על שירת הבדויים

הוי, הטעם המר אחרי המתוק
עפרה בריל, חותם-12.12.75

(תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה )
השירה הבדווית, אשר לה מטבעות לשון משלה, מספרת על אורחות חיים, דרך חשיבה ומנהגי אישות של בני המדבר.אדמה ללא צל, גורל עיוור ואהבה נכזבת – הן אבני יסוד בשירתם החכמה, הספוגה דימויים מן הנוף והחי, המלווים אותם בנדודיהם במדבר.

אנו שכנים, שכנות גיאוגרפית. גדר לגדר, שדה לשדה, אך כמה רחוקים מעולמם התרבותי של הבדווים, מהבנת מנהגי חייהם, ממסורתם. לעיתים קיים רצון להכתיב להם אורחות חיים, אך הם בדרכם השקטה מתגוננים. ייחודם בשלווה, ביצירת הרמוניה נפלאה עם המדבר שחוצץ בינם לבין הקדמה המטורפת.

יצחק ביילי חקר אורחות חייהם, שתה במאהלי הבדווים, האזין לשירתם ותהה על מנהגיהם, ודרכי חשיבתם.
מספר יצחק: "בסיני חיים פחות מעשרה משוררים מקוריים, משוררים שלהם מבחר גדול של שירים אותם חיברו בעצמם, אך רבים אחרים יודעים לדקלם שירים אותם למדו בעל-פה.

חלק מהשירים מקורם בסיני, חלק באים ממדבריות אחרות, במיוחד מירדן וערב-הסעודית. שירים מבחוץ מגיעים לסיני בשני אופנים: בחלקם, אלה שירים פופולאריים הסובבים במדבר לפעמים עד שלושה דורות, והופצו תודות לתוכנם או לקשריהם אל דמויות מפורסמות. הדרך עשניה היא זו שהבדווים מסיני (כמבריחים) לומדים על-פה שירים, אותם הם שומעים מסביב למדורות בירדן ובחיג'אז, ואת אלה ם מביאים לביתם.

המשוררים הטובים ביותר בסיני הם בדרך כלל המבריחים הגדולים, שניידותם מעשירה את חוויותיהם ומפגישה אותם עם מבחר רחב של שירים.
יתר על-כן, בשירת סיני תופס עולם ההברחות מקום בולט, במישרין – כששירים מחוברים על רקע הברחות, או בעקיפין, כדוגמת משורר הרוצה לשבח אדם ומתייחס לנכונותו לבצע שליחויות למקומות רחוקים (יסוד מוסד למלאכת ההברחה): "אבו סלמה הוא כמו גמל חזק – גמל שיביא את המטען עד לבגדד".

משפחת המדבר

לחשיבות קשרי המשפחה ניתן ביטוי עז בשירה הבדווית. בתנאי המדבר, מקנה השפחה בטחון לבניה, וביטוי מתומצת לכך הוא המנהג שכל גבר במשפחה, עד לחמש דרגות של קשרי דם, יקום לנקום על כל פגיעה שיסבול בן משפחה מצד גורם שמחוצה לה.

בשיר אחד מתלונן בדווי הנמצא במצוקה על כך, שמשפחתו קטנה ולכן חלשה מכדי לעזור לו:
"כמו שציפור ללא כנפיים לא תשכיל לחוג
כך איש ללא משפחה חסר מעמד.
אך אדם שמאחוריו עומדים גברים, יישמר
מפגיעה והזאב פוסק מוות רק על ראשי הצאן"


כל סטייה מנורמות ההתנהגות המשפחתית נחשבת לאסון, ומתוארת בשירה הבדווית בקווים שחורים עזים ביותר. מעשה בבדווי שנעצר, נכלא לכמה שנים, והתגרש מנשותיו, כדי למנוע אפשרות שתבגודנה בו ותגרומנה לו בושה. הבדווי ציפה לכך, שתחכינה לו ולא תינשאנה מחדש, אך התאכזב, וגרוע מכל – הן התחתנו עם גברים ממשפחתו.

המעשה והקלו הכרוך בו, הרסו אותו. הוא נכלא, והנושא מופיע כמעט בכל שיר אותו חיבר בבית הסוהר:
"אנו גחונים כלהקת צבועים – על מקווה עכור, בעמוד הרוח"
וההסבר: הצבועים אינם יכולים להיראות בין אנשים, ולכן הם אינם הולכים לבאר, שם עלולים לפגוש בני-אדם, אלא מוכרחים לשתות ממקור מים עומדים, וגם זאת רק כאשר אין רוח שתישא את ריחם.

פטליזם

הבדווים באישיותם סבלניים מאוד. הסבלנות קשורה ביסודה לתפיסה פטאלי סטית. אנשים החיים כה קרוב לטבע ותלויים בו, יהיו פאט ליסטים, כי הם חסרי ברירה. המאורעות הקובעים בחייהם אינם בשליטתם, והדבר בא לידי ביטוי גם בנושאי המוות. באחד השירים על מות בתו הקטנה מנכשת נחש, מספר הבדווי, שיום אחד בא ה-מנאייה (הגורל) ולקח את יקירתו:

"יינתן לנו (הוא אומר) לטעום את המר אחרי המתוק."

השיר מספר, איך ביום רגיל, שלח הבדווי כדרכו את בתו הקטנה לשחק, והיא חוזרת בוערת מהנכישה.
הוא מתאר את הבהלה וה"האווי", (הניסיון למצוץ מדמה את הרעל) ואיך באו עוברי אורח, גיבורים ממש, אשר ירדו ובכו כשראו אותה דועכת, ובתוך כל ההתרגשות הנוגעת ללב והטבעית במצבו זה, הוא יוצא לפתע מהתמונה ומסתכל כביכול מבחוץ באמרו:

"אין דבר, אין מזה מנוס. הגורל יבקר את כולנו וכולנו נמות, וכשתאכל מאתנו התולעת, היא תאכל בתיאבון".

אחד הערכים המקודשים בחיי הבדווי הוא מנהג הכנסת אורחים ואירוח.
אין חיים במדבר בלי הכנסת אורחים. אנשים מסתובבים במדבר תוך כדי חיפוש אחר מרעה ומים לעדריהם, עוברים ממקום למקום לשם מסחר והברחה, או בורחים מסביבתם מכיוון שהפרו כללים חברתיים.
מחפשים מפלט מחום היום וצינת הלילה. זקוקים למשקה לעצמם ולבהמותיהם וצריכים אוכל.
הבדווי מתאר זאת כך:

"ירדנו על השאמי כמו בז שציפורניו שלופות"

אך אחרי שקיבלו שתייה ואוכל, יכול לומר:

"יעזבנו כמו שעוזבת נאקה שמנה את הבאר".

נחיתות האישה

מתוך השירה הבדווית אנו יכולים לעמוד על יחסם של הבדווים לנשים. הרושם הראשון הוא שאישה נחשבת לנחותה. לדוגמא: כשבדווי ניגש למנות מספר עובדות חיים מובנות מאליהן – הוא כולל בהן את נחיתותה של האישה:
"החיים נגמרים, אישה נחותה, וישמח הדל ביום תהפוכות".
כלומר, נחיתות האישה כמו עובדת המוות, שייכת לטבע האדם.

"מי שמתייעץ עם אשתו, ירכין את ראשו,
הרי נשים מביאות את כל האסונות".

בשיר אחר המטיל אור על גישתם זו, עוסק בבדווי שבא לאחיו ומתלונן: בתו מגיעה לגיל בו היא עלולה להביא קלון על משפחתה בגלל פעילות מינית, אך אשתו הרוצה עדיין בעזרת הבת בביתם, אינה מעוניינת כי תינשא.

"אף פעם בחיי לא נועצתי עם נשים – ואם תשאל אותה היא תגיד: בתי צעירה! אך הבת סוטה מהמישור הפתוח לשחק בפיתול, וכשאני מגלה את משחקה, היא קמה ובורחת".
יתכן והאידיאולוגיה שנשים הם נחותות נובעת מפחד הגברים שתערכנה בתחומיהם. אם יינתן להן להביע דעות. ויתכן שהגברים פוחדים ממיניות נשותיהם.
מחד היה רוצה הבדווי שנחשוב כי נשותיו צנועות מאוד, שצניעות היא חשובה, ולכן העונש על אי-צניעות הוא חמור. מאידך, ידוע ממקורות אחרים, שקיים גם במסגרתם מגע מיני מחוץ למסגרת הנישואין. לעיתים קרובות ישבח המשורר את הבדווי המפלרטט עם נשים.
המשורר יקרא למוחמד: "ידיד אלה שבגדיהן מבושמים".
בגלל נטיית הבנות ליחסי מין, הבדווי אינו מאמין בנשים, וזאת כנראה סיבה אחת לכך שהעונש על פריקת מוסר הוא כה כבד.
משורר שהתגרש מנשותיו כאשר נכלאו, עשה את מעשהו לא על מנת לשחרר אותן מנישואין לא פוריים, אלא להגן על עצמו מפני הבושה. והוא מודה באומרו:
"מפחד יצחקו עלי כל הבריות
מכרתי את מיטב הנאקות כשלא היו בהריון".

מצטיירת תמונה שלאישה יש כוח להפריע לחיי אדם ולגרום לו אי-נעימות, לכן יש להכניעה בכוח...אך למרות זאת, יש בדווי מנוסה ואמיץ, המייעץ לחבריו לנהוג אחרת:
"תעשה נגד 500 איש מעשה רע – אך לגבי טובה שביקשה האישה – תיכנע".
בן דמות היגון
משורר האהוב מאוד על הבדווים במרחבי סיני, הוא משורר-מבריח הנקרא ענייז אבו-סאלם אל עריידה, המשתייך לשבט תראבין אל-חסאבלה אשר וואדי ואתיר (בדרום מזרח סיני).ענייז התחיל לחבר שירים בעודו נער, העושה שליחויות בין סורי להרי גלאלה במצרים.
אך השירים אותם אוהבים בני סיני הם שיריו מן העשור האחרון, מאז נאסר יל ידי שלטונות מצרים והושם בכלא. שיריו של ענייז אהובים לא רק בגלל כושר הביטוי שלו, אלא בגלל אירועים בחייו.
כשעמד בראש רשת הברחה היה מעביד נאמן ונדיב.
לכן מעצרו נתקבל בעצב. מאחר והבדווי אוהב חופש – יותר מכל שאר הבריות – הוא מחשיב את בית-הסוהר למוות.
ועוד אירע לענייז דבר שהבדווים רואים אותו כאסון. כשנכלא, החלה אחת מנשותיו לנהל רומן עם אחד מבני דודיו. הדבר נתגלה לו באמצעות חליפת שירים בינו לבין דייג בדווי מנווייבע, תראבין. ענייז שלח לדייג שיר בו הוא מברר חדשות על אשתו, כביכול למי ציפור דמיונית:

"הוי ציפור, בעין-אום-אחמד האם עצרת לשתות,
ואולי ציפור, מצאת את עקבות הנאקות
האם הן בוואדי לאטח או למלאגי כבר יורדות
יש לי בכרה אישה בולטת בעדרה
מכעס אללה הופרדנו לפני לידה
בלילה של רע בלתי נסבל
שאללה לא ייסר אותנו בלילות של פרידה 

זרועות חלוקות ושוקיים דקות
דמעותיה פוזרו עד יבשו עיניה"

והדייג חיבר שיר, אותו שלח לענייז כתשובה:

"עליתי בוואדי חמרא על עקבות של גבר
הולך הליכה כבדה תחת משא של מתנות
נפגש עם קרובתו בפיתולי הוואדי
והמשיכו בוואדי סמרא לכיוון החווה
לא תלך עם בן-דוד של בעלה אלא זונה
יביא כמה כותנות שיביא.
הזהרתי אותך מהבכרה ההרה
כמו מגיפה. את כולם מדביקה.
והנה כולם אספו את הנאקות אך אינך בא
והשארת את שלך עם סימנך על עכוזה".

ענייז, שהבין את הרמז מודיע לדייג בשיר נוסף, שאכן גירש את נשותיו:

"מפחד שיצחקו עלי זייד ועבייד
מכרתי את הנאקות הטובות שאינן הרות".

ובכן, מעט מזעיר על שירת המדבר. אין תחליף לשימור ועיבוד שירים אלה, המהווים ביטוי נפלא לחברה שהמודרניזציה מכלה גם בה מסורת של שנים.

(החומר לוקט מתוך חוברות בהוצאת מדרשת שדה-בוקר,
 בית ספר שדה, המכילות הרצאות בנושא הבדווים
שנערכו ביום עיון לזכרו של יצחקי נצר ז"ל)