מכשפה רעה - כך חגגנו את פורים (סיפור ילדות)

קבוצת אלומה מחופשת בפורים - שנות הארבעים

מכשפה רעה

כתבה עופרה בריל

חג פורים קרב ובא.בכיתה כבר תלו מודעה :"ילדים,חישבו למה אתם רוצים להתחפש ובבקשה לפנות למחסנאית כדי להתאים לכם תחפושות".
לאט לאט התמלא  דף הנייר בשמות הילדים, וגם ידיה של המחסנאית היו מלאות עבודה. כל ערב,כשהייתי באה לבית הילדים,עמדתי מול המודעה והסתכלתי מי עוד נרשם. עם כל שם נוסף התעצבתי יותר ויותר. לי עצמי לא עלה שום רעיון למה להתחפש השנה.
כך עבר יום ועוד יום,עד שהמורה פנתה אלי ושאלה:
"נו,מה את מחליטה?"
"אני לא יודעת.." עניתי לה בעצבות.
"אבל את מוכרחה להחליט,צריך לדאוג לתחפושת שלך,והזמן עובר!."
ערב אחד ראיתי את הרשימה מלאה לגמרי. כל הילדים נרשמו חוץ ממני. ידעתי שאני חייבת להחליט,שאני מוכרחה להירשם,אחרת אשאר בלי כלום. רשמתי את שמי והודעתי למורה שהחלטתי להתחפש למכשפה רעה. המורה ידעה למה כולם מתחפשים ושמרה את הדבר בסוד.
"רעיון יפה" אמרה המורה.
אבל אני לא הייתי שלמה עם ההחלטה שלי. כל הזמן שאלתי את עצמי: איך אראה?האם יכירו אותי?מה פתאום מכשפה רעה,כאילו שיש גם מכשפה טובה!בטח יצחקו ממני.
שבוע לפני חג הפורים נפתח מחסן התלבושות,כדי שהילדים יוכלו לבחור ולהכין להם תחפושות מתאימות. אורה,המחסנאית,הייתה תופרת במקצועה. היא ידעה להתאים מתחתונית שמלת ריקוד מקסימה,ומעיל צבאי ישן,ששימש את החברים שהיו פעם נוטרים,נהפך תחת ידי הזהב שלה למעיל של נפוליון,קיסר צרפת.
כשהגיע תורי לבחור בתחפושת,שאלה אותי אורה:
"נו?מה את רוצה להיות?"
"מכשפה רעה!" עניתי לה.
"מכשפה רעה?" צחקה אורה " אין בעיה עם מכשפות רעות! ניתן לך כמה סמרטוטים וכמה שערות מראפיה,תדביקי לך אף ארוך,קחי לך מטאטא ביד ומיד תהיי מכשפה מושלמת!".
התעודדתי קצת ובחרתי יחד עם אורה כמה שמלות קרועות.מצאנו בפינה פאה נוכרית עשויה מראפיה כתומה.שמתי אותה על ראשי והסתכלתי בראי:המראה  היה באמת מחריד.
עכשיו לא נותר לי אלא להכין לי אף ארוך.
המורה שלי  עזרה לי. לקחתי גוש חמר,עשיתי ממנו צורה של אף חלול. בחלל הזה הדבקתי ניירות מעורבבים עם דבק-שקדים. כאשר הניירות התייבשו הוצאתי אותם והאף היה מוכן לצביעה. צבעתי אותו באדום לוהט והרכבתי  אותו על האף האמיתי שלי. הסתכלתי בראי וראיתי שאני "מכשפה רעה" לגמרי לא רעה.

ההכנות לחג הפורים היו בעיצומן.ימים אחדים לפני החג עלה מהמטבח ניחוח מגרה של אוזן-המן.אי אפשר היה לעבור במטבח בלי שהריח הזה ייספג בתוכך ויעלה ריר על שפתיך.היו שניסו מזלם וביקשו רק לטעום אוזן-המן אחת,אבל האופות עמדו על המשמר ורק המקורבים ביותר זכו בטעימה.
ביום החג זרחה השמש.שמחנו לקראתה,כי על פי התוכנית צריכה הייתה להתקיים תהלוכה שתסתיים בחדר האוכל,שם ייערך נשף מיוחד לילדים.
על מיטתו של כל ילד מונחת הייתה חבילה.בחבילה היו בגדי התחפושת בשביל התהלוכה והנשף.
כבר בשעות הבוקר התחילו ילדים אחדים לפרק בקוצר רוח את חבילתם ולהתחפש בבגדים שלהם.ואילו האחרים,בעלי הסבלנות,רצו להפתיע,ועד הרגע האחרון לא נגעו בחבילה.

עשרת הימים הנוראים - על הקייטנות שחווינו בילדותנו

עשרת הימים הנוראים !!??

כתבה עופרה בריל

בקיבוץ של פעם היה משהו שקשה להסבירו ,בדאגה לימי החופש של החברים..
כאילו התנצלות שכזו – אמנם אנחנו מעבידים אותך קשה , אבל דואגים לימי חופשה וימי הבראה בצורה הצודקת ביותר שאפשר.
בידי ועדת חברים הייתה רשימה של כול חברי הקיבוץ. שהגיע התור של מי מהחברים לצאת להבראה הוא היה מקבל פתק ואפילו עזרה מהקיבוץ במצרכים בסיסיים , או תשלום עבור בית מלון.
בתנועת הקיבוץ הארצי אפיל הגדילו לעשות כאשר  החליטו  לרכוש נדל"ן מאוד יקר בנתניה, בית מלון לחברי הקיבוצים. לבוא לבית המלון של הקיבוץ הארצי בנתניה זו הייתה גאווה גדולה בייחוד לנו העין השופטים ששתיים ממנהלות המקום היו חברות קיבוצנו. 
לא פעם בכנסים חשובים , פגשת שם את נכבדי התנועה. 
ובכלל זה היה מלון עם יוקרה ששמו הלך לפניו. אמרו שהאוכל שם היה הכי טוב מכול המלונות בנתניה.

אותנו הילדים שלחו להבראה בטנטורה.
אל יהיה הדבר קל בעיניכם , להוציא 150 ילד מהקיבוץ לבילוי על שפת הים , לא ליום אחד,  אלא לעשרה ימים.
ההתארגנות בבית לפני ימי ההבראה  הייתה דומה למבצע צבאי. נוסף למחנכים והמטפלות של כול קבוצה , נוספו מלווים מחברת הנוער ומכיתות הבוגרות שבמוסד. 
היו כאלה שכבר התגייסו לצבא. להם היה הכיף כפול ומכופל , עשרה ימי נופש שהקיבוץ דרש לשחררם מהצבא .
ההתרגשות שלפני היציאה דבקה בכולנו , כול אחד מאיתנו הכין לעצמו תיק קטן עם חפצים שיקרים לו, חפץ למיטה , אולר, פנס , חלילית , או מפוחית פה. הועמסנו על שתי משאיות גדולות. שורות של ספסלים סודרו על המשאית ואנו התיישבנו והעיניים נצצו , מוכנים ליציאה מהתחום הכול כך מוכר לנו  - הקיבוץ.
לאחר נפתולי הדרך סוף סוף הגענו לחוף הים בטנטורה.
מראה הים הפתוח הכה בנו בסנוורים, מרחבים פתוחים של מים , אפשרויות בלתי מוגבלות..
בקיבוץ הורגלנו לבריכה שהיו בה קירות מזופתים בזפת - תחומים מאוד מוגבלים הכרנו את הגבולות , שהם הגבולות שלנו .
באותם ימים בחוף טנטורה היו כמה חושות ערביות מוזנחות שהושכרו על ידי יזמיים חכמים לועדת החינוך הקיבוצית שלנו.
קיבלנו בית ערבי רב ממדים ונטוש , מיטה נגעה במיטה, החום בפנים היה כבד, הסירחון עוד יותר. סביבנו התעופפו דבורים ודבורים. מי שלא חווה עקיצה מדבור לא מבין את הכאב הנורא. כול ניסיון להעמיד בחוץ שולחן ולפתוח אבטיח כדי לחלק לילדים חתיכה מהדבר המתוק והנפלא הזה, נתקל בעדת דבורים שמשום מקום עטו על המתיקות הזו.
באותם שנים מושב דור היה בהקמה, בצעדיו הראשונים, חבורות הזויות של אנשים היו מתקבצות על החוף ושרות עם גיטרות ולעיתים ממש ליד חדר השינה שלנו  , בילו אנשים תועים בשתייה לאורך כול הלילה, ומי יעז להשתיק שיכור בלילה חמסיני.
היום בקייטנה היה מובנה בצורה הטובה ביותר.
בבוקר התעמלות לכולם, אף אחד לא נשאר במיטה !!
ארוחת בוקר הייתה מזינה במיוחד , ביצה קשה , חצי אשכולית עם סוכר ולחמנייה.
מהבוקר עד הצהרים היינו בים.

שחינו שיחקנו והשמש עשתה בנו שמות. אלה הרגישים ביותר , ממש נכוו כאשר כול הגב והראש היו מצולקים בשלפוחיות חום. (מי הכיר אז את הסכנות שבחשיפה לשמש ?? )
המדריכים שלנו הגדילו לעשות והביאו מענף התובלה פנימיות של צמיגים מאוטו  -משא, פנימיות ענקיות מנופחות  , שהילדים היו צפים עליהם במי הים ונהנים מחוויית השהייה הממושכת במים.
באחד הימים אני ועוד ילדה החלטנו לבלות על פנימייה שכזו.הכיף היה גדול, אתה שוכב על הפנימייה בתוך הגלגל והמים סוחפים אותך בלי שתעשה דבר כדי להשיט את הדבר הגדול הזה ..
.והפנימייה שלנו החלה  להיסחף ולהיסחף והנה אנחנו מתרחקות מהחוף ואין לנו שליטה על הדבר הגדול הזה.. שתי ילדות קטנות נישאות על הפנימייה ולא יכולות לעשות דבר..
למזלי הגדול ולמזלה של חברתי לפנימייה ,  אימא שלי – חוה - הייתה על החוף ובחוש מיוחד של אמהות , היא הרגישה שמשהו שם לא בסדר. מיד נשלחה חבורת בחורים חסונים למרדף אחר הפנימייה , הבחורים פשטו ידיים וסחבו אותנו בחזרה לחוף. השיעור היה מאלף, לא חזרנו יותר לניסיונות שכאלה .

ימי הקייטנה התארכו, מים מתוקים לשטיפה אחרי הים היה קשה למצוא ולעיתים נשארנו עם המליחות כול היום.
חוף טנטורה  היה ידוע באיים שלו- בייחוד אי הציפורים. אי הציפורים היה יעד לטיולים רגליים, והיו כאלה שהגיעו אליו בשחייה . האי נשאר עד היום כמעט בבתוליו  כי לא רבים ביקרו בו.
אי הציפורים נקרא על שם היונים הרבות שקיננו בו. הוזהרנו מראש לא להקים רעש בביקור במרחבי האי- רבות מהן קיננו וגוזלים רכים היו מתחת לפלומות שלהן.
ההתנסות בשחייה בים הייתה מאוד מיוחדת עבורנו . ההרגל להיות במי הבריכה עשה אותנו מפונקים. 
הים זו הייתה בריכה שאין לה סוף ויש בה הרבה מים מלוחים שאנחנו שותים מדי פעם. הים לא פעם היה מתעתע בנו , לא פעם היית שוחה במים רדודים מנסה לעמוד על רגליך ופתאום משום מקום ,  אתה צונח לבור קטן שנחפר בים ואתה לא ראית אותו.

 והפה מתמלא במי הים המלוחים ואתה מפרפר עם הידיים כדי להחזיק את הגוף ולא לרדת למטה.

באחד הימים כולנו קיבלנו הרעלת קיבה, משהו באוכל, משהו בחדרי השינה יצר אנדרלמוסיה שלמה של ילדים שרצים לשירותים שהיו בור סופג בחולות טנטורה.
אפילו המצוקה הזו , לא גרמה למדריכים שלנו  להרים ידיים ולחזור הביתה, נשארו עוד יומיים לסיום הקייטנה.

בערב האחרון ישבנו וערכנו מסיבת סיום הקייטנה על אחד  האיים הקסומים שהיו  בטנטורה . הדלקנו אש ושרנו כמו שושנה דמארי ששרה באותם ימים  את השיר שהרעיד לבבות.....
"הביתה, הביתה, הביתה הביתה..."

סוכר גביש - סיפור ילדות על נשיכה וטיפול נגד כלבת (ההיסטוריה חוזרת)

סוכר גביש

עופרה בריל-קיבוץ עין השופט
(מהווי גידול הצאן בקיבוצנו)
הריח של דיר הכבשים שלנו,הזכיר לי תמיד חמימות של בית.כאשר מתקרבים אל הדיר,חובק אותך ריח כבשים ומושך להיכנס.ואכן,כבר בילדותי נמשכתי לדיר כבחבלי קסם.תמיד היה מעניין לבקר שם:בכל יום נוספו טלאים חדשים.
בכל עונה בשנה היה אירוע מרתק אחר מתרחש בדיר,ובראש וראשונה-עונת הגז,שהייתה העונה בה"א הידיעה לכל הקיבוץ. כולם היו באים לראות כיצד הגברים החסונים נאבקים עם הכבשים,קושרים את רגליהן זו לזו ומשכיבים את הכבשה על שולחן,כאשר זו נאבקת בכל כוחותיה להימלט מהמקום.
אחרי שהכבשה נכנעת ושוכבת רגועה. מתחיל הגז עצמו. בתחילה נוטלים את מגזזת הצמר-שהיא פשוט זוג מספריים גדולים וגוזזים את השכבה העליונה של צמר הכבשה. אחר-כך,בעזרת מכשיר גילוח חשמלי,עוברים ביד אמונה על כל גופה של הכבשה ומורידים שכבות-שכבות של צמר. לבסוף יוצאת הכבשה עירומה כביום היוולדה,גופה צנום וכולה כאילו מבוישת.
אחרי הגז היו הכבשים מצטופפות אחת ליד חברתה כדי להתחמם.ואילו הגוזזים היו זוקפים גב,ומתמתחים בתחושת רווחה.
כשנגמר הגז צריך לטבול את הכבשים בתמיסה שתחטא אותן מהפרעושים והקרציות,הנדבקים לגופן ומוצצים את דמן.ליד הדיר הייתה תעלה ארוכה מלאה בתמיסה מהולה במים והכבשים היו צריכות לעבור בשחייה לכל אורך התעלה. בהגיען לשפת התעלה יצאו שטופות מים,רועדות מקור,מנערות את גופן מטיפות המים ומחפשות את קרני השמש כדי להתייבש.

גז הצאן בדיר עין השופט - שנות הארבעים

בערב היו מארגנים "קומזיץ" עם בשר טלה של שיפודים,לכל עובדי הדיר ולאלה שהתנדבו לעזור בגז.
האירוע המרתק ביותר בדיר היה בעונת ההמלטות.בעונה זו היה הרועה שב מן המרעה עם הכבשים לדיר,כשעל כתפיו טלה-או לעיתים שניים,תאומים...ולפתע כל הדיר מתמלא בפעייה אחת גדולה.
את הטלאים בני-יומם עם אמותיהם היו מפרידים משאר העדר.אימא-כבשה,עטיניה גדושים 
חלב,מכוונת את פטמות העטינים לפיו המגשש של הטלה הקטן וזה יונק בתאוותנות ומוצץ את העטין עד תומו.
בימים שכאלה היה הדיר למקום המושך ביותר לבילוי של אחר- הצהרים.
ילדים פעוטים עם הוריהם היו באים ליהנות מבילוי משותף עם הטלאים הרכים.כל ילד "אימץ" לו טלה,קרא לו בשם ובביקור היומיומי,היה מחפש את הטלה "שלו".
אני אהבתי את הדיר באופן מיוחד:גם משום שאהבתי בעלי-חיים,וגם מפני שאימא שלי עבדה בענף הצאן.באותם ימים הקימו תעשיית ברינזה (גבינת צאן) ליד הדיר:מחלב הכבשים והעזים הכינו חברות מהקיבוץ גבינה טעימה ומשובחת.
אני אהבתי את הקצוות של קוביות הברינזה:הם היו קשים וטעימים במיוחד.
עד מהרה הפך הדיר בשבילי ל"בית" שני.הייתי באה כמעט כל יום לטעום קצת מהברינזה,למלא תערובת בפחים ולפזר לכבשים,לעזור לרועים להיניק  טלאים-שנותרו בלא אימא-מבקבוקי חלב,ואחרון אחרון חביב-לבקר את גורי,הכלב של הדיר.
גורי היה כלב זאב מטופח,כלב שמירה,שתפקידו המיוחד –לעזור לרועה לרכז את העדר בצאתו למרעה:
כאשר כבשה או שתיים היו מחפשות להן מקום מרעה אחר ומתרחקות מהעדר,היה גורי הפיקח מזנק לעברן בנביחות רמות ומחזירן תוך כמה דקות לעדר.
מלונתו של גורי הייתה בקרבת הדיר,הוא עצמו היה קשור בחבל ליתד סמוך למלונה.רוב הילדים פחדו מגורי,בגלל גודלו ובגלל נביחותיו הרמות,אבל אני אהבתי אותו.ראיתי בו חבר טוב.לא פעם התקרבתי לגורי,חיבקתי אותו והוא היה מלקק את פני.
באחד הימים,בשעות אחר-הצהרים,באתי כהרגלי לבקר בדיר. אחרי שסיירתי בכל התאים וביקרתי אצל הטלאים החדשים,שמתי פעמי למלונה של גורי. והנה, ברגע שהגעתי לטווח הגישה שלו-התנפל עלי הכלב ונעץ את שיניו בזרועי.

גורי ואיבי גולן במרעה - שנות הארבעים

מובן שנבהלתי מאוד.התחלתי לצרוח מכאב וברחתי מן הדיר.שלשה אנשים שהיו שם במקרה,רצו אלי בבהלה גדולה:"מה קרה?"שאלו בהתרגשות.
מרוב בכי ועלבון לא יכולתי לדבר.לא האמנתי שגורי ינשוך אותי!הראיתי להם את הזרוע עם סימני השיניים שלו,ואף הם לא האמינו למראה עיניהם."מה?" התפלאו."גורי נשך אותך?" אחד מהם נטל אותי בזרועותיו והלך מהר למרפאה.
החובשת במרפאה שמרה על קור רוח."קודם כל תוריד את הילדה", אמרה לבחור שהביא אותי והיה נרגש מאוד "נראה מה קרה".היא בדקה את ידי ואמרה במתינות רבה:"אני רואה שהילדה קיבלה נשיכה.אתה מכיר את הכלב?" פנתה אל הבחור."בטח! "ענה לה בהתרגשות" זה גורי של הדיר!"
" נו" המשיכה החובשת לשאול "ובדרך כלל הכלב הזה נושך?"
"מה פתאום?" הזדרז הבחור והשיב" בדרך כלל הוא שקט כמו כבשה."
"אם ככה,נצטרך להוציא את הכלב מכאן ולהעבירו להסתכלות,בתחנה של משרד החקלאות שבעפולה" פסקה החובשת."ומוטב שתדאג לעשות זאת מיד.כי אם יש לכלב מחלת כלבת-אסור שיישאר פה אפילו יום אחד נוסף..."
הבחור מלמל משהו על כך שילך להשיג רכב..ונעלם משם במהירות.
בינתיים הוזעקו הורי למרפאה,אך החובשת הרגיעה אותם:"שום דבר נורא לא קרה.בסך הכול הילדה קיבלה נשיכה!עכשיו נחטא את המקום,נשים תחבושת ובערב ניגש לרופא לשאול מה אפשר לעשות."
בערב הייתה קבלת חולים אצל הרופא במרפאה. שלוש פעמים בשבוע היה הרופא בא לביקור בקיבוצנו.הוא היה בא מאוחר,אחרי שגמר לסייר בכל קיבוצי האזור. הרופא היה "יקה" ,קפדן מאוד בלבושו והכיר כל חבר בקיבוץ על פי המחלות שלו. כאשר היה פוגש חברה במדרכה היה שואל "נו?מה שלום מיץ הקיבה?" בנימה מבודחת,כמובן....

בערב ,מקום הנשיכה כבר כאב לי פחות.ישבתי בחדר ההמתנה חוששת ודאוגה.כשהרופא קרא לי להיכנס,הרגלים רעדו לי קצת.הוא לבש חלוק לבן,ועל צווארו היה תלוי סטטוסקופ (מכשיר לשמיעת פעימות הלב).
"אך סו הילדה שקיבלה נשיכה?" שאל הרופא את החובשת במבטא "יקי" טיפוסי.אימא שלי והחובשת מיהרו להשיב:"כן,זו הילדה..."
"אז בואי ילדה טובה,נראה מה הכלב עשה לך.."ולאט לאט הוריד את התחבושת . כאשר נתגלתה הזרוע , ראיתי בפעם הראשונה את סימני השיניים ברורים לגמרי,על רקע הזרוע שהפכה כחולה במקום הנשיכה.הרופא התבונן ממושכות בזרוע הפגועה ואחר אמר לחובשת:"אנחנו צריכים לתת לילדה עשרים ואחת זריקות בבטן נגד כלבת."
אימא שלי החווירה.אני שלחתי מבטים מבוהלים סביב החדר-מהרופא לחובשת,מהחובשת לרופא.הבנתי שאצטרך לקבל טיפול רציני,אבל לא הבנתי בדיוק במה זה כרוך.
"עכשיו ילדה" אמר הרופא" את מקבלת זריקה בבטן.כל יום תבואי לפה ואני נותן זריקה בבטן.אם את ילדה טובה ולא בוכה,אני נותן סוכר גביש."
החובשת הוציאה מכלי החיטוי מזרק גדול ותקעה בו מחט.הרופא לקח בקבוק ושאב למזרק את תוכנו.אני עצמתי עיניים ונדבקתי לאימא שלי.
הרופא אחז בי בידו הרכה" לא לפחד ילדה,רק זריקה,תראי שלא כואב.."
ונעץ את המחט בבטן שלי.הדקירה כאבה,אבל באמת לא כל כך נורא.
הרופא חייך אלי" נו?את רואה כבר גמרנו.."
התאפקתי בכל הכוח לא לבכות.הרופא היה מרוצה מהתנהגותי ונטל מתוך קופסה גביש של סוכר.
באותם ימים נחשבו גבישי הסוכר למעדן מלכים.כאשר באו אורחים מהעיר לבקר אותנו,המתנה הטובה ביותר שיכלו להביא לנו היו אותם גבישי סוכר בקופסה.האורחים היו נוטלים גביש כזה,מוצצים אותו לאט לאט וממתיקים במציצות אלה את התה.
אחרי אותה זריקה ראשונה,הייתי באה כל יום למרפאה.לפעמים לבד לפעמים עם המטפלת ולפעמים עם ההורים.כל יום נוספה בבטן שלי עוד זריקה נגד כלבת.עשרים ואחת זריקות!
כאשר הגיע הרופא למספר עשרים,כבר כמעט שלא נמצא מקום לדקור בבטן שלי,שהתמלאה חורים קטנים.אבל אחרי כל זריקה-קבלתי סוכר-גביש,והאמינו לי,זה היה כדאי...
את "גורי" שלנו בדקו ומצאו שאין לו שום סימני מחלה. קשה היה להסביר למה בדיוק התחשק לו לנשוך אותי.אולי כעס על מישהו אחר והוציא את כעסו עלי,ואולי סתם היה לו מצב רוח לא טוב באותו יום,כמו שקורה לעתים גם לנו.אך החברים כבר לא רצו להסתכן בעוד נשיכה,והעבירו את גורי למשטרה,שישמש שם בתור כלב משטרה. ולי נשארו זיכרונות מכל הסיפור בצורת בטן מחוררת וכואבת,סימן על הזרוע ובפה טעם מתוק של סוכר- גביש.

איבי גולן ויגאל וילפנד מבקרים את האיילים

מתכון של פעם...

כיצד היו מכינים גבינת ברינזה?
ובכן,אחרי החליבה היו מכניסים את החלב לדוד-נחושת (שהכיל שלושה כדים) מחוממים בעזרת פרימוס עד לחום של 30 מעלות ומוסיפים כמות קטנה של פפסין (חומר המסייע לחלב להתקרש מהר יותר.)
כעבור שעה וחצי,כשהחלב כבר קרוש,מקררים אותו ושופכים לסדינים,הפרושים בתוך ארגזים. על הסדינים שמים משקולות,לסחוט את הנוזלים מן החלב. מתחת למשקולות היו קרשים מסומנים ב-"ת"-שהיה הסימון של תנובה. כך,כאשר הגבינה הייתה מתקשה,נשאר עליה הסימן " ת ".
אחרי לילה אחד הגבינה הייתה מוכנה. אז היו חותכים אותה לקוביות ושמים בכדים עם מי מלח.מי המלח היו מקשים את הגבינה עוד יותר וממליחים אותה.

