי (אלון) ורחל וסרמן, שהיו חברי קיבוץ עין שמר. נישא לשמחה יחזקאל שכילדה עלתה ארצה מבגדד. עבד שנים אחדות כרועה צאן. לאחר נישואיו ויחד עם רעייתו יצאו כתרמיליאים הראשונים בשנת 1963 לסיבוב של שנה סביב העולם - וחזרו לקיבוץ עין שמר. עלי אלון החל בלימודי יהדות - למד בבית המדרש שהקים יריב בן אהרון ב"מדרשה" באורנים. השתתף בעריכת "מחברת שדמות" וכן כתב יחד עם יריב מסכתות של מקורות על ביאליק, ברנר, אלתרמן קפקא ועוד...כחבר הקיבוץ כיהן אלון כמזכירו, כרכז וועדת התרבות, שנים רבות כעורך עלון הקיבוץ, העיתון המקומי וכן כרועה הצאן. אלון היה פעיל במסגרת התנועה הקיבוצית  בין השאר שימש כעורכו של "השבוע בקבה"א" - השבועון של קיבוצי השומר הצעיר. במסגרת תפקידיו אלה, ובמיוחד כרועה צאן, התוודע עלי, לחיי הערבים בארץ והִרבה להיפגש איתם עוד משחר ילדותו.
אלון חי עם אשתו עד יום מותו בקיבוץ, ולזוג ארבעה ילדים ושלושה עשר נכדים. היה אחיו התאום של המשורר יונה אלון (ויקיפדיה)


מאגדות לודז' דישראל: 
פנצ'רים
עלי אלון



עלי אלון 2018- 1935



בקושי הצליחו להתקיים, בקושי היה מה לאכול. לכן החליטה שיחת הקיבוץ בעין שמר שלא מולידים ילדים. והנה, איזה אסון, איזה פנצ'ר - חייקָה בהיריון... התגובה הזועמת בעלון הקיר לא איחרה לבוא: "מוכרחים אנו להדיר עצמנו גם מילדים" לידת הילדים הראשונים בעין שמר נשמעת כיום כשרשרת אגדות - למרות שהכול נכון. כשאני בוחן את המכנה המשותף שלהן מסתבר באופן מפתיע שהוא... הפנצ'רים. הקושי התחיל כבר ביצירת המשפחות, עוד לפני לידת הילדים. המשפחה איימה על ה"קולקטיב". בתנועת הנוער לא התכוננו לשלב הזה. אלה שנכנסו ל"אוהל משפחה" הרגישו אשמים למפרע. האהבה הייתה כמעט אסורה: "אין זה הוגן לחשוב על קשרי אהבה בין צעיר לצעירה. האהבה האמיתית צריכה להקיף את האנושות כולה ולא להצטמצם באהבה שתלויה בדבר", כתבה חברתנו חנטקה בעלון הקיבוץ, שנכתב אז בעותק אחד ונתלה על הקיר. "המשפחות מסתגרות וחיות בפני עצמן ואינן משתפות חיים עם המשפחה הגדולה - הקיבוץ". הן הוקעו על הקיר, כמו ב"פשקווילים" או בעלוני ההוקעה של "מהפכת התרבות", שימציאו הסינים כעבור 30 שנה. זוגות לא העזו ללכת שלובי זרוע בחצר הקיבוץ או להיכנס יחד לחדר האוכל. אבל מה לעשות - הטבע בשלו... הצופים הצעירים, כשם שלא חשבו על משפחות, לא חשבו שדבר כזה עלול לקרות להם. הופעת הילדים הראשונים הייתה בלתי צפויה לחלוטין.







יום שני, 1 ביולי 2019

רן טל מראיין את ציפקה אפרת לסרטו - ילדי השמש 2005







לפני כמה שנים יצא לאור סרטו של רן טל "ילדי השמש "- רן עשה עבודת שטח מאוד מעמיקה , חרש ארכיונים קיבוציים, ראיין חברי ובני קיבוץ על חייהם בקיבוץ. בין כול הראיונות התקיים ראיון עם ציפקה אפרת ז"ל מעין השופט שחייה את הקיבוץ בכול הווייתה. על התוצאה הסופית של הסרט "ילדי השמש" יש דעות חלוקות , אבל מה שבטוח שהוא נתן לארכיונאים ולאלה שרוצים לשמר את ההיסטוריה הקיבוצית - מעמד מכובד.


