יום שלישי, 30 ביולי 2019

פנצ'רים - קטע מספרו של עלי אלון - אתיקה



פנצ'רים - קטע מספרו של עלי אלון - אתיקה


אהבתי  לקרוא את כתביו שירתו וסיפוריו של עלי אלון חבר קיבוץ עין השמר . מקווה לתת לכם טעימה     
קטנה ממבחר עצום של שירה וכתיבה מיוחדים במינם של עלי....זכרונו לברכה...

עלי אלון נולד בשנת 1935 ליעקב קז'ימירסקי (אלון) ורחל וסרמן, שהיו חברי קיבוץ עין שמר. נישא לשמחה יחזקאל שכילדה עלתה ארצה מבגדד. עבד שנים אחדות כרועה צאן. לאחר נישואיו ויחד עם רעייתו יצאו כתרמיליאים הראשונים בשנת 1963 לסיבוב של שנה סביב העולם - וחזרו לקיבוץ עין שמר. עלי אלון החל בלימודי יהדות - למד בבית המדרש שהקים יריב בן אהרון ב"מדרשה" באורנים. השתתף בעריכת "מחברת שדמות" וכן כתב יחד עם יריב מסכתות של מקורות על ביאליק, ברנר, אלתרמן קפקא ועוד...כחבר הקיבוץ כיהן אלון כמזכירו, כרכז וועדת התרבות, שנים רבות כעורך עלון הקיבוץ, העיתון המקומי וכן כרועה הצאן. אלון היה פעיל במסגרת התנועה הקיבוצית  בין השאר שימש כעורכו של "השבוע בקבה"א" - השבועון של קיבוצי השומר הצעיר. במסגרת תפקידיו אלה, ובמיוחד כרועה צאן, התוודע עלי, לחיי הערבים בארץ והִרבה להיפגש איתם עוד משחר ילדותו.
אלון חי עם אשתו עד יום מותו בקיבוץ, ולזוג ארבעה ילדים ושלושה עשר נכדים. היה אחיו התאום של המשורר יונה אלון (ויקיפדיה)


מאגדות לודז' דישראל: 
פנצ'רים
עלי אלון



עלי אלון 2018- 1935



בקושי הצליחו להתקיים, בקושי היה מה לאכול. לכן החליטה שיחת הקיבוץ בעין שמר שלא מולידים ילדים. והנה, איזה אסון, איזה פנצ'ר - חייקָה בהיריון... התגובה הזועמת בעלון הקיר לא איחרה לבוא: "מוכרחים אנו להדיר עצמנו גם מילדים" לידת הילדים הראשונים בעין שמר נשמעת כיום כשרשרת אגדות - למרות שהכול נכון. כשאני בוחן את המכנה המשותף שלהן מסתבר באופן מפתיע שהוא... הפנצ'רים. הקושי התחיל כבר ביצירת המשפחות, עוד לפני לידת הילדים. המשפחה איימה על ה"קולקטיב". בתנועת הנוער לא התכוננו לשלב הזה. אלה שנכנסו ל"אוהל משפחה" הרגישו אשמים למפרע. האהבה הייתה כמעט אסורה: "אין זה הוגן לחשוב על קשרי אהבה בין צעיר לצעירה. האהבה האמיתית צריכה להקיף את האנושות כולה ולא להצטמצם באהבה שתלויה בדבר", כתבה חברתנו חנטקה בעלון הקיבוץ, שנכתב אז בעותק אחד ונתלה על הקיר. "המשפחות מסתגרות וחיות בפני עצמן ואינן משתפות חיים עם המשפחה הגדולה - הקיבוץ". הן הוקעו על הקיר, כמו ב"פשקווילים" או בעלוני ההוקעה של "מהפכת התרבות", שימציאו הסינים כעבור 30 שנה. זוגות לא העזו ללכת שלובי זרוע בחצר הקיבוץ או להיכנס יחד לחדר האוכל. אבל מה לעשות - הטבע בשלו... הצופים הצעירים, כשם שלא חשבו על משפחות, לא חשבו שדבר כזה עלול לקרות להם. הופעת הילדים הראשונים הייתה בלתי צפויה לחלוטין.










לא מעט חברים, אגב, למדו אז בהתכתבות עם מיטב האוניברסיטאות בעולם. צבי ארד למד הנדסת מכונות, קובה גבר הנדסת בניין. הם היו אוטודידקטים ולמדו בעצמם חקלאות, חינוך, פסיכולוגיה, ספרות, מתמטיקה - ממיטב הספרים וברוב לשונות התרבות. תמיד אני זוכר אותם יושבים ולומדים. בהיותם יוצאי ערים גדולות וממעמד בינוני גבוה - רכשו את מיטב ההשכלה של זמנם, וישיבתם בכפר קטן, עני ונידח לא הפריעה להם להיות פתוחים לפסגות הקידמה. רבים מהם יכלו - אילו בחרו בכך - להיות שׂרים, פרופסורים או מנהלי חברות גדולות. פעם בא אורח לעין שמר. החצר הייתה ריקה מאדם. פגש חבר ממהר (או לבית השימוש או בחזרה לאוהלו).

"איפה כל החברים?" שאל.

"באוהלים. או כותבים או קוראים".

מה זה פה, מגיפה?

והטבע המשיך לעשות את שלו בעזרת החומר הגרוע של אמצעי המניעה דאז, אם הגיעו בכלל לחור הנידח ההוא - והדור השני התחיל להתפרץ מחלצי הגברים ולבקוע מתוך הבטנים ולבוא לעולם בעל כורחם. וצריך להמציא את "החינוך המשותף" ל"אדם החדש", ולבנות בתי ילדים וללמד מטפלות... והקופה ריקה.

כמו תמיד, לאחר שנקבעו העובדות בשטח, לא הייתה ברירה ושיחת הקיבוץ החליטה שמותר לעשות ילד אחד לכל משפחה. אבל אז הגיעה צרה חדשה: הפנצ'רים נמשכו והתחילו להופיע הילדים השניים. ולא רק זה, אלא שפרצה "מגיפה" ממש: בשנה מסוימת פתאום קפצה הילודה פלאים, והקיבוץ כמעט פשט את הרגל. מאין ייקחו כסף לבנות כל כך הרבה בתי ילדים, לקנות מיטות? לשלוח מטפלות להשתלמות?

ביום אחד, למשל, היו שלוש לידות. כשבאו למיכל, רכז המשק, שיסדר אוטו לבילינסון כי רומה צריכה ללדת, הוא נתן את ה"פורד", המשאית היחידה. כשבאו להגיד לו שלמרים חלף יורדים המים, הוא נתן את ה"פרגו" של הפלחים, הטנדר הבריטי עם הגג הפתוח למקלע, משאריות הצבא הבריטי ממלחמת העולם (זה שכשגייסו אותו לימים למבצע סיני חייבו את דאודן, נהג החצר שלו, לצאת איתו כדי לשמור עליו - וזאת ביום חתונתו! - והוא העז לסרב בטענה מופרכת, שהאדם יותר חשוב מהמכונה). כשבאו אליו כעבור שעה עם בתיה קופלמן ואמרו שצריך להסיע אותה ללדת, כי יש כבר "פתיחה", הוא התרגז וצעק:

"מה זה פה, מגיפה? היסטריה? היא לא יכולה להתאפק עד מחר?!"

רק לימים התבררה סיבת ה"מגיפה". כידוע, החפיסות ה"ידועות" של אמצעי המניעה היו מוחבאות במגירה צדדית במחסן החצר. אנחנו הילדים היינו מתגנבים למחסן, גונבים אותן, ממלאים במים וזורקים אחד על השני "בלונים לבנים". לא היה לי צל של מושג למה הם משמשים. אבל לחצרן שלנו, דודיק, היה בן שובב במיוחד, גיגי, ובשעה שאביו היה עסוק בתיקון רשתות ובהחלפת פקונגים בברזים, היה מוציא את חפיסות "הבלונים הלבנים האלה", מנפח אותם, ובעזרת מסמר היה מנקב ביסודיות אחד אחרי השני, חפיסה אחר חפיסה, נהנה מהפיצוץ של יציאת האוויר - ואחר כך אורז בחזרה בקופסה "שאבא לא יכעס"...

וחצר הקיבוץ "המתה מתינוקות" - כדברי המשורר. אילו בכל קיבוץ היה יגאל-גיגי כזה (המביא גאולה לעולם), אין ספק שהיינו מנצחים במלחמה הדמוגרפית לא רק נגד הערבים אלא גם בין היהודים, והארץ הייתה מתמלאת סוציאליסטים קטנים במקום חרדים וערבים ושאר בורגנים, וחלומם של הורינו על ארץ מלאה קיבוצים, ה"פרוטוטיפ של החברה העתידה", היה מתקיים.

כשבנו את הכול-בו העבירו לשם את קופסת אמצעי המניעה. כשבחור היה אוזר עוז להגיע לקופסה המוסתרת ולפתוח אותה בחשאי, התברר שהיא חורקת איומות וכל באי הכול-בו היו מסתכלים בך. פעם שנייה כבר לא היית מעז. אולי גם זו סיבה לילודה המוגברת.

המזכירות החליטה על הפלה

והייתה עוד סיבה: האיחור בחלוקת הגלולות נגד היריון. העיקרון המקודש בקיבוץ הוא השוויון, שהמדד היחיד שלו הוא הוותק. לעתים, אם לא מפעילים את השיטה בשכל ישר, נוצרים אבסורדים מגוחכים.

רותי, הבת של חייקה, אחותו של "ילד הפנצ'ר" הראשון, דיויד, התחתנה עם שאול, בנו של צבי גולומביק מקיבוץ שריד, שהגדיר פעם את השוויון במשפט מוחץ: "במקום שכולם שווים - יושב הראש הוא הטמטום והסגן הוא השעמום". זה היה בדיון על חלוקת הגלולות נגד היריון. "חילקו אותן - לפי עיקרון הוותק המקודש - קודם כול לוותיקות, ורק לאחר כמה שנים, כאשר התברר שאף אחת מהן לא נכנסה להיריון, החלו לחלק גלולות גם לצעירות". כמו בשריד - כך גם אצלנו. "סדנא דקיבוצים חד הוא".

אצלנו "ישב ראש" לפני כמה שנים מזכיר אחד ישר, שנהג להכריז ש"אצלו לא יהיו 'נסיכים'". המבחן העליון שלו הוא "מבחן בוזגלו": 'כולם שווים'". פעם בא אליו אחד מחברינו, מורה במכללת רופין, וביקש לאשר לו השתלת שיניים, שהרי לא ייתכן שבאמצע השיעור יפלו לו פתאום השיניים התותבות או ינקשו כמו קסטנייטות. בתקופה ההיא השתלת שיניים, העולה אלפי שקלים רבים, הייתה לוקסוס ודרשה דיון ואישור מזכירותי מיוחד. עד העת ההיא התבצעו רק השתלות חירום. "בוזגלו" שלנו ישב והחליט, "שהיות ויש פנייה להשתלה גם מאחת הוותיקות (גילה התקרב ל-90) ויש כסף רק להשתלה אחת - לפי תור הוותק הוותיקה קודמת". היא נפטרה מיד לאחר ההשתלה. טוב, אילו לפחות היינו מאמינים בעולם הבא יכולים היינו להתנחם שהיא צוחקת שם אל חברותיה עם כל שיניה בפיה - אבל סתם טמטום?

אבל, כאמור, עדיין אסור היה לעשות את הילד השני.

ואז דווקא לאותה חנטקה, שכתבה את מודעות הנאצה על הקיר - קרה פנצ'ר. היא הייתה טיפוס מקורי ובעלת דמיון ילדותי פרוע. ופתאום היא נכנסת להיריון עם הילד השני. והלחישות... והבושה... היא, שהאשימה את האחרים...

מה עושים? את המעשה הזה שמעתי מפיה במו אוזניי: את עין שמר הקיפה חומה בגובה של יותר משני מטרים. חנטקה טיפסה על החומה... וקפצה... טיפסה וקפצה, פעם אחר פעם אחר פעם מנסה להפיל את העובר.

מזל שהטבע היה יותר חזק - ורותי הקטנה, שחקנית בנבחרת ישראל בכדור-עף, נאחזה היטב בדופנות הרחם.

עברו כמה שנים והותר לעשות גם את הילד השלישי - אבל לא את הרביעי, חס ושלום. ("הרי אין כסף," וכדומה) והנה, שומו שמים! טולה שוב בהיריון. כל השולחנות בחדר האוכל לוחשים: "איך הם מעזים, ורק לא מזמן נולדה צילה הקטנה"... והילדים כבר המציאו את השם שהדביקו מאוחר יותר לכל משפחה מרובת ילדים: "משריצנים".

ישבו חלמאי המזכירות על המדוכה שבעה ימים ושבעה לילות, והחליטו שעל טולה לבצע הפלה, ורכזת ועדת הבריאות עם המזכיר הגיעו עם 150 לירות והתייצבו בדלת.

מקס, בעלה של טולה, שידע להתרגז כשהיה צריך, ושהייתה זו בשבילו הזדמנות אחרונה, לאחר שלוש בנות, להוליד בן זכר שיישא את שם המשפחה שנכחדה בשואה, לקח את השטרות וקרע אותם לעיניהם הנדהמות של חברי המשלחת (יש גורסים שהסתובב, הרים את רגלו ותחב אותן לישבנו בלוויית נפיחה הגונה) ופשוט בעט אותם החוצה.

לשבחו של הקיבוץ ייאמר, שידע לקבל את הפרת ההחלטה ברוח ספורטיבית (באשר לכסף, אני מוכן להתערב שבקיבוץ פולני, עני וקמצן כמו עין שמר האהובה שלנו, גרעו את הסכום מתקציבו האישי של מקס). אבל מה הן 150 לירות לעומת השמחה על הולדתו של שמוליק - בן זכר שמנמן ובריא, תאווה לעיניים!

סוף טוב - הכול טוב: המזכירות מחלה על כבודה, ובשיחת הקיבוץ שתו לחיים ולמזל טוב.
ומוסר השכל (שהרי אין סיפור טוב בלי לקח טוב, והפעם פעמיים "כי טוב"):
א) מזל שהטבע עשה לנו פנצ'רים - אחרת מי היה נולד?
ב) חברים, לא תמיד יש לציית להחלטות המזכירות!

מתוך הספר " איתקה "




  


אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה