אנשי המערות

אנשי המערות

עפרה בריל  29.3.1998 – חותם

ההדפסה באדיבות נועה קריב-לביא

אפשרות אחת היא לעשות רישיון טיס, לפרוש כנפיים ולראות את הארץ מלמעלה. אפשרות אחרת היא לעשות רישיון לסנפלינג, להידחק אל תוך פירים צרים וארוכים, ולראות את הארץ מבפנים. אלה שבחרו במבט הציפור, נדים בודאי בראשם לאלה שבחרו את מסלול החפרפרת, ומספרם של הממריאים לשחקים בארץ גדול לאין שיעור ממספרם של זוחלי המחילות, אבל גם כאלה יש אצלנו, אנשי מלח"מ – ה"מרכז לחקר המערות".
מלח"מ הוקם בשנת 1981, בהשראתה של החברה להגנת הטבע ובתמיכת המחלקה הגיאומורפולוגית שבאוניברסיטת תל אביב, כשבראש החברה עומד עמוס פרומקין, המפעיל ומרכז סביבו את שאר האנשים בהתאם לצרכי המחקר.זמן לא רב לאחר תחילת עבודתם, גילו אנשי החברה שהמערות המרתקות ביותר בארץ אינן דומות למערת הנטיפים, המכונה מערת אבשלום, בה אפשר ללכת בעמידה ובצורה מסודרת, אלא דווקא המערות האנכיות שהכניסה אליהן היא מפתח האדמה וסופן בעומק של 60-70 מטר מתחת לפני האדמה. הממצא הזה חייב את האנשים לעבור התמחות בסנפלינג, והיכולת לגלוש בעזרת חבל לעומקים הייתה המפתח לחקר מערות ארץ ישראל.
עבודת המחקר החלה ברכס פקיעין ונמשכה בכל רחבי הארץ. ביהודה ושומרון נחקרו מערות פיר יפהפיות בעומק 140 מטר, ובגליל, בייחוד באזור הג'רמק, הגיעו אנשי החברה למערות בעומק של 160 מטר. האפשרות לעסוק בגלישה על מצוקים הביאה אותם גם למדבר יהודה, שם נחקרו מערות "בתולות", וכך זכה גם הנושא הארכיאולוגי לטיפול. אך גולת הכותרת היא הר סדום.
ינון שבטיאל, חבר מושב כחל ונציג מלח"מ בצפון הארץ: "מהר מאוד גילינו שההר מנוקב ככברה, מרושת בפירים, שהם בורות אנכיים החודרים לבטן האדמה. ב-1982 החלטנו להתחיל בסקר מסודר של כל הפירים האלה. חולקנו לשלוש חוליות עבודה, חוליה אחת מיפתה את כל הפירים, חוליה שנייה מצאה מחילה מצד הכביש, נכנסה פנימה והחלה לנפות אותה, חוליה שלישית גלשה בפירים, ומה שנגלה לעינינו קשה להגדיר במילים.
"המחקר בהר סדום נמשך כבר תשע שנים, ועדיין ההר מלא הפתעות כרימון, יש שם פירים בעומק של 60-70 מטר, המסתיימים במחילות שאורכן 14 קילומטר. התמונה היא בדיוק כמו תמונת מבוכים המתפרסמת מדי פעם בעיתון. רק היום אנחנו יכולים להגיד שאנו נמצאים בשלבי סיום של עבודת מיפוי ענקית של כל המחילות האלה.
כ-40 מ"מ גשם יורדים על הר סדום מדי שנה, ואלה יצרו תהליך המסה מהיר ביותר, ובמשך כמה אלפי שנים בלבד (ההר צעיר מבחינה גיאולוגית) נוצרו שם מחילות אדירות. אפשר להיכנס למחילה כזו ולזחול 36 שעות, עד שיוצאים החוצה."
ההר עשוי כולו מלח?
"כן, ודאי, ועליו שכבת חיפוי של חרסית וגבס. ההר יוצא ממעמקי ים המלח, ובעקבות לחצים שיש באזור הסורי אפריקאי הוא מטפס כל שנה לגובה."

הפטרה בהר סדום

ינון נולד בתל אביב, היה חבר קיבוץ צרעה, וכשהחלה ההתיישבות בסיני עברו הוא ואשתו הקיבוצניקית לנביעות.
אחר כך החזירו את סיני ("מסרתי את המפתחות של נביעות למצרים"), בני הזוג חזרו לצרעה וינון הצטרף למלח"מ.
שוב עזבו את צרעה, הפעם למושב כחל. לשאלה מה מושך אותו פנימה אל המערות, הוא עונה: "לא יודע, אולי יצר הטיולים שנטבע בי בנעורי, ההרפתקה בעבודה הזו. העובדה, שאני גם מורה לתנ"ך וגם חוקר מבוכים עתיקי יומין, מוספיה נופך מיוחד לעיסוק הזה".
בחזרה להר סדום. ינון: באחד מימי הסקר שלנו, מנהל הסקר זחל באיזו מחילה והלך לאיבוד. רק למחרת, עם אור הבוקר, הוא חזר אלינו (על פי דבריו הוא זחל כל הלילה) אחרי השמחה לראותו חי וקיים, סיפר, שתוך כדי זחילה הגיע לאולם ענקי, בנמצא בבטן ההר, שכולו מלא בנטיפי מלח.
"הסיפור שילהב את דמיוננו, הרגשנו שאנחנו חייבים לראות את מערת הנטיפים הזו, בלי לנקוש באמצעי הזהירות הנדרשים, מבלי לתכנן דבר וחצי דבר כמו, כמה זמן השהה בפנים, למי נודיע אם יקרה לנו משהו – ככה, כמו שאנחנו, ארבעה חבר'ה בלי מים ובלי אוכל, עם מכנסים קצרים ופנסים לתאורה – גלשנו אל אותו פיר כדי למצוא את המערה. אף אחד לא ידע שאנחנו בפנים.



"מצאנו מחילה, והתחלנו לזחול ימינה ושמאלה למטה ולמעלה, הגענו לעוד פיר, וגם שם גלשנו לעומק רב. זחלנו כשלוש שעות עם פנסים ונרות, עד שלפתע הגענו למחילה סתומה. המחילה הייתה סגורה בגוש מלח ענקי, ואנחנו אל יכולנו לחזור חזרה. לאן לחזור? לא השארנו אחרינו שום סימן, שום חבל, אלא רק נפתולים של שלוש שעות זחילה, עם עשרות פתחים ויציאות. בקיצור, לא היה לאן לחזור. ההרגשה הראשונית הייתה שאנחנו הולכים למות. הרגשה קשה מאד, ידענו שעשינו מעשה חסר אחריות, שעשינו את שגיאת חיינו, אבל אנחנו כבר לא יכולים להתחרט. יצאנו לדרך בגלל איזה בולמוס לראות משהו שמנהל העבודה שלנו ראה ואנחנו לא – ומצאנו את עצמנו שוכבים קבורים מתחת לגושי המלח, כל הר סדום מעלינו, ואין לנו אפשרות לזוז לא ימינה ולא שמאלה.
"כשעושים סקר מסודר, עובדים עם מכשירים, משאירים אנשים בחוץ, יש מצפנים, יש שיטות עבודה. אבל באותה תקופה היינו בחיתולים, לא מנוסים, לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים. אני זוכר את עצמי שוכב, כשפני טמונות במפלס המלח, וממלמל את כל ההפטרה שאמרתי בבר-מצווה. היו כמה רגעים קשים. אחד היה ממש בהלם, אחר בכה, ואחר היה היסטרי לגמרי. אחרי כמה דקות, שהיו כנצח בעיני, אחד מהחבורה התעשת ואמר: 'אם למות, אז בזחילה אחורה ולא ככה'. זחלנו אחורה, ומצאנו מחילה נוספת שגם היא הייתה סגורה בגוש מלח. הראש שלי הצליח לעבור מתחתיו, הכתפיים כבר לא. ואז החבר'ה התהפכו על הגב ובעטו אותי פנימה, כמו שיורים פגז מתותח. כך הצלחנו לעבור. את האחרון שבינינו משכנו בידיים. פצועים ושרוטים המשכנו לזחול כמו משוגעים, התאווה לחיים והרצון לפרוץ דרך החוצה כבר היו יותר חזקים מהקשיים שההר העמיד בפנינו.