ראיון מוקלט: רן טל – במאי הסרט "ילדי השמש"  (דצמבר 2005) 

רן: מנין יש לך עברית כל-כך טובה?
ציפקה:מה זאת אומרת, הייתי מורה. קודם כול סיימתי גימנסיה עברית בווילנה. אחר-כך למדתי עוד שנתיים, וגם לימדתי. הייתי מורה להומניסטיקה: לתנ"ך, היסטוריה וספרות.
רן: אנחנו בעין השופט, בראשון לדצמבר 2005, ואני מדבר עם ציפקה אפרת, ציפקָה או ציפקֶה?
ציפקה: ציפקָה.
רן: ציפקה, מציפורה?
ציפקה: לא, לסבתא שלי קראו ציפה. 
רן: אז את ציפה בעצם.
ציפקה: בבית קראו לי ציפה'לה. בקן (בתנועה) ובגימנסיה קראו לי ציפקה וזה היה שמי. בעין השופט, אם תשאל על ציפורה, יובילו אותך למקום אחר, בקצה של הקיבוץ, על-יד עופרה. 
רן: ציפקה אפרת, מה זה היה ציפה...
ציפקה: בתעודות כתוב ציפורה וולק.
רן: או-קיי.
ציפקה: אבי היה ניסן וולק. 
רן: תתחילי מחיי...
ציפקה: חיי האנושות היו יכולים להתנהל אחרת לגמרי, לו באמת ההיסטוריה הייתה מתנהלת על-ידי אנשים ישרים, פוליטיקאים ישרים, שדואגים באמת לכלל ולא לאגו שלהם. לאנושות יש את כל הפוטנציאל על כדור הארץ הזה, שאינני יודעת כמה זמן עוד ישרוד מבחינה אקולוגית. אבל האדם, עם כל הסתירות שבו, עם כל הרוע והטוב שבו, יכול גם בתנאים מסוימים לחיות ביחד בתוך העם שלו, הקבוצה שלו, המדינה שלו, וגם בתוך החברה האנושית, ולא במלחמות תדירות כאלה.
רן: איך את מגדירה את עצמך? כמהפכנית, קומוניסטית, סוציאליסטית?  
ציפקה: אני חברת קיבוץ, וזה אומר הכול. אני בפירוש סוציאליסטית, לא קומוניסטית. מפ"ם, מימיה הראשונים לחמה נגד הקומוניזם. דרך אגב, הקומוניזם בווילנה – היה אויבו הגדול ביותר של "השומר הצעיר", כי אנחנו לקחנו ממנו את הנוער שלו. הנוער רצה לחיות חיים משמעותיים וחלם על עתיד טוב, לא רק לעצמו, אלא גם לחברה ולציונות. אני, ציונית וסוציאליסטית, חברת מפ"ם, מר"צ כיום, ובעיקר חברת קיבוץ. הקיבוץ  מהווה אלטרנטיבה, הוא חוד החנית גם כיום. הוא יכול להיאבק על חיים שוויוניים וצודקים יותר בחברה כולה. 
רן: אבל כשבאת לכאן, מווילנה, איך תפסת את עצמך כמהפכנית?
ציפקה: אני מרשה לעצמי לספר לך משהו שיסביר טוב יותר את תשובתי לשאלתך. קראתי את הספר "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, כמו היו אלה החיים שלי. במקרה לגמרי, זמן קצר לאחר מכן, עמוס עוז הרצה באולם עין השופט. אני ישבתי בפואיה והוא התיישב במקרה על ידי. אינני יודעת מאיפה היה לי אומץ לספר לו שקראתי עכשיו את הספר וחייתי אותו באופן כל-כך עמוק. אני מווילנה, וגם אביו של עמוס נולד בווילנה. אינני מכירה בכלל את המיליה שלו, את הבורגנות הזאת, הרוויזיוניסטית שהוא מתאר. אמו למדה בגימנסיה ברובנה. עמוס מתאר בספר איך היא חיה עם כל הכיתה שלה ועַרגה לחיים שיש בהם משמעות, לחיים יפים, ואת אכזבתה פה בארץ.
אני הזדהיתי איתה לגמרי, כך סיפרתי לעמוס באותו ערב באולם. והמשכתי: הערגה הזו גם ליוותה אותנו. בכיתה היינו שלוש בנות: אחת בה'שומר הצעיר', שנייה קומוניסטית, שלישית דתיה, שחייתה בקיבוץ יבנה ונפטרה לפני זמן קצר. בכל יום הולדת היא שלחה לי ברכה וציינה שרק בזכות היותנו יחד היא עברה לחיות בקיבוץ דתי. אנחנו בתנועה ערגנו לחיים בעלי טעם ומשמעות, והצלחנו לממש זאת. מגיל צעיר צמחה בנו הידיעה וההרגשה, שנבנה לנו – לעם  היהודי – מדינה שתהיה באמת יותר צודקת. בעיקר נבנה קיבוץ, שבו נממש את כל הרעיונות היפים שאנחנו שואפים אליהם. לאחר דברים אלה קם עמוס, לחץ את ידי ואמר: זה מחמם את הלב. 

נופי ילדותה של ציפקה בפולין


יום רביעי, 8 במאי 2019

לג'ון עיים - עבודה של שי גטריידה בחיבורים במרחב






לג'ון עיים

הביאה לדפוס עופרה בריל

דווקא עכשיו כשקשה לכתוב , בימים של נפילות מכאיבות וקריאות קרב – (אבל מתישהו הם יגמרו ... ) חשוב להגיד את המילים אזכור וזיכרון  - שתי מילים המחוברות האחת לשנייה בחוט המחשבה ובציווי הלב. הצורך שלנו בזיכרון תלוי ברצון שלנו לאזכור האירוע ביכולת שלנו לתת לאזכור כבוד של מלכים . בייחוד אנחנו כעם יהודי , זוכרים ולא נותנים לאומות העולם להכחיד את הזיכרון , כי זה בנפשנו.

משום מה קשה לנו עם אזכור הזיכרון של העוולות שנעשו לערבים בימי מלחמת העצמאות ובל נכחיש נעשו עוולות. קשה לנו לעמוד מול הבוז שמייצרים רבים מתוכנו בכול מה שקשור לשכנינו , קשה לנו לעמוד ולהציב את האמת שאנו מאמינים בה , שגם כאן נעשה עוול.

- ביער מגידו נעשה ניסיון אמיץ לזמן אמנים יהודים וערבים , האמנים הכינו מיצגים ... הקשורים לטבע ולסביבה. בהזמנה לפרויקט נכתב  " 'חיבורים במרחב' הוא פרויקט המשלב אמנות סביבתית עם דיאלוג קהילתי ורב תרבותי. הפרויקט נוסד ב2016 מתוך פסטיבל יערות מנשה, ובמסגרת שיתוף פעולה מועצת מגידו ומעלה עירון- ואדי ערה.
מדי שנה שוהה בטבע קבוצת אמנים , התהליך פתוח לקהילות השכנות ולקהל הרחב , האמנים יוצרים עבודות אישיות ומשותפות מחומרים טבעיים, אשר לאחר מכן נשארות במרחב, עד להתפרקותן....
הקול הקורא הצליח לקבץ כמה אמנים ביניהם נענה לקריאה שי גטריידה (חוקר ויוצר רב תחומי ) . בעבודתו חשף שי מבנה של בית מהכפר הפלשתיני שהיה במקום - לג'ון .
עבודה שאותי אישית מאוד ריגשה.
שנים אני לא מוותרת לעצמי ולחברי בקיבוץ על אזכור הכפרים הערביים שהיו ברמת מנשה . באחד מחגיגות יום הולדת לקיבוץ שלי (עין השופט) בקשתי מנדב מן (קיבוץ מרחביה) להכין מפה של האזור שלנו ובמפה סומנו הכפרים הערביים שנהרסו על ידי כוחות צה"ל במלחמת השחרור. 
בצד המפה כתבנו את שמות הכפרים ומספר התושבים שחיו בכפר. תלייתי את המפה בחדר האוכל כי חשבתי שחשוב לנו האזכור הזה – אז חשבתי. וספגתי הערות . 
המפה עדין נצורה ומוגנת בארכיון הקיבוץ. עבודתו של שי היא עבודת חשיפה שאי אפשר להתעלם ממנה. עבודה הדורשת דיבור ושיחה וניסיון אמיתי לחבר בין הזיכרונות שלא תמיד היו נעימים לבין ההווה (איש משמר העמק  טען בפני – איך אני יכול ליהנות מעבודה כזו בזמן שאני יודע שמתוך הכפר הזה התותחים של קאוגזי ירו על הבית שלי  ב1948.)

בכניסה למתחם העבודה של שי מונח השיר הנפלא של יהודה עמיחי


המקום שבו אנו צודקים- יהודה עמיחי


מן המקום שבו אנו צודקים- לא יצמחו לעולם 

פרחים באביב

המקום שבו אנו צודקים הוא קשה ורמוס.

כמו חצר אבל ספקות ואהבות 

עושים את העולם לתחוח.

כמו חפרפרת, 

כמו חריש ולחישה תשמע במקום

שבו היה הבית.

אשר נחרב




בהגישו את החזון שלו ליצירה – לג'ון עיים –


כותב שי : "חיבורים במרחב" מתקיים על גדות נחל קייני (וואדי אללג'ון) במרחב שבו עמד כפר פלשתיני בשם זה עד חודש מאי 1948. במלחמת השחרור, לאחר כיבוש הכפר ע"י כוחות צה"ל הוא נהרס וכיום מרבית תושביו וצאצאיהם מתגוררים באום אל פאחם. על חורבות הכפר ניטעו חורשות עצי אורן ואקליפטוס שתחת נופם נעלמים שרידי הכפר ומיטשטשים את הזיכרון ותמונות מארג החיים.

הרגשות והמניעים הפועמים בקרב החיים הקשורים למקום- אינם זוכים להקשבה. התיאור הפיזי המובא כאן (כיבוש, הרס, העלמה) אינו ייחודי ללג'ון- הוא סיפור אנושי אוניברסלי, והוא חלק מסיפור הקמת מדינת ישראל והתבססותה. המאבק הפוליטי המתקיים כיום מבטא חוסר אמון, שלילת לגיטימציה, שימור יחסי עדיפות , שליטה וכוח, הינו ביטוי לסיפור אנושי זה. התפתחות מנגנוני גרימת סבל הדדיים ותחושות תקיעות וחוסר מוצא מצטרפות לחוויה רגשית השואבת הצדקתה מסיפור זה.

בסיור  שערכתי במקום, בחלק הדרומי של יער האורנים ובמקביל לעינות קובי הבחנתי בשתי מחפורות קרקע שהן חורבות של בניין שעמד במקום. המחפורות שקועות מפני הקרקע ויוצרות כעין ספרה שמונה. אבני המבנה החרב מוטלות בתוך המחפורות ובהיקפן, מכוסות בצומח ובחומר אורגני ישן.
לעבודתי שני חלקים :
בחלק הראשון אני מבקש לנקות את המחפורות מהחומר האורגני כדי לגלות את עיי האבנים השקועים בתוכן. אני מבקש להגיע למראית נקייה של אדמה, שעל רקעה מתבלטות אבני המבנה שנהרס כפי שהן שקועות היום באדמה ואחוזות בה מקץ 71 שנים בחומר האורגני שיוצא מן המחפורות (ספרדיים מחטי אורן) אצור קונטור לשפת המחפורת – הקיים שביל מבקרים שירצו לפסוע בהיקף המחפורת ולצלול במבטם אל עומק בור האדמה שמתחתם ולבקש אחר הסיפור.
בחלק השני אבקש ליצור שביל שיוביל אל המחפורת. "
בעבודה של שי , יש רצון כנה להתחיל בשיח – שיח מרפא . כשאנחנו כל הזמן שותקים , אנחנו מתכווצים פנימה , ולא רוצים לראות את האחר. ונסיים באמרה שהגיעה אלי בזכות הפיסבוק 

"אפשר לשים יד על הפה ולא לדבר, אבל אי אפשר לשים יד על הלב ולא להרגיש !!"



