אלישע פורת
ספרים אכן נשרפים!
לזכרו של יעקב בסר, אכסנאי נדיב ומעודד.
בשנת 1999 השלמתי מסה ספרותית-בלשית, מעין תחקיר מורחב, שכותרתו היתה: הכרך הנשרף, וכותרת המשנה: היה או לא היה חלק שלישי לטרילוגיה פנים אל פנים של אבא קובנר. חשבתי לנכון להביאה לראשונה אצל יעקב בסר ז'ל, וזאת משני טעמים: ידעתי את יחסו המיוחד, המכבד ומוקיר, את אבא קובנר ויצירתו. וחשבתי לנכון להשיב מעט תודה ליעקב, שלא היסס לפרסם כמה מסות "הזויות" שלי, בשנים קודמות. האחת על גנסין השניה על ליאופולד להולה, ועוד אחרת על יזהר. ואמנם יעקב מייד זיהה שיש במסה הזו, הבלשית למחצה, הרבה עניין, בצד אניגמה מטרידה, שלא באה על פתרונה.
למען הדיוק אציין בדיוק מתי נדפסה המסה ב"עיתון 77": *. "הכרך הנשרף", מסה בלשית, על קובנר, "עתון 77", שנה כ'ג, גליון 232, תמוז תשנ"ט, יוני 1999. עמ' 22 עד עמ' 27. בלווית שתי תמונות של קובנר, וכמה מלים חמות בפתיח של יעקב בסר. המלים החמות של יעקב בסר עודדוני מאד, כיוון שהמסה עמדה בזכות עצמה, אך הוכחות מוצקות לשריפת כתב היד בידי אבא קובנר עצמו לא היו אז בידי. יהיו הדברים הקצרים המובאים כאן נר לזכרו של יעקב.
סיפור שריפת הכרך השלישי הילך שנים רבות כשמועה לא בדוקה, בין קוראיו הנאמנים של אבא קובנר. עד כמה היה ביקוש עירני לחלק השלישי של סיפור המלחמה בדרום הארץ, למדתי רק לאחרונה. חברה טובה, בת קיבוץ דרומי ותיק, שמתגוררת זה שנים בקיבוצי, עין החורש, סיפרה לי שאביה היה מבקש ממנה בכל פגישה, בטרם נסיעתם חזרה לעין החורש, שתשאל אצל אבא קובנר ומה עם החלק השלישי? מתי הוא מניח כבר בידי קוראיו את סיום הטרילוגיה? הוא טען שקובנר הותיר את קוראיו באמצע המתח של סיפורו. ואני מניח שהיו עוד קוראים רבים כמותו. הסיום הקטוע מצד אחד, אבל מבטיח מצד שני, של הכרך השני, השאיר אצל רבים טעם של עוד, טעם של ביקוש ועניין בסיום הסיפור.
לא אלאה את הקוראים של "עיתון 77" בחזרה על תוכן מסתי הבלשית. מי שרוצה לקרוא אותה במלואה, הרי מראי המקום לפניו כאן למעלה. אספר רק על סיום הפרשה, סיום מדהים ובלתי צפוי, שהתרחש ממש בימים אלה, של ראשית חודש מאי 2007. לאחר כמעט שמונה שנים של אי ודאות, ספיקות והרגשה לא נוחה שאולי בכל זאת התרחשו הדברים אחרת, הגיעה ההוכחה הניצחת. זמן רב ביקשתי אחריה. זמן רב בלשתי אחריה. נאמן לאינטואיציה שלי, שהדריכתני בדרכי, נוכחתי סוף כל סוף בנכונותה ובנכונות הנחת העבודה הראשית שלי: שאבא קובנר אכן כתב ואכן השלים את הכרך השלישי של פנים אל פנים! ושאבא קובנר, בחמת רוחו ובסערת נפשו, אכן שרף במו ידיו את כתב היד של הכרך השלישי!
הנה כאן כמה דברים שכתבתי בעניין, אל הפרופ' יובל דרור, מאוניברסיטת תל אביב, שסייע בידי להשיג את הראיון, מיד עם קבלת צילומי הראיון שערך העיתונאי עמי שמיר עם אבא קובנר. התרגשתי מאד כמובן. זו לא היתה בשורה טובה, ללא נחמה, אבל עצם הידיעה כאן היא חשובה ומשחררת. סבורני שלקוראים יהיה עניין בדברים:
שלום יובל, אנסה, ללא ההתרגשות של אתמול, להסביר לך את חשיבות הגילוי. אתה שלחת לי צילום מראיון עם אבא קובנר שערך עמי שמיר, עיתונאי וותיק מ'למרחב', בראשית מאי 1970. כלומר ממש באותם הימים שזכה בפרס ישראל לספרות, במשותף עם לאה גולדברג. להזכירנו, היה זה עדין בעיצומה של מלחמת ההתשה בתעלת סואץ.
עמי שמיר חזר וכינס את העמודים הפנימיים, שכתב במשך שנים רבות, בעיתון המנוח 'למרחב'. הוא הוציא את ספרו זה בהוצאתו הפרטית - אטד - ואולי משום כך הדברים לא הגיעו לא אל הרישום הביבליוגרפי הראוי ולא אל החוקרים. שם הספר הוא: עֲמוּדֵי פְּנִים, עיתונאות בנימה אישית, הוצאת אטד, רחובות, 2002.
שנים רבות הציקה לי השאלה, ששימשה יסוד למסתי הבלשית, מדוע 'פנים אל פנים' הוגדר כטרילוגיה, פאר יצירתו של אבא קובנר - אבל בפועל יצאו רק שני הכרכים הראשונים. החלטתי לפני כמה שנים לגלות מה העניין, ויצאתי להרפתקת תחקיר - אני לא מעז לקרוא לכך מחקר - מרתקת. הרפתקה שהתמשכה כמעט שמונה שנים.
ישבתי לכתוב את המסה בעיקר בהסתמך על אינטואיציה, על היכרות ממושכת עם אבא קובנר, ועל פירורי מידע שהצלחתי למצוא. ובעוד אני כותב את המסה, הגיעה אלי שמועה, שיש יהודי בשם פרופסור דניאל ים, ממכון ויצמן, חוקר תוספי מזון ותרופות, הטוען מזה שנים, באזני ידידים, שאבא קובנר גילה לו בשעתו, בסוף נובמבר 1956, ששרף את החלק השלישי של הטרילוגיה.
כמובן שיצרתי איתו קשר מיידית, נפגשנו פעם או פעמיים וראיינתי אותו ארוכות. עדותו היתה מדהימה. הוא היה האיש שליווה את קובנר במסע הנצחון שלו ביבשת דרום אמריקה, בשנת 1955. הם מאד מאד התקרבו במהלך המסע. ודניאל ים הפך לאיש סודו הצעיר של קובנר. ליווה אותו במטוסים וברכבות ואף הצליח לסדר לו ויזה לשוויץ. קובנר היה פסול על ידי שלטונות שוויץ כאן בארץ, מסורב ויזה כמובן, בשל עברו הן בתנועת 'הנקם' והן כשמאלן מ'השומר הצעיר'.
דניאל ים היה חבר קיבוץ רמות מנשה עד גיל ארבעים ואז עשה מהפך בחייו יצא ללמוד. עזב את הקיבוץ, ותוך זמן קצר הפך למומחה בתחום התרופות ותוספי המזון. אך כתוצאה מעזיבתו החפוזה את הקיבוץ ומנדודיו הרבים מדירה לדירה, הם היו חסרי כל כשעזבו את רמות מנשה, אבדו לו כל הגלויות המכתבים והמסמכים שיכלו לאשר את סיפורו המדהים על שריפת הכרך השלישי.
אני כמובן השתכנעתי מייד מהסיפור! אני אוהב סיפורים הזויים שכאלה! וכדרך משוררים, יסולח לי הדבר, השלמתי מהדמיון מה שהיה חסר. כיוון שהיתה לי הנחת יסוד - שהספר אכן נכתב ואכן גם נשרף - לא היה לי קשה לקבל את דבריו. לעומתי הפרופ' דינה פורת, ההיסטוריונית הבכירה שכתבה את הביוגרפיה הענקית על קובנר - מעבר לגשמי - לא הרשתה לעצמה כמדענית והיסטוריונית רצינית, לסמוך רק על השמועה. היא אמנם קיבלה את התיזה שלי, ואף הביאה אותה במפורט בספרה, ביחד עם עוד עדויות רבות משלי על קובנר. אך ציינה במפורש כמובן, שאין מקורות ואסמכתות מהימנות דיין לסיפור.
סיכמנו בינינו שאני אפרסם את המסה, כ'מעשה בילוש ספרותי', ולא כתחקיר היסטורי. ואמנם עשיתי כך, והמסה התפרסמה במלואה בשעתו, בעיתון 77, בחודש יוני 1999, אצל יעקב בסר. אך הדבר הציק לי בכל זאת. היכן שהוא בעולם, חזרתי ואמרתי לעצמי לא פעם, חייבת להיות אסמכתא לדברים, כך חשבתי כל השנים. היכן שהוא בעולם מתגלגלת פיסת נייר, פתקה, צעטאלע, שתוכיח חד משמעית את נכונות הנחתי.
והנה, אתמול, הגיעו הדפים המצולמים ששלחת לי. הראיון שעשה עמי שמיר אתו, ובהם מאשר אבא קובנר עצמו את שריפת הספר!!. ליותר מזה אפילו לא פיללתי!. איזו אסמכתא נפלאה! ואכן הרגשתי נפלא, עם האישור המפתיע לאינטואיציה שלי, שהוליכתני בדרך הנכונה. ואגב בצדק שאלו המתנגדים להנחה: אבא קובנר ושריפת ספרים?? לא, זה לא ייתכן! האיש שראה אולי את שריפת הספרים היהודיים הגדולה בהיסטוריה, הוא יעז וישרוף ספר?? האיש שהגיע בין ראשוני הצבא הסובייטי והפרטיזנים לגיטו וילנה החרב, והתגייס מייד עם חבריו, להצלת ספרית סטראשון, או מה שנותר ממנה, והעבירה לאמריקה, לארכיון ייוו'א, הוא ישרוף את ספרו? ואפילו ברגע של חולשה נוראה, ואפילו ברגע של כעס עצום, ואפילו ברגע של תסכול עמוק. אבא קובנר הוא האחרון שיעז לשרוף ספר!
הראיון הוא מרתק, ויש בו פנינים נוספות, אך לא נרחיב בהן כעת. כותרת הראיון "עם אבא קובנר: כל דור צריך להישרף בשריפתו הוא". בראיון הקצר מציג עמי שמיר לקובנר כמה שאלות מהותיות, אחדות מהן כמובן ברוח הימים, בל נשכח שהראיון נערך בחודש מאי 1970. אבל תשובותיו של קובנר חדות וברורות, ואפילו קשות. הראיון מחזיק כארבעה עמודים, ואני מביא את סיומו המפתיע, המאשש את סיפור שריפת כתב היד.
בעמ' 407, בספרו של עמי שמיר, אנו קוראים:
ומה עם אבא קובנר המספר? מלבד שבעה ספרי-שירה – שהראשון בהם "עד לא אור", הופיע ב-1947, והאחרון השנה, (כלומר בשנת 1970), - כתב קובנר שני ספרי פרוזה – "שעת האפס" ו"הצומת", שהופיעו תחת קורת גג אחת בשם "פנים אל פנים". שני הכרכים, שעלילתם מלחמת השחרור, ראו אור בשנים 1953-1955. ומאז עברו חמש-עשרה שנה, ודבר פרוזה נוסף משל קובנר, לא ראה אור. מדוע?
"משום שמה שכתבתי מאז, לא הניח את דעתי, והעליתיו באש. פשוט שרפתי".
ומה הלאה?
"עוד לא אמרתי סוף פסוק".
מתשובתו של קובנר ניתן להסיק, שכבר תכנן אז, באוגוסט 1970, ספרי שירים ופואימות נוספים. אך אולי גם ניתן להסיק ממנה, שגם בכתיבת הפרוזה שלו, עוד לא אמר סוף פסוק?
