יש לנו בריכה
מה אנחנו הכי אוהבים לעשות בקיץ? – לשחות, כמובן.
מה עושים החברים בקיבוץ שאינו שוכן לחוף ים? פשוט מאוד, מתרחצים בבריכה.
וכי אפשר לקיבוץ בלי בריכה? מה שנראה לנו היום כמובן מאליו, כמו לקפוץ לבריכה צלולה ביום קיץ לוהט- לא היה אלא חלום רחוק בימים ההם, לפני ארבעים שנה.
שכן היום, כשרוצים לבנות בריכת שחיה, מזמינים דחפור, כורים בור באדמה, מביאים מערבל בטון גדול, ומשפך ענק של "סולל בונה" שופך בטון לתוך הבור. מרצפים באריחים נאים, והרי לכם בריכת שחיה. אך באותם ימים רחוקים היה זה חלום שקשה להעלותו על הדעת, כי הכול נעשה בידיים.
סיפורה של הבריכה שלנו, בעין השופט, תחילתו בשיחת אקראי, בערב גשום אחד, בעיצומו של חורף סוער.
רוח זלעפות איימה למוטט את האוהל על יושביו. עששית הנפט ניטלטלה אנה ואנה והקור חדר לעצמות. החברים מצאו להם מקלט בחדר האוכל, הצטופפו סביב הכירה הבוערת, כרסמו פרוסות לחם קלוי וגלגלו שיחה:
 |
| הכירים במטבח |
-"אין לנו אדמה טובה למטעים" אמר מישהו.
-"אדמת טרשים היא, וגם מים חסרים לנו..".
-"גשם כזה בחוץ ואתה קובל על מחסור במים..", התריס לעומתו חברו.
-"כן, אבל מה יהיה בקיץ?" שאלה אחת הבחורות.
-"כשיהיו לנו מים ניטע עצי פרי.."
-"חכם בלילה, מהיכן יהיו לנו מים?".
-"נאגור את מי הגשמים ונבנה לנו בריכת השקיה", אמר חיים.
החברים נרעשו, הרעיון נשמע להם דמיוני לחלוטין.
-"כן, כן, בקיבוץ שלנו תהיה בריכת השקיה שתשמש אותנו גם כבריכת שחיה.." הוסיף חיים כחולם בהקיץ.
בריכת שחיה?
למחרת היום הייתה המולה רבה במקלחת המשותפת. רעש הקבקבים נבלע בקריאות ההתרגשות שאחזה בחברים. מוישה צעק שאי אפשר לבנות בריכה על חשבון שעות העבודה. לוֹבְקָה המזכיר, (שכולם קראו לו לָקי, כי תמיד היה מלקק את אצבעותיו מהדבש המרוח עליהן), ענה לו בשאגה שאפשר להתגייס למבצע אחרי שעות העבודה ובשבתות.
ואז נכנס חיים למקלחת והודיע לחברים: "הזמנו את מיקוניס (מי שהיה אז מהנדס דרכים, ולימים נודע כאחד ממנהיגי מק"י- המפלגה הקומוניסטית הישראלית). הוא יבוא מחר לוועדת המשק, ואז נשמע מה בפיו".