יום שני, 15 באפריל 2019

גן העדן האבוד


מדבר סיוה



פורסם בשנות 90 למאה שעברה -   בחותם - מוסף על המשמר

גן העדן האבוד

לפני שנה, בעיצומו של חג הסוכות, הגיעה קבוצה של מטיילים אקדמאים מצרים וישראלים לנווה המדבר "סיוֹה" שבמדבר סהרה.
על הטיול ומה שפגשו ב"סיוה" ועל המרכז האקדמי הישראלי שבמצרים שוחחתי עם יוסי גינת ויענק'לה קולטון.
יוסי הוא מנהל המרכז האקדמי ישראלי בקהיר, ויענק'לה הוא גיאולוג במקצועו.

פרקי חייו של יוסי מתחילים ברמת רחל, התנועה המאוחדת, קיבוץ אורים, וכאן החלה היכרות עם הבדואים, ידיעת השפה הערבית ולימוד מעמיק יותר במזרחנות. מתוך העיסוק במזרחנות החל לכהן כיועץ לענייני ערבים ובמקביל למד באוניברסיטה ועשה דוקטורט על קהילת המורמונים. תפקידו האחרון בשירות הציבורי – מנהל המרכז האקדמי הישראלי-מצרי בקהיר.
יענק'לה כגיאולוג התמחה בחברת תה"ל, בחיפוש אחר מי תהום.

המרכז האקדמי ישראלי-מצרי הוקם בהתאם להסכמי קמפ-דיוויד, במאי 1982. בין מניחי היסוד של המרכז היה פרופסור שמעון שמיר, שלימים כיהן כשגריר ישראל במצרים. המרכז כפוף לאקדמיה הישראלית-לאומית למדעים (המהווה מטריה לכל המוסדות האקדמאים בישראל).
בפגישתי עם יוסי ויענק'לה סיפר יוסי על פעילות המרכזי האקדמי ויענק'לה ניסה לשחזר את חוויית הטיול לנווה המדבר "סיוה" שבמדבר סהרה.

המרכז האקדמי בקהיר 


- יוסי, במה עוסק המרכז האקדמי בקהיר?

- למרכז שלוש רמות של פעילות, אך בטרם נפרטן יש להקדים ולומר שיש כאלף סטודנטים מצרים הלומדים באוניברסיטת קהיר (ואוניברסיטאות קטנות יותר מחוץ לקהיר) את השפה העברית. לימוד העברית לא נובע מאהבת ישראל, אלא מכורח מציאות מסוימת הקשורה למגוון המקצועות שניתן לבחור בהם באוניברסיטה.
נוסף לכך, מאז הסכמי קמפ-דיוויד הרעיון ללימוד השפה העברית גבר מהסיבה הפרקטית – אפשרות לקשר עם ישראלים בנושאי תיירות. יש כיום מדריכי תיירים מצרים המדריכים בעברית, לומדים עברית ומלמדים בעברית.
המרכז האקדמי משמש לאותם תלמידים מוקד לשיפור העברית. אסור לנו ללמד עברית, מותר לנו לדבר עברית ולהציע ספרות עברית ובדרך עקיפה זו אנו מסייעים. במרכז יש אפשרות לתלמידים להכין שיעורים, לעשות עבודות מחקר. יש לנו מעל ל-10,000 ספרים בעברית מהספרות הטובה ביותר שיצאה בישראל בעבר ובהווה. ברמה אחרת של פעילות, המרכז האקדמי מביא את מיטב המרצים מהארץ בתחום הספרות העברית, השירה, הארכיאולוגיה וההיסטוריה. 
אירחתי בביתי שבקהיר את עמוס עוז, א.ב. יהושע, ס. יזהר, אמנון שמוש, אהרון אמיר, היסטוריונים ידועי שם וחוקרי המזרח.
נקטנו בביתנו בשיטת המיטה החמה – מרצה בא, מרצה הלך. רצינו לתת לאנשים תחושת בית. כדי לקרב כמה שיותר אנשים למרכז – היו הרצאות רבות באנגלית. בתקופת שירותי כמנהל המרכז הצבתי לעצמי מטרה – להגיע לכמה שיותר אנשים. אחת לשבועיים היינו עורכים מסיבה בביתנו לכבוד האורחים המרצים שבאו מישראל ומזמינים אורחים ממשרד החוץ המצרי, עיתונאים, עורכי דין, אנשי שגרירויות זרות. במהלך מסיבה כזו אתה מחליף כרטיסי ביקור וכך מתרחב מעגל הקשרים.

יוסי גינת 



יענק'לה: את צריכה להבין מי זה יוסי גינת. אין אחד שיכול לעמוד בפניו ולסרב לו.

יוסי: מעניין לספר על קבוצת סופרים ואמנים מצריים שהייתה נוהגת להיפגש בבית קפה (כמו אצלנו בכסית) ולשוחח על נושאים שברומו של עולם. הקבוצה הזו הייתה מתכנסת באלכסנדריה (שלוש שעות נסיעה מקהיר) סביב הסופר הנודע נגיב מחפוז. הם ישבו קרוב לשפת הים ושתו בצמא את דבריו. הצטרפתי לקבוצה בעקבות הזמנה שקיבלתי. היה נהדר לפגוש אותם, עד שאחד המלומדים פנה ואמר לי: "אני לא יודע כלום על ישראל, רק שזהו מאגר אחד גדול של נשק אמריקאי".
כשעמוס עוז ביקר בקהיר הבאתי אותו לאלכסנדריה וקיימנו ערב של שיח סופרים. האנשים הקשיבו בעניין רב לדבריו. בסוף הערב הזמנתי אותם לפעילות השוטפת של המרכז בקהיר. מאז הם היו באים כל שבועיים מאלכסנדריה, בכל מזג אוויר, קבוצה של 12 אנשי רוח, ויש לזה ערך עצום.
פעילות נוספת של המרכז היא שימור המורשת היהודית בבתי הכנסת המתפוררים. באופן כללי המצרים שומרים יפה על בתי הכנסת, עמים רבים יכולים ללמוד מהם כיצד לשמר רכוש של עם זר. אך שיני הזמן נותנים אותותיהם והספרים היו במצב קשה.

אספנו כ-15,000 ספרים ויש בתוכם פריטים מופלאים, ספרים בני למעלה מ-500 שנה. עשינו לספרים טיפול כימי ועישון וקטלגנו אותם. גולת הכותרת במפעל הזה הייתה ספריית הקראים. יש היום בקהיר שלושה זקנים קראים השומרים על מבנה בית הכנסת של הקראים שהיה בעבר מפואר ביותר. היום, לצערי, המבנה הרוס ומוזנח. בבית הכנסת הזה מוחזקים כתבי יד מהמאה העשירית של בן-אשר. כאב לי להחזיק בכתב יד כזה כשאתה רואה איך מדי שנה בשנה הוא מתכלה ודוהה. אם לא יהיה טיפול רציני בחומר הזה, הוא ילך לאיבוד. חלק גדול מספרות הקראים הצלנו.


ימי העיון במדבר סהרה

- כיצד מתקשרת פעילות המרכז האקדמי לטיול במדבר סהרה?

יוסי: אני בעבודותיי מתמחה במחקרים על תופעות חברתיות שונות. בתקופת שהותי במצרים ערכתי מחקרים מעניינים על תופעות שונות בחברה המצרית (עוד יהיה פרסום בעתיד). ידעתי על נאות המדבר בסהרה וידעתי על השבטים החיים שם וסקרן אותי מאוד לבקר שם. נו, ואיך אפשר לארגן טיול בלי יענק'לה קולטון? כך נוצר החיבור של קבוצת אקדמאים ארכיאולוגים אנתרופולוגים וגיאולוגים מצרית-ישראלית שיצאה לחקור את נאות המדבר שבסהרה. אבל את הסיפור על הטיול ל"סיוה" נשאיר ליענק'לה.


