יום שישי, 31 במרץ 2017

כך ניצחנו את האבן -סיפור הקמת קיבוץ עין השופט (33)


עופרה עם טלה


סוכר גביש
 (מהווי גידול הצאן בקיבוצנו -כתבה עופרה בריל)

הריח של דיר הכבשים שלנו הזכיר לי תמיד חמימות של בית. כאשר מתקרבים אל הדיר, עוטף אותך ריח כבשים ומושך אותך להיכנס. ואכן, כבר בילדותי נמשכתי לדיר כבחבלי קסם. תמיד היה מעניין לבקר שם: בכל יום נוספו טלאים חדשים, בכל עונה בשנה היה אירוע מרתק אחר מתרחש בדיר. בראש וראשונה- עונת הגז, שהייתה העונה בה"א הידיעה לכל הקיבוץ. כולם היו באים לראות כיצד הגברים החסונים נאבקים עם הכבשים, קושרים את רגליהן זו לזו, משכיבים את הכבשה על שולחן, כאשר זו נאבקת בכל כוחותיה להימלט מהמקום. 
אחרי שהכבשה נכנעת ושוכבת רגועה מתחיל הגז עצמו. בתחילה נוטלים את מגזזת הצמר- זוג מספריים גדולים, וגוזזים את השכבה העליונה של צמר הכבשה. אחר-כך, בעזרת מכשיר גילוח חשמלי, עוברים ביד אמונה על כל גופה של הכבשה ומורידים שכבות שכבות של צמר. לבסוף יוצאת הכבשה עירומה כביום היוולדה, גופה צנום וכולה כאילו מבוישת.
אחרי הגז היו הכבשים מצטופפות אחת ליד חברתה כדי להתחמם. ואילו הגוזזים היו זוקפים גב, ומתמתחים בתחושת רווחה.
כשנגמר הגז צריך לטבול את הכבשים בתמיסה שתחטא אותן מפרעושים  וקרציות, הנדבקים לגופן ומוצצים את דמן.
ליד הדיר הייתה תעלה ארוכה מלאה בתמיסה מהולה במים. הכבשים היו צריכות לעבור בשחייה לכל אורך התעלה. בהגיען לסוף התעלה הן יצאו שטופות מים, רועדות מקור, מנערות את גופן מטיפות המים ומחפשות את קרני השמש כדי להתייבש.
בערב היו מארגנים "קומזיץ" עם בשר טלה על שיפודים, לכל עובדי הדיר ולאלה שהתנדבו לעזור בגז. 
האירוע המרתק ביותר בדיר היה עונת ההמלטות. בעונה זו היה הרועה שב מן המרעה כשעל כתפיו טלה, או לעיתים שניים, תאומים, והדיר מתמלא בפעייה אחת גדולה.
את הטלאים בני יומם, עם אימותיהם, היו מפרידים משאר העדר. אימא-כבשה, עטיניה גדושים חלב, מכוונת את פטמות העטינים לפיו המגשש של הטלה הקטן, וזה יונק בתאוותנות ומוצץ את העטין עד תומו.
בימים שכאלה היה הדיר למקום המושך ביותר לבילוי של אחר- הצהרים. ילדים פעוטים עם הוריהם היו באים להנות מבילוי משותף עם הטלאים הרכים. כל ילד "אימץ" לו טלה, נתן לו שם, ובביקור היומיומי היה מחפש את הטלה "שלו".

