חג הכרם

חג הכרם בעין השופט

1944

( ליקטה והקלידה – עופרה בריל )

בביטאון התנועה "הדים", משנות השישים, כותב דוב ורדי רשימה על חג הכרם בעין השופט:
לא חזינו מראש את מסכת "חג הכרמים", שהוחג לפני שנתיים בפעם הראשונה אצלנו, בכל רבגוניותה, אפשרויותיה ומשמעותה. יתר על כן - לאחר התנסותנו בחג זה, לא הכרזנו עליו כקבוע וחתום בצורתו, בחינת "כזה ראה וקדש". שלבים, שלבים התפתח הרעיון, ומחזרה לחזרה פשט צורה ולבש צורה. מובטחני שאילו היינו מחליטים ל"הציג" את הכול מחדש כיום, היה הכול אחר. 
עניין לנו עם חג בהתהוותו, ובראשיתו הוא כולו יצירה וחידוש. כך היה בכל החגים 
ש"חידשנו" אותם והפחנו בהם רוח חיים. כן החג הזה, שמעולם לא ראינוהו בחגיגתו.
ראשית חזון החג הזה ושורשו היה רצוננו מאז לשוות תוכן בעל טעם מתאים ל"מסיבות הענפים". מאז ראינו במשק שלנו פרי שדה ומטע וברכת הבהמה מהי, קמה אצלנו המסורת הנאה לציין את אושרנו במסיבות כאלה. חגגו הרפת והפלחה, המטע וגן הירק. 
עם הזמן שאלנו עצמנו- התמיד נחוג את שמחת הפרי באותה הצורה עצמה ובאותו מקום עצמו?
והרי המקום ידוע - חדר האוכל הצפוף והמחניק בליל קיץ, כשבחוץ נושבת רוח צוננת! ואמנם, היה אותו חדר אוכל מקושט לתפארת. על קירותיו סיסמאות צבעוניות ודיאגראמות למכביר. והייתה הצגת הפרי מרהיבת עין, ואף הנוטעים הנעימו את הערב בקריאה ופליטונים,  או גם במערכון עליז, פזמונים ושירה- לא כן נעשה השנה.
הרי לאמתו של דבר לא זו הדרך. הפעם אמרנו - נצא את תחום חדר האוכל למרחב, פירוש הדבר- למטע עצמו.
ובעמדנו כך בהחלטה בלבד, שאמרה להעביר השנה את מסיבת המטעים למקומו הטבעי, על רקע המטע עצמו, ותכנית כיצד נעשֶה את הדבר אין בידינו- באה לעזרתנו ירדנה כהן. לא כאמן מן החוץ באה הפעם. הרי היא שארגנה קבוצת מחוללות אשר בחג הביכורים שלנו, לפני שנה, ביצעה שני מחולות נעימים ומרתקים.
הצעת ירדנה כהן הייתה שנחדש את חג המטעים העתיק "כחג הכרמים" ונחוג אותו בכרמים, ככתוב
בספר שופטים: "ויאמרו הנה חג יהוה בשילה מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל, מזרחה השמש למסילה העולה מבית אל שְכֶמָה, ומנגד ללבונה. ויצוו את בני בנימין לאמור, לכו וארבתם בכרמים, וראיתם והנה אם יצאו בנות שילה לחול במחולות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש איש אשתו מבנות שילה והכלתם לארץ בנימין".
אכן היה לנו חג קדמון אשר הוחג מימים ימימה, והוא חג המחולות בכרמים. חג זה אבד לנו כליל עם הגלות, לא כחגים אחרים שנשמרו בלבוש דתי.

ריקוד הגברים

קבענו את המקום - על יד הכרם, בתוך מדרון תלול הצופה פני הגפנים. גירפנו וכרינו אמפיתיאטרון טבעי. המגרש שהודק כהלכה לצרכי מחולות, היה כעין חצי- גורן עגולה, 18 מטר אורכו, ו-12 מטר רחבו. מדרגות מדרגות התרוממו מעל למגרש מקומות הישיבה לקהל. מתחת לפני המגרש ובתוך הכרם הותקן אוהל לרוקדים. בקצה המגרש מצפון שתי סוכות כמלונות כרמים - האחת נועדה למקהלה ולתזמורת, השנייה - לתערוכת המטע.
ביום החג היו הסוכות מקושטות בירק ובענפי גפן. התנוססה הסיסמה - "אחזו לי שועלים קטנים, מחבלים כרמים" ועל ידה דמות שועל אדמדם נוטה פניו לעבר אשכול. זה היה סמל החג. 
בתערוכה הוצגו מהטוב והיפה - סלי תפוחים, ארגזי שזיפים וענבים .המגרש עצמו עמד ללא קישוט, והרקע לכל- טבע המקום.
קבוצה של עשרים וארבעה חברים, חציה בחורות וחציה בחורים, עמלה ויגעה בהדרכת ירדנה כהן, שבועות רבים, עד שנתגבשו חמשת המחולות שביטאו את העלילה שבחרנו:
א. מחול הקרב של שבט בנימין
ב. יצאו בנות שילה לחול מחולות
ג. וחטפתם לכם איש אשתו
ד. כווני חן
ה. מחול היין והגת.
המוזיקה חוברה על ידי החבר יזהר ירון, מאנשי המקום. החרוזים לפזמונים על ידי חבר רמת השופט, דוד שומיאצקי.
בין יתר הבעיות, עמדה בפנינו בעיית הלבוש. לאחר התייעצות עם ד"ר מיזלר מן האוניברסיטה העברית על צורות הלבוש בימים ההם, לפי השערת הארכיאולוגים, הוחלט להלביש את הבחורות כותנות ששוליהן מצויצות. פסים דקים ועדינים של כחול ואדום קישטו את שמלות החברות, אך לא פגעו בלבנותן. הן נעלו סנדלים עם רצועות עור עד הברכיים ואזוריהם היו רחבים וצבעוניים. כולם הלכו גלויי ראש. הבחורות- פרחים מוצנעים בשערותיהן. הבחורים- בזרי בד קלועים. 
ושוב אין ברצוננו לומר שהתפאורה לחג זה מוכרחה להיות דווקא בסגנון הקדמון, וכי שזה הוא הסגנון. עדין ניתן הדבר לוויכוח.
            אף בשאלת הליווי המוזיקאלי התלבטנו. הרק ליווי למחול, או משהו נוסף? אולי מעין מקהלה יוונית? הוחלט לפתוח את עלילת החג בפרולוג המתאר בשירה את המעשה. תזמורת זעירה בת חליל, כנורות, קרן, פסנתר, שתי מנדולינות, תופים ומקהלה קטנה בת חמישה עשר קולות ביצעו את החלק המוזיקאלי.
ליום החג באו גם הקיבוצים השכנים. לאט לאט נתמלאו שורות האמפיתיאטרון. את התנועה כיוונו דרך המטע. הקהל עלה מן הבקעה בלי שיעבור את המשק. כך נוצרה אווירה של עולי רגל ושל חג בטבע. ילדים חילקו עלי גפן שבהם התקשטו המשתתפים. והפעם אף תכנית חולקה לכל הבאים ובה תאור של סדר המחולות, דברי פרולוג, ופזמונים אחדים.
תקיעת קרן הכריזה על פתיחת החג.

שתי הפתעות נקשרו במחולות - הופעת הילדים ומזיגת היין. בעוד הקהל נרגש ומתרונן בשמחת "מחול היין והגת", עולה מן המדרון שיירה של ילדים רכובים על סוסים וחמורים. כולם מקושטי פרחים ועלים, וטנאיהם מלאים וגדושים.
כתום המחול הסוער של "הגת" ,על יד הסוכה ניצב המוזג. זוגות זוגות מתקרבים אליו המחוללים ונוטלים את כדי החמר בבדי היין על כתפיהם. עולים הרוקדים ופושטים בין שורות הקהל המצויד בספלים. מוזגים את השיקוי האדמדם והמשמח. קריאות "לחיים" בין אדם לחברו, חיוכי חן ועיניים נוצצות משמחה.
קריאת קרן מהדהדת שוב בין גיא ורמה. ניתן סימן וקול מברך את הקהל לצאתו בשלום ו"להתראות, חברים בשמחות".


יש פה תיאור של ניסיון מעניין שנוסה בקיבוץ עין השופט ליצור חג מיוחד "חג הכרם". החג נחוג כפעמים וחלף לו מהעולם אבל השירים והריקודים נשארו עימנו עד היום הזה.

ועוד על חג הכרם מספר דוב ורדי:

"קבענו את המקום – על יד הכרם. בתוך מדרון תלול הצופה פני הגפנים, גירפנו וכרינו אמפיתיאטרון טבעי. המגרש שהודק כהלכה לצורכי מחולות, היה כעין חצי-גורן עגולה, 18 מטר ארכו, ו12- מטר רוחבו מדרגות-מדרגות התרוממו מעל למגרש מקומות הישיבה לקהל. מתחת לפני המגרש ובתוך הכרם הותקן אוהל לרוקדים, ובקצה המגרש מצפון שתי סוכות כמלונות-כרמים: האחת נועדה למקהלה ולתזמורת, והשנייה הסמוכה – לתערוכות המטע. ביום החג היו הסוכות מקושטות בירק ובענפי גפן.

סוכת המטעים

התנוססה הסיסמה: "אחזו לי שועלים, שועלים קטנים, מחבלים כרמים" ועל ידה דמות שועל אדמדם נוטה פניו לעבר אשכול. זה היה סמל החג.

בתערוכה הוצגו מהטוב והיפה : סלי תפוחים וארגזי שזיפים וענבים ארגווני זג וורודים וירקרקים. המגרש עצמו עמד ללא קישוט, והרקע לכל- טבע המקום."

" חג הכרמים " בעין השופט
 עדה גראט- 1944 (על המשמר)

במעוף הקשת יורדת הסנונית לאדמה וחוזרת באלכסון.כנפה נגעה בחול.ברכת הסתיו."סנונית אחת אינה עושה את האביב" היינו אומרים באירופה, אך כל מי שראה את הסנונית הראשונה, מיד ניחוש האביב בלבו.צפור זו הייתה כפרח שבצבץ לראשונה מבין השלג המפשיר.
צפור-פרח.צפור-אביב- והנה כאן בארץ הריהי היא בשורת הסתיו, הסתיו הארצישראלי.באה סנונית אחת,חגה בין ההרים ובירכה את ברכת" ברוך משנה הזמנים".
התקשרו עננים בשמיים.רוחות מצוננים מנשבים.במשחק האור צל חיים ההרים שמנגד חיים חדשים.בירקותו השלווה של האורן רוחש דבר מה.ונטיעות עצי- פרי לבני גזעים אינם נעים ואינם נדים.

משל השועל והכרם

הרכס מגן עליהן מפני הרוח."הרי אפרים" כך נוהגים היינו לאמור עד עכשיו, בא המדע ומכחיש את שיגרתנו הגיאוגרפית:
"לא הרי אפרים כי רמות מגידו".
אנו מוכנים ומזומנים לקבל את התיקון ולו בחסד הצליל היפה.יש משהו גא בצירוף שתי המילים הללו- רמות- מגידו.וממש כהוכחה לשם זה מתנוסס בראש ההר מבצר ג'וערה.אפור הוא וכבד, אך ההר נושא אותו בקלות אשר כזאת , כאבא הנושא את תינוקו על הכתף, זה החן הנצחי של הבניינים הכבדים על ההרים.ואפילו עתיקים הם ביותר – ההר עתיק מהם ומחזיר להם את חסד נעוריהם.
בדרכים ובמשעולים נוהר הקהל לחג. כל הקיבוצים שבסביבה מוזמנים " לשמוח בשמחתנו, לראות בריקודנו, לשתות מינינו".
כלשון אנשי המקום, והנה חברי דליה, ומשמר העמק , ורמת השופט וגם אורחים רחוקים יותר.עולי- רגל כבימים ההם.זיכרונות עבר וניחושי עתיד היו לפתע למציאות של היום הזה.המשק החקלאי לומד לשמוח בחגיו.מלוא- הטנא פרי העץ.תפוחים אדומי לחי,ענבים סגולים, שזיפים גדולים, צהובים כעין הענבר, וחלב קר ורענן זורם בשפע.
זו התנובה במיטב יופייה  כמימיים - ימימה.
ורק דברי הרפתן שלא כתמול שלשלום.הנה פתח את פיו ואמר:" מה דעתך על הליריקה האנגלית המודרנית, ס.פ.אליוט, למשל?"
"ההצגה" נערכה באמפיתיאטרון טבעי.במורד הגבעה יושב הקהל,והריקודים על המגרש הרחב למטה העשוי כעין חצי גורן.את המלה "הצגה" כתבתי במירכאות כפולים , שכן, יש לומר לזכות עורכי ,כי אין עולה מכל אותו עניין שום ריח של "הצגה לראווה"- ואופיו אופי של חג עממי במובנה הטוב והטהור ביותר של המילה הזאת.

הקהל מקבל כוס יין בסיום החג

לא דקלום, לא ניסיונות שחקנים קלושים, לא הופעות "סולו" שיש בהן תמיד יותר מן ההתאהבות העצמית מאשר מן החפץ לשמוח ולשתף את האחרים בשמחה.- נגינת תזמורת קטנה ומקהלה (כל המנגינות חוברו על ידי חבר קיבוץ יזהר ירון)וריקודים של קבוצות בחורים ובחורות, חבל שהקהל איננו שר יחד עם המקהלה "המקצועית", שכן אין הקהל קהל, אלא שותף בשמחה.אבל עדין ממהססים האנשים ומתביישים ,בעוד שנה , יבינו, מן הסתם מ, כי חלקם בזמר ממש כחלקם בשתיית היין.
כמחצית הקיבוץ השתתפה השתתפות פעילה בהכנת החג.בנגינה, בשיערה, בריקוד, בתפירת התלבושות הנאות,ביישור המגרש, בקישוט הסלים שבו הם מגישים את הפרי, בעריכת השולחן לסעודת הערב.
אך יש לציין במיוחד את ה"אדם מבחוץ" ש/עבודתו ויוזמותיו שיוותה את הצורה לחג."החיצון" הזה הרי היא ירדנה כהן אשר לא בלבד "שהרקידה" את הקיבוץ ,ולימדה את האנשים "שלא ידעו להניע רגל",לצאת במחול, כאילו הם רקדנים בני רקדנים,אלא גם מצמאה את הנושא היפה למחולות האלה.החיתה את המנהגים העתיקים הרשומים על דפי ספר הספרים.
המעשה בבני בנימין שחטפו להם נשים בשילה מבין הנערות המחוללות בכרמים.

ירדנה כהן

הנה הם יוצאים ועולים בני- בנימין אנשי החייל.הנה הן הנערות העליזות, פרחי-בר נתונים בתלתליהן,ומאחורי הרוקדים מופיעה שיירה של ילדים רכובה על סוסים וחמורים, הקטנים שבהם עטורי זרי גפן מביאים את סליהם המלאים פרי.ובכל החגיגה הזאת אירע משהו שלא הורגלנו בו בחגינו:אין הדבר נמשך עד בלי די,אין בו אריכות יתירה.המחולות מסתיימים בטרם יפילו ליאות על הקהל.בעוד כולנו שמחים בהם.חוש הזמן היא אחת התכונות החשובות ביותר של במאי,וירדנה כהן הוכיחה כי יש לה חוש זה.וכתום המחול עולים הרקדנים והרקדניות אל בין הקהל ומוזגים יין לספלינו מכדי חרס יפים.ותנועה נאה זו מטשטשת את הגבול האחרון בין "הבמה" ו"הקהל".מי ימנה ומי ימיין את מיני בנות השחוק שעל פני האנשים?

נדמה, כי היה עלינו חן המקום,יפו האנשים לפתע.
שמחותינו יקרות מציאות הן.בין חולין לחולין.ימינו קשים,חוליינו כבדים.כך יאה לנו בימים שאנו חיים בהם- אי החיים הקטן בין כל כך הרבה מוות.לא השכחה היא המפארת את יומנו זה בחיוך התפוח, בהבהוב פרי בגפן.כחומה בצורה עומדים סביבנו ימי המצוקה והעמל.יודעים אנו , כי החג הזה עלינו לשוב  למר המציאות, לעול הימים, להכין מאת עצמנו לקראת כל האכזבות הצפויות לנו לאחר שנדע-נדע בוודאות אחרונה ואכזרית את כול מה שאירע שם.
אנו נכפר שבעים ושבע בעד כל רגע של שימחה אשר שמחנו.וגם בשעת השמחה לא נשכח העצב מן הלב.אבל אנחנו , אנחנו בתכלית הפשטות,אנשים חיים, ולב חי, יתגוררו לעולם,לעד, זה בצד זה השמחה והעצב,החולין והחג, המלחמה והשלום- החיים.

התזמורת בחג הכרם - חוה כוך עם הצ'לו מישה רימון עם הכינור נחמן שטינמן עם המנדולינה