יום שני, 30 בספטמבר 2019

שיפוצים - עופרה בריל




דוב ושמחה ורדי בצריף המשפחתי 

שיפוצים

גדלנו יחד , היינו קבוצה מגובשת. תינוקות היושבים בשורה על הסירים , יוצאים למשחקי החול, ישנים תחת קורת גג משותפת .
 גדלנו יחד עם הקיבוץ הקטן שלנו שהלך ותפח הלך ותפח. גם חיינו עברו טלטולים, איבדנו חברים, איבדנו הורים ,ובמשך הזמן,  איבדנו את הליכוד שבקבוצתיות.  בנעורים שלנו היה משהו קסום, משהו שהתגאינו בו . חולצה כחולה ושרוך לבן- השומר הצעיר. 
שמנו יד עם שלוש אצבעות ונשבענו- חזק ואמץ ! סיכום מפקד הפתיחה של הפעולה .
פעולה שומרית סביב מדורה ושירה עברית עם לחנים רוסיים. 
לא העזנו לרקוד ריקודים סלונים , לא העזנו להופיע בציבור עם חצאית, לא עשינו בחינות בלימודים, אבל למדנו הרבה מהחיים.
 הגענו לגיל צבא עם המון מוטיבציה, עם רצון לעלות בדרגה ולא להישאר בבסיס של נותני השרות .
 כשבאנו לקיבוץ עם המדים ראינו עיניים מצטעפות באושר  'הנה הבנים שלנו..אחד אחד מוצלחים'. 
הצבא נתן לנו זריקה של בגרות, פתאום הבנו מהי ארץ ישראל , פתאום נפגשנו עם נציגיה.
 אחר חזרנו כולנו לקיבוץ , היו כאלה שלא - מעטים . 
בקיבוץ תנאי המגורים לא קלים. שלושה בצריף , השירותים רחוקים ובכול זאת יוצרים חברותא מיוחדת. ילדים החלו להיוולד , בחדר קטן לפתע צצו שלושה או שניים או אחד. השמחה הייתה רבה – ילדים זה שמחה- כך שר לנו הזמר העברי והסכמנו אתו. 
כולנו חיינו על אותו בסיס נתונים , אף אחד לא חשב שהוא צריך יותר ממה שניתן. הבתים היו זהים, הגגות באותו גודל, הדשא תמיד ירוק וגם זה של השכן. אהבנו את ההתמסרות של המטפלות לחינוך הילדים, הן העבירו להם ערכים של השיטה הקיבוצית. חופש להתגלגל בדשא הגדול, לצאת ביום חם עם תחתונים וגופייה , להיזרק לבריכה בהשגחה צמודה של מטפלת, ולהכין להורים מסיבות סיום ארוכות ולא פעם מעייפות.
הילדים של כולנו ישנו בבית הילדים, ליווינו אותם, חיפשנו ספר בגן כדי לספר במיטה , ונפרדנו כאשר המטפלת באה לסיים את היום בסיפור משלה.
הילדים בגרו ואתם גם אנחנו. הבית הקטן כבר לא הספיק כדי לאכלס את כולם -. לאט לאט ,  על פי היכולת הכספית של הקיבוץ,  בנו שכונות עם בתים גדולים יותר ולמי שהיו יותר ילדים הוקדם בתור כדי שקצת יתרווח..


מראה הקיבוץ בשנות השישים



אנחנו כהורים רצינו למצות את עצמנו, רצינו להפיק מהעבודה שהייתה לכול אחד מאתנו את המרב.
 רבים חיפשו דרך ללמוד ולהשתלם ואחר להשתלב בענף בתפקיד אחראי יותר. חשובה הייתה לנו הפעילות הפוליטית בימי בחירות , היינו נוסעים לערים ופוקדים מצביעים , ומזכירים להם במי הם צריכים לבחור. בארוחות בחדר- האוכל ישבנו כמעט תמיד בשולחן משותף , לא יכולנו להיפרד. 

היה קל להבין חבר קבוצה , שהחל להביע כעס על עוולה שנעשתה לו. חיפשנו יחד אתו פתרונות.. שיחות הקיבוץ היו גדושות משתתפים, על כול בעיה עקרונית היו כמה וכמה כאלה שלא יכלו שלא לדבר, ולהשמיע את חכמתם במיקרופון בשם הקיבוץ וערכיו.  ואנחנו כבר ידענו מראש מה יגידו. 
הקיבוץ בגר ובניינו החלו לתפוס עמדות מפתח בקיבוץ , לאט לאט הפכו להיות מרכזי משק , סדרני עבודה , מרכזי תרבות, מזכירי קיבוץ , מרכזי משק -  ומשהו באוויר השתנה. משהו שלא כל הכינו אותנו לקראתו. הקיבוץ החל לשנות פניו.