יום שישי, 12 באפריל 2019

המסע להרי הפונטוס - שיחה עם ינון שבטיאל


רכסי הרי הפונטוס בתורכיה



המסע להרי הפונטוס
עפרה בריל
צילומים : ויקפדיה תמונות
פורסם בשנות התשעים במוסף 'חותם - על המשמר'

ינון שבטיאל (חוקר במלח"מ – מרכז לחקר מערות) ומנחם מרכוס (הסוקר הראשי של שמורות הטבע) החליטו לצאת למסע הרפתקאות בצפון טורקיה. מסע לאזורים לא מטוילים ולא מוכרים לקהל הרחב. הליכה בנוף אלפיני של שלגים וקרחונים ומפגש עם אוכלוסייה הכי פרימיטיבית הקיימת באגן הים התיכון. על המסע המרתק הזה מספר ינון שבטיאל.

מנחם הציע לי לצאת איתו למסע בטורקיה, אבל לא לטורקיה הקלאסית אלא לאלפים הטורקיים שהם חלק משרשרת הרי האלפים העוברים את חצי כדור הארץ לאורך 15 אלף קילומטר. בנינו מסלול לצפון-מזרח טורקיה משברי אינפורמציה, כאשר בשלושת הימים של המסלול לא היה ברור לנו לחלוטין לאן אנחנו הולכים. המטרה הכללית הייתה לנוע מצפון-מזרח עד לים השחור, בדרך החוצה את ההרים האלפים. האזור כולו נקרא רכס הרי הפונטוס.

את המסע התחלנו בעיר אנטליה, משם נסענו באוטובוס 28 שעות רצוף, כשהנהגים מתחלפים בדרך. מטרת הנסיעה – להגיע לעיירה מאוד נידחת בשם ארזורום. כ-80 קילומטר לפני ארזורום, עצר אותו מחסום טורקי ועשו לכל הנוסעים בדיקות ביטחוניות. אנחנו עם הדרכונים הישראליים התחלנו קצת להזריע, אבל לבסוף הורידו שני טורקים אחרים... האוטובוס המשיך בדרכו ואחרי עשרה קילומטר שוב מחסום ובדיקות. עד שהגענו לעיירה עברנו כארבע בדיקות. פתאום צץ מאי-שם קומנדקר עם חיילים חמושים במקלע, שליווה את האוטובוס עד לתחנה הסופית. כשבוע אחרי, הבנו שנחתנו בדיוק במקום שהייתה התקרית עם הפ.ק.פ. (המחתרת הטורקית שרצחה כמה גרמנים).
הצטיידנו באוכל קל – תאנים וצימוקים (כמו מטיילי סיני המפורסמים) ותפסנו אוטובוס עד למסעף כבישים שבו נמצא כפר נידח בשם בבאג'י (במאמר מוסגר אני חייב לומר ששירותי התחבורה והכבישים ממש מעולים בטורקיה.) בכפר הקטן (כל כפרון בן ארבעה-חמישה בתים מכונה בטורקיה 'יילה') בבאג'י ירדנו מהאוטובוס כמו שני משוגעים היורדים באמצע הדרך המובילה לשום מקום... ירדנו לכפר שבעצם לא רואים אותו, וכאן התחילה ההרפתקה שלנו.

התחלנו לעלות בעלייה קטלנית, עם תרמילים עמוסים ומזג אוויר חמים. הגענו לראש רכב המאסקיט (3,100 מטר), השקפנו על הנופים הבלתי ברורים ולא מוכרים של האזור כולו ובעזרת משפחות (של 350,000 שאינן ראויות לניווט) והחוש הבלתי רגיל של מנחם, הבנו שאנחנו צריכים להמשיך בכיוון צפון. בדרכנו הנוף היה עוצר נשימה, יפהפה, כפרים ציוריים כמו בתמונות משוויצריה, מים זורמים מכל עבר, צמחייה נהדרת. בתום שלושה ימי הליכה הגענו לעיירה שהיוותה לנו נקודת מוצא. שוב תרמילים על הכתף ואנחנו מתחילים לטפס לגובה של 3,000 מטר.

