לבטי חינוך (א) - רשימה של חנה לביא

חנה לביא עם פעוטי קבוצת רימון

לחנך ילדים זו מלאכה קשה ביותר- רבות מהנשים הצעירות בקיבוץ , שרק החלו להבין את המשמעות של האמהות שלהן , קיבלו על עצמן תפקיד עול חינוך ילדים שאינם שלהם..
הן עשו זאת בלי הכשרה מוקדמת , רק מעצם היותן אמהות בעצמן.
הלבטים היו רבים האכזבות והשמחות עורבבו יחד. 
לא כל אחת הייתה מתאימה ורבות , רבות מהן נשרו מהתפקיד החינוכי.
את הלבטים אנו יכולים להבין על פי הפתיחות בה הן ביטאו את עצמן בעיתון הקיבוצי:

בשבילי החינוך – מפנקסה של מטפלת  / חנה לביא
ידיעות עין השופט / חוברת העשור - 5 ביולי 1947

"מכה" 
"הוא נפל וקיבל מכה בראשו, הוא אינו מפסיק לבכות", מודיעה לי האם בהתקרבה אליי בצעדים מהירים ועצבניים.
" מאוד התרגשנו, את יודעת, יכול להיות שמעל המידה, כי הוא נפל על האוטו" – המשיך האב בקול עצור, משתדל להסתיר את מבוכתו.
"אומנם לא נראה שום דבר רציני, אין לו פצע וגם שום חבורה, אך בכל זאת הלא נפל על האוטו, וזה סוף כל סוף ברזל, פלדה. הרטבנו ראשו במים, השכבנו אותו והוא כל הזמן מסתכל עלינו וצועק: מכה! מכה!", מוסיפה האם בקול נמוך.
והילד ממשיך לבכות.


שקטה לגמרי, בלי שמץ של התרגשות, לקחתי את הילד בידי, הצצתי לראשו ושאלתיו בקול מצחיק: "מה קרה לך, האם עשית ה'דוץ' לאוטו והאוטו גם עשה לך?"
חיוך ערמומי חלף על שפתיו, הוא הציץ אליי בעיניים בוחנות ופתאום הפנה את ראשו בכיוון הוריו, הושיט את ידיו אליהם וקול היסטרי התפרץ מגרונו: "מכה! מכה!"
ההורים נפרדו והלכו, הילד נשאר עומד בחדר, ובכה.
כל הילדים הופיעו בינתיים לארוחה, נטלו ידיים וישבו לאכול. הוא נשאר עומד במקומו. "בוא לאכול, בוא לאכול" קראו הילדים בשבתם ליד השולחן.
בצעדים איטיים, קצת מיואש ומהסס, קרב  לשולחן והתיישב במקומו.

ילדי רימון בגן

"הנה, אני קיבלתי מכה בראש, אני רוצה היום להגיד בתאבון" הכריז בקול בכייני, חרישי, ראשו הורד, עיניו פוזלות אליי ובוחנות את יחסי – "היום כבר ילד אחר בירך אותנו בתיאבון, אתה איחרת היום. אולי מחר תברך אותנו בתיאבון".
- "אבל את יודעת, המכה הייתה חזקה, אני שמעתי ככה". 
- "זה יעבור לך" מעירה ילדה אחת. "נכון, נכון", מאשר השני, מבלי להפסיק ללעוס.
- "תעשה לך שפשוף על הראש וזה יעבור לך מהר מאוד", מוסיף שלישי, בהרימו את אצבעו למעלה.
הוא: "אני אעשה שפשוף חזק כזה, כזה, אתם רואים?"
הוא שם את ידו רגע קט על הראש והודיע בקול רם: "זה כבר עבר, זה כבר עבר, אבל אתם לא קיבלתם מכה, רק אני! רק אני!"

*****   

עם הילד החולה
שניהם חלו בשפעת קלה. שניהם שוכבים ומחכים להוריהם. הנה היא נכנסת. פניה עצובים, תוגה מבצבצת מעיניה. קולה שקט ובצעדים איטיים היא מתקרבת לבנה.
הילד מקבל את פניה בשמחה, רוצה להגיד משהו, מסתכל בפניה, בעיניה, מקשיב לה, ולאט לאט משתתק. מכניס את שתי אצבעותיו לפיו ומציצה רעשנית נשמעת בחלל החדר.
שניהם שקטים. היא מסתכלת בבנה וכל מיני הרהורים נוגים עוברים במוחה. איזה רעיונות משונים, לא רצויים חולפים בזה אחר זה. אנחה חרישית, עמוקה מתפרצת מגרונה.
הילד מציץ עליה ומציצתו מתגברת. הנה השנייה נכנסת. צעדיה בטוחים, קצובים. היא מתקרבת למיטה וקולה בצחוק: "מה אתה חולה קצת? מה קרה לך?" הילד מנסה להתפנק קצת.
משתטח על המיטה וזורק את הצעצועים ומכניס אצבע לפיו.
היא אינה מתרגשת. הצעצועים נשארים על הרצפה. "צעצועים, צעצועים! אני רוצה את הצעצועים". "ילד שזורק צעצועים אינו צריך לקבלם יותר. אם אתה רוצה עכשיו לשחק בהם, בבקשה, נוכל להרימם. אשחק איתך יחד, טוב?" הילד מתרומם, מוציא את אצבעו – "אני יותר לא אזרוק, נשחק יחד, טוב?"

הם משחקים יחד, שניהם צחוקים. היא זורקת אליו את הכדור למיטה והוא בידיו הקטנות משתדל לתופסו. הוא מתהלך ומתגלגל ושוב צחוק.
הוא ער ורענן. החום גובר אך הוא אינו נכנע...

***  

מפגש של אורחים עם ילדים

יום שכולו צחוק
מי שלא ראה את הזוג הנחמד, יפתח (שביט) ואפרת (ארבל), אחרי אמבטיית בוץ לא יכול לתאר לעצמו כמה מצחיקים היו. יפתח, ערום עד הברכיים בבוץ, פניו מרוחים בקווים שחורים, מכוסים בכובע שחור, דביק, כשציצית קטנה בולטת ממנו.
אפרת, לבושה במכנסיים שחורים, רטובים. הרגליים כבדות מעומס הבוץ, שערותיה הבהירות נוצצות כזפת ואפה מכוסה בשכבה עבדה.
נדמה לך ששני ליצנים קטנים עומדים לפניך. יפתח מאושר, כולו צוהל משמחה, אך אפרת פוסעת לאט, רגליה כבדות, מסתכלת בעיניים מבוהלות.
- "חנה, מה יש לי פה על הרגליים?, זה לא טוב, זה כואב!"
יפתח פוסע לעומתה כגיבור, כמנצח אחרי החזית וזר בוץ על ראשו. חזהו בולט ומבריק מרוב לכלוך. הוא מושיט לי את ידיו.
- "הביטי חנה, מה יש לי פה על הידיים ועל הראש. מה זה חנה", ותוך כדי דיבור עושה קפיצה, כמובן יוצא לרקוד.
רגע עמדתי על ידם מבלי להוציא הגה מפי. לא יכולתי לנגוע בהם. הצצתי בעיניים השמחות של יפתח והמבוהלות של אפרת וצחוק תקף אותי. רציתי להבליג ולא להביט בפני שני הברנשים האלה. הורדתי את ראשי וצחקתי.
הם הסתכלו עליי תמהים ולא ידעו מה זה מבטא. פי היה סגור, ראשי מורד למטה, ידי על עיניים ואני כאילו מתנועעת.
- "חנה, מה יש לך?" פותחת אפרת את פיה.
- "חנה מה זה, מה את עושה? חנה לא רואים אותך, את משחקת ככה איתנו?" ממשיך יפתח בנסותו להוריד את ידי מהעיניים.
התבלבלתי רגע והשתתקתי. שיניתי את ארשת פניי ברצינות ובכעס הבטתי על שניהם. יפתח קצת נבוך וקורא:
- "חנה, אני רוצה להתקלח". "גם אני רוצה, נכון שאני קצת מלוכלכת?" הוסיפה אפרת מבוישת.
הכנסתי את שני הברנשים למקלחת ואחרי עמל רב הצלחתי לנקותם. "עכשיו תישארו פה בחדר ולא תצאו יותר החוצה!"
הם קיבלו את עונשם בשתיקה. יפתח ביקש מגדל ואפרת הסתכלה בי בזעם. שתי זוגות עיניים, כל זוג וביטויו הציץ עליי רגע.
יצאתי וצחוק חזק פרץ מגרוני. כמה נחמדים היו שניהם. כמה עליי לשחק משחק ברוגז? הרהורים שונים חלפו במוחי בלכתי להביא את האוכל.
והנה מה הופתעתי בפותחי את הדלת. שניהם יושבים חבוקים, כל ספרי התמונות על ידם. איזה שקט ושלווה. שניהם עסוקים ואינם מרגישים שאני עומדת מולם ומקשיבה. "את רואה, הנה חמור קטן. את רוצה לשיר חמור קטן?" שואל יפתח את אפרת. "והנה גמל, אתה רואה יפתח? אתה תהיה גמל ואני ארכב עליך".
לא יכולתי להתאפק, יצאתי החוצה ופרצתי בצחוק.
כמה נחמדים הם היו.

גן הילדים ב1962