חוה עם ילדי רימון |
בילדותנו חווינו את הלינה המשותפת. חווינו את המסירות והאחריות של הורינו למקום עבודתם.אימא שבשעה שש בערב עוזבת את הבית והולכת להאכיל את "הילדים שלה" ,בלי רוגז בלי טינה בלי רגשות אשם, היא גם מטפלת של ילדים אחרים וזה תפקידה.אחרי ארוחת הערב צריך להאיץ בילדים להתפשט, לצחצח שיניים, ולהיכנס למיטה.אחר אימא לוקחת ספר ומקריאה סיפור .יש ילדים שנרדמים מיד ויש כאלה שמתקשים ואז אימא יושבת לידם עד שכולם ישנים ולעיתים עוזבת את בית הילדים בעשר בלילה..
אבל יש לה לבטים
חוה בריל :
מניסיונותיה של מטפלת
מזה שש שנים אני חיה במחיצת הילדים שלי. פרק שנים די רציני בשבילי וגם בשבילם. ניגשתי לעבודה בספקות רבים. ידעתי שלחנך ילדים זה לא פשוט. התנחמתי שעול החינוך לא ייפול עליי. חשבתי שזה רק שייך למורה, וכנראה טעיתי.ללא הכשרה וללא הכנה הופעתי ביום בהיר אחד בפני קבוצת זאטוטים בני שנתיים-שלוש. הם אמרו לי "את פויה", "את לא יפה", "אנחנו לא רוצים אותך". הם רצו את המטפלת שלהם, את הפנים המוכרות. אני נפגעתי, התביישתי ובלב קשה הבלגתי במשך ימים רבים. התפרצויות, בכי, התנגדות לכל דבר ואי-שביעות רצון – היו מנת חלקי. זו הייתה תקופה ארוכה לא קלה, לא רק בשבילי אלא גם בשבילם. לא הבנתי את נפש הילד, ניסיתי להאשים אותם וגם חיפשתי דרך אליהם – איך לפייס אותם, איך להתקרב אליהם. רציתי להתגבר על חולשותיי ולרכוש את לבם. זה ארך זמן רב. ספגתי עלבונות רבים, לילות לא ישנתי. הילדים הלכו וגדלו ולאט לאט התהדק הקשר, נפתחו לבבות. הילדים התחילו להחזיק את ידיי יותר חזק, גם קבעו תור. ואז התחלתי להרגיש שמשהו מתקדם. התחלתי לנשום לרווחה. לא הרגשתי כבר בודדה.
הילדים גדלים ותקופת הגן מתקרבת. הם ערים, תוססים ושמחים. רוצים לדעת את הכול. מעוניינים בכול. שעות רבות מתרחקים מהבית ואני מתרוצצת, מחבקת ודואגת. שעות מבלה אני בחיפושים.
מוצאת אות
מי אז יבין ללב המטפלת ואותם מי יבין? הם רוצים חופש, טוב להם בלי מקלחת, למי זה נחוץ? כנראה למטפלת ואולי גם להורים. תנאי הבית אינם טובים. העברות מבית ילדים אחד לשני לא פי רוחם. הם רוצים בית קבוע, מטפלת קבועה, כפי שאבא ואמא הם קבועים.
את גן המעבר בילינו בבית הארחה. בית לתפארת, לפי דעת מומחים, אולם למטפלת לא חסרו שם צרות. חדר שינה אחד שימש לנו חדר אוכל ל-18 ילדים. רחבת "אודים", מגרש הספורט וספורט הקביים, כזכור, היה בעצם תוקפו.
תנועת האוטומובילים הייתה גדולה, במיוחד של הצבא. ואני הייתי משקיפה מרחוק, שלא יקרה חס וחלילה אסון. וכבר קרה נס – אוטו הפיל ילד והוא יצא בשלום. ואני הייתי נעזרת על ידי קולי החלש, אשר כבר היה מוכר לשכנים באותה סביבה. הארכתי בסיפור, אולם אפשר לספר עוד כהנה וכהנה.
בית הארחה ורחבת הכניסה לקיבוץ בשנות החמישים |
כל אחד עם "השיגעון" שלו, עם הטוב והרע שבו. כל אחד עם דרישותיו מאותו אדם יחידי במשך כל היום – המטפלת.
ויש ימים רבים שהעצבים מתרופפים ולא עומד לך הכוח, אבל את צריכה להחזיק את עצמך, להתגבר על החולשות ולהמשיך. לאהוב, להתקוטט ולסלוח.
ובכל זאת, זכותי לאהבה מצדם, עזרה והתחשבות – זכות לא מבוטלת היא. אבל יחד עם זאת, את נאבקת עם הרבה בעיות ומהרהרת האם האחריות שהוטלה עלייך, אחריות על נפש הילד, איננה גדולה מדי.
ולסיכום, את אישיותו של הילד מעצבת המורה.
היא מקנה את הלימודים במאמצים גדולה. זה מובן ולזה יש גם תמיכה והבנה.
נשאלת תמיד השאלה – מי תומך במטפלת? מי מבין אותה?
הרגשת המטפלות קשה ונדמה שלא מבינים אותה ולא רואים אותה כפי שהיא בחיי היום-יום עם הילדים.
יום העבודה הארוך גוזל ממנה כל אפשרות ללמוד משהו ולהתעניין לטובת הילדים. מחובתה לראות את הילדים במשך כל היום ובמשך כל שנות חינוכם. הילד אינו סובל הזנחה.
העול הכבד והעייפות גורמים נזק רב.
המטפלת צריכה להיות יותר שקטה בעבודה ופחות עייפה, בעיקר לטובת הילדים. לא באתי להאשים, זאת המציאות שלנו. באתי רק להרהר בקול רם ובאתי להצדיק את שגיאות המטפלת אשר נעשות בתנאים אלה, ואולי נוכל פעם לתקן את המעוות.
ידיעות עין השופט
1957
קבוצת ניצנים בבריכה הישנה |
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה