אהבת הנעורים
עופרה בריל מראיינת את ציפקה אפרת
"ידיעות עין השופט" - 2 בפברואר 1973
כשאתה מאזין לדבריה, הנך מרגיש שאתה שותה את הדברים ואינך רווה. יש בך צימאון להמשיך ולהאזין... והיא כמעיין המתגבר, כבאר מים חיים, כאילו רק אתמול החלה בחייה - האמונה בוערת בה, ואתה מתחיל לחוש צמרמורת ושואל את עצמך – איפה האמונה שלי?
ציפקה אפרת, חיים עמוסים, עול של חינוך דורות – חינוך אדם צעיר לקראת עתידו בקיבוץ.
ציפקה מסכמת חצי יובל שנים בחינוך. הקשבתי לה.
 |
ברכה לבנה עם ציפקה אפרת |
לאיזה עמל נמלים ומלאכת מחשבת זקוק המחנך והמורה בעבודתו היום-יומית, ומהו פרי העמל שהוא זוכה לראות?
"מדי כמה שנות הוראה במוסד אני עובדת שנה בקיבוץ. אני עושה זאת בלב שלם ובאמונה שחינוך לקיבוץ כולל עבודה השווה לכל נפש. העבודה היא ערך חשוב העוזר לאיזון הנפש. כשאדם 'נותן' ככל שהוא יכול בעבודה, הסיפוק כולו שלו וזהו גם הפרס האישי שלו.
על המוסד לחנך לעבודה ולשוויון ערך בעבודה. המחנכים חייבים להתעניין לא רק ברמת הלימודים של החניך, אלא גם בנכונותו ויכולתו לעבוד. בכל העולם משבחים אנשי החינוך את השילוב שיש במוסדות שלנו בין הלימודים לעבודה. החינוך לעבודה הוא חלק חשוב מאוד בחינוך לקראת הקיבוץ. החניך צריך לדעת שקיימת מציאות מסוימת בקיבוץ, ולעתים גם האפשרויות מוגבלות. אך במציאות זו אפשר ללחום ואף לתקן. יש לדעתי לחנך למרוד במציאות הקיבוצית שהיא סטיכית (ואין לך סכנה גדולה יותר לגוף לוחם מאשר הסטיכייה).
לעתים אני תוהה, מה קורה לצעירים החוזרים לקיבוץ, שבמוסד הם היו נוער נפלא המוכן לכל אתגר? נדמה לי שהם תופסים שבבואם לקיבוץ, כדי להיחשב למבוגר, עליהם להסתגל לצורת חיים שאינה הולמת אותם".
ציפקה, כיצד את רואה את "הגוף הצעיר" בקיבוץ? מה תפקידו?
"את יודעת", חייכה אליי בעיניים מלאות זיכרונות, "אחרי שחינכתי את הקבוצה הראשונה יצאתי להשתלמות ויכולתי להמשיך לעקוב אחריהם בהיכנסם לקיבוץ. הם שמרו על קשר ביניהם ונוצרה ידידות עמוקה, שעד היום היא מושרשת ועומדת להם. אבל כבר אז חסר היה להם "גוף צעיר" שיעזור להם לארגן את החיים שלהם, שיהיה מוכן לדון בבעיותיהם. נער שחוזר מהצבא ועדיין לא בנה משפחה, אינו יכול למצוא את ביתו רק בבית הוריו. צריך שיהיה לו מועדון, מקום חם שירגיש שם כביתו.
אני תוהה, איפה החטיבה הצעירה בקיבוץ? זהו גוף שלא מנצל את אפשרויותיו. על הח"ץ מוטלת האחריות על הצעירים מהם. יש להדריך את החברים החוזרים מהצבא. הם זקוקים לפעילות, אחרת ריק להם.
צעיר שבא הביתה ואינו מוצא את זה מרגיש שחינכו אותו לשקר. כן, אסור שהצעירים שלנו ייתפסו לאתגרים חומריים, בבחינת 'נוח וטוב לי, בגלל זה אני כאן'. איני מאמינה שקיבוץ יכול להיות יעד בידורי וחומרי בלבד. הקיבוץ הוא צורת התארגנות של אנשים יוצרים.
הצריכה בלבד היא תכונה של חיה. הקיבוץ נותן לאדם את האפשרות ליצירה, ואם הוא מתכחש לערך זה – הוא מתכחש לעצמו. הדור הצעיר חייב להציל את הקיבוץ מהתפתחותו הסטיכית. הקיבוץ, מעצם בריאתו, היה ניסיון של מאבק נגד הסטיכייה. חשוב מאוד שבקיבוץ יתחדש מוקד כזה של מאבק, מדי פעם".
כוס התה שמונחת לידה כבר התקררה לגמרי. הצצתי לרגע מעל דפי הנייר שלי וראיתי את הבנות שלה מציצות אליי בחיוך מאושר מכל פינה בחדר.
ציפקה, איזו דמות אדם רצית לחנך?
"רציתי לחנך אדם בעל יכולת של הבחנה, בעל כושר למחשבה עצמית ויצירה, שיהיה מסוגל לבנות ערכים משלו. האמנתי כבר בהתחלה שרק כך אדם יכול לבנות את עצמו בקיבוץ.
נכון, בתקופה הראשונה של עבודתי היה קל יותר לחנך לקראת קיבוץ. החניכים היו ראשוני המוסד ומייסדיו, והם האמינו בלב שלם שהערכים שלהם יתגשמו בקיבוץ. כאשר הם הצטרפו לקיבוץ, הם ראו מציאות שזקוקה להרבה תיקונים. אני חושבת שהבנים הראשונים היוו גורם מאוד רציני וחיובי בכל מיני שאלות מכריעות בקיבוץ.
כיום, נמצאים במוסד חבר'ה שלא רואים בקיבוץ גורם אידיאי אלא גורם צרכני, ללא ערכים ותביעות ליצירה. בכל קבוצה שעבדתי איתה פגשתי נוער שהוא כמו אז – 'הסיכוי של האנושות לבנות חברה חדשה'. עם השנים לא שיניתי במהות את האידיאל שלי על דמות האדם שאני רוצה לחנך, אם כי התנאים השתנו לרעת החינוך".
האם השתנה משהו במשך השנים בשיטות ההוראה? בתפיסת התלמיד בצורך ללימודים?
"התלמידים בשנים האחרונות די מבולבלים מהמחשבות ה'חדשניות' על חינוך והוראה. יש התופסים זאת בצורה פשטנית מאוד, כמו: 'אני אלמד רק מה שאני רוצה'. יש לחנך את הנוער לדמוקרטיה, אבל דמוקרטיה של אמת.
במהות, הנוער אינו אוהב מתירנות רבה מדי. פעם אמרה לי נערה: 'המבוגרים טועים בשיחותיהם עם הצעירים. הם משתדלים לומר מה שהנוער רוצה לשמוע, אבל הנוער רוצה במעמקי לבו לדעת את דעתו של המבוגר ולהכריע באופן עצמאי אם לקבל אותה או לאו'.
הנוער, מעצם טבעו, ער לבעיות הקיימות בסביבתו. אולי עוד לא הייתה תקופה בחיי הארץ שכל כך היו זקוקים להתערבות של הצעירים".
מה קרה ל"השומר הצעיר" במוסד?
ציפקה נאנחה קלות, נשענת על הכר לאחור, ואומרת: "הו!! זאת בעיה קשה. אינני יודעת אם היה פעם 'השומר הצעיר' יותר טוב מאשר היום. לדעתי, הגורם הקטלני ביותר בתנועה היה שהצעירים הבוגרים יותר לא מצאו קשר עם החניכים שלהם.
כיום, בארץ, קיימת התעוררות ורצון עז לקיום התנועה. המעניין שהלחץ בעיר, למשל, הוא מההורים והנוער גם יחד. אפשר לומר שנוצר עכשיו גרעין של 'השומר הצעיר' בעיר וגם בקיבוץ. ההתנדבות של הי"ג מבורכת. צריך לטפח גרעין זה באהבה ובערנות לבעיות הנוער. לחולצה השומרית היה פעם ערך חינוכי. כיום זהו דבר חיצוני בעיניהם. החניכים צריכים בעצם ליצור תנועה מחדש, והתנועה לא תיווצר אם לא יהיה עורף של חטיבה צעירה בקיבוצים. אם החטיבה הצעירה בקיבוץ לא תחיה חיים ערכיים ופוליטיים ערים, קשה מאוד לחנך לתנועה במוסד.