המהפכה הראשונה הייתה כשהחליטו שחייבים להעביר את הילדים לבתי ההורים - לינה משפחתית. אי אפשר היה  להילחם בזרם האדיר של רצונות לתת לילדים בית בבית ההורים. אל אף , שאף בית לא היה מוכן מבחינת יכולת הקליטה , יום אחד אחרי שהייתה הצבעה גורפת . הילדים עברו ל' לינה משפחתית '. וכבר החלה התחושה שהקיבוץ עובר מהפך. ואתה ראית איך בתים משנים צורה  ומוסיפים מרפסת או גגון כדי להרחיב קצת את המקום. הצורך בהלנת הילדים בבתים,  לא מנע מהורים שלא היו בתנאים הכי טובים , להשכיב ילדים בסלון על מזרונים. האווירה במדרכות הייתה לא פעם קשה, לאלה שהיו פחות ילדים היה קל יותר להסתדר. חברי לכיתה סמדר ואלון לא נרתעו מאף אחד. הם מיד רצו את כול הילדים בבית והיו להם חמישה. שמו מזרונים בסלון והחגיגה הייתה בעיצומה. בינתיים החלו לשפץ את הבתים , להוסיף להם חדרי שינה לסגור מרפסות, להתאים את הדירה לנפשות החיות בה..

משפחת זנבר עם המעבר ללינה משפחתית 



אבל כמו כול בעלי החיים,  גם ילדים קטנים בסופו של דבר גדלים ולא כל כך אוהבים לבלות בבתי הוריהם..ההורים נשארו בבית גדול עם חדרי שינה שחיכו לילדים בוגרים שיבואו להניח את הראש מדי פעם.
אך הזמן שחולף מביא כול הזמן צורך בשינויים וכך במאבק עיקש העבירו שינוי - הפרטה בחיי הקיבוץ. 
נכתב ספר הפרטה שכולו תקנונים , והותר לכל אחד מאיתנו לבנות כפי יכולתו. ידידי מחברת הילדים כבר הפכו לסבים , וכול רצונם היה לארח את הנכדים בבית גדול ורב ממדים. לפתע צצו בקיבוץ שלנו אחוזות פאר. מי שידו השיגה שיפץ ובנה .קומה שנייה – גג רעפים אדמדם, שני שירותים שתי מקלחות למקרה שיבואו הבנים לביקור.
לא פעם נבנתה קומה שנייה שאף אחד לא עלה אליה. 
ההורים  מזדקנים, הבית גדול , אך נעים למראה. 
השיפוץ נמשך ונמשך והזוג לא פעם יוצא מביתו כדי לאפשר את השיפוץ.



ולנו קומץ של ילדים מקבוצה מסוימת נקרעות העיניים למראה הטירה הענקית , גינת הענק ליד הבית . הצורך להראות את העושר בעוד חלון ובעוד קומה. פשוט קשה להבין מה קרה לצניעות ? 
לאן היא ברחה בין כול השבילים של פעם. משום מה זה עצוב , כי הייתה פה אמירה - החוקים שלכם לשוויון יכולים להשתנות , אבל לפחות במבני המגורים חשוב לכולנו להיות שווים , ולפתע הכול משתנה.
 ארמון של בעלי יכולת ,שמתחתיו בית קיבוצי קטן שלא יכול להרשות לעצמו. 
עזבנו את כול אחד לפי יכולותיו וכול אחד לפי צרכיו – עכשיו  פקחנו עיניים ולאף אחד אין רשות להחליט בשבילי, איך לבנות וכמה לשפץ. כי זה המגרש שלי וזה הבית שלי.
חברתי הטובה ביותר , זו שגדלתי אתה מילדות זכתה בבעל בעל יכולות פרנסה גבוהות. השנים שיפצו את ביתם , הוסיפו קומה , הוסיפו חדרים לילדים שכבר לא גרים בסביבתם . לחנוכת הבית היא מזמינה בעליצות רבה – 'בואי תראי את הבית החדש שלנו ' !!! 
אני לא יכולה לסרב לבקשה ונכנסת לבית. הכול נוצץ מניקיון . לקומה השנייה מובילות מדרגות מעץ בוק .ממש כמו פסל סביבתי. חברתי מתלווה אלי, אני מתכנסת  ומתכווצת , קצת מתקשה להאמין למה שאני רואה . בחדר האמבטיה היא גאה במיוחד – תראי את הברזים , תראי את הברז הזה ממש כמו ברבור !!!




2 comments :