על גרי הצדק

יואב דוברובין

  ג ר י   צ י ו ן
בראשית המאה עלו ארצה קבוצות של גרים מרוסיה. ברוסיה
נחשבו חתרנים ונרדפו. כאשר עלו ארצה קיבלו אותם בחשדנות,
והם התקשו לקבל פרנסה ואדמות. אחד מצאצאיהם, יובל דרור חבר קיבוץ
חמדיה, חוקר את מסע הגרים ותלאותיהם.

עפרה בריל, "חותם" – 1.6.1984
(תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה )

חג השבועות הוא חגם של הגרים, וזה הזמן  להזכיר את סיפורה של תנועת ההתגיירות ברוסיה  הצארית, וסיפור עליית הגרים ארץ- ישראל. למן המאה הארבע-עשרה היו ברוסיה כמה תנועות גיור, שהתרכזו בעיקר באזור קייב. על תנועות אלו יש מעט מאוד ידיעות. ממחצית המאה ה-15 החלה בחברה הרוסית הגבוהה תנועה גדולה של כפירה. במרכזים תרבותיים כמו קייב או מוסקבה, נוצר מגע עם סוחרים מהעולם הגדול, המפגיש את החברה הגבוהה עם אמונות שונות. במאה השמונה-עשרה, תחת שלטון יקאטרינה השנייה, שדגלה בסובלנות דתית, פרחו הכתות הקרובות ליהדות. הגרים נחלקים לשלוש כתות: "המולוקנים-סובוטניקים", "הסובוטניקים" וה"גרים". "סובוטניקים" הריהם שומרי שבת. מתוך טעות המשיכו לכנות את אלה שהגיעו לארץ "סובוטניקים", אף-על-פי שהם היו גרים של ממש. ריכוזים גדולים של גרים היו בסיביר ובאסטרחן, מקום גלותם של מתנגדי המשטר.
הגרים הקפידו מאד על מנהגים יהודיים, כמו ברית-מילה,בר-מצווה, גידול זקן, דיני טומאה וטהרה.

קשה להסביר את תופעת ההתגיירות. פעלה כאן פסיכולוגיה משונה של מחאה דתית ואנטי-ממלכתית. החיים ברוסיה היו קשים מאוד, משטר הצאר רדף ודיכא כל מחשבה חופשית. הגרים באו ממעמדות שונים, לכן אי-אפשר לומר שהיו להם מניעים חומריים כלכליים. אלה שהתגיירו נרדפו, נדדו ממקום למקום, וחייהם הורעו מאוד.
היותם נרדפים על-ידי השלטונות מצד אחד, ומניעים דתיים טהורים מצד שני הביאו את הגרים לארץ-הקודש. היציאה מרוסיה לא הייתה קלה. צעירים רבים מבין הגרים שרתו בצבא הצאר וכדי לערוק מהצבא היה עליהם להתחפש לצליינים. את דרכם לארץ עשו ברגל, ותחנת המעבר שלהם הייתה העיר אודסה, או טורקיה.

מאסר בעיר הפלך עכו
מתוך "המליץ", אוקטובר 1901

אחד משומרי שבת (סובאטניק) ישב ב"חידרה" זה איזה שנים, ובימים האחרונים אמר לעזוב מושבה זו ולהיאחז במושבה שבגליל, והנה אחד הערביים מכפר הקרוב ל"חידרה", היה נושה בו לערך חמשה רו"ב. ויהי בהיוודע לערבי כי בעל חובו רוצה לעזוב מקומו, החל לנגוש בו, אבל לא עלה בידו לגבות חובו והאיש נסע. 

בשומע הערבי כי נסע בעל חובו, רדף אחריו הוא ואחוזת מרעהו הערביים וימצאוהו בדרך נוסע בעגלה הוא ואשתו ויאמרו להתנפל עליו. אך ביד הנוסע היו שני קני-רובה ויחל לירות מהם. הוא היה יורה ואשתו ממלאה את השני כדורים, וכה ירה עד שבעים פעמים ויניא את הערביים מגשת אליו, וגם המית את האחד, ושנים מהם נפצעו ויפלו תחתם. כה היה הנוסע משליך כדורים ואשתו נוהגת בעגלה וממלאה את הקנים והערביים הנשארים רודפים אחריהם, עד שבא לקראתם אחד מפקידי הממשלה בלוית שני אנשי צבא, שנסע לאחד הכפרים. למראה עיניהם עצר הנוסע את סוסיו וגם הערבים עמדו תחתם, ויפן האיש להפקיד ויודה כי הרג את הערבי המתבולל בדמו לא הרחק מהמקום ההוא וכי גם פצע את שני הנפצעים המוטלים שם וימסור את עצמו בידי הפקיד, כי אנוס היה להגן על נפשו.

הפקיד לקחו ויובילהו ליפו ויען שהוא נתין רוסיה מסרהו לקונסול הרוסי שם, וגם העיד עליו כי לא יכול להציל נפשו בלעדי מעשהו אשר עשה. הקונסול ענה כי עליו לשלחו לרוסיה שיעמוד שם במשפט, אחרי שהנהו איש צבא – כי איש צבא משוחרר הוא האיש וגם היה במלחמת פלעוונה – וישלחהו באנייה הרוסית לרוסיא.

והערבים בני הכפר ההוא שמהם נהרג האחד ונפצעו השניים – התנפלו בלילה על המושבה "חידרה" ויבוזו את החנות האחת שבמושבה וגם ידו אבנים לחלונות הבתים, אבל לא התפרצו בהם פנימה.

בלילה ההוא התנפלו שנית בני הכפר על הגורן ב"חידרה", וינהגו גם ארבעים בני בקר של הקולוניסטים ויובילום אל הכפר; ויהי טרם גמרם מלאכתם, והנה פקיד, ומאתים אנשי צבא באו לשמור את "חידרה" ולשלם לעושי רע ברשעתם, ומבני החיל הלכו אל הכפר ויביאו את זקן הכפר ואת כל הבע"ב החשובים שמה, אסורים ל"חידרה", ושם העריכו היזק החנות, ויכתבו בספר כל מה שנמצאו בחנות עפ"י דברי בעליה ויצוו להשיב כל דמי הנזק, ולא התקבלה שום הבטחה עדי כי שלמו במזומנים טבין ותקילין כחשבונו של בעל החנות, וגם השיבו הבהמות וכל מה שנמצא בכפר מהביזה.

עוד כרה גדולה נאלצו בני הכפר לכרות לחיל הצבא ולפקידם, סוף דבר, לקח הפקיד את ראשי הבריונים מהכפר וישלחם לשבת במאסר בעיר הפלך עכו, וזקני הכפר ובעלי בתיו כתבו וחתמו זיכרון בספר, כי הם אחראים וערבים על כל דבר פשע, על אבדן שור או חמור ועל כל מקרה שיקרה ליהודים ב"חידרה" עליהם לתת דין וחשבון ולשלם כל נזק במיטב כספם.

שיחזור של בית מאותה תקופה

ויכוחים עם הכמרים

יואב דוברובין היה בן שמונה-עשרה כאשר התוודע לדת היהודית. בשנת 1850 היה יואב דוברובין צ'אבאן (ראש הרועים). הוא רעה את עדריהם של בעלי האחוזות בערבות הוולגה. בזמן עבודתו היה הוגה בכתבי-הקודש. רבה הראשי של צאריצין (סטאלינגרד-וולגוגראד) קירב אותו אל הדת היהודית. דוברובין הצעיר היה עלם חרוץ ורב-כוח. הוא נטש את שדות המרעה של מעבידיו בעלי האחוזות, והתחיל חוכר קרקעות לעיבוד, זרע תבואות וקצר יבולי ברכה. כך הלך מחיל אל חיל, עד שהפך לאחד מבעלי האחוזות העשירים בכפרו.


תנועת ההתגיירות ברוסיה הייתה מלווה בויכוחים דתיים. הכמרים לחמו מלחמת חורמה באותם פראבוסלבים טובים ונאמנים, שהחלו נוהרים אל הדת היהודית. אבל אלה היו ימי ה"אפידמיה היהודית". אברהם קורקין, מחולל תנועת ההתגיירות בפלך אסטרחן, מתלבט עם חבר מאמיניו,: "למה לנו להאמין בדת שווא ותפל, אם-קדושה ובנה הנולד לה מרוח הקודש, אשר זה נגד מציאות הטבע?...פתאום נביא בן-אלוקים עם תורה חדשה שהיא מלאת סתירות..." ועל הויכוחי

ם עם אנשי הכמורה קורקין עצמו מעיד: "ביום השלישי של החג, בא אלינו איזה מיסינער, והתאספנו אצל הכומר והתווכחנו עימו כל הלילה בלי שום תוצאות. הוא לא ניצח אותנו ואנחנו לא ניצחנו אותו. לאחר שניסיון שכנוע זה לא הצליח, פנו אנשי הכפר והחזירו את תמונות הקדושים לכומר, כסמל לעזיבת הנצרות". הם נרדפים, נודדים מכפר לכפר, עד הגיעם לכפר בו יושבים "שומרי שבת נוצריים – וגרי צדק". 
בעזרת תושבי הכפר הם פונים לעיר הסמוכה, בה יש קהילה יהודית, ומבקשים מרב הקהילה שיגיירם. בתחילה מסרב הרב, אך לאחר הפצרות רבות הוא מתחיל להכשירם על-ידי שעורי דת, ומייעד להם בית-כנסת, מקווה ושוחט. באותה תקופה שלט ברוסיה הצאר אלכסנדר השלישי, שלא היה סובלן בענייני דת, והיה רודפם עד חורמה.
תהליך הגיור נפסק, וקורקין עם חבר נאמניו הלכו לווילנה, היא "ירושלים דליטא". שם הם מקיימים את מצוות ברית-המילה.
באותם ימים לא היו אמצעי הרדמה למיניהם, וניתוח מסוג כזה לאדם מבוגר הוא קשה במיוחד, לכן נכבלו בחבלים בזמן הברית. רק אברהם קורקין לא רצה שיכבלוהו, הוא לא רצה שתתפרש הכבילה כגיור בניגוד לרצונו ועמד בעינויים.

הקרובים מבקשים

בשנת 1897 מגיע קורקין לאודיסה ופונה לעזרת חובבי-ציון, שראשיהם הוא באותה תקופה מאיר דיזנגוף 
וד"ר הלל יפה. בארכיון הציוני נמצא מסמך מעניין ביותר משנת תרפ"ה. המסמך מופנה למרכז העלייה שליד הסתדרות העובדים העבריים בירושלים, מאת חברת גרים-עבריים יוצאי רוסיה בתל-אביב. וזה לשונו:

"כידוע לכם נמצאים בארץ הרבה עשרות משפחות של גרים יוצאי רוסיה, שהשתקעו פה בארץ זה כמה שנים, כולם עבריים, מסורים לעמם ולארצם בלב ונפש, ועובדים חרוצים ובעלי מקצוע. אלה הם בני הדור השלישי, שאבותיהם הקוזאקים מפלך קובאן עוד לפני מאה שנה התגיירו, ולמרות הרדיפות האכזריות והמאסרים בימי הצאר ניקולאי הראשון ויורשיו, נשארו נאמנים ליהדותם, ושיבת-ציון הייתה והינה שאיפתם במשך כל השנים.

גרים רבים עלו מרוסיה והתיישבו בארץ-ישראל עוד לפני חמש-עשרה שנה ויותר, אלא שבזמן המלחמה העולמית שלטונות התורכים גירשו אותם חזרה לרוסיה וכעת הם נמצאים שמה במצב קשה. כל השנים  הם דורשים מאיתנו להשתדל לפני המוסדות הציוניים לאפשר להם לעלות לארץ. לפני שבועות אחדים קיבלנו ידיעה שלאודיסה הגיעו 22 משפחות מפריוואלניע, כולם קרובינו, אחינו ואחיותינו.

הם מכרו את כל מה שאפשר להם למכור, ומחכים בעיר זרה ורעבה באודיסה, שיאפשרו להם להיכנס לארץ.
אנו פונים אליכם, אחים רחמניים, הצילו את אחינו ואחיותינו מחרפת רעב ומייאוש נורא! שילחו להם רישיונות-כניסה, כדי שיוכלו לבוא לארץ ולהשתתף בבניינה. עליכם לדעת שכולם חקלאים ופועלים מומחים מילדותם, שום עבודה חקלאית לא קשה בשבילם, צרכיהם מינימאליים, ויסתפקו במועט שבמועט.
אנו החתומים מטה, גתל-אביב וסביבותיה, אנשים בעלי מקצוע ובעלי רכוש, אחראים בעד סידורם בארץ, בלי שיפלו למעמסה על שום מוסד ציבורי".

אריסים במושבות הגליל
רוב הגרים הועברו מיפו למושבות של אותם ימים. רובם לחדרה ולמושבות הגליל, מיעוטם למושבות יהודה. ריכוז גדול של גרים התרכז בחדרה, שם התחזק הקשר שלהם עם הלל יפה (שהיה הרופא בחדרה) וחיים מרגלית קלווריסקי, שהיה גיסו של הלל יפה ופקיד ביק"א. הגרים באו לחדרה בעיצומו של סכסוך בין הועד ביפו לבין אנשי חדרה על בניית בתים במושבה. תושבי חדרה קיבלום באי-רצון, בחוששם, שהגרים רוצים זכות להתיישב בבניינים 

שייבנו. גם מנהגיהם נראו מוזרים ליהודי חדרה, אך הגרים לא מבקשים זכות לבניינים אלא רשות לבניית בקתות במו-ידיהם, תוך התחייבות לפנות את המגרשים בכל-עת שיידרשו.

בית מבוץ וגינות קטנות

רבקה יפה כותבת על הגרים החדרתיים
בזמן לידת בני הראשון, ביפו, הייתה לי כמובן מיילדת בשם גב' חנקין, אך בלילה הייתה יושבת לידי זקנה רוסיה, גיורת. 
בזמן שהותה אצלי סיפרה לי הזקנה את קורות חייה. כבת 12 הייתה כשהלכה לטייל בוקר אחד בכפרה אשר ברוסיה
והנה נתקלות עיניה במין דבר מוזר. אדם חבוש כיפה על ראשו שוחט תרנגולת בצורה לא רגילה. במקום לשחוט ולגמור 
כמו שהיא רגילה, הוא מאריך ותוך כדי שחיטה הוא מתפלל ומברך. היא ניגשה אליו ומסוקרנת שאלה למעשיו. האיש סיפר 
שהוא יהודי וזה אחד ממנהגי דתו. הילדה הייתה מזועזעת מהיופי במנהג והחלה להתעניין ביתר המנהגים הבלתי מוכרים לה.
לילה לילה הייתה בורחת דרך חור בגדר הבית בו הייתה עובדת, הולכת לבית השוחט ושותה בצמא את סיפוריו. היא החלה
ללמוד את מנהגי היהדות והעבירה את ידיעותיה לכל בני כפרה. בת 14 הייתה כשנודע לצאר הרוסי על הכפר המתגייר, 
והוא ציווה לשלחם לסיביר. בסיביר התחתנה עם אחד מבני כפרה והם קראו לעצמם אברהם ו-שרה.
הבחור אשר קרא כיצד עשה אברהם אבינו ברית מילה לעצמו, עם אבן אשר הושחזה, עשה לעצמו אותו הדבר. הם
המשיכו בסיביר את פעולתם היהודית, וכשנודע הדבר לצאר אלכסנדר השלישי, הוא ציווה לגרשם מרוסיה בכלל.
הם החלו בנדודים, שנמשכו שנים, עד שהגיעו לאודסה, שם עזרו להם חובבי-ציון והם הגיעו ארצה.
בארץ הם ביקשו את המקום המסוכן והקשה ביותר להתיישב שוב וכך הגיעו ל-חדרה.
החדרתים לא קיבלו יפה את הגרים. הגרים היו עובדי אדמה פשוטים, אשר הסתפקו במועט וכמובן לא העזו לבקש
מהחדרתים דבר. הם בנו להם את בתיהם מבוץ, עשו גינות קטנות סביב בתיהם ומלבד סוסים וחלקת אדמה לא
ביקשו מאום.
לחדרתים הדבר חרה מאוד, הם חיו מקצבות וממציצת יהדות רוסיה. זכור לי היטב כיצד אמר פעם אחד העם,
בהזדמנות כשהיה בחדרה. ישוב על כסא תומך את פניו בידו ובנעימה גמרתית אמר: "רבותי, מה אני אגיד לכם, אם
אתם מבקשים עוד כסף מחברה כל כך ענייה אחרי 10 שנים, אשר במקום להביא יהודים אחרים אתם מוצצים אותה,
אז אוי ואבוי לנו, ואם באמת זקוקים אחרי כל כך הרבה כספים שקיבלתם לעוד, אז בודאי אוי ואבוי"
החדרתים העלילו על הגרים שהם רוצים לבנות בית-כנסת רוסי בחדרה, מה שלא היה מעולם נכון. הגרים היו אמנם
בורים, אך את מנהגי היהדות הם למדו ומילאו באהבה ומסירות. הם מילאו את כל הדינים שאפילו היהודי הטוב
ביותר לא היה מדקדק בהם. אמנם בהתחלה הם נקראו שבתים משום שמילאו רק את מנהג שמירת השבת, אבל תוך 
שהותם בין יהודים הם למדו ומילאו יפה את כל הדינים והפכו ליהודים לכל דבר.
ליהודי חדרה הם רכשו כבוד של מלכים, וזכור לי במיוחד המקרה של גר בשם ספוקוב, אשר בא לוועד של חובבי ציון
בחדרה. הוא נכנס ביראת כבוד כשם שהיה נכנס לטרקלין של המלך ופנה אל יו"ר הועד כאל הוד מלכותו, והדבר
הפעוט שביקש היה רשות להחליף את שמו הרוסי לשם יהודי – מספוקוב ל-אברהמוב. ד"ר יפה וגיסי עמדו תמיד
לצד הגרים והעמידו על נס את מעשיהם. ד"ר יפה גם אמר שלא יזיק בכלל לדם היהודי החלוש מדורות של נישואים
ביניהם להתערבב קצת בדם נוצרי.

משפחת דודברובין וגרודניאסקי יסוד המעלה 

בגלל קשיי קליטתם בחדרה, עזבו אותה רוב הגרים. משפחת קורקין הגיעה לחוות סג'רה, שהוקמה בשנת 1900 ומיד השתלבה בניסיונות האריסות של יק"א. ביוזמת קלווירסקי, שהיה מנהל החווה, כל קבוצה של ארבעה פועלים קיבלה 80 הקטאר (900 דונם) אדמה עם כל הציוד הדרוש, לרבות הוצאות הזנת הבהמות, הזריעה והפרנסה בשנה הראשונה. תמורת אלה, היה על הקבוצה להחזיר בסוף השנה הוצאות הזריעה והזנת הבהמות וכן 25% מהיבול.

ניסיון האריסות נכשל בשנה הראשונה מבחינה כלכלית, וקלווריסקי הועבר מתפקידו ונתמנה להקים את מושבות הגליל התחתון, אך הוא לא התייאש מרעיון האריסות. בשנת 1930 ניתנה האריסות למושבה שמסין, שהייתה ליד יבנאל, וכן לאדמות מלחמיה (מנחמיה) וכפר תבור.
קלווריסקי מאמין בגרים לאורך כל הדרך. בזיכרונותיו הוא כותב:
"כל ימי התפללתי לשמירה עברית. 
הסתכלתי בשמירה הזרה במושבותינו ומצאתיה כאנומליות. לפי דעתי כל איש, ובפרט קובץ אנשים, צריך לשמור על גופו ועל נכסיו הוא עצמו. השומרים מבין עם הארץ לא היו מהאלמנטים המעולים ביותר. על-פי רוב, הם היו הגנבים עצמם או שותפים לגניבה, וקיבלו לא שכר שמירה, כי אם שכר "לא תגנוב". אחוז קטן של יהודים היו מבין השומרים.
עוד לפני היום השמירה העברית בארץ-ישראל, ניהלתי משא-ומתן עם קבוצת גרים מכפר 'פונומריבו' שבקווקאז על עלייתם לארץ-ישראל לשם שמירה והתיישבות.
ידעתי כי על שמירה בלבד לא יוכלו להתקיים, לכן חשבתי להושיבם על הקרקע בתנאי שחלק מהם יעסוק בעבודת אדמה וחלק יעסוק בשמירה".

הגרים הצטיינו במיוחד בחקלאות. הם היו חרוצים מאוד וידעו עבודת-אדמה מהי... בראיון שנתן קלווריסקי לחמדה בן-יהודה ב"השקפה" משנת 1905, הוא מצהיר בגלוי על מדיניותו כמנהל מושבות הגליל התחתון באשר לגרים:
"ישנן שמונה משפחות (גרים) בסג'רה ושבע משפחות בבית-וגן, ואני מביט עליהן בעין יפה, מפני שהן מבחינת ידיעת העבודה וחיבת הטבע, ומידות טובות אחרות, היסוד היותר טוב שביישוב. הגרים האלה מתחתנים עם היהודים ומתבוללים בהם, בניהם מבקרים את בתי-הספר ומדברים עברית. על-ידי הגרים מתפשטת ידיעת עבודת-האדמה וחיבת הטבע גם בין הפועלים היהודים".

ועל נשי הגרים הוא אומר:

"הגיורת עובדת בשקידה גדולה בגן ובשדה על יד בעלה, ואם חלה בעלה או היא נתאלמנה, איננה מתייאשת וצועקת לעזרת הפקידות כמו שעושות אלמנות איכרינו, אלא עובדת היא ביתר-שאת במקום בעלה".

ובנו בתים וישבו
גם מלאכת הבנייה לא הייתה זרה לגרים. בסיפור זיכרונות של ר' בנימין, "מזבירוב ועד כנרת", הוא שואל: "מי בונה? יהודים ספרדיים וגרים מיבנאל. הגרים, חוט של תוגה מתוח עליהם. הם נעקרו מרוסיה, דבקו באלוקי ישראל, ואחרי תלאות מרובות הגיעו לגליל התחתון. אנשים עדינים. הישישים זקנים לבנים להם, הבינוניים זקניהם אדומים – צהובים. הם עושים את עבודת הנגרות באגף החדש, בעל חדרים אחדים. לפנות בוקר, לפני התחלת העבודה, הם אומרים תהילים ברוב רגש, גם בבכי ובתחנונים, אחר-כך הם חובשים תפילין, טליתות, עורכים תפילה, סועדים פת שחרית ומתחילים לעבוד. חוט של תוגה מתוח על פני האנשים האלה".

לעומדת קלווריסקי, האוהד את הגרים, נמצא קראוזה, שהחליף אותו בניהול החווה בסג'רה, ומתנגד להם. קראוזה לא רצה לרכזם במושבות, כי לטענתו הם מהווים קבוצה חברתית השומרת על ייחודה. מגמתו הייתה לפזרם במושבות הגליל התחתון. כך יצא ששילוב של מדיניות אוהדת ובלתי-אוהדת של פקידי יק"א הביאו את הגרים למושבות רבות בארץ. משפחת דוברובין התיישבה ביסוד-המעלה. יואב דוברובין חוכר מיק"א 700 דונם במישור שעל שפת אגם החולה, שטח אדמה שיש עליו מבנה של חווה נטושה. הוא משפץ את החווה, מוסיף מבני-משק חדשים, חופר באר, ועם רדת הגשמים יוצא עם בניו לעבד את האדמה. המחרשה הערבית הרתומה לשוורים ושאר כלי העבודה הפרימיטיביים שמצא ביסוד-המעלה אינם לרוחו של בעל האחוזות העשיר מרוסיה. הזקן, שעבר כבר את גיל השבעים, נוסע לכפרו שברוסיה ומביא משם מחרשות "ביסיק" וציוד משוכלל אחר, שלא היה בנמצא בגליל. הוא גם מביא שמונה סוסים אדירי-כוח, ואפילו בני-בקר הביא עימו, להשביח בהם את גזעי המקנה.

הביצה תובעת קורבנות
חוות דוברובין הפכה תוך זמן קצר לפירמה בכל מושבות הגליל. שוורים משובחים שגדלו בין חומותיה, זכו לקריאות התפעלות בתערוכות חקלאיות, וזני התבואה שלו היו נפוצים בכל הארץ. 
אך סבא דוברובין הקים את חוותו בדיוק למול ביצה המפיצה יתושי מוות. במפות הרשמיות מתקופת המנדאט הבריטי מכנים ביצה זו בשם "דוברובין-סוואמפ" – (ביצת דוברובין) והקדחת הפילה קורבנות מהמשפחה. בשנה השלישית לבואם אל נחלתם מת אחד מארבעת בניו של דוברובין, יעקב, והוא רק בן עשרים ושתיים. הניח אישה ושתי ילדות. הביצה המשיכה לתבוע קורבנות. אברהם, הבן השני, מת בהיותו בן 37. אחריו באה מהלומה נוספת כאשר נפטר ראובן, בעלה של הבת הבכורה, והיא נשארה עם ארבעת ילדיה. דוברובין לא ויתר על החווה על-מנת להציל את חיי משפחתו. רק לאחר שבן זקוניו מת והוא עצמו נחלש מאוד, הסכים לעבור לגור בראש-פינה. משפחת קורקין נשארה בסג'רה, אך לימים התפצלה וחלק מהבנים עברו לבית-וגן, שברבות הימים הפכה למושבה המבוססת יבנאל.

ונסיים בעדותו של דוד שמעוני ז"ל:
"פעם הלכתי ברגל בדרכי הגליל. במעלה ההר הדביק אותי איש אחד, נושא מקל ותרמיל על שכמו, וביקש רשות להתלוות אלי. תוך כדי שיחה נתברר כי האיש הוא גר-צדק מרוסיה. שאלתי: איך זה שאדם כמוך עוזב את הדת הפרבוסלאבית הקדושה ואת רוסיה הגדולה והולך להיספח על דת ישראל, כשהוא בא לכאן, לארץ שוממה? ענה האיש: אישי הצעיר, אמשיל למה הדבר דומה.

"כשאתה הולך בשדה ורוצה לרוות צימאונך מן הנהר הזורם, לא תשתה מן הגדה האחת כי המים עכורים בה, ולא תשתה גם מן השנייה, כי גם שם עכורים המים. אם באמת צמאת למים, חזקה עליך שתיכנס אל אמצע הנהר, שם תשתה מים חיים, מים טהורים.
כך אישי, גם הגיור שלי. המוסלמים – יום מנוחתם הוא יום שישי בשבוע: הנוצרים – ביום ראשון בשבוע, ואילו היהודים – באמצע, ביום השבת. ביום זה החיים טהורים הם, משום שהם באמצע, כמו אותם המים באמצע הנהר.."

ככל שחלפו הדורות, הפכו הגרים לחלק מהארץ הזו. יובל דרור, דור חמישי למשפחת קורקין, הוא חבר קיבוץ חמדיה. יובל חוקר ואוסף כל פיסת מידע על משפחתו המופלאה.
הסיפור שהוא כאן הוא סיפורו של יובל, שאינו נלאה מלספר, לכתוב, ולחקור את שורשיו בארץ הזאת.

חוות דוברובין השמורה - הפכה למסעדה  ומוזיאון בזעיר אנפין