בחברה בלי ערכים ויעד לא יכולה להתקיים תנועת נוער. אני חושבת שלטקסים ולסמלים היה ערך חינוכי עצום בתנועה. הצעירים ביטלו אותם ובכך ביטאו את המרד שלהם. אם תיווצר תנועה מחדש אולי יהיו טקסים וסמלים חדשים".
נאמר רבות על השיחות לסמלי בוגרים. האם את חושבת שהם היוו גורם הרסני לחברים?
"בכל קבוצה המצב היה שונה. בקבוצה שהייתה בית לחבריה, השיחות על סמלי בוגרים היו תחנה חשובה מאוד לכל אחד ואחת. כשלא היה אקלים חברתי בריא – הבירורים היו גורם שלילי ביותר. עובדה היא שכיום במושג "דינמיקה קבוצתית" מתקרבים לצורת הבירור האמיתי על הסמל".
במה את חושבת צריך הנוער למרוד?
"קיימת אימרה נפלאה: 'אדם, כמו עם שלם, ברגע שהוא מתחיל בחיי שגרה – הוא מתחיל להזדקן'. האויב הגדול ביותר ליחיד ולקיבוץ הוא האפטיה (שכולנו נלבש נעלי בית)... תמיד טענתי כלפי החברים הצעירים במוסד: תחפשו את הבעיות ותתווכחו איתן.
בעיתון, למשל, כיתבו על בעיות שמעסיקות אתכם ולא סתם צחצוחי לשון.
אשר ללימודים, קיימת עלייה ברמת הלימודים, כי קיים הרצון ללמוד הלאה. אך לא תמיד לומדים בצורה הנכונה. הייתה תקופה שמתוך לחץ בקיבוצים רצו לשנות את צורת הלימוד ולעבור לבחינות בגרות, אבל לשמחתי התגברנו על כך.
זכיתי ללמד נוער תאב דעת, והיו חניכים שעשו מעין עבודות מחקר בעניין ובסיפוק. כיום, המורים למדו לתבוע יותר, אבל כמובן שקיים הבדל גדול בין הקבוצות. הפעילות החינוכית והלימודית תלויה בעיקר במורים, במחנכים, ובסביבה עצמה.
הלימוד כשלעצמו הוא גורם מחנך, אבל אין זה אומר שתלמיד לא טוב הוא גם אדם לא טוב. האפשרויות משתנות אם האדם מתאמץ. הסיסמה שלי לחניכים: 'עשה ככל יכולתך וקצת יותר מזה'. המאמץ הוא הקובע את ההערכה ולא ההישג".
האם הקרבת משהו מחייך הפרטיים על מזבח ההוראה?
ציפקה מחייכת. "להיות מורה מטבע הדברים מחייב לעבוד הרבה אך גם ללמוד באופן יום-יומי. הנכון הוא שלפני שנים המורים הקדישו הרבה מאוד מזמנם החופשי לתלמידים. היינו באים כמעט כל ערב לחניכים. ייתכן שהילדים שלי סבלו, אך לדעתי הילד צריך לקבל לא את כמות הזמן אלא את האהבה המספקת.
ילד צריך להרגיש שהוריו עושים את עבודתם מתוך שלמות ואהבה. אני רואה את חיי הקיבוץ כאינטנסיביים מאוד, וחיים כאלה בונים לא רק את הקיבוץ אלא גם את המשפחה.
לא פעם גזלתי משהו מהבילוי, אבל נדמה לי שלא חטאתי לילדיי כאימא. ייתכן והפרזתי, כי התנאים היו קשים, אבל אני רוצה להאמין שלא פגמתי בחיי המשפחה שלי.
הילד צריך לספוג את הערכים שיש לך לתת לו, ואם רוצים לחנך למסירות וליכולת לתת, צריך לבצע את זה..."
ציפקה, האם יש לך עוד משפט אחד לומר לסיום הריאיון?
"כן, דבר אחד יש לי לומר למורים הצעירים: דעו, גם כיום, לראות בהוראה ובחינוך אתגר שיש להתמודד איתו. רק זה עשוי להביא לכם סיפוק על אף הקשיים והצער".
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה