שימור אתרים - סיפורו של הגן הבוטני על שם דליה ברנשטיין

הגן הבוטני לזכרה של דליה ברנשטיין
ומי הייתה דליה ועל שום מה ניטע גן לזכרה ברשימה הבאה:

כך כותבת דליה בחוברת להורים שהוציאה קבוצת "עופר" בשנת תש"ז (1947):
"התאריך בו נולדתי היה ה - 11 לינואר 1936. היה זה יום שישי והגשם ירד בחוזקה. הקיבוץ שלנו היה בחדרה. אני ישנתי באמבטיה של כביסה, הייתי קצת שובבה. הקיבוץ שלנו התחיל לעלות לג'וערה. פעם נשפך נפט במטבח שהיה מחובר לבית-הילדים שלנו והבית נשרף. 
יום אחד הלבישו את כולנו, העלו אותנו על אוטובוס ונסענו לעין-השופט. החברים כבר עזבו את ג'וערה. אני הייתי בת ארבע. לרפת הביאו קרח ואני תמיד לקחתי חתיכות. פעם נפל לי בלוק על היד וקבלתי שבר. נכנסתי עם הגבס לבריכה. יום אחד בא איש וסיפר ליאנק, אבא שלי, שסבא שלי מת".

הסב לא זכה לראות את נכדתו הקטנה. במכתבו האחרון מדובנא ב– 26 באוגוסט 1939 הוא כותב: "דליה היקרה והנעימה, אני נושק אותך פעמים רבות. חבל שעוד הינך כל-כך קטנה שאינך יכולה לשרטט כמה מילים לסבתא וסבא. אני תקוה שתגדלי לתפארתנו ומדברי לשונך יצק  הדבש. 
מה שלום הפְּרֵדָה? היש אצלכם מרעה לצאן? והעצים אשר נטעת הגדלו כבר? והכלבים, השומרים הם היטב על  החצר? מה חשקה נפשי לחבק וללטף אותך עד כלות הנפש. רצונך ואגדל את זקני ואהיה סבא ממש? תני את ידך המתוקה ואנשק אותה מסבא".



דליה ממשיכה לספר: "אחר כמה זמן פרצה המלחמה. כשהייתי בת שש וחצי נולד יואב. הוא היה חולה כמה זמן ועשו לו ניתוח. עוד לפני זה נורית ואני התחלנו ללמוד. פעם אחת טיילנו וברחנו מהטיול. לא היה לנו אוכל, אז אני ועוד שני ילדים הלכנו לקיבוץ ולקחנו תפוחי זהב ואני הלכתי לסחוב לחם. לקחנו את הכול במכנסיים ובקושי הלכנו. לבסוף כמה ילדים נפחדו וחזרנו הביתה. אחרי כמה חודשים היה עוד איזה דבר וברחנו למתבן שלנו ושם ישנו. באמצע הלילה באו השומרים ולקחו אותנו חזרה. זה היה בגיל שבע. היום אני בת עשר וחצי". 

דליה ויואב

דמותה של דליה הניבטת מהתמונות מרטיטה את הלב. ילדה חייכנית עם עיניים צוחקות ונבונות, עולם שלם של יופי שנקטע בצורה אכזרית ובטרם עת. בחוברת לזכרה כותבת רחל גוברמן, שהיתה הגננת שלה: "התכוננו לבקר את המכבש הראשון המשותף לנו ולקבוץ דליה באחד מהשדות המרוחקים שלהם. אמרתי לילדים לנעול סנדלים לבל תקשה עלינו ההליכה בשדה השלף. אחד מהם התעקש ונשאר יחף. כל הקבוצה יחד איתי התרחקה מרחק מה והילד היחף נשאר בפיגור מאחור. דליה היחידה שהתעכבה והצטרפה אליו. המשכנו והנה אני רואה שהילד רץ להשיג אותנו ואילו דליה יושבת בשדה. כשנגשתי אליה התברר שאת סנדליה חלצה ונתנה לילד. באצילותה הרבה לא תיארה לעצמה שברגע שתתן לילד את סנדליה הוא יעזוב אותה לאנחות וירוץ להשיג את האחרים. מצאתי אותה יושבת ומנסה לשלוף קוץ שנתקע בכף רגלה ובעיניה הירוקות והתמימות התימהון - איך יכול היה לנהוג כך? אותם עיניים ירוקות ותמימות נעצמו לעולן כאשר המוות השיג את הילדה שופעת הטוב הזה."

דליה הייתה ילדת אמצע. בשביל קבוצת "אורן" היא הייתה צעירה מדי. בשביל קבוצת "עופר" היא היתה בוגרת מדי. היו שיקולים רבים האם להעבירה לקבוצה יותר בוגרת או להשאירה בקבוצה צעירה. העברות היו לא פעם אחת והילדה ידעה להתאים את עצמה. בשבילה הכול היה פשוט. היא ידעה לקשור קשרי ידידות עם כולם. הייתה לה יכולת ללמוד בעל-פה הצגה שלמה במשך שעות ספורות. היא אהבה לצייר וציירה בחופשיות. 
תמר שפירא כותבת: "ידה של דליה הייתה בכל מעשה שובבות ומשחקים. הייתה לה חיבה רבה לטבע, לחי ולצומח. היא הייתה יושבת ליד השפנים כאילו עולם שלם לפניה. תמיד היא בישרה ראשונה על כל מאורע במשק - אם האנגורה המליטה או הביאו חזירי-ים".
ציפקה גלצור מספרת: "בגיל חמש דליה הפסיקה לאכול בשר, היא ראתה פעם את בשר הארנבות האהובות עליה מוגשות לשולחן ומאז הפסיקה לאכול בשר." 