אני אהבתי את הדיר באופן מיוחד: גם משום שאהבתי בעלי-חיים, וגם מפני שאימא שלי עבדה בדיר.
באותם ימים הקימו תעשיית ברינזה (גבינת צאן) ליד הדיר. חברות הקיבוץ הכינו מחלב הכבשים והעיזים גבינה טעימה ומשובחת.
אני אהבתי את הקצוות של קוביות הברינזה שהיו קשות וטעימות במיוחד.
עד מהרה הפך הדיר בשבילי ל"בית" שני. הייתי באה כמעט כל יום לטעום קצת מהברינזה, לפזר תערובת באבוסים, לעזור לרועים להגמיע את הטלאים- שנותרו בלא אם- מבקבוקי חלב, ואחרון אחרון חביב לבקר את גורי, הכלב של הדיר.
גורי היה כלב זאב מטופח, כלב שמירה, שתפקידו לעזור לרועה לרכז את העדר בצאתו למרעה.
כאשר כבשה או שתיים היו מחפשות להן מקום מרעה אחר ומתרחקות מהעדר, היה גורי מזנק לעברן בנביחות רמות ומחזירן תוך כמה דקות לעדר.
המלונה של גורי הייתה בקרבת הדיר, והוא עצמו היה קשור בחבל ליתד סמוך למלונה. רוב הילדים פחדו מגורי, בגלל גודלו ובגלל נביחותיו הרמות. אני אהבתי אותו וראיתי בו חבר טוב. לא פעם התקרבתי לגורי, חיבקתי אותו והוא היה מלקק את פני.
באחד הימים, בשעות אחר-הצהרים, באתי כהרגלי לבקר בדיר. אחרי שסיירתי בכל התאים וביקרתי אצל הטלאים החדשים, שמתי פעמי למלונה של גורי. ברגע שהגעתי לטווח הגישה שלו, התנפל עלי גורי ונעץ את שיניו בזרועי.
מובן שנבהלתי מאוד. התחלתי לצרוח מכאב וברחתי מן הדיר. עובדי הדיר רצו אלי בבהלה גדולה ושאלו בהתרגשות מה קרה לי.
מרוב בכי ועלבון לא יכולתי לדבר. לא האמנתי שגורי ינשוך אותי!
הראיתי להם את הזרוע עם סימני השיניים של גורי. גם הם לא האמינו למראה עיניהם. 
אחד מהם נטל אותי בזרועותיו והלך מהר למרפאה. החובשת במרפאה שמרה על קור רוח: "קודם כל תוריד את הילדה ונראה מה קרה", אמרה לבחור הנרגש. היא בדקה את ידי ואמרה במתינות: "אני רואה שהילדה קיבלה נשיכה. אתה מכיר את הכלב?" 
- "בטח, זה גורי של הדיר!" ענה לה בהתרגשות העובד. 
- "ובדרך כלל הכלב הזה נושך?" המשיכה החובשת לשאול. 
- "מה פתאום?", הזדרז הבחור להשיב, " בדרך כלל הוא שקט כמו כבשה".
- "אם כך, נצטרך להעביר את הכלב להסתכלות בתחנה של משרד החקלאות שבעפולה" פסקה החובשת. "ומוטב שתדאג לעשות זאת מיד, כי אם יש לכלב כלבת, אסור שיישאר פה אפילו יום אחד נוסף...", הוסיפה.
הבחור מלמל משהו על כך שילך להשיג רכב ונעלם משם במהירות.
בינתיים הוזעקו הורי למרפאה. החובשת הרגיעה אותם: "שום דבר נורא לא קרה. הילדה קיבלה נשיכה. נחטא את המקום, נשים תחבושת ובערב ניגש לרופא לשאול מה אפשר לעשות".
הרופא היה מגיע שלוש פעמים בשבוע למרפאה. הוא היה בא מאוחר, אחרי שגמר לעבור בעוד קיבוצים באזור. הוא היה "יקה" המקפיד מאוד בלבושו, והכיר כל חבר בקיבוץ על פי המחלות שלו. כאשר היה פוגש חברה במדרכה היה שואל בנימה מבודחת: "נו? מה שלום מיץ הקיבה?".
בערב הלכתי למרפאה, הנשיכה כבר כאבה לי פחות. ישבתי בחדר ההמתנה חוששת ודאוגה. כשהרופא קרא לי להיכנס, הרגלים רעדו לי קצת. הוא לבש חלוק לבן, על צווארו היה תלוי הסטטוסקופ (מכשיר לשמיעת פעימות הלב).
"סו (זו) הילדה שקיבלה נשיכה?", שאל הרופא את החובשת במבטא יקי טיפוסי.
אימא שלי והחובשת מיהרו להשיב: "כן,זו הילדה..."
- "בואי ילדה טובה, נראה מה הכלב עשה לך" אמר הרופא. לאט לאט הוא הוריד את התחבושת. בפעם הראשונה ראיתי את סימני השיניים של גורי, על רקע הזרוע שהפכה כחולה, במקום הנשיכה.
הרופא התבונן ממושכות בזרוע הפגועה ואחר אמר לחובשת: "צריכים לתת לילדה עשרים ואחת זריקות בבטן נגד כלבת".
אימא שלי החווירה. אני שלחתי מבטים מבוהלים מהרופא לחובשת, ומהחובשת לרופא. הבנתי שאצטרך לקבל טיפול רציני, אבל לא הבנתי בדיוק במה זה כרוך.
- "עכשיו ילדה", אמר הרופא, "את מקבלת זריקה בבטן. כל יום תבואי ואני נותן זריקה בבטן. אם את ילדה טובה ולא בוכה, אני נותן סוכר גביש".
החובשת הוציאה מכלי החיטוי מזרק גדול ותקעה בו מחט. הרופא לקח בקבוק ושאב למזרק את תוכנו. אני עצמתי עיניים ונדבקתי לאימא שלי.
הרופא אחז בי בידו הרכה: "לא לפחד ילדה, רק זריקה, תראי שלא כואב", אמר ונעץ את המחט בבטני. הדקירה כאבה, אבל באמת לא כל כך נורא.
הרופא חייך: "נו? את רואה, כבר גמרנו..".
התאפקתי בכל הכוח לא לבכות. הרופא היה מרוצה מהתנהגותי ונטל מתוך קופסה גביש של סוכר.
באותם ימים נחשבו גבישי הסוכר למעדן מלכים. כאשר באו אורחים מהעיר לבקר אותנו, המתנה הטובה ביותר שיכלו להביא לנו היו אותם גבישי סוכר בקופסה. היינו נוטלים גביש כזה, מוצצים אותו לאט לאט וממתיקים במציצות אלה את התה.
כך הייתי באה כל יום למרפאה, לפעמים לבד, לפעמים עם המטפלת, ולפעמים עם ההורים. כל יום נוספה בבטן שלי עוד זריקה נגד כלבת. עשרים ואחת זריקות!
כאשר הגיע הרופא לזריקה העשרים, כבר כמעט שלא נמצא מקום לדקור בבטן שלי, שהתמלאה חורים קטנים. אבל אחרי כל זריקה קבלתי סוכר גביש, והאמינו לי, זה היה כדאי...
את גורי בדקו ומצאו שאין לו שום סימני מחלה. קשה היה להסביר למה בדיוק התחשק לו לנשוך אותי באותו היום: אולי כעס על מישהו אחר והוציא את כעסו עלי, אולי סתם היה לו מצב רוח לא טוב באותו יום, כמו שקורה לעתים גם לנו. 
החברים כבר לא רצו להסתכן בעוד נשיכה, והעבירו את גורי למשטרה.
ולי נשארו זיכרונות מכל הסיפור בצורת בטן מחוררת וכואבת, סימן על הזרוע,  וטעם מתוק בפה של סוכר גביש.


מתכון של פעם...

כיצד היו מכינים גבינת ברינזה?היו מכניסים את החלב לדוד נחושת (שהכיל שלושה כדים), מחוממים בעזרת פרימוס עד לחום של 30 מעלות, ומוסיפים כמות קטנה של פפסין (חומר המסייע לחלב להתקרש מהר יותר).כעבור שעה וחצי, כשהחלב כבר קרוש, מקררים אותו ושופכים לסדינים,הפרושים בתוך ארגזים. על הסדינים שמים משקולות, לסחוט את הנוזלים מן החלב. מתחת למשקולות היו קרשים מסומנים באות ת' שהיה הסימון של תנובה. כך, כאשר הגבינה הייתה מתקשה, נשאר עליה הסימן "ת".אחרי לילה אחד הגבינה הייתה מוכנה. אז היו חותכים אותה לקוביות ושמים בכדים עם מי מלח, שהיו מקשים את הגבינה עוד יותר וממליחים אותה.


יום חמישי, 30 במרץ 2017

כך ניצחנו את האבן - סיפור הקמת קיבוץ עין השופט (32)


בשנות הארבעים חמישים הקיבוץ שלנו שלח זרועות לכול דבר שיכול היה להוות פרנסה – מטע- לול- בקר- רפת- עבודות קשות שבקושי מפרנסות...
 







יום ראשון, 26 במרץ 2017

כך ניצחנו את האבן - סיפור הקמת קיבוץ עין השופט (31)


מרדכי טיכנר מוביל עצים לבית החרושת של אפיקים בשנות החמישים

להיות נהג משאית בענף ההובלה בשנות החמישים של המאה העשרים 


מרדכי טייכנר מספר לעופרה בריל על ענף ההובלה (אוגוסט 2014)
  
קיבוץ עין-השופט מתחילת היווסדו במושבה בחדרה כבר הקים צי משאיות שעסק בהובלות לכל חלקי הארץ.
עם המעבר לעין השופט (הנקודה החדשה) הפך הענף למפעל החשוב ביותר של הקיבוץ.
הייתי בחור צעיר והשתייכתי לקבוצת "חביבה רייק". אחרי השחרור מצה"ל התחלתי לעבוד כנהג משאית.
באותם השנים קיבוץ עין השופט ניהל את מפעל ההובלה הגדול ביותר בארץ. היו לנו משאיות שהיו מסוגלות להוביל200  טון. באותן שנים זו הייתה יכולת ההעמסה הגדולה ביותר של חברת הובלה, בבעלות אחת.
עבודה לא חסרה - הובלת חומרי בניה להקמת ישובים חדשים, בניית בית חולים "הדסה", בניית העיר נצרת עילית, בניית קו צינורות הנפט אילת-אשקלון, הובלת צינורות ענק ל"מוביל הארצי" ועוד דברים רבים.
הרגשנו שאנחנו שותפים בבניית הארץ. העבודה הקשה לא הרתיעה אותי. הפיצוי היה המראות, המרחבים המדהימים שנקרו לפני והתחושה שאני עושה עבודה חלוצית מאין כמוה.

יום אחד קרה מקרה טרגי שזיעזע את כל הקיבוץ - ישראל קטינא, שעבד כנהג משאית, היה צריך להוביל את החלב מקיבוצי האזור לתנובה. בתחילת הנסיעה היה לו תקר בגלגל האחורי. הוא הוסיף אוויר לגלגל, חזר למוסך בעין השופט והתחיל להוריד את הגלגל. החישוק שמקיף את גלגל עף לו על הפנים והרג אותו במקום .
ישראל היה נשוי לשוש. עופר, בנם, היה בן שנה. אחיו היה זאב קטינא ז''ל.

עבודה כנהג באותם שנים הייתה מאוד קשה. היינו יוצאים עם המשאית בארבע וחצי בבוקר, נוסעים לחיפה לתחבורה )אגודה חקלאית שיתופית של משקי העובדים להובלה בע''מ.( רוב ההובלות היו מנמל חיפה לכל חלקי הארץ.
הייתה לי קופסת אוכל שבה לקחתי את מנת החוץ, שהכינה לנו רחל תבור, ומזוודה קטנה עם ציוד אישי, כי לפעמים היינו צריכים להישאר ללון בת''א, באר-שבע או אילת.
הכביש עד אילת היה סלול רק עד דימונה. הדרך במעלה-העקרבים הייתה מאוד מסוכנת לנסיעה, בעיקר מבחינה ביטחונית. באחת הנסיעות הובלנו את הציוד של קרקס מדרנו מחיפה לאילת. הגענו בשעות הערב לבאר-שבע. אני החלטתי לצאת לדרך בשעה שלוש. הנהג השני המשיך בנסיעה.
בשעה שש בבוקר מצאתי אותו ירוי בקבינה. שמו היה פרנקל. שבוע לפני כן הוא קנה סמיטריילר ישן מקיבוץ אפיקים.

ירידה לאילת לעיתים הייתה נמשכת בין שלושה לשישה ימים. לעיתים הגענו לפני הגעת האוניה. בנמל עוד לא היו מחסנים ונאלצנו להמתין כמה ימים לבוא האוניה.
לרשות הנהגים הייתה דירה מסודרת, אבל באילת כמו באילת, החום היה בלתי נסבל. באותם הזמנים החלו רק לחשוב על קירור דירה. ההמצאה הייתה דיזר קולר, שזה היה קצת יותר טוב ממאוורר. לא פעם הפטנט לא עבד. הייתי צריך לקרר את עצמי במקלחת ופשוט לעמוד מול חלון פתוח וכך לצנן את הגוף.
יום אחד כשהקולר לא עבד, ולא יכולתי לסבול את החום, החלטתי לבדוק מה קורה לקולר. מצאתי חתול תפוס בחגורה של המנוע. זרקתי את החתול והקולר התחיל לעבוד. למחרת נכנסה האוניה ולא הספקתי ליהנות מהצינון.
לאילת היינו מובילים חביות סולפגנטים ואבקת כביסה מ"זוהר דליה" לאיראן. היה קשר מסחרי חזק בזמנים ההם בין "זוהר דליה" לאיראן.
בחזרה היינו מובילים מכוניות יפניות בשם "קונטסה", או קליפות של אגוזי קוקוס לתעשיית השמן.

יום אחד פגשו אותי באילת שני בני עין השופט שרצו לחזור איתי לקיבוץ. לא היה מקום לשניהם ליד הנהג. הם רצו לשבת בתוך הצינורות. המשאית הייתה עמוסה בצינורות גדולים והשניים התיישבו בתוך אחד הצינורות ו"בילו" בצינור כל הדרך. זה היה חוסר אחריות מצדי אך הם כל כך לחצו....
צריך להבין שמשאית אז נסעה כל כך לאט. המהירות המרבית הייתה 48 קמ"ש. היו משאיות שהגיעו ל- 70  קמ"ש מקסימום   .

מעמד הנהגים בקיבוץ היה איתן ומכובד. כולם ידעו שהנהגים מביאים פרנסה טובה לקיבוץ. קיבלנו אש''ל וזה אפשר לנו כניסה למסעדה, לשתות בירה שחורה ולעשן סיגריות יותר טובות מהרמה הקיבוצית. 
הייתי עובר את רמתיים ונכנס קבוע למסעדה של הנהגים. הם קראו לי "הקיבוצניק האידיאליסט". ניסו לשכנע אותי לעזוב את הקיבוץ, אך ידעתי לעמוד מולם.
בשנת 1957 נבחרתי לנהל את מפעל ההובלה. הייתי רק בן  27.
היינו המפעל הגדול ביותר בארץ – 10 משאיות כבדות עם כושר העמסה של 200 טון, שבאותם הימים היה הרבה מאוד.
בשנת1957 החל מיתון קשה בארץ בשטח ההובלות. הנמלים היו ריקים. קיבלנו הקצבה של שתי הובלות לשבוע למשאית. זה היה יכול להביא לקריסה מוחלטת של המפעל.
באותה שנה קיבלנו משאית חדשה עם מהפך, בעלות 40 אלף לירות. לא הייתה עבודה למק החדש. כשראיתי שהמפעל עומד על סף קריסה הצעתי למוסדות הכלכליים של הקיבוץ למכור חמש משאיות. 
זו הייתה גם שנה מאוד קשה לקיבוץ. היינו חייבים לאדם פרטי בעין העמק שלושים אלף לירות. תנובה והמשביר המרכזי הפסיקו את האשראי לקיבוץ. הגזבר חיכה בכיליון עיניים למכירה של החזירים, שהזרימה קצת מזומן לקופה. פיטרנו שני שכירים ועובד מוסך. הקטנתי את היקף הניהול ועבדתי חלקית על משאית.
לאט לאט יצאנו מהמשבר. מדינת ישראל החלה לקבל את השילומים מגרמניה של יוצאי השואה. הנמלים התמלאו והייתה הרבה עבודה. הקיבוץ החל לקבל את כספי השילומים של החברים יוצאי השואה. כלכלת המדינה קיבלה תנופה וגם מפעל ההובלה של עין השופט
חזר לגודלו הקודם. 
בשנת 1960 סיימתי את ניהול המפעל והעברתי אותו לברוך רקובסקי.

הציעו לי לנהל את סניף" תחבורה" בחיפה. העמידו לרשותי מכונית כדי לפתות אותי לקבל את התפקיד. סירבתי, כי לא רציתי לעזוב את העבודה במפעל ההובלה, שהיה מאוד חשוב לי. הפסקתי לעבוד כנהג משאית ב- 1965 בגלל בעיות בריאות גב.

רשימת הנהגים בשנים 1952 - 1965 

מנחם וקסלר, זאב רוזנטל, יחזקאל נימן, שרגא שזר, משה מחרוק, שמואל כהן , נתן זמיר, שמוליק ליפשיץ (הכובש), ישראל קטינא (חביבה רייק), שלמה שטרנפלד (הכובש), מרדכי טייכנר (חביבה רייק), שמואל מונוביץ, ברוך רקובסקי (אלגביש), יושקה נינר (אלגביש), עמנואל חסון, אלון גלילי, שני נהגים שכירים. 
מנהלי המוסך: אליק קרן, מאיר גלילי ועובד שכיר.
מנהלי המפעל באותם השנים: איסר לביא, צבי גלצור, מרדכי טייכנר, ברוך רקובסקי. 
משאיות באותם שנים:
75666 מק חדש מהפך (20 טון) 1700 סופר וויט; 
סמיטרילר (20 טון) 1409 סופר וויט מהפך.
.10טון 1108 רגיל 10 טון,1793 מק 12 טון 3912 12 טון,203 מק 12טון204 מק 12 טון 6584 סמיטריילר 30טון 7238 30 טון סמיטרילר 5084 מק 30טון, סמיטרילר
.,78672 12 טון 71343 10 טון  רגיל. 

רישום עובדי הענף וצי המשאיות מסתמך על הזיכרון האישי של מרדכי (9.10.2014) 


משאיות בעין השופט בין השנים 1966-1952 
75666 מק חדש מהפך – 20 טון
5101 פרגו דוג' - 8 טון
1700 סופר וויט סמיטרליר-  20 טון
1409 סופר וויט מהפך-  10 טון
1108 סופר וויט משאית רגילה -  10 טון
1793 מק - 12 טון 
3912 מק - 12 טון
203 מק-  12 טון
204 מק - 12 טון
6584 סמיטרילר וויט - 30 טון
7238 סמיטרילר מק -  30 טון
5084 סמיטרילר מק - 30 טון
78-343 סקניה – 10 טון
343- 71 מן



יום שישי, 24 במרץ 2017

כך ניצחנו את האבן - סיפור הקמת קיבוץ עין השופט (30)



משה שפירא בודק מזיקים בגן הירק





הדורבן - כתבה עופרה בריל

כשהקיבוץ שלנו היה קטן וצעיר, הכול נראה היה אחרת- לא היו טרקטורים גדולים, לא היו קטפות כותנה, לא היה מכון חליבה אוטומטי, לא היה לול מבוקר שאפשר לגדל בו אלפי אפרוחים.
באותם ימים גידלו ירקות, פירות, תרנגולות ועצי פרי.
אבא שלי עבד בגן הירק. כל בוקר היו רותמים עגלה לסוס, מעמיסים על העגלה מעדרים ומגרפות ויוצאים לעבוד ליד הר הסיד.
באדמה שלנו היו הרבה אבנים, לכן החברים היו צריכים לעשות סיקול, לאסוף את האבנים מהשטח ולערום אותן בערימות.
כאשר בעמל רב הוכנו הערוגות, שתלו החברים בגן הירק צנוניות, גזר, מלפפונים, עגבניות, חסה ועוד ירקות. אחר כך העבירו צינורות, שמו ממטרות והשקו את הערוגות.
לאחר כשבוע החלו לנבוט כל הזרעים והחברים שעבדו בגן הירק שתו "לחיים" ומאוד שמחו.
הירקות גדלו - החסה הצמיחה עלים ירוקים, הגזר העמיק וטפח, העגבניות האדימו בין העלים. הגיעו ימים שהיה צורך לאסוף את היבול. 
יום אחד כאשר הגיעו החברים לעבודה, מצאו גזר אכול, חסה רמוסה וצנוניות שנעקרו מהאדמה. חבר אחד צעק:" אני יודע מי עשה את זה! אני יודע! זה דורבן, הסתכלו על המחטים שמצאתי כאן!".
החברים היו עצובים מאוד. הם עבדו כל כך קשה כדי לגדל ירקות והנה בא הרמסן הזה והורס להם את הכל. צריך למצוא דרך לתפוס אותו, אבל איך לוכדים דורבנים? הם דוקרים ואי אפשר לתפוס אותם בידיים, אי אפשר לשבת כל הלילה ולחכות להם, צריך למצוא דרך..
כולם הסתכלו על משה, שהיה אבא של גדעון אלישע ואביה, כי תמיד היו לו רעיונות מבריקים, אולי בגלל שהוא נולד ברוסיה ולמד שם. משה שקע במחשבות, עצם את עיניו, שיהיה לו יותר קל להתרכז, ואמר בשקט: "אני מכיר הרבה סיפורים על הג'ונגל, שם הציידים משתמשים בשיטה מאוד חכמה לצוד חיות מסוכנות. הם חופרים בור עמוק, מכסים אותו בענפים וכאשר החיה עוברת במקרה, היא לא מרגישה בבור ונופלת פנימה. בואו ננסה את השיטה הזו אצלנו."
הרעיון של משה התקבל בהתלהבות. מיד נחפרו כמה בורות סביב לגן הירק, הבורות כוסו בענפים ועשבים וקשה היה לדעת היכן הם. כדי שהחברים עצמם לא יפלו לבורות, סימנו כל בור עם מקל.
באותו יום חזרו החברים שמחים ועליזים לקיבוץ, הם ידעו שיגיע היום והם ילכדו את הדרבנים. יום יום היה חבר אחר נוסע בעגלה לראות אם נלכד דורבן, אבל הדורבנים היו יותר חכמים ותמיד הצליחו לעבור את הבורות מבלי ליפול.
באחד הימים אבא שלי אמר לי: "בואי ניסע לראות אם נלכד כבר דורבן אחד".
מאוד שמחתי להזדמנות לנסוע בכרכרה עד להר הסיד, לגן הירק ובחזרה. זו הייתה דרך ארוכה ובדרך היו נגלים לעיני כל מיני מראות של פרחי קיץ, קוצים, שדות קצורים וציפורים שונות.
הגענו לגן הירק. אבא ירד מהמושב וקשר את הסוסה עדינה לברז. אני ירדתי והסתכלתי על הירקות היפים. אבא עבר מבור לבור וחיפש דורבנים. לפתע הוא צעק: "בואי מהר יש כאן דורבן!"
רצתי מהר לעבר הבור והנה גוש של מחטים הזדקר לנגד עיני. עכשיו נתקלנו בבעיה, איך מוציאים את גוש המחטים מהבור?
אבא שלי אומר: "רוצי לעגלה, יש שם שק של תפוחי אדמה, תביאי הנה."
רצתי מהר לעגלה ובאמת מצאתי שק גדול. הבאתי לאבא את השק, והוא שם אותו בזריזות על הדורבן, העבירו מתחת לרגליו, משך כלפי מעלה, והדורבן נכלא בשק.
מאוד שמחנו שסוף סוף הצלחנו ללכוד רמסן אחד שהביא נזקים לירקות שלנו. שמנו את השק עם דורבן על העגלה וטסנו הביתה.
בבית פגשו אותנו האבות של שאר הילדים וההתרגשות הייתה רבה. החברים לא כל כך ידעו מה לעשות בדורבן. היו שהציעו להעבירו למשק הילדים, והיו כאלה שאמרו שלא מגיע לו. 
היו כאלה שרצו פשוט לעשות ממנו קומזיץ, וזה באמת מה שקרה.

הדלית עגבניות בגן הירק



יום חמישי, 23 במרץ 2017

כך ניצחנו את האבן- סיפור הקמת קיבוץ עין השופט ( 29 )



נחמן שפרן במדי הכוורן


המכוורת

את היסודות לענף המכוורת הניח טוביה לישנסקי בשנת 1943 כשרכש 32 כוורות ראשונות. לאחר זמן הצטרף לטוביה נחמן שפרן שהתמיד בעבודה זו שנים ארוכות.
בשנים 1955-1962 החלה התלבטות על המשך קיומו של 
הענף .נחמן ביטא את הרגשתו בספר " עין השופט " שהופיע לרגל מחצית היובל.
וכך הוא כותב : אם לסקור את ' ענף ' המכוורת יש לראותה לא כענף ממש. 
אם כן באמת תישאל השאלה מה היא נותנת וניתן להשיב - זו התעסקות של חבר אחד במשך כמה חודשים בשנה
 ו- 40 - 50 פחים דבש בשביל הבית. 
את המתוק הזה אמנם אוהבים די הרבה אנשים אבל מתעניינים במקצוע מתוק זה אינם בנמצא. 
בכל אופן אם מבחינת היקף וגודל המכוורת אינה ענף בכל זאת היא משרתת נאמנה את הענפים האחרים כמו גן ירק המטעים והפלחה מי יודע שבלי דבורים אין הפריה לא במטע ולא בגידולי גן הירק ולא בחמניות.
הגיעה השעה להחליט אם יהיה זה ענף המפרנס בכבוד את עובדיו או לא .....
נחמן שפרן



חלת דבש לתפארת

כמה עבודה כמה מסירות

בסוף כולם מלקקים דבש - נחמן שפרן עם הכוורות



כך ניצחנו את האבן - סיפור הקמת קיבוץ עין השופט ( 28)




אריה אלנר בעבודה בג'וערה בענף גידול הארנבות




הארנבייה

ניסיון מעניין לפרנסה היה בהקמת ענף הארנבייה

 ב "השבוע בג'וערה " מיום 25.2.1938 מתפרסמת הידיעה הבאה:
"הארנבייה שחוסלה בחדרה, תקום לתחייה בג'וערה. נרכשו כבר 10 נקבות וזכר אחד מגזע משובח מקבוץ מעברות. מניחים שלאחר חודש יגדל הענף מריבוי טבעי עד 70 ראש. המטרה הספקת בשר לצורכי המקום.
באופן זמני יטפל בענף יהושע דיין ויכנס לעבודה ראובן שק..
כך החלה התפתחותו של הענף שהועבר בינתיים מג'וערה למקומו הקבוע בעין השופט.
1940- מדווחים למרכז החקלאי שהיקפו של הענף 350 ראש. לדעת המדווחים ניתן להגיע ל650. הבעיה אספקת ירק -  מקווים לפתרון.
אך ב- 1942 חל מפנה ומוסדות המשק מודיעים לארגון מגדלי 
ארנבות הבית ,על חיסולו של הענף. 
 אחרי 5 שנות קיום של הענף הקטן הסתיימו תולדותיו והחזון על אספקת בשר לבית (בתקופת המלחמה העולמית) ושיווק לחוץ לא התממש.



חינוך לאהבת החיות שתי ארנבות וכלב

יוסי בריל ליד כלוב הארנבות

גם החיילים הבריטים נהנים מהארנבות





יום שלישי, 21 במרץ 2017

כך ניצחנו את האבן - סיפור הקמת קיבוץ עין השופט (27)



נוח פלד היערן הראשי שותל את היער הראשון באזור שלנו


פרנסה שכולה מכוונת מטרה,  מצאו החלוצים הצעירים בבואם לג'וערה ואחר בעין השופט, כדי  לכבוש את השממה שמסביב ביערות עצי אורן. 

היום אנחנו רואים את התוצאה – יערות אורנים מקיפים את כול אזור הרי מנשה – אמנם נעשו טעויות,  ועכשיו לומדים איך לנטוע אחרת , אבל את המעשה החלוצי של ייעור האזור,  אנחנו חייבים  להורינו שבאו לכאן להקים בית.

ענף הייעור

הייעור בסביבה החל עוד בתקופת העלייה לג'וערה והיה בבחינת -עבודת חוץ - ששולמה על ידי " הקרן קימת. "עבודות הייעור רכזו עשרות חברים. ענף היער שימש גם מקום קליטה לשתילי המשתלה –משתלת עצי יער. 


כולם מגוייסים לשתילת עצי יער



במשתלה לעצי יער


היער שלאט לאט צומח

החמור ששותף לעבודת השתילה



יום שני, 20 במרץ 2017

כך ניצחנו את האבן - סיפור הקמת קיבוץ עין השופט (26)




מישה רימון עם זוג הפרדות


פרנסה

מיום הקמת הקיבוץ ועד ימינו אלה מתלבט הקיבוץ במציאת מקורות פרנסה. בשנות הארבעים עדיין האמינו החברים שחקלאות תוכל לפרנס את אוכלוסיית הקיבוץ ההולכת וגדלה. במשך הזמן נוכחו כולם שאין די בחקלאות ויש לחפש תעשייה, שתהווה גם כוח משיכה לצעירי הקיבוץ וגם תיתן פרנסה בכבוד. חג ה- 38 לעין השופט הוקדש למפעלי התעשיה שהיו מיועדים להקמה בעין השופט, נבדקו על-ידי החברים שלנו, נדחו, ולבסוף הוקמו בקיבוצים אחרים.
מישה רימון מספר על האורווה:עוד בג'וערה קיבלתי  על  עצמי את ניהול הענף. ברשותנו היו זוג סוסים- ווילי וצפ. בנוסף לאלה קנו שלמק בורנשטין ויהושע דיין זוג פרדות שנקראו "זמירה" ו"עליזה". לאחר תקופה מוסיפים עליהן את "בוצק" ו"חבוב".
הפרדה עליזה נפצעה בזמן ההתקפה בה נהרגו מהמארב: אפרים טיקטין ואליעזר קרונגולד וניצלו מישה רימון וברוך יציב בשובם מעבודות חוץ במטעי "נטר" ברמת השנים.האורווה בעין השופט הוקמה  מחורבות הבניין שהיה מעל מעין "עין סוס"  (בבוסתן הגדול ליד ג'וערה ) - האורווה הפכה אחר כך למחלקת המכבשים ב"משנקים". עוד שני בנינים אבן נבנו מאותם חורבות- גן א' שלימים הפך למתפרה ואחת העמדות מצפון לאזור הלולים. יש לציין שאת המבנים בנה פוטי רוזנבלום בכישרון רב.


צבי גלצור ובאמצע שלמק בורנשטיין



חריש עם סוסים









האורווה בעין השופט שנות הארבעים


כך ניצחנו את האבן -סיפור הקמת קיבוץ עין השופט (025)




גאולה לישנסקי הגננת שתמיד שתלה ועדרה ועישבה


בעיתון הקיבוץ משנת 1941 כותבת גאולה לישנסקי

נלמד מילדינו

נפתח פשפש בחצר הילדים וקבוצת " מחבלים " קטנים יוצאת לחופש. זה היום הראשון שהם יוצאים החוצה בלי מטפלת , ובלי הורים. אכן רבים ההיסוסים. אין הם מתרחקים הרבה מחצרם, ובכל התנהגותם אין סימני העזה רבה. מחזיקים הם יד ביד ובחבורה מלוכדת צועדים הם באי בטחון בשבילי החצר. אבל עוברים רק ימים ספורים והרגלים הקטנות משאירות סימנים בערוגות הפרחים ובכל מקום, שלא יידרך שם. קשה להסביר לעופרה ולרחל "שכאן אסור לדרוך , לבריכה אסור לגשת, פרח זה אסור לקטוף.."כל כך הרבה "אסורים ".
והפעוטה מרימה אליך עיניים שואלות ותמהות ואינה מבינה כלל, למה הכול אסור.

אחרת הדבר עם הגדולים. להם אפשר לספר " שכאן יגדל עץ חרוב גדול, כל כך גדול , כמו העצים בבוסתן". לפחות לקטנים אלה אפשר לספר ממאויי לבך. "אתה יודע אליעזר תוכל פעם לטפס על עץ זה ולקטוף חרובים כמה שתרצה וגם לאכול אותם,  חרובים אלה יהיו רק לילדים, לא ניתן אותם לפרות."
 עיני הילד נדלקות - הוא מאמין הקטן." כן" הוא חוזר על דברי- נוכל לעלות על העצים ולאכול ".
רכשתי אותו כידיד נאמן, אחר כך מעיר הוא לחברים, כי אסור לדרוך על הדשא, אם השלט תקוע בו.
ושוב מה המצב עם הילדים הגדולים מאלה, גדעון פשוט לועג לי כשאני מנסה לספר לו על החרוב שיגדל. 
ובפרט אחרי שאכל מהפלפל החריף , המרהיב כל כך בצבעיו ושרף את פיו עד לכאב רב. באותו יום הפך להיות מחבל ממש. גייס את כל ילדי הגנון וכולם יחד קטפו את הפלפל הרע. אבל בדרך כלל יחסם של ילדינו לגינה ולצמח הוא יפה, הם יודעים לאהוב ולשמור על העץ.

יחסם הוא מאוד מוחשי ואין זו אהבה בת שמים כמו אצל  רבים מחברינו. הם רוצים לדעת את שם הפרח ואיך הוא צומח.
לא פעם ניגש אלי פעוט , כשבידו הקמוצה פרחים קטופים ושואל לשמם...
ילדינו הגדולים יודעים תמיד למצוא את הפרח הראשון מכול סוג. רוצים לראות גם את הזרעים והעלים של כל פרח וגם לדעת את השם בדיוק. ואם אינך יודע במקרה להשיב תשובה- רבה הבושה וכל כבודך גז.
זכורני שיוסי בהיותו בן 4 התאונן על המטפלת שלו: " מה זה עם שפרה, על הכול היא אומרת שזה עשב ".
אולי יכריחו אותנו ילדינו להתקרב לטבע ולהכיר את הצומח והחי שסביבנו.



עמוס כרמל רן קריפין ארנון גור - עדנה קרן וגדעון שפירא






המטפלות :גיטל שפירא ירדנה הוכמן הילדים:אליעזר לביא מקדימה לידו אפרים טיקטין ועוד..




רחל ברעם אבשלום לאודון נורית תבור עופרה בריל וישי הוברמן


יום ראשון, 19 במרץ 2017

כך ניצחנו את האבן - סיפור הקמת קיבוץ עין השופט (24)




נדנדות שנבנו לכבוד יום הילד 


" יום הילד "


אחד הרעיונות המופלאים שחברי הקיבוץ שלנו הגו עוד בראשית בניית הקיבוץ היה, לחגוג ביום מיוחד במינו – חג לילד. להקדיש יום לילד.

גאוות החברים הייתה בילדים שגדלו פה. כל אורח שבא לביקור היה מתפעל מהבריאות שהפגינו הילדים.
אבל לילדים לא היו צעצועים, לא משחקים, לא ספרים, כי להורינו לא היה כסף לרכוש דברים יקרים כאלה.

כבר ב -1941- נחוג "יום הילד" הראשון. התכנית הקיפה הצגה לילדים שחברי הקיבוץ הכינו, תערוכת צעצועים ומשחקים שהחברים יצרו.

    ב 1945 - היה אירוע מיוחד הגענו בקיבוץ ל100- ילדים.
בעלון הבריגדה היהודית, שפעלה בזמן מלחמת העולם השנייה, פורסמה הידיעה הבאה:

"יום הילד" בעין השופט


קיבוץ זה היה הראשון שארגן מתוכו את "יום הילד", ומכאן נפוץ בקיבוצים אחרים גם השנה נחגג יום זה בתכונה רבה.
בחדר הקריאה סודרה תערוכה נאה של בובות ומכשירי משחק.
כחומר גולמי שימשו בגדים ישנים וגרוטאות במשך כמה שבועות היה כל המרץ הציבורי מרוכז בכיוון 'יום הילד'.
עם סגירת התערוכה מתחלקים מוצגיה בין בתי הילדים, וחלק לפינות הילד בחדרי ההורים. לכבוד יום זה הוכנסו שכלולים ושיפורים בחצרות מוסדות החינוך המקומיים.
לכבוד מניין 100 ילדים בקיבוץ, נערכו בחדר האוכל הצגות של בית הספר ושל מבוגרים לילדי המקום והשכנים.

התעמלות ילדים 



נדנדה שנבנתה על ידי יהושע דיין לכבוד יום הילד



עמוס לבון במשאית  ביום הילד


יום שבת, 18 במרץ 2017

כך ניצחנו את האבן- סיפור הקמת קיבוץ עין השופט (23)



ריקוד גברים ונשים בחג הכרם


" חג הכרמים " נחוג ב - 1944-


על חג הכרם מספר דב ורדי:


"קבענו את המקום – על יד הכרם.(מתחת לבריכה הישנה באתר הפיקניקים .ע.ב.) בתוך מדרון תלול הצופה פני הגפנים, גירפנו וכרינו אמפיתיאטרון טבעי. המגרש שהודק כהלכה לצורכי מחולות, היה כעין חצי-גורן עגולה, 18 מטר ארכו, ו12- מטר רוחבו מדרגות-מדרגות התרוממו מעל למגרש מקומות הישיבה לקהל.

   מתחת לפני המגרש ובתוך הכרם הותקן אוהל לרוקדים, ובקצה המגרש מצפון שתי סוכות כמלונות-כרמים: האחת נועדה למקהלה ולתזמורת, והשנייה הסמוכה – לתערוכות המטע. ביום החג היו הסוכות מקושטות בירק ובענפי גפן.
התנוססה הסיסמה: "אחזו לי שועלים, שועלים קטנים, מחבלים כרמים " ועל ידה דמות שועל אדום.
בתערוכה הוצגו מהטוב והיפה : סלי תפוחים וארגזי שזיפים וענבים וורודים וירקרקים. המגרש עצמו עמד ללא קישוט, והרקע לכל- טבע המקום.

 כמחצית הקיבוץ השתתפה השתתפות פעילה בהכנת החג , בנגינה, בשירה, בריקוד, בתפירת תלבושות, ביישור המגרש, בקישוט הסלים ובעריכת השולחן לסעודת ערב. ירדנה כהן (יוצרת מחולות מאד מפורסמת בארץ) לימדה את חברי הקיבוץ לצאת במחולות, למעשה "חג הכרם " הוא פרי יצירתה. יזהר ירון חיבר את רוב המנגינות על פיהן רקדו החברים ושרו. 
- שועל אדום נוטה פניו לעבר אשכול. זה היה סמל החג -
"ליום החג באו גם הקיבוצים השכנים ולאט-לאט התמלאו שורות באמפיתיאטרון  את התנועה כיוונו דרך המטע, הקהל עלה מן ביקעה, בלי שיעבור את המשק. 
כך נוצרה אווירה של עולי רגל ושל חג בטבע. ילדים חילקו עלי גפן, שבהם התקשטו המשתתפים. 


והפעם אף חולקה תכנית לכל הבאים ובה תיאור של סדר המחולות, דברי פרולוג, ופזמונים אחדים.
תקיעת קרן הכריזה על פתיחת החג ומיד הופיע חבר, עובד המטעים שמסר לקהל את ברכת המטע. "הפך בור ושממה למטע פורה".

פרולוג. מחולות.

שתי הפתעות, מומנטים נעימים ביותר, נקשרו במחולות: הופעת הילדים ומזיגת היין.
ידענו מאז, שאין חג בלי ילדים, ושלא פעם הם חיינו של החג בכלל. והנה בעוד הקהל נרגש ומתרונן בשמחת "מחול היין והגת " עולה מן המדרון שיירה של ילדים רכובים על סוסים וחמורים. כולם מקושטים  בפרחים ועלים, וטנאיהם מלאים וגדושים, נאדות יין מתנודדים שעה שהשיירה שם משתרכת לה מתחת לפאתי המגרש באותה דממה נהדרת בה תחצה שיירה של גמלים את האופק."

הקהל צופה ברקדנים

הגברים בריקוד בחג הכרם


הבנות מחוללות 








  

כך ניצחנו את האבן - סיפור הקמת קיבוץ עין השופט (22)




ילדי קבוצת אורן עם ברכה שזר ושרה אבידן



בית הספר הראשון



 מאי 1944 
ביומן הקיבוץ כתוב:

עם פתיחת בית הספר

הקמת הבניינים הראשונים לבית הספר עברה עלינו כדבר מובן מאליו. רק עתה, עם פתיחת בית הספר הרגשנו כולנו, כי נפל דבר -  מוסד מרכזי בחיינו ובחיי ילדינו המגיעים עתה למאה במספרם. 
הקבוצה הראשונה –קבוצת 'אורן ' לא למדה בעין השופט אלא בקיבוץ שריד.
חברת הילדים הייתה מורכבת מקבוצת 'עופר ' – ' אילה'  ו ' אלומה.'


ילדי קבוצת עופר 





ילדי קבוצת אילה







ילדי קבוצת אלומה עם שיקה וינר ויהודית קוצר





יום חמישי, 16 במרץ 2017

כך ניצחנו את האבן - סיפור הקמת קיבוץ עין השופט (21)


נהגים מהתנועה הקיבוצית  ששרתו בצבא הבריטי



זיכרונות מהשבי

יחזקאל ניימן שהיה נהג בשרות הצבא הבריטי נפל בשבי– 
 ב-1941 

יחזקאל ניימן נפל בשבי 
הגרמני בזמן מלחמת העולם 
השנייה -
 מספר על תקופת השבי :

שלושה ביסקוויטים ליום 

השהייה שלנו ביוון ארכה שמונה חודשים. בינתיים הגרמנים התקדמו במהירות לתוך הבלקן,  וביום בהיר אחד הודיע לנו המפקד שאנחנו בשבי. התברר לנו שגם היחידות הארץ-ישראליות האחרות ה"חפרים" – ובתוכן בן אהרון, שמעון הכהן (מבנימינה) ושמעוני – אלה שלושת הקצינים האחראים שאף הם נשבו. סוורים ארץ- ישראליים, שהספיקו להיות רק שבועיים ביוון – גם הם נפלו בשבי.
לקחו אותנו לגרמניה בקרונות משא וצופפו אותנו כמו בקר. הימים היו די חמים. לדרך נתנו לנו שלושה ביסקוויטים (ליום?) איזה יום? בכלל, היינו עוד די רעבים מקודם, ויש שגמרו את המנה אחת-שתיים. העיקר, שנים-עשר יום לא אכלנו שום דבר. הגענו למחנה מסודר שהייה מיועד לשבויים, עם בנינים של ממש. היו גם מקלחות. היינו כ3500- שבויים, אבל עוד כ 50000- שבויים היו שייכים למקום, שנחשב כמרכז. שם היו גם בתי החולים  ושאר השירותים.


חלוקת חבילות לשבויים 



היהודים נשלחו לעבוד ב"אדולף היטלר קאנאל" (תעלת אדולף היטלר) באיזה מקום בשלזיה. ביצענו עבודה יפה והגרמנים התפלאו ואמרו: "אלה יהודים אחרים!".
כשגמרנו עבודה זו כעבור כמה חודשים, נשלח חלק מאתנו למכרות הפחם. שמענו שהרוסים מתקרבים לכיוון שלזיה. ביום שהוציאו אותנו מהמחנה כבר הגיע לאוזנינו ממרחק רעם התותחים הרוסים. צעדנו מה7- בינואר 1945 ועד ה7- במארס שלושה חודשים. זוג הנעליים האנגליות שלי החדשות עם סוליות כפולות – נקרעו לגמרי… שכבנו בחוץ, בכפור, כמו בהמות. בהליכה הזו חלה אגב יוסף אלמוגי, קיבל התקפת אפנדיציט ופחד שהגרמנים יחסלו אותו. יש לציין שהגרמנים טיפלו בו יפה, לקחו אותו לבית חולים ועשו כל מה שצריך… ידענו על אושוויץ ! האנגלים והפולנים סיפרו לנו על כך.

ידענו על כל מה שמתרחש. בצריף שלנו היה דגל ישראל, מפה עם ציון החזית, וקצינים גרמנים שוחחו עמנו. היו לנו מקלטי רדיו במחתרת. קיבלנו "ניוז" כל בוקר וערב. גם קיבלנו עיתון גרמני. אני קיבלתי "פעלקשע באוברטר" (עיתון המפלגה הנאצית).

כסף שהשתמשו בו במחנה השבויים


ובכן ב7- במרץ הגענו לסוף ה"מארש" וישבנו בבוואריה במחנה בטירינגן. היו שם משוחררים מכל העמים. רעבנו. בשחרורי שקלתי 40 ק"ג. התברר לנו אחר כך, שלגרמנים היה הכול, ואילו אנו היינו גל עצמות.
ומה היה המשך הדרך? שהינו עוד שבועיים בגרמניה. אחר כך עם תום המלחמה לקחו אותנו במטוסים לאנגליה. רצו שנעשה כל מיני עבודות. התמרדנו, כי בסמוך לנו היו שבויים גרמנים. הצבענו עליהם : שהם יעשו, הרי עבדנו בשבילם בגרמניה.
באנגליה זכינו להיות עדים ליום הניצחון, איזו שמחה." 

מברק שנשלח לקיבוץ ולמשפחה המודיע על שחרורו של יחזקאל מהשבי