"אחת המחילות החלה להיפתח ולהיפתח, ולפתע הצלחנו לעמוד על הרגלים. הרמנו את הפנסים והנרות למעלה, והתברר לנו שאנו נמצאים באולם נטיפים ענק. הנטיפים היו מרהיבי עין, עשויים ממלח טהור. (מערת הנטיפים בהר סדום היא יחידה מסוגה בעולם, ריכוזיות כזו של מלח יש רק כאן). הייתה לי תחושה שאני חודר לספר בראשית, עולם קסום של כוח עליון, משהו שלא מתקשר עם בני-אנוש. כאחוז תזזית רצתי על פני האולם הענק הזה וצילמתי, כאילו מתוך רצון להשאיר את סלילי הצוללויד של השקופיות ליד הגופות שלנו. לא האמנתי שנצא משם חיים, אבל הייתה חדווה מיוחדת בזכייה שזכינו לראות את מערת הנטיפים הזו – ועכשיו אפשר למות.
"אחרי שגמרתי לשרוף שם שלושה סלילים של פילם, התמונה האחרונה שצילמתי החזירה אותי למציאות. צילמתי באור אדמדם והבנתי שהסוללות בפנסים שלנו נגמרו ואם לא נצליח לצאת משם אנחנו אבודים.
התחלנו לזחול במהירות. לאחר זחילה שארכה כשלושת רבעי שעה, הגענו לאולם ענק, אך בלי נטיפים. מהאולם הזה ראינו קרן אור, פסענו עוד פסיעה, ונפלנו לחריץ שנגמר בכביש. (כל מפלסי הזרימה של המים נמשכו אל החלל הקטן, שהפך עם השנים לאולם הנטיפים. החריץ שאליו הגענו היה תעלת הניקוז שהביאה את המים לכביש ומשם לים המלח). יצאנו לאוויר העולם, נולדנו מחדש.

ההוטה של הג'רמק

תשע שנים אתם חוקרים את הר סדום, מה חוקרים?

המן דברים. עשינו עבודה יסודית על כל הפירים. גילינו תופעה מרתקת, שבתשעה מהפירים הנמצאים בהר, בסופם אין מחילה ואין קרקעית, אלא אגם מי מלח, אגם קטן בבטן האדמה, שם, כנראה, נעצר מסיבות לא ברורות תהליך ההמסה והחלחול. האגם הוא בקוטר של 25 מטר ועומקו 3 מטר. במסגרת עבודת המחקר אנחנו יורדים עם סירות גומי לבטן ההר, מנפחים את הסירה, שטים וצוללים במעמקי האגם. מליחות המים גבוהה מאוד, כמעט כמו בים המלח. אנחנו חוקרים את התופעה של ההר עצמו. זהו הר פעיל, הר שמטפס למעלה בקצב מטורף של 6 ס"מ בשנה.
לאור סיפורך האישי, יש סיכון רב בכניסה לא מבוקרת למערת הנטיפים שבהר סדום. יש משהו שמונע ממטיילים להיכנס פנימה?                          
"לצערי הרב לא. ככל שהשמועה על המערה הזו קיבלה ענפיים, כך יותר ויותר אנשים מסכנים את חייהם ומנסים להגיע אליה. יודעים זאת על פי הנזקים שנגרמים לנטיפים מפיח הנרות. הפיח מקצץ את תהליך הצמיחה של הנטיף, כמו סרטן בגוף האדם, העוצר את תהליך הצמיחה של התאים.
"רק שלט אחד קטן ומסכן של 'רשות שמורות הטבע' מוצב במקום, ובו התראה על הסכנה במפולות. אבל חשוב מאוד שהציבור יידע, שהסכנה למחילות שבהר מאוד מאוד גדולה. רק לפני שנתיים נכנס לשם זוג שהלך לאיבוד, ורק במזל יצא משם חי".

יש עוד אזורים בארץ שמצאתם בהם מערות מעניינות?

"מסתבר שאין לנו מה להתבייש בכל מה שקשור במערות בארצנו הקטנה. עשינו פרויקט גדול מאד בחרמון. מכלול המערות בחרמון הוא אדיר, ויש לנו תקווה גדולה לעלות על מערת נטיפים ענקית שם. התקווה אינה בגדר משאלת לב, אלא יש על מה לסמוך. כל המחקרים מגלים שיש שם הרבה אגני ניקוז – בולענים (שקערורית באדמה, שהמים הרצים במדרון נבלעים בתוכה). בולען הוא עדות כמעט מוחלטת למערת נטיפים. ידוע לנו שמעבר לגבול, בלבנון, על אותו קו גובה, קיימות מערות נטיפים גדולות וידועות, כך שאין שום סיבה שלא נמצא גם בצד שלנו מערת נטיפים. רק צריך הרבה סבלנות וכושר עמידה בתנאים הקשים של עבודת המחקר בחרמון.
:גם בשומרון יש מערות נטיפים יפהפיות, אלא שהקהל הרחב פשוט אינו יודע עליהן. המערות נמצאות על יד כפרים ערביים נידחים. כשהמצב היה רגוע, היינו מקבלים הודעות מערבים על חורים באדמה. בדקנו את החורים האלה, גלשנו לתוכם, וגילינו נערות מרשימות ביותר. באחד המקומות ליד שכם מצאנו פיר אנכי, העמוק ביותר באר. פיר היורד לעומק 147 מטר, ישר ללא כל מדרגות באמצע.
"בשנות ה-50 נחשף בור גדול ואימתני הנקרא 'ההוטה של הג'רמק'. הערבים סיפרו על הבור הזה ניסים ונפלאות, כמו כל חיילים תורכיים שנפלו פנימה ורוחם עולה מהבור. באותן שנים ניסה לרדת לבור בחור בשם יגאל סלע, והיה צורך במבצע צבאי מסובך כדי להוציאו משם.
"לפני כמה שנים החלטנו לסקור את הבור המפחיד הזה. ירדנו עד סופו, לעומק 167 מטר. כל הבור עשוי מדרגות, ובדרך למטה יש אולמות קטנים של נטיפים. 'בילינו' בבטן האדמה עשרים ושמונה שעות. הסתבר לנו שבקרקעית ההוטה יש זרימה של מים, ויש האומרים שהם נשפכים למעין של פקיעין.
"לפני שנה קרה לנו משהו מוזר. קיבלנו הודעה מאדם מאוד מבוגר, שגילה מערת נטיפים בלב ליבו של נחל עמוד. הוא נוכן לגלות לנו את סוד מיקומה של המערה, רק אם נבטיח לו לעמוד בכמה וכמה איסורים וחובות הקשורים בשמירת הטבע. אחרי שהגענו איתו להסכם כתוב, הוא הביא אותנו למערת נטיפים מרתקת, שאין אנו יכולים לפרסם את מיקומה המדויק, על פי בקשתו המפורשת. 


קיימת גם מערת נטיפים יפה ליד קיבוץ עמיעד,דבר שנשמר בסוד כמה שנים טובות, עד שעיתונאי זריז-כתיבה ולא כל כך אחראי פרסם את מיקומה המדויק".

למה אוצרות הטבע האלה נשמרים בסוד ולא נחשפים בפני הקהל הרחב?

תראי, שלא יתפרש חלילה שאת המערות האלה שומרים בסוד, כי למישהו מאיתנו יש בעלות עליהן, ההיפך הוא הנכון. אנחנו כל הזמן נמצאים בתחושה, שהמערות שייכות לכלל עם-ישראל, אבל יש בעיה חוקים הנוגעת לשלטונות מדינת ישראל.
"מי שמפרסם מיקום של מערה – מבלי לקבל לכך אישור להסדרי כניסה חוקיים, הכוללים מניעה של סכנות, ביטחון למטייל – הוא האחראי ישירות למה שיקרה, במידה שיקרה משהו למישהו. 
אם אני מפרסם מחר שיש מערת נטיפים יפיפייה בהר סדום, ומוסר נתיב מדויק איך להגיע למערה – אני לוקח אחריות אישית לכל מה שקורה שם. אין שם הסדרי ביטחון, המטייל יכול בקלות ליפול בפירים ולהרג, יכול ללכת לאיבוד במכלול האדיר של המחילות.
ההר עדיין לא הוכרז כשמורת טבע (ובכלל, זוהי שגיאה היסטורית שמפעלי ים המלח חכרו את האזור לשנים רבות), וכך כל אחד יכול לתלוש לו נטיף ולהביאו הביתה. איש הישר בעיניו יעשה.
"באופן כללי, יש לנו הסכם שכל מערה שאנחנו מגלים, אנחנו מדווחים עליה לשלטונות ולרשויות המוסמכות. ברגע שמשם ניתן אור ירוק, מבחינתנו זה ניתן לפרסום – ומה שירצו יעשו".

מה אתה עושה בשבת הקרובה?

"השבת – השבת יש לי מבצע מעניין. אני מוזמן לבורות הנמצאים ליד קיבוץ להב, וכל הבורות מלאים בנחשים. נחשולוג מחיפה שכר את שירותי הגלישה שלי לבורות האלה".