בשריד, דליה ונורית מתחנכות בקבוצה יותר צעירה מקבוצת "אורן". דליה מתגעגעת למשפחתה, לאחיה יואב, לאח אשר ולהורים יאנק ושינה.
באחד ממכתביה היא מבקשת: "תזכרו שיש לי בעוד שבועיים יום-הולדת של שתים-עשרה ואני רוצה את המתנות האלה: לחתום על "משמר לילדים, כובע-ים, ואם תוכלו אז מפוחית-פה. אם לא, אז משהו אחר או פילם תמונות".

דליה ילדה בת 12

ב – 25.5.1948, ט"ז באייר תש"ח, קרה האסון והיא בת 12 שנים בלבד.

לקבוצת "אורן" שהיו בשריד לא היו אופניים. לקבוצת "עופר" שהיו בעין-השופט כן היו. כשילדי "אורן" באו לחופש, בני "עופר" נתנו להם את האופניים שלהם להתאמן וליהנות.
מספר גדעון שפירא: "ביום שלישי בערב נתנו לקבוצת "אורן" את האופניים שלנו. אחרי ארוחת הערב הלכנו לראות איך הם מסתדרים. מצאנו אותם נוסעים לפי התור. כשהגיע התור של דליה, דן אמר לי לרוץ אחרי האופניים כי היא לא ידעה לנסוע בביטחון. הוא אמר לי גם לעזור לה בסיבוב. הסיבוב הראשון עבר בסדר. היא הגיעה אל המזכירות ומסרה את האופניים למישהו אחר. כשהגיע התור שלה שוב, יצאתי לרוץ אחרי האופניים שלה. כשהתקרבנו לשער הצפוני היא אמרה לי: "מה אתה רץ אחרי, אני לא תינוקת." שאלתי אותה: "איך תסתובבי?" היא ענתה: "אל תדאג! אני אעלה לבד." דחפתי את האופניים מאחור והיא אמרה: "השתגעת? אל תדחוף" וצחקה.
הייתי כבר עייף והפסקתי לרוץ אחריה. כשהיא התקרבה לסיבוב הכביש, שמעתי צפצוף  של אוטו וזזתי הצידה.
באותו זמן גם דליה זזה ולפתע עזבה את הפדאלים, היא המשיכה לנסוע בסדר, אך בלי פדאלים. והנה הופיע האוטו.
דליה הגיעה סמוך לגלגל האחורי וכבר לא שלטה על האופניים.
עם הגלגל הקדמי של האופניים היא עשתה תנועה לקראת הגלגל האחורי של האוטו. זו הייתה תנועה מהירה.
הייתי במרחק גדול מהמכונית.
ראיתי שהיא נפלה מן האופניים, האוטו המשיך לנסוע והאנשים צעקו ממנו בקולי קולות.
האוטו עצר והאנשים רצו לדליה בכל המהירות. הלכתי משם, לא יכולתי להתקרב ולהסתכל.
 בהתחלה חשבתי שהיא לא מתה. חשבתי שהיא רק נפצעה. אחר-כך אמרו לי שהיא נהרגה. זה היה איום, לא מצאתי מרגוע, הייתי עצוב מאוד".

איתן שטיינמן כותב: "בלבי אני חושב - לולא היו נותנים לה את האופניים, זה לא היה קורה. אני מהרהר עוד - לו גיורא היה מתעכב באמריקה, זה לא היה קורה.
עולה בליבי - אילו קבוצת "אורן" הייתה נשארת בשריד זה לא היה קורה. כך אני חושב וחושב. אילו, לולא! 
אני גם חושב כמה עצוב ליאנק ושיינה שכהילדים יחזרו לשריד, דליה לא תהיה ביניהם.
ביום המחרת הייתה ההלוויה. כשחזרתי פגשתי את יואב והוא אמר לי: "אין דבר, יהיה לי אח גדול, אשר".
אמרתי כמעט בבכי: "אבל אחות כמו דליה לא תהיה לך..."
לזכרה של דליה ניטע הגן הבוטני. העבודה על הגן ארכה שלוש שנים והעבודה הייתה מאומצת.
 ניטעה בגן צמחיה הגדלה בהר, בחולות, בערבה, קקטוסים למיניהם, צמחי ביצה וגדות הנחל. במרכז הגן יצרו אגם קטן ובו דגים, שושנות מים וכל מיני צמחים תת-מימיים.

בריכה בגן הבוטני

לזיכרה של דליה ניטע גן עצים באזור הכיתות. יונה ינאי כותב: "ההתחלה נעשתה והיא רצינית, אולם קיומו של הגן והתפתחותו תלויים ברצף העבודה וההתמדה.
יש לפתח את האיזור מסביב. הוא צריך להשתלב עם רקע של מדשאות ירוקות מעבר לשביל המחבר את הכיתות ועד למגרש הספורט. שטח כזה  ואופי כזה של גן, דורש אדם שלם לכל הדעות. במצבנו הנוכחי אין זה אלא חלום".
כך נשאר החלום והגן לזכרה של דליה נטוע כמצבה אילמת, פראית ושובבה, אולי יש בדרך צמיחתו משום סמל לדמותה של דליה.
אספה ורשמה עופרה בריל