 |
אריה אלנר האופה המיתולוגי |
המאפייה
נבנתה בשנת 1942, באותם ימים אפיית לחם הייתה חשובה מאוד לקיום החיים ביישוב.עוד כשהחברים היו בג'וערה הם בנו טבון לאפיית לחם והזמינו את אימא של יהושע דיין מנהלל (הסבתא של אמציה - אבנר ויואב ) ללמד את אריה אלנר ועוד חברים איך לאפות לחם.
 |
בתיה דיין מלמדת איך לאפות לחם |
לעזרתו של אריה נתנו חברי דליה את יצחק טוטו שעבד יחד עם אריה.
מעין השופט העוזר הראשי של אריה היה משה בריל שעבד בעיקר בשבתות ובחגים.המאפייה הייתה מקום שרבים היו באים לבקר בה ולשתות עם אריה קפה ולבני המזל גם ניתנו הלחמניות או הלחם החם. בשנים אחדות שימשה המאפיה כחנות נעלים. היום זהו משרדה של בתיה רזניק.
חלת השבת של אריה האופה / דודו זכאי
הוקרא בחג הקבוץ (73) 2010
כל אחד מאתנו נושא עמו ריחות מהבית, בעיקר את ריח התבשילים של אימא. אצלנו הילדים שגדלו בעין-השופט, הריח שטבוע עמוק בתוכנו הוא ריח הלחם הטרי של אריה האופה.
המאפיה של אריה הייתה מוסד אליו היינו נמשכים לחזות באיש הקטן והמוצק הזה מרדד את הבצק, יוצר ככרות לחם, קולע צמות לחלות ולחמניות, דוחף אותן אל תוך התנור הלוהט ומוציא מתוכו לחם חם וטרי, שטעמו וריחו הנפלאים, מלווים אותי עד היום.
אריה חי לפי שעון הפוך לשאר חברי הקבוץ. את עבודתו היה מתחיל באחת בלילה, כדי שבארוחת הבוקר יאכלו החברים לחם טרי. למאפיה הייתה דלת רשת אותה היה מקפיד לשמור סגורה למנוע כניסת זבובים. כל מי שהיה נכנס היה זוכה לצעקה בריאה שלא ישכח חס וחלילה לסגור את הדלת.
אנחנו הילדים היינו זוכים גם לצביטה הגונה אותה היה שווה לספוג כי אחריה היה מוביל אותנו אריה אל מדפי הלחם המוכן שולף מאחד המדפים לחמניות טריות, שתמיד חיכו לנו שם, ובחיוך ממזרי מושיט לנו את המאפה החם והריחני.
היום כשאריה האופה והמאפייה שלו כבר אינם, והלחם מגיע ממאפיות תעשייתיות, נשאר לנו רק להתגעגע לחלות הקלועות עם הפרג אותן היה אופה לקראת שבת, ולטעמן המופלא שנותר בפינו וילך אתנו באשר נלך.
מאיר שלו, לפני שכתב את ספרו "עשו", אסף חומרים לצורך הכתיבה. כיוון שבמרכז סיפורו עומדת דמות אופה, בילה הסופר לילה במאפיית עין-השופט בחברת אריה, ושעות ארוכות שוחח עמו ועקב אחרי עבודתו. את הרשימות שרשם באותו לילה, שלח לבני-המשפחה, וכאן הבאנו קטעים מתוכם.
"... פעם היתה גאווה מקצועית, כשהתחלנו לעבוד. בהתחלה היה לי שותף מדליה. היינו יורדים למשמר-העמק ומחכים עד שיגמרו שם לאפות. אנחנו התחלנו אחריהם. לכן הלחם הראשון של הבוקר הגיע לעין-השופט רק אחרי 8.00. האוכלים כבר חיכו לו בקוצר רוח כי לא היו אוכלים בלי לחם. מה כבר היה לאכול אז..."
"כשהתחלנו לאפות בעין-השופט היה לקיבוץ רק גנרטור חשמלי ואנחנו לשנו בידיים לאור מנורת נפט. אמרו לי להיכנס למאפיה רק לשנה. לא בחרתי בזה. רציתי לעבוד בבנין, אבל השלמתי. במשך הזמן התחיל להיות רומנטי. החבר'ה מההגנה היו באים מג'וערה בסופי שבוע והיו עושים שמח, קומזיצים. היו ביניהם ידין, אלון, שדה, בר-לב. כשלושים איש היו באים למאפיה ועושים שמח עד אור הבוקר. כך זה נמשך עד קום המדינה".
"... כל לילה הייתי קם באחת או בשתיים, או הולך משיחת הקיבוץ ישר למאפיה. אז, עוד לא היתה לנו מקלחת בחדר והחדר היה רק 28 מ"ר. הייתי מכין את בגדי העבודה כך שאמצא אותם בחושך ולא אעיר את אשתי מילכה. את השיניים הייתי מצחצח במאפיה וסוגר את הדלת שלא יראו... בלילות היו באים אלי שומרי-הלילה להעביר את הזמן בשיחות ולשתות קפה. המאפיה היתה ממש בית-קפה".
"...פעם, בתקופת מלחמת העולם השניה, השותף שלי מדליה ואני ראינו בחוץ כמה שקים מלאים. חשבנו שהנהג שכח להכניס אותם למאפיה. ניפינו את ה"קמח" הזה לתוך הקמח הכללי ואפינו. אחרי האפיה בא החצרן ואמר לנו שזה לא היה קמח אלא שמוט בשביל הלבנים. אבל החברה אכלו את זה בתיאבון רב. ופעם קרה שהבצק היה כבד ולא עלה. התברר שמישהו השתמש בגיר במקום בקמח..."
הזיכרונות הראשונים הקשורים לאפיה הם מימי הילדות:
"...כשהייתי ילד, בגליציה, אמא היתה אופה כל יום חמישי שמונה ככרות לחם, ועבדה הרבה שעות. ביום שישי אפתה חלות. אסור היה לפתוח את דלת התנור כדי שהחלות לא ירדו, כי כל דפיקה בדלת מורידה את הבצק..."
"בעיירה, כשהנשים היו מביאות סירי חמין לאופה, הן היו קושרות את המכסה כדי שהאופה לא 'יוריד' מהסיר. האופה היה לוקח את המרדה ועושה כאילו הוא מרים לאשה את השמלה. היא היתה בורחת ואז הוא היה "גונב" מהסיר..."
וכך רשם לעצמו מאיר שלו את ההתרשמות מהמאפיה הלילית לפי רצף הפעולות:
אריה לובש גופיה ומכנסיים לבנים, נעליים מקומחות, סינור לבן וכובע אופים. מדליק רדיו, ממלא דלי מים, שם שמרים בקערה, מדליק מיחם קפה, יוצק מים חמים על השמרים, מכין שולחן "חמורים" על-יד התנור עם שני לוחות עבודה מעץ.
מכניס 10 כפיות סוכר לשמרים.
שופך קמח למלוש מתוך פח של "פז".
(את המלח שם במים עוד קודם כדי לא לשכוח. המלח חשוב לטעם וכדי שהתפיחה לא תרד).
מפזר קמח בשפע על לוחות העבודה.
מפסיק את המלוש. חתיכות בצק תלויות סביב סביב. מנקה את זרוע המלוש עם שפכטל. לוחץ על הברקס של עגלת המלוש ומסיע אותה אל השולחן.
מפריד חתיכות עם הסכין – מושך וחותך, מושך וחותך... מעביר נתחים נתחים לשולחן. לש קצת על הלוח המקומח – שתי חתיכות בשתי הידיים בבת אחת - ומכניס לארון התפיחה.
הדלקת התנור:
מסיט את הזרוע של ה"ברנר" לתוך התנור, מדליק מטלית קטנה מתחת לזרוע. פותח ארובה, מפעיל מפוח, פותח סולר, פותח אוויר – אש פורצת בקול המיה! טיפות סולר ניתזות לקרקעית, אדים עולים מה"בלטות". הלבנים בגג, וכן לוע הברנר, מאדימים, משנה את כיוון הברנר.
מוציא לוח עם ככרות ומעמיד על חמורי הברזל. מורח ביצים במברשת גדולה.
מכבה את המבער. שם מנורה בחלון צדדי. לובש כפפות אסבסט, טובל מברשת בגיגית של תינוקות ומנקה את קרקעית התנור. סוגר ארובה ודלת.
לוקח מרדה רחב ופותח את דלת התנור. שם על המרדה שני ככרות ומכניס לתנור.
ואריה מסביר:
"יש לי תנור של מאה חתיכות. יש לי רצון טוב לעשות לחם טוב. האופים בדרך כלל משאירים חתיכת בצק ישן, לשים בעיסה כדי לחסוך שמרים, וזה נותן ללחם טעם חמוץ... כדי שהלחם לא יצא חמוץ אני עושה לפנות ערב עיסה מקמח מים ומלח ולש עם שמרים".