האוטו הירוק מגבת שהביא ביצים וחלב

לישון על עכבר - סיפור על זיכרון ילדות - להורי היקרים

משה בריל

חוה שמושקו - בריל

לישון על עכבר   / עפרה בריל

להורי חוה ומשה בריל
אחת הבעיות הקשות של האדם זה למצוא מנוחה ונחלה במזרון. במשך היום הוא מתרוצץ ומוציא את נשמתו בעבודה, ואחר כך בבילוי עם הילדים, ובהגיע שנת הלילה - כל גופו משווע למיטה ולמזרון שירגיעו אותו וייקחו אותו למחוזות השינה הטובה.
גם בשנים הראשונות של הקיבוץ הייתה כמיהה גדולה למיטה נוחה ולמזרון טוב, אך לצערם של החברים, הכול היה בראשיתי - וכך גם המזרון והמיטה.
בתקופת חדרה, בכל יום שישי, הוציאו את כלי המיטה והמזרון, ועשו חיטוי מאסיבי נגד פשפשים.

בכול יום שישי היית יכול לעבור בין הצריפים ולראות ערימות של מזרונים, כריות ומצעים אחרים, שכובים בשמש מרוססים בדי.די.טי.
כאשר לא יצאה שמש, עשו את החיטוי בתוך הצריף, והריח נשאר למשך כול השבוע.

בחדרה מרססים בדי די טי

המעבר לקיבוץ ותחילת ההתיישבות, לא שינו בהרבה את סוג המזרון ומיטת הקפיצים. לא פעם מצאו עצמם החברים שוכבים על חצי מזרון, ואילו החצי השני נשאר למרגלות ראשם.
המזרונים מולאו בעשב ים. לא תמיד ממלאי המזרונים עשו את עבודתם נאמנה, והמזרון מולא רק בחציו או בשכבה דקה מדי, ומקבלי המזרונים חוו לילות קשים ללא שינה.
בחלוף הזמן, נמצא מחסן בקיבוץ בו אוחסן עשב הים, וכל חבר יכול היה לגשת ולמלא את המזרון בעשב ים חדש.
משפחתי גרה בבית הקומותיים. ראשית הבנייה בעין השופט הייתה להבטיח את בטחון החברים. לשם כך נבנו שני בתי קומתיים, מגדל מים, ששימש גם לשמירה ובית ילדים, המשמש היום כמועדון לחבר.
בתי הקומתיים נבנו בסגנון הבאוהוז, משהו חדשני מאוד באותם ימים. משפחתנו גרה בקומה השנייה. כדי להגיע לחדרנו, היינו צריכים לטפס במדרגות, או שהיו ילדים שטיפסו על עץ ענק שנשתל ממש ליד הבית - וענפיו השתרגו לתוך המרפסת.
בבית הקומתיים התגוררו שמונה משפחות. החדר של הורי היה בקצה הצפוני. דירי הבית ניהלו חיי חברה אינטימיים מאוד, כמו שאומרים: זר לא יבין זאת. אבא שלי עבד בבית חרושת לברגים, אימא הייתה מטפלת של קבוצת "רקפת ", ובנוסף - הוכתרה גם כצחקנית של הקיבוץ.. בין השכנים של הורי היו רבצ'ה, האקונומית של הקיבוץ, סיומקה, המסגר, מישה, שעבד בפלחה וניגן על כינור, ורחל (קשטן) שידעה לשיר יפה, מלכה וטוביה שילוני... ועוד.

בית הקומותיים בשנות השמונים

מלכה הייתה מסוג האנשים שאהבו למתוח את החברים, לעשות קצת צחוקים.יום אחד, מצאו הורי על דלת חדרם פתק, בו הוזמנו לקומזיץ, שיערך על גג הבית בשעה שמונה בערב.אף דייר מהבית לא הלך באותו ערב לארוחת הערב, כולם הוזמנו לקומזיץ ושמרו על בטן ריקה לקליטת האוכל הטוב שיוגש . בשמונה בערב החלו השכנים עולים, אחד אחרי השני, בסולם לגג הבית. האווירה הייתה בשמים, מישה הביא את האקורדיון והחברים החלו לשיר שירי מולדת. כאשר הגיע זמן האוכל, שמעת מכל עבר קרקורי בטן של אנשים רעבים. מלכה החלה להגיש על צלחת ענקית נקיקים בשרניים. לכל אחד מנה. החברים התחילו לחתוך את הנקניק ומשום מה הנקניק לא נחתך.כאשר סוף סוף הסכין חדר לנקניק - התברר שזו גרב ממולאת בבד.קשה לתאר את גודל האכזבה וגודל הכעס שהפנו כלפי מלכה... אבל אז התחילה אימא שלי חוה לצחוק... והצחוק שלה היה כל כך מדבק - שאף אחד כבר לא כעס אלא כולם צחקו עד כלות.. מלכה יצאה מהמתיחה הזו בזול..אחרי שעברנו לגור בבית הקומתיים, התחילו מאחורי הבית רעשים של בנייה חדשה. היה צורך דחוף לבנות מועדון – כיתה לחברת הנוער, ומצאו לנכון לבנותו מאחורי בית הקומתיים, שהיה במשך זמן גבול הקיבוץ.בבניית מועדון הנוער שיתפו גם את ילדי חברת הנוער. הרעיון המקורי היה לבנות את הבית נמוך מאוד, כך שהגג שלו יהווה גם במה להצגות וחברי הקיבוץ יוכלו לשבת על הדשא שיישתל ליד המועדון ולחזות בהצגה.וכך היה. המועדון נבנה וחברי הקיבוץ באו בהמוניהם לראות תיאטרון על הגג של המועדון. מיטב ההצגות הועלו על גג המועדון. אחת מהן זכורה לי לטוב, כי פשוט התגנבנו לדשא וראינו חלק ממנה – 'מותו של סוכן'.אני הייתי הילדה היחידה והמאושרת שיכלה לעמוד בחלון החדר של ההורים ולהקשיב לקולות הבוקעים מגג המועדון. לעיתים הייתי כל כך מרותקת, ששעת ההליכה לבית הילדים נשכחה ממני - ונשארתי להקשיב. ההורים במילא לא היו - הם ישבו על הדשא והאזינו לקולות השחקנים.

כיתת המועדון שהפכה לבימת הצגות

כאשר גמרו ללמד במועדון, מצאו לכיתות ייעוד אחר, והמקום הפך למוזיאון ארכיאולוגי של הקיבוץ. הממצאים היו כל כך מיוחדים, שבנו בשבילם ארונות מעץ עבורם, ושמעון אבידן ושלמה קורץ היו שומרים מכל משמר על החפצים העדינים.
אחרי שנים רבות של שימוש בגג המועדון, החלו להסתמן סימני עייפות בגג. הוא נהפך מסוכן לכל מי שהיה מתחתיו.
יום אחד בא בולדוזר ענק וסחף איתו את המועדון-מוזיאון. את כל הממצאים במוזיאון העבירו לבית מוהיל. חוזרים לבית הקומתיים. אווירה מיוחדת הייתה בבית בין השכנים, אוירה של שותפות ורצון לעזור האחד לשני. בייחוד היה צורך בעזרה כאשר אימא שלנו הכינה עוגה. אחד המבצעים הקשים ביותר לעקרת בית באותם שנים היה להכין עוגה. כל הפרסטיז'ה של האישה נפלה על: איך תצא העוגה?
סיר הפלא חומם על הפתילייה והמתח היה רב - תעלה או לא תעלה?
כשהעוגה הצליחה - לא הייתה אישה מאושרת מאימא שלי.


כשההורים ציפו לאורחים, התרגשות הייתה גדולה.
החדר הקטן נשטף, מהארון הוצאו מפה וכוסות מיוחדים. כיבוד של עוגה היה משהו שרואים רק בסרטים..
כאשר האורחים היו עוזבים את הבית, התחלת להרגיש את נפילת המתח. התפנה זמן לילדים.
כאמור, ההורים היו צריכים לדאוג כל שנה למלא את המזרונים בעשב ים כדי שאפשר יהיה לישון עליהם.
מדי שנה הוחזק במחסן מיוחד עשב ים וכל אחד יכול היה לגשת ולדחוס עוד ועוד מהעשב הזה לתוך המזרון.
יום אחד הייתה צחנה נוראה בחדר של ההורים. אבא החל לחפש בכל הפינות מה גורם לריח הנורא הזה. שום דבר לא התגלה. אימא שטפה את החדר שוב ושוב - אך הריח המשיך להכות בהם. כמו במשחק חם-קר קר-חם, התחילו הורי להריח כל חפץ שהיה בחדר - עד שהגיעו למזרון - אז הריח היה בלתי נסבל.
אבא שלי משה החליט לעשות מעשה, לקח את המזרון למרפסת - ולפתע הריח בחדר נעלם. הוא החל לפרום את המזרון, ולפתע צעק, כמו שצעק, על פי האגדה, ארכימדס שיצא מהאמבטיה "אוי... מצאתי! יש פה עכבר מת!"
אימא שלי הפעם לא צחקה אלא החווירה. במשפט ייאוש אמרה: "אני לא מאמינה שישנתי כל הרבה זמן על עכבר מת!"..
העכבר הוצא ברוב כבוד מהמזרון ונזרק לאשפה. אבל ההורים כבר לא יכלו יותר לישון על המזרון הזה ובקשו מוועדת חברים החלפה. האישור ניתן והם קיבלו מזרון חדש.  

                           

המטמון - מסיפורי ילדותי

קבוצת אלומה עם שיקה וינר המחנך

המטמון

סיפור ילדות שלי

בשלהי הקיץ, בזמן מלחמת השחרור, הייתי כבת עשר. באותם ימים רחוקים היינו בין הילדים הבוגרים של הקיבוץ. שלוש קבוצות היוו את המסגרת של חברת הילדים: עופר, אילה ואלומה.
אני הייתי בקבוצת "אלומה", הקבוצה הצעירה ביותר בחברת הילדים. בית הילדים היה בשבילנו בית במלוא מובן המילה: אכלנו בו, ישנו ולמדנו.
כאשר היה מתחיל להחשיך, היינו, כל אחד בדרכו, מתקבצים מבית ההורים לכיתה לארוחת ערב.
אחרי חיסול הארוחה, היינו שוכבים במיטות, והמטפלת או המורה (שהיו מתחלפים ביניהם), היו מספרים לנו סיפור בהמשכים. כך, שוכבים במיטות, היינו מאזינים בדריכות ל"מפרש בודד מלבין באופק" או לסיפור העצוב "הלב".
המלחמה הקשה שהייתה מסביבנו לא העיקה עלינו במיוחד. היינו שותפים לחברים בחפירת תעלות קשר, ידענו שבשעת הצורך נצטרך לרוץ למקלט, שהיה די מרוחק מאיתנו, אך קשה לומר שסבלנו מהמלחמה. הנועזים שבינינו היו עולים על המגדל כדי לחזות בפיצוצים שהיו ליד משמר העמק, ששם היו קרבות קשים. כשנודע למחנך שלהם על מעשה השובבות הזה, הוא כעס על שלושת הילדים וריתק אותם לבית הילדים ללא ארוחת ערב .
אבא שלי גויס לפלמ"ח. מעט מאוד גברים בקיבוץ גויסו לצבא, כי היה צורך בהם בקיבוץ לשמירה ולעבודה. אבא היה גאה לשרת בצבא, ותמיד הוא מציין זאת. אני לא הבנתי במה יש להתגאות.
ידעתי שאם מישהו רץ מאה מטר בעשר שניות יש לו סיבה טובה לגאווה, מי שיודע לרכוב על אופנים גאה מאוד, ומי שמצליח להכניס גולה לבור בזריקה ראשונה הוא ממש אלוף הגאוותנים, אבל במה יש להתגאות בצבא?
פעם שאלתי אותו: "אבא,למה אתה גאה להיות בפלמ"ח?"
אבא היה מופתע מהשאלה, אך לא התחמק ממנה. הוא הושיב אותי על ברכיו, הסתכל בעיני ואמר בקול מהורהר: " בת חמודה שלי, באירופה הרחוקה, שם חיו הסבים של ההורים שלי ושל אימך, הייתה מלחמה  קשה שבמהלכה השמידו הגרמנים מיליוני יהודים, ביניהם גם את הסבים שלך ושני אחים שלי. אחת הסיבות שהצליחו להשמיד כל כך הרבה יהודים הייתה שלא היה להם במה להתגונן. והנה אנחנו פה בארץ, יש לנו נשק ביד, ואנחנו נאבקים על זכותנו להקים בית לעם היהודי, מולדת. זו מלחמה קשה ומכוערת, אני בטוח שנצליח ואולי יגיע היום ונזכה לחיות בשלום עם הערבים".
הבנתי יפה שאבא שלי לא שנא ערבים. הוא ידע שבסופו של דבר נצטרך לחיות איתם בשכנות טובה .

פלמחניקים מתאמנים

באחד מימי הקיץ החמים ישבתי על מיטתי, קולעת זירעונים למחרוזת. אחד מתחביבי היה להשחיל גרעינים וזירעונים מפירות או מירקות וליצור מהם מחרוזות. מאוד אהבתי להתקשט במחרוזות מעשה ידי, והנה שול, חברתי הטובה, עמדה בפתח הדלת: "אורנה יש לך הפתעה!"
הרמתי עיניים תמהות ובפתח עמד גבוה וחזק אבא שלי, מאובק ועייף. "אבא!" קראתי בשמחה.
"ילדה שלי", חייך אלי והתיישב בקצה המיטה, שם את הסטן מתחת למיטה והביט בי במבט כובש.
"אבא, מאיפה באת?" שאלתי בסקרנות גלויה.
"מהשכנים שלנו ילדה, ממש מהשכנים", אמר ועצבות הייתה בקולו.
"איזה שכנים אבא, מרמת השופט, מדליה?"
"לא, לא", צחק במרירות, "השכנים הערבים, אלה שגרים בכפריין. בגלל המלחמה כולם ברחו מהכפר, גם הנשים והילדים, הכפר נטוש לגמרי. היה חשש שאנשי הכנופיות עדין מסתתרים בבתים, לכן עברנו מבית לבית כדי לבדוק. הכפר היה ריק, אין דבר יותר עצוב מכפר המתרוקן מתושביו.."
דבריו של אבא גרמו לי לזעזוע. לפתע דמיינתי לעצמי את הקיבוץ שלנו כמקום נטוש, בלי חברים ובלי ילדים.
"מי ידאג לכל החיות שנשארו?", שאלתי.
אבא הטוב והמבין הרים את ראשו, חייך אלי בזווית פיו, חיבק אותי חזק ואמר בקול לוחש כרעם: "אני מקווה בכל לבי, ילדה שלי, שלא נגיע לרגע הזה..".
לאחר רגע התעשת מהתרגשותו, הוציא מכיס חולצתו הצבאית מחרוזת העשויה מחרוזי חברון כחולים, שם אותה בין כפות ידי, חייך ואמר: "ראי מה הבאתי לך מתנה?". נשימתי נעצרה. "אבא!", קראתי בהתרגשות, "איזו מחרוזת יפה! מאיפה הבאת אותה?!"
נעצתי מבטי במחרוזת, הייתי מוקסמת ולא יכולתי להעתיק את עיני ממנה. אבא קם מהמיטה, נטל את הסטן, תלה אותו על כתפו ומלמל במבוכה: " את זה לקחנו כמזכרת אחרי פעולת הטיהור בכפר..".
האמת שלא הקשבתי כל כך לתשובתו. נטלתי את המחרוזת בין אצבעותיי ובדקתי חרוז אחרי חרוז. אבא נישק לי במצח והלך לדרכו.
שולה ראתה שאבא שלי יצא ומיד נכנסה לחדר. "אורנה", אמרה לי בקוצר רוח, "תסתכלי מה קיבלתי!" והושיטה את ידה שהייתה מעוטרת בצמיד כסף יפהפה.
"תסתכלי מה אבא שלי הביא לי!", הראיתי לה בהתרגשות את המחרוזת הכחולה. קריאות ההתפעלות שבקעו מגרונותינו היו יכולים לספק מקהלה שלמה.
באותו ערב, כשהחשיך, הייתי צריכה לחזור לבית הילדים דרך חורשת הפלמ"ח (שנקראה כך על שם פלוגת פלמ"ח שחנתה בקיבוץ והקימה מאהל בחורשה). היו בחורשה עצים גבוהים וחושך (אולי דובים מסתובבים שם...). הרגשתי בטוחה בזכות המחרוזת שבידי. היה זה כאילו אבא מחזיק בידי ונותן לי המון בטחון.

יומן טיול למצרים - מפורסם לכבוד 40 שנה להסכם השלום עם מצרים

ארבעים שנה להסכם השלום עם מצרים

יומן  טיול למצרים - של עופרה בריל

יציאה ב -30.3.1983- חזרה ב -6.4.1983

מילון שימושי למילים בערבית

סליחה-אלעפו,דסתור
שולחן אוכל- ספרה
שלום-סלאם-מרחבה ,סלאמו-עליכם (שלום עליכם)
שכונה-חי ר' אחיאא,חארת(א)ליהוד-שכונת היהודים
שטיח-סג'אדה
שטר-כמביליה
שוק-סוק
שדה תעופה-מטאר
שווה בשווה-ב(אל)תסאוי
שבוע-ג'מעה
בית כנסת-כניס
כמה-קדיש
כסף-מצארי
עלה כסף-כלף
כסף קטן-פראטה
מודיעין-מכ'אבראת
מוזיאון-מתחף
מזכרת-סבניר
מורה דרך-דליל
מסעדה-מטעם
מספיק-כאפי
סוכרייה-מלבסה

30.3.1983

בעקבות הפשע - סיפור אמיתי על גניבת סוסים משנות השמונים

שי איצלה ושפרן - בוקרים אמיתיים

בעקבות הפשע 
עופרה בריל – עין השופט
[סיפור משנות ה-80]


כבר נאמר שהחיים הם הדרמה החזקה ביותר. הסיפור שלהלן יכול היה להופיע בכל סיפורי הבלשים המרתקים ביותר, אלא שהסיפור כאן אמיתי, לקוח מהמציאות שאנו נתקלים בה לצערנו לעתים תכופות. ועוד, בסיפורי בלשים נמצא לא אחת מרדף חסר נשמה, ואילו כאן, האהבה לבעלי חיים שנגנבו הרעידה סיפים.

תחילתו של הסיפור בקיבוצנו עין השופט. הסוסים רעו בחלקתם, כאשר סביבם גדר תיל. בעשר בלילה בקירוב הוזעקו עובדי הבקר לבוא מיד למקום  כי סוסים מסתובבים  מחוץ לגדר.
שני נערים חשו למקום, הכניסו את הסוסים לאורווה והבחינו ששתי הסוסות - שרון וכנרת חסרות. בנוסף שני אוכפים נגנבו מהמחסן. ההתרגשות הייתה רבה. איציק שפרן הזעיק את אלישע שפירא שנמצא בתל-אביב לעזור לו בחיפושים. החבר'ה התארגנו בשני ג'יפים; ג'יפ אחד נסע בכיוון משמר-העמק ,השני – דהר בעקבות הסוסים.

מספר איציק, הרוח החיה במרדף, שעקב בערנות אחר כל ההתפתחויות:

 "עקבות הסוסים אבדו לנו מדי פעם ביערות,החיפוש היה קשה. ביערות האדמה מהודקת וקשה להבחין בעקבות. כל הלילה הלכנו בעקבות הסוסים כדי להשיגם, ידענו שהגניבה אירעה רק מספר שעות קודם לכן ומאוד קיווינו "לעלות" על הגנבים מהר. לפי סימני העקבות ניכר היה שהגנבים מכירים את המקום, אבל לא את השטח. הם 'התברברו' ביערות זמן רב ולא הצליחו לעלות על הדרך הנכונה".

שי (רם) ואיצל'ה (איציק רוזנבלום) ניסו לאתר את מקום החצייה של הסוסות בכביש משמר העמק-מגידו, בהנחה שהגנבים פנו בכיוון ואדי ערה, אך לשווא, הם לא מצאו סימן וזכר. העקבות הובילו לשטח בוּר. בשעת החשיכה התקשינו להבחין בהן, לכן החליטו בשלב זה להפסיק את החיפושים ולהמשיכם בבוקר.
עם אור ראשון חזרו שי ואיצל'ה למקום וגילו עד מהרה שהעקבות מובילים לכיוון העמק. לעזרת שי ואיצל'ה הוזעק כוח ממשמר הגבול של עפולה, אך לשני הקיבוצניקים הצעירים פקעה הסבלנות להמתין למגב המשטרתי והם המשיכו לנסוע בעקבות הסוסות, כשכוח עפולה נוסע אחריהם. העקבות הובילו לכיוון כפר גדעון, משם לכפרים ערביים ג'ייבלי ודבוריה. שני החבר'ה הצטיידו בפרוז'קטור וסרקו אורווה אחר אורווה, כל מקום שסוסים עלולים להגיע אליו. הכפריים הציצו בחשד ושאלו לפשר החיפושים. "חבר שלנו הלך לאיבוד ואנחנו מחפשים אחריו", השיבו השניים.

לא רצו לפרסם ברבים את דבר היעלמותם של שרון וכנרת, כי השמועה הייתה עושה לה כנפיים.
הסוסות לא נמצאו והשניים, עייפים מלילות ללא שינה, חזרו הביתה לחדש כוחם.
למחרת המשיכו שי ואיצל'ה בחיפושים. בשעות הצוהרים התיישבו בצד הדרך להיטיב לבם במלון קר ולטכס עצה מה לעשות. להפתעתם גילו שוב את עקבות הסוסות על אותה דרך - עקבות שהובילו לבית ספר כדורי, שממוקם בין קיבוץ עין דור לגזית. לשמחת השניים נמצאו גם שתי שמיכות שנשמטו מידי הגנבים בשעת הדהירה בשדה.

אימוני בוקרים

בבית הספר אומתה ההשערה שאכן שני רוכבי סוסים עברו כאן בשעות הצוהרים של יום האתמול, ביקשו מים, וילדים רבים התקהלו סביבם. הילדים סיפרו שהרוכבים לבשו מדים ופניהם לצפת. על סמך מידע זה הניחו החבר'ה שהכיוון הכללי הוא צפת והחלו לחפש את גנבי הסוסים מצומת גולני צפונה. מסתבר שהגנבים הטעו אותם, והחיפושים באזור צפת היו לשווא.
הוחלט לנסות להתמקד בכיוון טבריה. ליד קיבוץ לביא נפגשו שי ואיצ'לה עם המגב של משטרת עפולה שהגיע בעקבות הסוסות. מתחקיר של אנשים בקיבוץ לביא הסתבר שהסוסות נצפו דוהרות בכיוון כפר-זיתים.

יום שישי בצוהרים. צוות בוקרי עין השופט התכנס לדון במצב והחליט לשלוח צוות נוסף שיחליף את הצוות הקיים. מאוסף העדויות הסתבר שהגנבים רכבו כמעט עשרים וארבע שעות ללא הפסקה. כאשר הגיעו לאזור בית ספר כדורי, כבר לא חששו שרודפים אחריהם ורכבו בגלוי בצד הכביש ובתוך אזורים מיושבים.
אלישע יצא בראש צוות הנוסף והגיע למשטרת טבריה. במשמרת שבת שימש תורן מושבניק מכפר זיתים שעבד יום קודם בשדהו, ושני רוכבים חלפו על פניו ושאלו אותו איך יורדים מכפר זיתים לגינוסר.
המידע שסיפק השוטר היה חשוב ביותר לצוות, כי לפי לוח הזמנים הוא ביטל את האפשרות שהגנבים הגיעו לטבריה.
אלישע החל לחפש בכל אזור החוף - מצפון לטבריה גנוסר והלאה. סמוך לטבחה נתגלו שוב עקבות ליד הכביש. כדי לבטל את האפשרות שהרוכבים פנו לרמת הגולן, נכנס צוותו של אלישע למסעדה על אם הדרך וביקש לדעת האם הסוסים נראו בשטח. "לא ראינו דבר", השיבו לו יושבי המסעדה. אלישע וצוותו המשיכו לוורד הגליל ושאלו עוברי אורח שמא ראו את הסוסים ורוכביהם. "כן", השיבו לו, "ראינו אתמול שלושה קילומטר מראש פינה, בשמונה בערב, שני רוכבים עם אוכפים, בלי שמיכות, דומים שני טיפות מים לתיאור שלכם".
בראש פינה אישש צוות המחפשים את המידע. בעשר בלילה נקש על דלת ביתו של אחד הידידים שמתגורר במקום וקיבל ממנו כמה אתרים למחבוא בדרך לצפת – מחצבה נטושה, חצר גרוטאות ועוד. כל האתרים הללו נסרקו אך לא נתגלה דבר.
החבר'ה החליטו להיכנס למכר, בעל מכלאת בקר ולבדוק עמו אפשרויות חיפוש נוספות.

ענת ינאי ועודד דיין

סמוך מאוד לצפת, ממש במורד הכביש גלי קוצר, המוסדניק שבחבורה צעק לפתע:  "הנה הסוסה!". החבר'ה עצרו את הג'יפ, בדקו ומצאו את שתי הסוסות קשורות לאבנים,  עשרים מטר מהכביש.
השמחה הייתה רבה. הסוסות הועברו ללינת לילה במכלאה של ידידנו ואלישע פנה למשטרת צפת כדי לאתר את החשוד בגניבה.
אולם מה לעשות? שוטרי צפת יצאו באותו יום לחופש וגניבת סוסים אינה אירוע רציני מספיק שבגינו צריך להשיג צו חיפוש. לכן בארבע לפנות בוקר החבר'ה ראו שהעניין מסובך והתקפלו הביתה.

בבוקרו של יום השבת, חזר צוות מתוגבר במשאית להחזיר את הסוסים ולהמשיך לחפש אחר האוכפים. הצוות השיג אישור מבעל הבית שבקרבתו נמצאו הסוסים לחפש בביתו ממצאים שונים ומצא במחסן ליד הבית שתי שמיכות, שעל אחת מהן רקום "מוסד הרי אפרים". שמיכות אלה נגנבו בפריצה הקודמת שאירעה באורווה, אולם החשוד הכחיש כל קשר אליה. החבר'ה נטו להרים ידיים ולהשאיר את הטיפול למשטרה. כמה ילדים שנלוו לנסיעה, ישבו בצל העצים, ולפתע ראה אחד מהם רצועת עור שמשתלשלת בגובה של מטר מתוך שובך יונים. הילד הסקרן בעל העיניים הבולשות רץ לספר לאיציק, והלה עלה במהירות לשובך ומצא את שני האוכפים האבודים. כאן נשבר החשוד והחל למרר בבכי. על טענתו שהוא חובב סוסים, ומתוך חיבה לקח את הסוסים, השיב איציק בזעם רב:  "אדם שאוהב סוסים לא ירכב עליהם במשך עשרים וארבע שעות מאה קילומטר ברציפות ולא 'יקרע' את רגליהם בדרך-לא-דרך, חשופים לקור. זו אינה אהבת סוסים – אלא התעמרות בהם".

יונתן לוסטיג

חלקה של המוסיקה הקלאסית בתולדות קיבוץ עין השופט -כתב אהוד ליבנר (חלק ג)

אמציה דיין יענקלה שגיא ואהרון חרל"ף

אהרון הגיע לעין השופט בשנת 1963 ללמוד עברית באולפן, ונקלע, אגב כך, אל החיק החמים והנלהב של גוף חובבני, לא מאורגן ולא מונהג – והחיבור עם הנגנים החובבים שהיו באותו זמן בקיבוץ היה חיבור של אהבה – ומוסיקה.
אל אלה שהוזכרו כבר – נוסף אהוד לייבנר, מי שניגן כינור בצעירותו, הפסיק בגיל העשרה, ובגיל 23 החליט על ניסיון נוסף בתחום הנגינה והתחיל לנגן בסון. בחירת כלי הנשיפה לא הייתה מקרית – כי בקיבוץ דליה של אותם ימים התגוררו, כאורחים, נגני הבסון אלי ונאוה גפן. 
אהוד הצטרף ל"משפחת" הנגנים הצעירים בקיבוץ ובאחת מפסגות הפעילות המוסיקאלית בעין השופט – ב 5 בפברואר 1965 הופיעה בחדר האוכל בקיבוץ "התזמורת הקאמרית של עין השופט"! 
ניצוח ופסנתר: אהרון חרל"פ. (התכנייה המקורית של אותו קונצרט עוד קיימת !)
אהרון חרל"פ נסע למספר שנים ללמוד ניצוח בשוויצריה, התחתן, חזר לקיבוץ, יצא שוב, התגרש והתחתן שוב ויצא מהקיבוץ אם כי, לשמחתנו, נשאר בארץ– אבל הפעילות המוסיקאלית של בני עין השופט לא חזרה שוב לאותה "פסגה".

הרכב מוזיקלי - אהוד עם הבסון

במקביל – ובצד הפעילות המוסיקאלית בקיבוץ עצמו, הצטרף אהוד לייבנר, כנגן בסון, לתזמורת בני הקיבוצים, ואחריה גם לתזמורת הקאמרית הקיבוצית שנוסדה בשנת 1971 עם המנצח חבר קיבוץ להב, אבי אוסטרובסקי. ה"קאמרית הקיבוצית" כפי שנקראה התזמורת אז, פעלה בהיקף של יומיים מרוכזים בשבוע – ובשאר הימים היו חבריה מהקיבוצים השונים בארץ – חברי קיבוץ במלוא המשמעות הפרקטית ועבדו בכל מקומות העבודה בהם עובדים גם חברי קיבוץ אחרים.
להיותו של אהוד לייבנר נגן "חצי מקצועי" באותם ימים, הייתה השפעה חשובה על המשך הפעילות המוסיקאלית בעין השופט, והסיפור הבא מעיד על כך:
אחת הבעיות של הקאמרית הקיבוצית הייתה (ונשארה?) מיעוט קהל מאזינים למוסיקה קלאסית בקיבוצים (חשוב להבין – שבשנים הראשונות לקיומה, הופיעה הקאמרית הקיבוצית בעיקר בקיבוצים עצמם ! כל שבוע קונצרט, בקיבוץ אחר בארץ).
אל אחת החזרות, שהתקיימו באולם התרבות בגבעת חביבה – הגיעה משלחת קטנה של חברי "אמנות לעם" (גוף חצי ממשלתי שתמך, כספית, בפעילות אמנותית ומוסיקאלית בארץ).
אחת מחברות ה"משלחת" – דאגה "להטיף" לנגני התזמורת ש: "מתפקידכם לדאוג לכך שיהיו יותר חברי קיבוץ יתעניינו במוסיקה קלאסית בקיבוצים" . . . 
מה שלא הוסכם ולא התקבל כלל על ידי הנגנים ! ...
אבל – האמירה (הלא מוצלחת(?) ההיא, הייתה אחד הגורמים המניעים לפעילות מוסיקאלית לעילא - בעין השופט.

שלישיה מופיעה במוסיקאמרה

ביוזמה מקורית – נולדה בחג סוכות בשנת 1984 "מוסיקאמרה" – שבוע ימים שבו התארחו, ניגנו והופיעו נגני מרכז המוסיקה "משכנות שאננים" ברציפות בכיתות "המוסד החינוכי בהרי אפרים" ועל בימת האולם האזורי מגידו. רצף האירועים במהלך שבוע ימים – חזרות פתוחות של הרכבים קאמריים בכיתות המוסד, עם מורים מעולים ומדריכים מהארץ ומחו"ל, והופעות בפני קהל כל ערב באולם האזורי מגידו – נועדו וסייעו להביא קהל נוסף ורב מאד (בשנים הראשונות) של מאזינים מהאזור ומחוצה לו. "מוסיקאמרה" התקיימה ופעלה תשע שנים ברציפות, עד שנת 1992, תמיד בשבוע סוכות, בתמיכת המועצה האזורית מגידו והביאה לאזור אמנים מקצועיים מעולים כמורים וסולנים בינלאומיים כמו אייזיק שטרן, יהודי מנוחין ורבים נוספים. 
כפרויקט שתוכנן ונועד להביא קהל נוסף להאזנה למוסיקה קלאסית – זו בהחלט הייתה "הצלחה" – אם כי חשוב לציין, שה"הצלחה" לא עמדה במבחן השנים הבאות, מבחינת "תוספת מאזינים" למוסיקה קלאסית – ובמבט מפוכח לאחור – זו נותרה חוויה היסטורית מרתקת לכל באיה, מורים, נגנים צעירים ומאזינים מכל הגילאים. חשיבותה של מוסיקאמרה במבחן השנים, נותרה כחוויה חברתית/מוסיקאלית – אבל לא כגורם לתוספת קהל, והאבחנה חשובה.

פתיחת 'בית הקשתות' בשנות השישים

עוד יוזכרו ויצוינו כאן ביקור של נשיא חברת יאמהה שהגיע כאורח של מנהל חברת "כלי זמר" מתל אביב מר יואל ברנד (לשעבר מיוצאי קיבוץ הראל - וחבר קיבוץ דליה השכן) . יואל ברנד תמך במוסיקאמרה בנדיבות, נאמנות ומידה של התלהבות מאופקת- בעיקר באמצעות השאלת פסנתרים חדשים לתקופות האירועים (שבוע בשנה) בכפוף להסכם מיוחד של מכירה/השאלה שהעניק לאירועים השנתיים בסיס קבוע ייחודי, שבלעדיו לא היה סיכוי להרים את הפרויקט.
ממארגני הכנסים השנתיים שנקראו אירועי "מוסיקאמרה" חובה להזכיר את רפי עמרם ז"ל, מי שגם הקים באותה עת – את "תרבות לישראל", את עודד שור - ואת ליהיא קרסילובסקי, תיבדל לחיים ארוכים. 
בנוסף לכך מוסיף אהוד : 
אני רואה בזה רק חלק, מתוך כל מה שנעשה בתחום המוסיקה הקלאסית בעין השופט. היה לי חלק - אפילו משמעותי - בעשייה זו - כולו מתוך אהבה גדולה לנושא ולתחום.
גם היום יש לי עדיין קשר עם מספר גדול מאד של אמנים צעירים (שחלקם כבר לא כל כך צעירים) שפרוסים היום בכל עולם המוסיקה - בארץ ובחו"ל. 
לפני כמה שבועות התקיים קונצרט פתיחת העונה של 'בית הקשתות ' - וכבר רשומים אצלי שמונה עשר קונצרטים נוספים - לתקופה שעד סוף 2018. ברוב הגדול של ההרכבים ישנם שניים ושלושה נגנים בכל הרכב כלומר - ארבעים - חמישים נגנים בעונת הקונצרטים הזו.
בהחלט משמעותי בקנה מידה ארצי - ואפילו בינלאומי.
אם אני מתחיל לספור מאז מוסיקאמרה (1984 - 1992) - סה"כ 33 שנים - מבחינתי, זה ממש יופי !

תודה גדולה לאהוד על שנים רבות של הנגשת המוסיקה לציבור הרחב.

פנינה ענבר ואהוד ליבנר

חלקה של המוסיקה הקלאסית בתולדות קיבוץ עין השופט - כתב אהוד ליבנר (חלק ב)

מנגנים במוסד הרי אפרים - החלילן עמוס כרמל

חלקה של המוסיקה הקלאסית בתולדות קיבוץ עין השופט
כתב אהוד ליבנר (חלק ב)

כמו שקורה ליוזמות מוצלחות, גם לרעיון "קורס הקיץ למוסיקה" צורפו והצטרפו לפרטוש עצמו ולאוסף המוסיקאים הצעירים/התלמידים, מוסיקאים בכירים נוספים, חלקם מישראל וחלקם מארצות נוספות. אבל, השפעתם על הקורס כמו גם על האווירה המוסיקאלית בארץ, חרגה מהאירוע הספציפי הזה והקרינה הרבה מעבר לאירוע מוסיקאלי מקומי.
לנו, כילדים בגילאי 12-15 זה הביא את" עולם המוסיקאים" ישר אל תוך ביתנו.
חלק מהצעירים שבאו ללמוד אצל פרטוש – שהיו רק קצת מבוגרים מאתנו, הפכו להיות סולנים ישראליים ובינלאומיים מוכרים וידועים כמו הכנר יוסי צבעוני שגם היה ממש בן גילנו. אחד המאפיינים להשפעה עלינו, כילדים, אפשר אולי, למצוא בכך, שבקבוצת 'אילה ', שהייתה הקבוצה השנייה בקיבוץ, בשנים הראשונות של המוסד, היו חמישה תלמידי כינור . . . שאף אחד מהם לא המשיך לנגן כינור אחר כך, אבל זה מאפיין את האווירה של אותם ימים.

יעקב שגיא בחצוצרה ויניב שגיא בקרן יער..

מבין הדור השני של "חובבי המוסיקה" והמוסיקאים בפועל בעין השופט של שנות החמישים ואחריהן – חובה לציין את עמוס כרמל, נגן חליל/חלילן שהיה ונשאר אחד הבודדים שהמשיכו לנגן בבגרותם
וכמובן את יענקלה שגיא "שעל החצוצרה" שכבר בשנות התיכון (המוסד) נודע ביכולותיו כנגן וחובב מוסיקה. בכל טקס ובכל מעמד יוצא דופן נעזרו בשני אלה להעלות את אווירת האירוע לרמה מרגשת ונוגעת ללב. 
יזהר ירון, כפסנתרן ומוסיקאי רציני, "אימץ" את השניים האלה ושיתף אותם באירועים חברתיים ומוסיקאליים, בקיבוץ וגם מחוצה לו. יזהר כתב מוסיקה לאירועים וחגים גם בקיבוצים אחרים ותמיד ידע לשתף את הנגנים המקומיים כשזה היה אפשרי.
תוזכר כאן במיוחד יצירה אחת שנשאה את "השלישיה המופלאה" הזו שנים רבות יחד – והיא, כמובן:
"מגש הכסף" למילים של אלתרמן, שלה חיבר יזהר מוסיקה לקריין – חליל, חצוצרה ופסנתר – ונוגנה/הושמעה בעין השופט ברציפות באירועי פתיחת מסיבת יום העצמאות במשך שנים רבות.

מגש הכסף
מילים: נתן אלתרמן (נלקח מהשירונט)

והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת 
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים, 
ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת 
לקבל את הנס, האחד, אין שני... 

היא לטקס תיכון, היא תקום למול הסהר 
ועמדה למולם עוטה חג ואימה. 
אז מנגד יצאו נערה ונער 
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה. 

לובשי חול וחגור וכבדי נעליים 
בנתיב יעלו הם, הלוך והחרש 
לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים 
את עקבות יום הפרך וליל קו האש. 

עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע 
ונוטפים טללי נעורים עבריים... 
דם השניים יגשו ועמדו עד בלי נוע 
ואין אות אם חיים הם או אם ירויים. 

אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם 
ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים 
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף, 
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים". 

כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל 

והשאר יסופר בתולדות ישראל.

בנקודה זו של פירוט הרצף ההיסטורי של המוסיקה הקלאסית בעין השופט – ראוי לעבור לילידי "הדור השני" בעין השופט שלא רק השקיעו שנות לימוד ואימון בכלי נגינה, אלא "העפילו" גם לשלב קצת גבוה יותר של יכולת ביצוע בפועל, גם אם רובם מיצו את "הרעב" המוסיקאלי שלהם לנגן, בשלב של "תזמורת בני הקיבוצים" שפעלה (ועדיין פועלת)  בכנסים ארציים מספר פעמים בשנה .

חמישיית כלי קשת - רוחמה ורדי עדה וילפנד מישה רימון בתיה רימון ועוד אחד...

נזכיר כאן, לא על פי סדר כלשהוא, את גדעון לפיד בכינור, נועם לפיד בצ'לו, בתיה רימון בצ'לו, נדב זיו בחצוצרה (שנשאר מוסיקאי מעמיק ולימים מורה ומנצח מקהלות) סמדר שזר באבוב, (שצמחה להיות אחת המוסיקאיות הידועות והמצליחות בארץ), רוחמה ורדי בכינור, עדה וילפנד בכינור, חיים ארבל בכינור, מרים לביא בפסנתר, יחיעם פלד בחליל (שצמח והיה חלילן מקצועי ונגן חליל בתזמורת סימפונית שנים רבות).
את הגורם המוסיקאלי המרכזי, העיקרי והמלכד שהיה "חסר" ו"דרוש" להפוך את שלל הנגנים האלה להוות גוף מלוכד עם יכולת ביצוע, גם אם ברמת חובבים באותה תקופה – השלים מוסיקאי צעיר שעלה ארצה מקנדה ונקלט באולפן לעברית של עין השופט: אהרון חרל"פ, פסנתרן מוכשר ביותר ולימים גם מלחין ומנצח.

אהרון חרל"פ