נופי הקצ'קר



נשים משחקות כדורגל

עולים במעלה ההר ובדרך אין שבילים, אין סימני דרך, אין אנשים, אין כפרים. הגענו לגובה שמזג האוויר החל לתעתע בנו. מצאנו עצמנו למרגלותיו של  אגם חצי קפוא. סופה אדירה של גשם מטלטלת את האוהל ומאיימת לקורעו לגזרים ואנחנו בתוכו מתפללים שיחזיק מעמד ולא יודעים בדיוק איפה אנחנו נמצאים, מה המרחק לכפר השכן ובעצם לאן ממשיכים בבוקר.
עברנו את הלילה בשלום, האוהל החזיק מעמד וכשיצאנו החוצה התברר לנו שהגענו למקום כל כך גבוה שהעננים כבר מתחתינו. לא רואים שום דבר, ערפל כבד ממלא את כל האזור. התחלנו ללכת צעד אחר צעד, מגששים באפלה, מחפשים איפה לשים את הרגל. כעבור זמן מתחילים לרדת מפסגת ההר והנה נשמע צלצול פעמונים של עדר. כיוונו עצמנו לצלצול הפעמונים והלכנו עוד כשלוש שעות על פי השמיעה בלבד, מחפשים את מקור הצלצול בערפל הסמיך.
בעצם, מהו פעמון מצלצל של פרות? הפרות מסתובבות בשטח ולנו התברר שאנחנו הולכים סחור-סחור אחר העדר המצלצל. אחרי כמה שעות הליכה ראינו תמונה מאוד מוזרה. למולנו, מתוך הערפל הופיעו דמויות בלבן והדמויות רצות כמו בפאטה מורגנה... כשהתקרבנו לדמויות התברר שזו חבורה של נערות בנות כפר המשחקות כדורגל בתוך ערפל, בגובה של 3,000 מטר מעל פני הים!!
הבנות לא היו כל כך סימפטיות אלינו (אפשר להבין...). הן היו די מופתעות מהדמויות המוזרות שהופיעו לפתע מהערפל. ניסינו לשאול את שחקניות הכדורגל על כיוון מסוים שרצינו להגיע אליו, והן לא מבינות מילה באנגלית, מאשרות לנו שזה בסדר. עזבנו אותן להמשך משחקן וירדנו בדרך שנראתה לנו כשביל, והנה למולנו ממוקמת בקתה הבנויה בתוך סלע ושני נערים עומדים בפתחה.

הפרה שותפה לדירה
הנערים רואים אותנו רטובים לגמרי מהערפל והטל ומזמינים בתנועות ידיים: בואו! בואו! נכנסנו לבקתה. היו שם שני חדרים חצובים בתוך הסלע, חדר אחד טחוב עמוק בסלע ובו מצעים קרועים ומזרנים בלויים, אח קטנה ושולחן עשוי מבול עץ כבד. בחדר השני עמדו שתי פרות.

הנערים, בחביבות גדולה, חלצו לנו את הנעליים הרטובות, הדליקו את האח, בישלו לנו איזה משקה (דומה לדייסת סולת), ואנחנו הוצאנו את הכול שלנו והתחלקנו איתם. מנסים לתקשר איתם: "איפה פפה? איפה ממה?" הם לא מבינים מילה באנגלית. ביקשנו לאפשר לנו לישון בבקתה והם ברצון מפנים לנו את החדר מהמזרנים הקרועים, ישנים על השולחן הגס ולידם הפרות. בבוקר הם מעירים אותנו ולנגד עינינו סבתא מכווצת החולבת את הפרות בתוך החדר. הנערים מסבירים בתנועות ידיים שעליהם לצאת עם הפרות למרעה. נפרדים מהם ומשאירים בידם סכום "עתק" – 150,000 לירות טורקיות (כעשרה דולר). עיניהם נקרעו מסכום הכסף שקיבלו מהתיירים המוזרים, אבל הגיע להם. זה היה אחד האירוחים הנעימים בחיי, כי צריך לזכור שמדובר בשני ילדים (בני 14-13), החיים בראש הר אפוף קרח, בבקתה נוראית וקטנה וחולקים את חייהם עם שתי פרות וסבתא מכווצת.