"... היינו צריכים לספק לחם גם לקיבוצים השכנים. את הקמח היינו מקבלים לפי גולגולת. היינו אופים קצת לחם אחיד שחור לקיבוצים. היתה לנו גם רשות לטחון בעצמנו ולערבב עם קמח לבן. היתה תקופה שהגזבר לא הסכים שנעשה בליל שבת לחם לבן. לא היתה אז סובסידיה.
יותר מאוחר הייתי עושה קצת חלות. היתה דרישה גדולה לחלות. החלטנו לעשות לחם מתוק. אני מתחיל בזה ביום חמישי. רוב הבצק הולך לחברים – הם לוקחים אצלי ואופים בבית.
פעם בשבוע אני עושה לחם שחור מחיטה מלאה. פעם הייתי עושה עוגיות. עכשיו אני זקן.
ב'שבועות' אני מכין לחם עם צימוקים ושתי חלות גדולות...
אני שונא שזורקים לחם. לחם שזורקים מכניסים למים, מוסיפים קמח ועושים פומפרניקל לאנשים שאוהבים את זה. אצלנו בבית אפו את זה עם קימל..."
ועכשיו אתם מוזמנים לחזור אל הספר "עשו" ולגלות בו משהו מהמסופר בו.
... הוא הדליק את הפרימוס הגדול, וכשנדחס הקיטור בדוד, פתח את ברז הסוכר וקירב אל לוע המבער סמרטוט בוער. אני זוכר היטב את הרגע ההוא, שבו צחקה האש ופָרַץ הקיטור וירה את הלהבה פנימה. שעה ארוכה האזין אבא לשאגת המבער, הִטה את הלוע תחילה לצד ימין ואח"כ לצד שמאל, ואחר-כך הלהיט את מרכז התנור וכך המשיך ולא חדל, עד שהחשיך היום בחוץ והלבנים נגהו באדמומית כהה ונעימה שהוחזרה מפני כולנו.
... התכווצנו בצד, נלחצנו זה אל זה, והרגעים ההם, עת נשמעה שאגת הפרימוס, ושאון המבער, וריחם החמצמץ והחי של השמרים התפשט באויר, זכורים לי היטב...
אחר-כך עירה אבא אל ארגזי הלישה את פחי הקמח, הוסיף מים וסוכר ומלח ויצק את תמיסת השמרים. הבצק החל לרוץ ונתן את ריחו החמוץ. ואמא הפשילה את שרווליה והחלה ללוש – מקפלת, חובטת, מושכת ומהדקת. דמעות נזלו מעיניה אל הבצק, זיעה ומיץ אף ניגרו אל העיסה. פניה התלהטו מהמאמץ וגניחות עמוקות עלו מן הגיא שבין שדיה. יחפה היתה, וכל אימת שידיה גרפו בבצק, תפחו הקיבורות הגדולות בשוקיה, גידי אכילס שבעקביה נדרכו ובהונות רגליה נקמצו בכוח, ננעצות ונאחזות בקרקע. כשעלה הבצק חתך אותו אבא לנתחים, צר מהם כיכרות עגולות והניח אותם בקערה החדשה לתפיחה נוספת.
כעבור חצי שעה כיבה את המבער, סגר את הארובה, התיז רבע דלי מים על הלבנים הלוהטות, ירד אל הבור, אחז במרדה והתחיל יורה בידיים רזות ודייקניות את הכיכרות אל תוך התנור. כשהתפשט ריחו של הלחם האפוי באויר, נאחזו הכל בהתרגשות וחייכו זה אל זה. אבא רדה את לחמו ומיד היזה בידו על הקרום הלוהט. אמא לקחה את הכיכר הראשון, בצעה אותו ונתנה לכל אחד פיסה. "שהחיינוּם וקיימנוּם לזמן הזה", אמר דידושקה מיכאל, טבל את פיתו החמה בצלחת המלח ואנחנו אכלנו.
מתוך: מאיר שלו, "עשו" עמ. 88-87
 |
הבנות עוזרות בהכנת אוזני המן |
מרגש לקרוא, חבל שאף אחד לא המשיך את המסורת של אריה, אהבתי מאוד את הרי של הלחם בכל הקיבוץ, אני דווקא זוכרת שבבוקר תמיד אכלו לחם מאתמול ורק בארבע אחה"צ היה מגיע הלחם הטרי. על אריה נהגו מדי פעם לומר את הבדיחה: "אם אתה רוצה לחם מהיום אז תבוא מחר"
השבמחק